“אז אני אספר לכם,” אמר מר קובאט, "מה קרה לי השנה בקיץ.
“שהיתי במקום קייט, כפי שמקומות הקייט ככלל נראים: בלי מים, בלי יער, בלי דגים, בכלל בלי כלום; לעומת זאת היתה מיוצגת בו ייצוג נכבד מפלגת העם, אגודת ארץ יפה בהנהלת מזכיר פעלתן, תעשיית צדפים ובית דואר ובו מנהלת דואר זקנה ובעלת חוטם; בקיצור הדברים נראים שם כמו בכל מקום אחר. ובכן, לאחר שנהניתי במשך שבועיים מהשפעתה המבורכת וההיגיינית של בטלה בלתי מופרעת, התחלתי לחוש שאני איכשהו מעסיק את הרכילאיות המקומיות בפרט, ואת דעת הקהל המקומית בכלל. כיון שמכתבי הגיעו אלי מודבקים בקפדנות חשודה, עד שאפשר היה להבחין בגב המעטפות את הברק האופייני לדבק הידוע כגומי ערבי, אמרתי בלבי: אהה, מישהו נוהג לפתוח את הדואר שלי; השד ייקח את הזקנה הבלה הזאת, מנהלת הדואר! כידוע, אומרים שאנשי הדואר יודעים לפתוח כל מעטפה. חכי, אני אומר בלבי; וכבר ישבתי והתחלתי לכתוב בכתיבה תמה: דחלילת הדואר, רוח רפאים של חוטם, כוכב שביט מזוקן, רכילאית אכולת סקרנות, נחש צפע ארסי, מרשעת מכוערת, מכשפה אחת, וכן הלאה וכן הלאה, בכבוד רב, יאן קובאט. תשמעו, השפה הצ’כית היא שפה עשירה ומדוייקת; בנשימה אחת שפכתי על הנייר שלושים וארבעה ביטויים, שגבר הגון וישר דרך יכול להשתמש בהם כלפי כל גברת, מבלי להראות חצוף או טרדן; אחר־כך הכנסתי את הנייר בתחושת שביעות רצון למעטפה, הדבקתי אותה, רשמתי על גביה את כתובתי שלי ונסעתי לעיר השכנה לשלשל את המכתב לתיבת הדואר. למחרת היום אני רץ לבית הדואר, ותוחב, בחיוך שובה לב, את ראשי לתוך האשנב. גברת, אני אומר, האם יש פה בשבילי איזה מכתב? – – אני אתבע אותך לדין, מנוול שכמוך, שלחה הגברת לעברי אש וגופרית, מלווה במבט הנורא ביותר שאי פעם ראיתי. – – מה קרה, גברת מנהלת, אני אומר ברגש של חמלה, אולי קראת משהו לא נעים? – – ואחר־כך העדפתי לעזוב את המקום.”
“זה כלום,” אמר בנימה ביקורתית מר הולאן, הגנן הראשי של גני הולְבֶן. "התחבולה הזאת היתה יותר מדי פשוטה. אני יכול לספר לכם איך טמנתי מלכודת לגנב הקקטוסים ההוא. כידוע, מר הולבן הזקן הוא קקטוסאי לעילא, ואוסף הקקטוסים שלו, אני לא משקר, מוערך בשלוש מאות אלף, בלי לספור את האוניקאטים. ויש לו לאדון הזקן עקרון שהוא מקפיד בו במיוחד, והוא שהאוסף שלו יהיה פתוח לקהל. הולאן, הוא אומר, זהו תחביב נאצל, צריך לעודד אותו בקרב הבריות. אבל אני מצדי חושב, שאם קוקטוסאי צעיר כזה רואה, נגיד כזה גרוזון זהוב שמחירו אלף מאתיים, אז כואב לו הלב, ללא תכלית, שאין לו אחד כזה. אבל אם האדון הזקן רוצה כך, שיהיה. אלא שלפני שנה התחלנו לשים לב שנעלמים לנו קקטוסים; ולא כאלה התופסים את העין, שכל אחד היה רוצה שיהיו לו, אלא דוקא כאלה יחודיים; פעם זה היה Echinocactus Wislizenii, פעם אחרת Graesnerii, אחר־כך אחד Wittia, מיובא הישר מקוסטה־ריקה, אחר־כך אחד שהוא בחזקת nova species ששלח לנו פריץ', אחר־כך אחד Melocactus Leopoldii, אוניקאט שאיש באירופה לא ראה כמותו כבר למעלה מחמישים שנה, ולבסוף Pilocereus fimbriatus מסן־דומינגו, היחידה הראשונה שאי פעם הגיעה לאירופה. תשמעו, הגנב הזה היה צריך להיות איזה מומחה! – – אין לכם מושג, כמה שהאדון הזקן זעם וקצף. אדון הולבן, אני אומר לו, אתה פשוט צריך לסגור את החממות שלך, וגמרנו עם זה. – – זה שוב לא, צעק האדון הזקן, תחביב נאצל כזה הוא בשביל הכל; אתה מוכרח לתפוס את הגנב הנאלח הזה; תזרוק את השומרים, תיקח חדשים, תזעיק את המשטרה וכל מיני דברים כאלה. זה עניין קשה; אם יש לנו שלושים וששה אלף עציצים, אי אפשר להציב ליד כל אחד שומר. אז לפחות שכרתי את שירותיהם של שני גמלאי המשטרה, מפקחים אזוריים בדימוס, שישימו עין. ובדיוק אז הלך לנו אותו Pilocereus fimbriatus וכל מה שנשאר אחריו היתה גומה קטנה בחול. אז אני תפסתי כזה כעס, שהתחלתי לארוב בעצמי לזה גנב הקקטוסים.
"שתדעו, הקקטוסאים האמיתיים זה משהו כמו כת של דרוישים; אני חושב שבמקום זקן צומחים להם קוצים וגלוכידות, כך הם נעוצים בעניין הזה. אצלנו יש שתי כתות כאלה: אגודת הקקטוסאים ואיגוד מגדלי הקקטוסים; מה הבדל ביניהם – את זאת אינני יודע, – – אני חושב שחברי אחת הכתות מאמינים שלקקטוסים יש נשמה בת אלמוות, בעוד שהאחרים מקריבים להם קורבנות דמים; אבל בקיצור, בני שתי הכתות שונאים ורודפים אלה את אלה באש ובחרב, על הקרקע ובאויר, עד חורמה. ובכן אני הלכתי אל שני נשיאי הכתות האלה, ותחת מעטה סודיות שאלתי אותם, האם יש להם איזה שהוא מושג, מי – נגיד מהכת האחרת – היה יכול לגנוב את הקקטוסים של הולבן. כאשר סיפרתי להם איזה קקטוסים נדירים אבדו לנו, הם הצהירו בוודאות גמורה, שלא ייתכן שגנב אותם חבר הכת העויינת, כי שם יש רק בטלנים, הדיוטות ובורים, שאין להם מושג מה זה Wislizen או Graessner, שלא לדבר על Pilocereus fimbriatus; ומה שנוגע לחברי הכת שלהם, הם ערבים ליושרם והגינותם; אלה אינם מסוגלים לגנוב כלום, כמובן מלבד איזה קקטוס פה ושם; אבל אילו היה לאחד מהם כזה Wislizen, הוא היה ללא ספק מציג אותו בפני החברים לשם פולחן ואורגיות דתיות אחרות, אבל על דבר כזה הם, הנשיאים, לא יודעים דבר. לבסוף אמרו לי שני האדונים הנכבדים האלה, שמלבד שתי הכתות המוכרות בציבור ועוד כמה כתות נסבלות אחרות, יש גם קקטוסאים פראיים, ואלה גרועים מכל; המדובר באלה שבגלל קנאותם לא יכלו לחיות בשלום עם הכתות המתונות האמורות ובכלל הם מתמכרים לתורות שווא ולאלימות. והקקטוסאים האלה, הפראיים – אלה מסוגלים לכל.
''ובכן, לאחר שלא הצלחתי אצל שני האדונים האלה, טיפסתי על אדר יפה כזה בגן שלנו והתחלתי לחשוב. אני אומר לכם, לחשוב אפשר הכי טוב בצמרתו של אילן; שם הבנאדם איכשהו חופשי, קצת מתנדנד, ורואה את הכל מנקודת ראות גבוהה יותר; אני חושב שאלה הפילוסופים היו צריכים לחיות על העצים כמו זהבנים. ועל האדר הזה הגיתי תכנית שכזאת. קודם עשיתי סיבוב בין כל הגננים המכירים שלי, ואני אומר להם: חבריא, האם לא נרקבים לכם איזה קקטוסים? אדון הולבן הזקן היה צריך כאלה בשביל איזה נסיונות שהוא עושה. – – כך השגתי כמה מאות קקטוסים חולים ובלילה דחפתי אותם לתוך האוסף של הולבן. יומיים שמרתי על דומיה, וביום השלישי הכנסתי לכל העתונים את הידיעה הזאת:
אוספי הולבן הנודעים בעולם בסכנה!
כפי שנודע לנו, נתקף חלק ניכר של חממות האוסף היחיד במינו של הולבן על ידי מחלה חדשה ובלתי ידועה עד כה שהובאו כנראה מבוליביה. המחלה תוקפת במיוחד קקטוסים; מהלכה סמוי לזמן מה, ואחר־כך היא מתגלה כרקבון השורשים הצוואר והגוף. כיוון שנראה שהמחלה מדבקת מאוד, ומתפשטת במהירות באמצעות ספורות שטרם זוהו, נסגרו אוספי הולבן.
''כעבור כעשרה ימים – במשך עשרת הימים האלה נאלצנו להסתתר, לבל יקרעו אותנו הקקטוסאים לגזרים בשאלותיהם – שלחתי לעתונות את ההודעה השניה:
האם יצלח הנסיון להציל את אוספי הולבן?
כפי שנודע לנו, זיהה פרופ' מקנזי מקיו את המחלה שפרצה באספיו הנודעים של הולבן כמחלת עובש טרופי מיוחד במינו (Malacorrhiza ־ paraguayensis Wild) והוא המליץ לרסס את הצמחים הפגועים בטינקטורה הארווארד־לוטסן. הניסויים שנערכו עד כה בתרופה הזאת בקנה מידה נרחב באוספי הולבן, מוגדרים כמוצלחים מאד. את תמיסת הארווארד־לוטסן אפשר להשיג גם אצלנו במפעל זה וזה.
"כאשר זה יצא לאור, ישב כבר אחד משוטרי החרש במפעל ההוא, ואני התיישבתי לי בנחת ליד הטלפון. כעבור שעתיים התקשר ה’חרש': ובכן, מר הולאן, הוא כבר בידינו. – כעבור עשר דקות החזקתי בצווארונו של גוץ קטן שכזה וניערתי אותו בחוזקה.
"‘אדוני’, מיחה הגוץ, ‘מה אתה מנער אותי? אני רק הלכתי לקנות את טינקטורת הארווארד־לוטסן המפורסמת –’
"‘אני יודע’, אני אומר לו, ‘רק שטיטנקטורה כזאת בכלל לא קיימת, כמו שגם אין שום מחלה חדשה; אבל אתה היית נכנס לאוסף של הולבן לגנוב מאתנו קקטוסים, ממזר אחד ושד משחת!’
"‘תודה לאל’, פלט הגוץ, ‘אז אין בכלל מחלה כזאת? ואני עשרה לילות לא ישנתי מפחד שיתר הקקטוסים שלי יידבקו!’
"אז הובלתי אותו, בעודי מחזיק אותו בצווארונו, למכונית ונסעתי אתו, יחד עם ה’חרש' לדירה שלו. תשמעו, אוסף כזה עוד לא ראיתי; הגוץ הזה היה לו חדרון אחד קטן בעליית גג בויסוצ’אני, נו בערך שלושה על ארבעה מטר, בפינה על הרצפה שמיכה, שולחן קטן וכסא, וכל היתר היו קקטוסים; אבל איזה אקסמפלרים ובאיזה סדר, את זה צריך לחפש.
"ובכן איזה מהם הוא גנב מכם, אומר ה’חרש‘; ואני הסתכלתי על הממזר הזה איך הוא רועד ובולע דמעות. ‘תשמע’, אמרתי ל’חרש’, ‘אין לזה ערך כל כך גדול, כפי שחשבנו; תגיד בתחנה שהאדון לקח אתו דברים בערך של חמישים כתר, ואני אסתדר אתו לבד.’
"לאחר שה’חרש' הלך, אני אומר: ‘עכשיו, ידידי, קודם כל תארוז לי פה את כל מה שלקחת אצלנו’. – – האיש מצמץ, כי היה על סף בכי, ולוחש: ‘אני מבקש ממך, אדוני, אולי אוכל לשבת בכלא תמורתם?’
"‘שום־כלום’, אני צועק עליו, ‘קודם אתה חייב להחזיר מה שגנבת אצלנו’. – אז הוא התחיל לשלוף עציץ אחרי עציץ ושם אותם הצדה; מספרם הגיע לשמונים – לנו לא היה אפילו מושג קלוש שחסר לנו כל כך הרבה; אבל כנראה שהוא היה סוחב אותם כבר הרבה שנים. לשם בטחון פתחתי עליו בצעקה: ‘מה, וזה הכל?’
"אותו רגע נפרץ סכר הדמעות; הוא בחר עוד אחד, De Laitii לבנבן, ואחד Corniger, צירף אותם אל היתר והתייפח: ‘אדוני, חי נפשי, יותר אין לי משלכם.’
"‘בזה עוד ניווכח’, רעמתי, ‘אבל עכשיו תספר לי איך הצלחת לפלח אותם מאתנו.’
"‘זה היה כך’, בירבר, ותוך כדי כך קיפצה לו הפיקה בגרון מרוב התרגשות. ‘אני… אני לקחתי, עליך לדעת, את הבגדים האלה…’
"‘איזה בגדים?’ אני צועק. אז הוא הסמיק מרוב מבוכה וגמגם: ‘… שמלה של אשה…’
"‘בן־אדם’, אני מתפלא, ‘למה דווקא שמלת אשה?’
"‘מפני ש־…’, גמגם בקול חנוק, תבין, בבקשה, הלא אף אחד אפילו לא ישים לב לאשה קצה באת בימים, וגם זאת – הוסיף בנימת כמעט נצחון – זה הלא ברור, שאיש לא יחשוד בדבר כזה באשה! אדוני, לנשים יש כל מיני תשוקות, אבל לעולם לא תאסופנה אוספים! האם ראית כבר אשה שיש לה אוסף בולים או חרקים או הדפסים עתיקים או משהו כזה? לעולם לא, אדוני! הנשים אין להן היסודיות ו־… ו־… התמכרות כזאת. הנשים הן מפוכחות נורא, אדוני! אתה מבין, זה ההבדל הגדול ביותר בינינו ובינן: שרק אנחנו אוספים. אני חושב לפעמים שהיקום הוא רק אוסף של כוכבים; יש איזה אלוהים, ממין זכר, והוא עוסק באוסף עולמות; לכן הם רבים כל כך. ריבון העולמים, לוא היה לי כל כך הרבה מקום כמו שיש לו! אתה יודע שאני בודה מלבי קקטוסים חדשים? ובלילה אני חולם עליהם; למשל קקטוס שיש לו שערות זהובות ופריחה כחולה כהה – אני קראתי לו Cephalocereus nympha aurea Racek, שמי הוא ראצ’ק, עליך לדעת; או Mamilliaria colubrina Racek; או Astrophytum caespitosum Racek; אדוני, פה יש אפשרויות כל כך מופלאות! אילו ידעת – –'
" ‘חכה’, הפסקתי אותו; ‘ואיך הוצאת את הקקטוסים החוצה?’
" ‘בתור שדיים, אדוני’, הוא אמר מבוייש. ‘זה דוקר – משהו נפלא.’
“תשמעו, לי כבר לא היה לב לקחת ממנו את הקקטוסים. ‘אתה יודע מה’, אמרתי לו, ‘אני אקח אותך אל אדון הולבן הזקן, והוא כבר יעקור לך את האוזניים.’ חבריא, זה היה משהו, כאשר שניים אלה התחברו יחד! כל הלילה הם נשארו בחממה, הלא היה עליהם להגיע אל כל אחד משלושים וששה אלף העציצים. ‘הולאן’, אמר לי האדון הזקן, ‘זה האדם הראשון שיודע להעריך קקטוסים.’ ולפני שחלף חודש שלח אדון הולבן בפנים בוכיים ובברכת הדרך את ראצ’ק זה למקסיקו, שיאסוף שם עבורו קקטוסים; שניהם האמינו באמונה שלמה ששם באיזה מקום גדל Cephalocereus nympha aurea Racek. כעבור שנה קיבלנו הודעה מוזרה משם לאמור שמר ראצ’ק נספה שם, ומותו היה מות עינויים יפה להפליא. הוא מצא שם אצל איזה אינדיאנים את הקקטוס הקדוש שלהם צ’יקולי, שהוא, עליכם לדעת, אחיו של האל־האב, ואו שנמנע מלהשתחוות לפניו, או שאפילו גנב אותו; בקיצור האינדיאנים החביבים כפתו את אדון ראצ’ק והושיבו אותו על Echinocactus visnaga Hooker, שהוא גדול כמו פיל וזרוע קוצים באורך של כידון רוסי; אשר בעקבות כל אלה החזיר בן ארצנו, כנוע לגורלו, את נשמתו לבוראו. זה, אם כן, סופו של גנב הקקטוסים.”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.