“ציד גנבים,” אמר הסופר יאנדרה, “זה נושא מוכר; אבל מצב מיוחד הוא, כאשר הגנב מבקש לדעת ממי הוא בעצם גנב. ושתדעו מייד, דבר כזה קרה לי. כתבתי לא מזמן סיפור ומסרתי אותו לדפוס; כאשר קראתי אותו מודפס, תקפה אותי מין הרגשה בלתי נעימה. בן־אדם, אמרתי בלבי, משהו כזה כבר קראתי מתי שהוא איפה שהוא. יכה אותי הרעם אם לא איזכר ממי גנבתי את החומר הזה! – – שלושה ימים התהלכתי כמו כבש מוכת סחרחורת, ולא יכולתי בשום אופן להיזכר ממי החומר הזה, כפי שאומרים, שאול. לבסוף פגשתי חבר ואני אומר לו: בן־אדם, איכשהו נדמה לי שהסיפור האחרון שפרסמתי גנוב ממישהו. – את זה הלא ראיתי ממבט ראשון, אמר החבר, את זה גנבת מצ’כוב. – ממש הוקל לי, וכאשר אחר־כך שוחחתי עם מבקר ספרותי אחד, אני אומר לו: אדוני, לא היית מאמין, קורה שבן־אדם חוטא בגניבה ספרותית ואפילו איננו יודע מזה; למשל הסיפור האחרון שלי גנוב. – אני יודע, שח המבקר, זה ממופסאן. – אז התחלתי לסובב בין כל ידידי הטובים: שמעו, ברגע שאדם עולה על מדרון הפשע, הוא איננו מסוגל עוד לחדול; תארו לעצמכם, את הסיפור האחד הזה גנבתי עוד מגוטפריד קלר, דיקנס, ד’אנונציו, אלף לילה ולילה, ש. ל. פיליפ, סטורם, הרדי, אנדרייב, בנדינלי, רוסגר, ריימונט ועוד שורה ארוכה של אחרים. מזה אפשר ללמוד איך האדם שוקע בחטא יותר ויותר עמוק.”

“זה כלום,” אמר מר בובק, הפושע המועד, תוך שהוא משתעל לפינוי גרונו. “זה מזכיר לי מקרה אחד, שבו היה רוצח ביד, אבל לא יכלו למצוא בשבילו שום רצח. שלא תחשבו, זה לא קרה לי; אבל אני גרתי חצי שנה באותו הכלא, איפה שקודם ישב הרוצח הזה. זה היה בפאלרמו,” הסביר מר בובק, והוסיף בענווה: "אני הייתי שם בגלל איזו מזוודה שנפלה לי לידיים על סיפון אניה שהפליגה מנפולי. את המקרה עם הרוצח הזה סיפר לי ראש הפקחים של הבית ההוא; כלומר, אני לימדתי אותו לשחק בקלפים את המשחק הנקרא ‘פינוקל מוצלב’, וגם זה הנקרא ‘ברכת אלוהים’; עליכם לדעת, הוא היה אדם אדוק בדתו, המפקח הזה.

"ובכן פעם בלילה ראו שני שוטרים – הם תמיד הולכים בזוגות שם באיטליה – בן־אדם רץ בכל כוחותיו לאורך Via Butera, מה שהולך לנמל המסריח שם. אז הם תפסו אותו, והנה – !porco dio – יש לו ביד פגיון מלא דם. מובן מאליו, הביאו אותו למשטרה, ועכשיו, בחור, תגיד את מי דקרת. הצעיר הזה פרץ בבכי ואומר: אני רצחתי בן־אדם, אבל יותר לא אגיד לכם; אילו אמרתי יותר, היה בא אסון גם על עוד אנשים. – ולא הצליחו להוציא ממנו יותר.

"ברור כשמש, תיכף התחילו לחפש איזו גופה, אבל לא מצאו. אז נתנו הוראה לבדוק את כל הנפטרים מנוחתם עדן שהודיעו עליהם באותו זמן שמתו; אבל כולם, מתברר, הלכו לעולמם כנוצרים טובים מקדחת ודברים כאלה. אז הם הלכו שוב אל הבחור ההוא. הוא מסר להם ששמו Marco Biaggio מ־ Castelgiovanni והוא שוליית נגר; הוא גם מסר שהוא הנחית כעשרים דקירות פגיון בגופו של אדם נוצרי; אבל של מי – את זה לא יגיד, בכדי שלא להביא אסון על עוד אנשים. ודי. מלבד זאת הוא ביקש לעצמו עונש מידי שמיים והיכה את ראשו ברצפה. חרטה כזאת, אמר המפקח, עוד איש לא ראה.

"ברור לכם, שוטרים כאלה לא מאמינים לבן־אדם כלום, אף מלה; אז הם אמרו ביניהם, אולי ה־Marco הזה אפילו לא הרג אף אחד והוא רק ככה משקר. אז הם שלחו את הפגיון לאוניברסיטה, ושם אמרו שהדם על הלהב הזה הוא דם אדם, ושהלהב היה מוכרח לפגוע בלב. אגיד לכם – אני לא יודע איך אפשר לקבוע את זה. נו כן, אז מה לעשות עכשיו? רוצח יש בידם, אבל רצח אין; וזה הלא בלתי אפשרי להעמיד אדם לדין באשמת רצח בלתי ידוע; אתם הלא יודעים, צריך להיות corpus delicti. בינתיים המרקו הזה כל הזמן התפלל, והתייפח וביקש שכבר יעמידו אותו לדין על הפשע הנורא שלו. אתה, porco, אמרו לו, אם אתה רוצה שהצדק יוכל לשפוט אותך, אז אתה צריך להודות את מי הרגת; אנחנו לא יכולים סתם כך לתלות אותך; לפחות תן לנו, פרד שכמוך, איזה שמות של עדים. – אני עצמי עד, צעק מרקו זה, ואני מוכן להישבע שרצחתי בן־אדם! – ובכן כך זה היה.

“המפקח הזה אמר לי שמרקו זה היה אדם יפה כזה ונחמד; אף פעם לא היה להם שם רוצח כל כך נחמד. לקרוא הוא לא ידע, אבל התנ”ך היה בידו כל הזמן, אפילו מהופך, והוא התייפח לתוכו. אז הם שלחו לו אחד כומר טוב לב כזה, בכדי שיחזק את ליבו ויוציא ממנו בזהירות איך זה היה עם הרצח. הכומר הזה היה יוצא ממנו ומנגב את עיניו; הוא היה אומר, שאם מרקו זה לא יקלקל לעצמו איכשהו, בטוח שהוא יזכה לחסד האלוהי; שזאת נשמה הצמאה לצדק. אבל מלבד הדיבורים האלה והדמעות לא הוציא ממנו גם ה־ Padre הזה יותר. שיתלו אותי ודי, היה אומר מרקו, שכבר אכפר על חטאי הכבד; צדק מוכרח להעשות. – וזה נמשך ככה חצי שנה ויותר, וכל הזמן הזה לא נמצאה גופה מתאימה.

"ובכן, כאשר זה התחיל להימאס להם, אמר מפקד המשטרה: Mordiamo, אם המרקו הזה רוצה בכל הכוח תליה, ניתן לו את הרצח מה שקרה שם בArenelle־ שלושה ימים אחרי שהוא נעצר, איפה שמצאו את הזקנה ההרוגה הזאת; הלא זה בושה, שכאן יש לנו רוצח בלי רצח ובלי גופה, ושם יש לנו רצח כזה ברור ויפה בלי רוצח. איך שהוא תחברו את זה ביחד, אם מרקו כל כך רוצה שירשיעו אותו, אז מה איכפת לו בעד מה; אנחנו נמצא דרך לגמול לו אם הוא יודה בזקנה ההיא. – – ובכן הם הציעו את זה למרקו, והבטיחו לו שבעד זה הוא יקבל חבל מהר וחד וחלק והכל יהיה מאחוריו. מרקו קצת היסס, ואחר כך הודיע: לא, אם כבר הכבדתי את נפשי בעוון הרצח, לא אוסיף על זה חטא כבד אחר, כמו חטא השקר, הרמאות ושבועת שווא. – כזה היה מרקו, רבותי, אדם ישר.

"ובכן, כך אי אפשר היה להמשיך; עכשיו כבר חשבו בבית הסוהר הזה רק על זה איך הם יוכלו להיפטר ממרקו זה הארור. אתה יודע מה, אמרו לכלאי, תסדר את זה כך שיוכל לברוח; לבית המשפט אי אפשר להביא אותו, זה היה רק בושה גדולה, ולשחרר אותו, כשהוא הודה ברצח, גם כן אי אפשר. תדאגו לזה שהcane maledetto־ ייעלם איכשהו בלי לעורר תשומת לב. ובכן, תשמעו, מאותו יום היו שולחים את מרקו בלי ליווי להביא פלפל או חוטי תפירה; התא שלו היה פתוח לרווחה יומם ולילה, ומרקו רץ כל היום מכנסיה לכנסיה וביקר אצל כל הקדושים, אבל בערב הוא בא בריצה, לשון בחוץ, שלא יסגרו לו את שערי הכלא לפני האף. פעם אחת הם בכוונה סגרו יותר מוקדם; הוא עשה מהומה כזאת וכל כך הלם בשער, עד שלא היתה ברירה אלא להכניס אותו שיוכל לחזור לתא שלו.

"אז ערב אחד אומר המפקח למרקו: Porca Madonna, היום אתה לן פה בפעם האחרונה; אם אתה לא רוצה להודות את מי הרגת, בנדיט שכמוך, אז אנחנו נזרוק אותך מפה; לך לך עד לגיהנום, שיענישו אותך שם. – – אותו לילה מרקו תלה את עצמו מעל חלון תאו.

"תשמעו, ה־Padre הזה אמר אמנם שאם מישהו מאבד את עצמו לדעת בגלל ייסורי מצפון, אפשר שנשמתו תיגאל למרות החטא הכבד הזה, כי הוא מת במצב של חרטה פעילה. אבל כנראה שהוא לא ידע את זה לגמרי על בטוח, או שהשאלה עדיין שנויה במחלוקת. בכל אופן האמינו לי, מרקו הילך אימים בתא הזה. כלומר זה היה כך: אם הם הכניסו את מישהו לתא הזה, אז התעורר בבן־אדם הזה המצפון שלו והוא התחיל להתחרט על מעשיו, חזר למוטב, או בכלל חזר בתשובה לגמרי. ברור, זה לא לקח אצל כל אחד אותו אורך זמן: לגבי חטא זעיר זה נגמר בלילה אחד, לגבי עוון שלושה ימים ולגבי פשע זה לקח אפילו שלושה שבועות, עד שהאסיר חזר בתשובה. הכי הרבה זמן החזיקו מעמד פורצי קופות, מועלים ובכלל אלה שעושים כסף גדול; אני אומר לכם, כסף גדול איכשהו מקשיח או סותם את המצפון. הכי יעיל זה היה בימי השנה למותו של מרקו. אז הם בפאלרמו הפכו את התא הזה למוסד תקון, אתם מבינים? כלומר הם הכניסו לשם אסירים שיתחרטו על מעשיהם ויחזרו בתשובה. כמובן, יש אנשים שיש להם פרוטקציה אצל המשטרה ויש גם כאלה נוכלים שהמשטרה אפילו צריכה אותם; ברור שלא כל אחד הכניסו לתא הזה, ופה ושם השאירו להם אחד שלא חזר בתשובה; אני חושב שחלק מהנוכלים הגדולים גם שיחדו אותם שלא יכניסו אותם לתקון הזה עושה הנפלאות. אז אפילו בנסים כבר אין שום צדק ויושר.

"ובכן – זה מה שסיפר לי המפקח הזה בפאלרמו, וקולגים שלי שעברו שם גם אישרו לי את זה. היה שם איזה מלח אנגלי, בגלל מהומה וקטטה במקום ציבורי; אז אותו Briggs הלך ישר מהתא הזה לפורמוזה בתור מיסיונר, וכפי ששמענו אחר־כך, מת שם מות קדושים. והמוזר היה, שום מפקח לא רצה להכניס לתוך התא הזה אפילו אצבע; כל כך הם פחדו שאולי החסד שם יפגע גם בהם והם יתחרטו על מעשיהם.

"ובכן, את ראש המפקחים שם לימדתי, כפי שכבר סיפרתי לכם, לשחק את המשחקים האדוקים יותר. זה ידע לכעוס כשהפסיד! אבל פעם כשנפלה לו יד רעה יותר מדי, הוא תפס קריזה והכניס אותי לתא הזה של מרקו. Per Bacco, הוא צועק, אני אלמד אותך! נו, אני שכבתי שם ונרדמתי. בבוקר הוא קורא לי ואומר: אז מה, אתה חוזר בתשובה? אני לא יודע כלום, Signor Commandante, אני אומר לו; אני ישנתי כמו בול עץ. אז תחזור לשם, הוא צעק עלי. – מה אומר לכם ומה אספר, שלושה שבועות הייתי בתא הזה, וכלום; שום חרטה לא באה עלי. ואז המפקח הזה מסובב ככה את ראשו ואומר לי: אתם הצ’כים, בטח כופרים נוראים אתם שזה לא משפיע עליכם! ועוד ככה קילל אותי נורא.

ומה תגידו – מאותו יום התא של מרקו בכלל חדל להשפיע: את מי שלא הכניסו לשם, הוא לא חזר בתשובה אפילו קצת, ולא היטיב את דרכיו ולא התחרט, לגמרי כלום; בקיצור, זה חדל לפעול. אל אלוהים, איזה רעש היה מזה! אותי הביאו להנהלת בתי הסוהר ואמרו שקלקלתי להם את זה, ומי יודע מה עוד. אני רק משכתי בכתפי; מה אני אשם להם, מה? אז שלחו אותי לשלושה ימים בצינוק, ואמרו שזה בגלל שגרמתי נזק לזה התא."