רקע
קארל צ'אפק
מעשה בפורץ ובגֶחָם
קארל צ'אפק
תרגום: אפרים פרויד (מצ'כית)

“מה יש לדבר”, אמר מר יילק, "לגנוב צריך לדעת. כך היה תמיד אומר ההוא, באלאבאן, הפורץ שעשה לאחרונה את הקופה בפירמה שולה ושות'. זה באלאבאן היה שודד כזה משכיל ומיושב; גם היה כבר בגיל העמידה, וברור כשמש שנסיון כזה אין לכל אחד. אדם צעיר ילך יותר על הימור; כי באומץ לא פעם מגיעים להצלחה, אבל כשהבנאדם מתחיל לחשוב, אז בדרך כלל הוא מאבד את האומץ, ולכן הוא ניגש לעניין בשיקול דעת. זה נכון גם בפוליטיקה ובכל.

“אז הזה באלאבאן היה אומר, שלכל מלאכה יש כללים משלה; מה שנוגע לכספות, פורץ כזה צריך תמיד לעבוד לבד, כי אסור לו לסמוך על מישהו; שנית, אסור לו לעבוד הרבה זמן במקום אחד, כי אז כבר מכירים את העבודה שלו; שלישית, עליו להתקדם עם רוח הזמן וללמוד את כל מה שמתחדש במקצוע; ויחד עם זאת עליו להצמד למסורת ולממוצע טוב, כי ככל שיותר אנשים עובדים באותה השיטה, ככה זה יותר קשה בשביל המשטרה. לכן באלאבאן נשאר נאמן למַרְתֵכָה, אפילו שהיתה לו מקדחה חשמלית וגם ידע לטפל בתרמיט. הוא היה אומר, שזאת גנדרנות מיותרת או תאוות כבוד להתעסק עם הכספות המשוריינות המודרניות; הוא מעדיף לעבוד בפירמות סולידיות ושמרניות שיש להן קופות פלדה ישנות, ובהן כסף ביושר, ולא אלה הצ’קים. הכל היה אצלו שקול וחתום, אצל באלאבאן הזה. הוא היתה לו, מלבד זאת, גם חנות בגרוטאות פליז, היה מתווך בנדל”ן, סוחר בסוסים, ובכלל מצבו היה די טוב. ובכן באלאבאן זה אמר שהוא יעשה רק עוד קופה אחת, אבל זאת תהיה עבודה נקיה, שהדור הצעיר רק יפער עיניים. לפי מה שהוא היה אומר, העיקר איננו לעשות כסף גדול; העיקר, היה אומר זה באלאבאן, הוא לא להיתפס.

"ובכן, הקופה האחרונה שבאלאבאן זה בחר לעצמו היתה אצל הפירמה שולה ושות', אתם יודעים, מה שהמפעל שלה ברובע העשרים ואחד. אבל היתה זאת באמת עבודה נקיה, מה שהוא עשה שם; לי סיפר על זה סוכן אחד של המשטרה, איזה פישטורה. הוא נכנס לשם דרך חלון מהחצר, אבל היה צריך לפתוח את הסורגים במוט; תענוג להסתכל, אמר אותו פישטורה, באיזה נקיון הוא הרים את הסורג הזה, לא השאיר שום לכלוך, יופי איך האדם הזה עבד. וממש באותו המקום שהוא התחיל לעבוד על הקופה, הוא גם פתח אותה; לא היה שם חור אחד מיותר, או סדק, או שריטה, או שפיפה, אפילו בצבע הוא לא פגע בלי צורך. אפשר היה לראות, אמר אותו פישטורה, באיזה אהבה הבן־אדם הזה עובד. הקופה הזאת נמצאת עכשיו, עליכם לדעת, במוזיאון המשטרה, בגלל העבודה המעולה הזאת. אחר־כך הוא הוציא את הכסף, בערך ששים אלף, אכל כריך עם קותל חזיר שהביא אתו, ויצא שוב דרך החלון; הוא היה אומר, באלאבאן, שמצביא ופורץ קופות צריכים לדאוג בעיקר לנתיב הנסיגה. אחר־כך הביא את הכסף לבת־דודו, החביא את הכלים אצל אחד ליזנר, הלך הביתה, ניקה את הבגדים ואת הנעליים, התרחץ ונכנס למיטה כמו כל אדם הגון אחר.

"עוד לא היה שמונה בבוקר, ודופקים אצלו בדלת וקוראים: אדון באלאבאן, פתח! באלאבאן זה מתפלא, מי זה יכול להיות, אבל הוא הולך במצפון שקט לפתוח; ודרך הדלת נשפכים לו שם שני שוטרים ואתם הסוכן הזה פישטורה. אני לא יודע האם אתם מכירים אותו – הוא כזה אדם גוץ, שיניים יש לו כמו סנאי וכל הזמן צוחק. הוא היה פעם בחברת קבורה, אבל אחר־כך הגיע עד פת לחם, כי כל האנשים היו מוכרחים לצחוק כשהוא היה צועד לפני הארון וכל הזמן היה חושף את שיניו כמו צוחק. אני שמתי לב שהרבה אנשים צוחקים מתוך מבוכה, שאינם יודעים מה לעשות בפה, כמו שאחרים לא יודעים מה לעשות בידיים. לכן האנשים מחייכים כל כך הרבה כאשר הם מדברים עם איזה אדון גדול, נגיד מלך או נשיא המדינה; זה בכלל לא משמחה, אלא יותר ממבוכה. אבל אני רציתי לספר על זה באלאבאן.

“כאשר ראה באלאבאן את שני השוטרים יחד עם פישטורה, הוא פתח את פיו ואמר בכעס צודק: 'מה ז’ה אתם מחפש’ים אצ’לי? אני לא רוצ’ה להתעשק אתכם.” ומייד הוא נדהם בעצמו מזה איך הוא מדבר.

"‘מה אתה כועס מר באלאבאן,’ צוחק לו זה פישטורה, ‘אנחנו רק באנו לראות את השיניים שלך.–’ והוא הלך ישר אל ספל כזה עם ציורי פרחים שבו היה באלאבאן זה מחזיק את השיניים התותבות בלילה – עליכם לדעת שהוא איבד את שיניו כאשר היה פעם מוכרח לקפוץ מהחלון. ‘נכון, אדון באלאבאן,’ אומר זה פישטורה בלהט, ‘זה לא מחזיק, התותבות האלה; בזמן הקדיחה הן זזו לך כל הזמן, אז הוצאת אותן ושמת על שולחן הכתיבה; כן, אבל שם היה אבק, אדון באלאבאן, את זה היית צריך לדעת, שבמשרדים האלה יש כרגיל אבק. אז אנחנו מוכרחים לבוא אליך, אדון באלאבאן, אם מצאנו שם עקבה כזאת של שיניים; אז אל תכעס עלינו: היית צריך קודם לנגב את האבק.’

"‘עשק ביש,’ התפלא זה באלאבאן. ‘אתה רואה, פישטורה, משפרים ששגיאה אחת צ’ריך לעש’ות אפילו הנוכל הכי חכם, נכון?’

“‘רק שאתה עשית שתיים,’ חשף מר פישטורה את שיניו. ‘תשמע, אנחנו רק זרקנו מבט, וכבר ניחשנו עליך, ואתה יודע למה? כי כל שודד הגון מטיל במקום, במחילה, אתה יודע מה, בכדי שלא יתפסו אותו: זאת היא אמונה תפלה שכזאת. אלא שאתה כזה כופר והולך רק על שכל ולא מאמין באמונות תפלות; אתה חושב שהכל אפשר לגמור בשכל. אז זה מה שיצא לך מזה. כן, אדון באלאבאן, לגנוב צריך לדעת.’”

“יש אנשים מאד זריזים,” אמר מר מאלי בכובד ראש, "בזה צריך להודות. אני קראתי על מקרה כזה. זה קרה באיזה מקום בשטיירמארק. היה שם רצען אחד, בשמו הפרטי אנטון ובשם משפחה הובר או פוגט או מאייר, איזה שם כזה שהם שם משתמשים בהם. ובכן אותו רצען ישב בחוג משפחתו בארוחת צהריים חגיגית לכבוד יום הקדוש שלו – אבל האוכל שם בשטיירמארק לא כל כך טוב אפילו בחג, לא כמו אצלנו. אני לפחות שמעתי ששם אוכלים אפילו ערמונים. אז אותו רצען יושב לו אחרי ארוחת הצהריים הזאת בחוג המשפחה – ופתאום מישהו דופק בחלון: אל אלוהים, שכן, הגג שלכם עולה באש מעל לראשכם! הרצען הזה קם כמו נשוך, ובחיי, הגג בלהבות. ברור, הילדים מתחילים לצעוק, האשה מוציאה בבכי את שעון הסבא – דעו לכם, אני כבר ראיתי הרבה שריפות ושמתי לב שבדרך כלל האנשים מאבדים את הראש ומתחילים להוציא דברים מיותרים, שעון או מטחנת קפה או צפור בכלוב; ורק אחרי שכבר מאוחר מדי הם נזכרים שהשאירו שם את הסבתא ואת כל הבגדים והמון דברים אחרים. בינתיים התאספו אנשים והתחילו להפריע זה לזה בכיבוי; אחר־כך באו הכבאים – אתם הלא יודעים, כבאי צריך להחליף בגדים לפני שמתחיל לכבות; בינתיים התחיל לבעור גם מבנה אחר, ועד הערב נשרפו עד אפר חמשה עשר בתים. מי שרוצה לראות שריפה הגונה, צריך ללכת לכפר או לעיירה קטנה; בעיר גדולה זה כבר לא זה, אתה מסתכל יותר בתחבולות של הכבאים מאשר באש. הכי טוב זה אם יוצא לך לעזור בעצמך בכיבוי, או אפילו לתת לאחרים עצות איך לכבות. לכבות שריפה זאת עבודה יפה, לראות איך שהאש לוחשת והכל מתפקע; אבל להביא את המים מהנחל, את זה האנשים לא אוהבים. – – הבן־אדם הוא יצור מוזר: אם כבר עליו לראות איזו פורענות, אז הוא מבקש לעצמו בסתר לבו, שהיא תהיה משהו גדול. שריפה גדולה או שטפון גדול, זה איכשהו מכניס באדם רוח חיים; זה נותן לו הרגשה, אם כך לומר, שהוא קיבל את המגיע לו בחיים. או שמא זאת פליאה גדולה שכזאת של עובדי אלילים; אינני יודע.

"כמובן, למחרת נראה הכל – נו, כמו באתר שריפה: האש היא חזיון יפה, אבל האתר אחר־כך נורא; זה כמו באהבה. האדם מסתובב שם בחוסר אונים וחושב שמזה כבר לא ייצא. נו, היה שם ז’נדרם אחד צעיר, שלחו אותו לחקור את סיבות השריפה. אדוני המפקד, אומר לו הרצען הזה אנטון, אני הייתי מתערב, שמישהו הצית את זה; מדוע אחרת זה קרה בדיוק ביום חג הקדוש שלי, כאשר ישבתי לארוחת הצהריים? אבל לי לא נכנס לראש, על מה מישהו ירצה להתנקם בי, אני הלא לא עשיתי רע לאף אחד, וודאי שלא התערבתי בפוליטיקה. אני בקיצור לא יודע מאף אחד שהיה יכול להיות לו כעס כזה נורא כלפי.

"היתה כבר שעת צהריים והשמש יקדה מעל; השוטר הזה הולך לאורך אתר השריפה הלוך ושוב וחושב, שהשד יודע איך זה התחיל לבעור. אדון אנטון, הוא אומר פתאום, מה זה שם למעלה על הקורה הזאת שנוצץ כל כך? – שם היתה גמלונית, אמר הרצען, אולי זה איזה מסמר. – זה לא נראה כמו מסמר, אומר השוטר, זה נראה יותר כמו ראי. – מאיפה יגיע לשם ראי, אמר הרצען, הלא שם למעלה היה רק קש. – אבל זה ראי, אומר השוטר, ואני אראה לך אותו.

"ואז הוא הציב שמה סולם כבאים ליד הקורה השרופה, טיפס למעלה ואומר: שתדע, אדון אנטון, זה לא מסמר וזה לא ראי, אלא זכוכית עגולה שהודבקה אל הקורה הזאת. תגיד לי בבקשה בשביל מה זה? – אז אני משתגע, אמר הרצען, אולי הילדים שחקו עם זה. – ופתאום השוטר הזה, כשמסתכל בזכוכית, נותן צעקה: אאו! לכל הרוחות, זה שורף! מה זה? וממשש את האף. לכל השדים! צעק שוב, עכשיו זה שרף לי את היד! מהר, אדון אנטון, תגיש לי הנה איזה נייר! – אז הרצען הגיש לו דף אחד מהפנקס שלו, והשוטר מחזיק את הנייר קצת מתחת לזכוכית – כך, הוא אומר כעבור רגע, אדון אנטון, נדמה לי שהגענו למשהו – והוא כבר יורד בסולם ומקרב את הנייר הזה לפרצוף של הרצען: היה בו חור שרוף ועוד יצא ממנו עשן. אדון אנטון, אמר השוטר, שתדע – הזכוכית הזאת היא עדשה מכנסת המכונה גם זכוכית מגדלת. ועכשיו הייתי רוצה לדעת מי הדביק אותה שם אל הקורה, בדיוק מעל לערימת הקש; אבל את זאת אומר לך, אדון אנטון, מי שעשה את זה, ייצא מפה באזיקים.

"שומו שמיים, אמר הרצען, לנו הלא לא היתה שום זכוכית מגדלת בבית – רגע! צעק פתאום. חכה, היה לי פה נער מתלמד, סֶפ היה שמו, והוא היה כל הזמן משחק עם דברים כאלה! לכן זרקתי אותו, מפני שהוא לא היה טוב לשום עבודה הגונה, כי הראש שלו היה מלא כל מיני שטויות כאלה ונסיונות אחרים! שזה הבחור הארור הזה – אבל זה בלתי אפשרי, אדוני המפקד. הלא אני זרקתי אותו, זה היה בהתחלת פברואר; אלוהים יודע איפה הוא עכשיו, אבל פה הוא לא הראה את עצמו מאז.

"את זה כבר ניוודע, האם זאת העדשה שלו, אמר השוטר. אדון אנטון, תשלח מברק העירה שישלחו הנה עוד שני שוטרים; ובעדשה הזאת אסור שאף אחד אפילו יגע בה. קודם צריך למצוא את הבחור.

"ברור שגם מצאו אותו; הוא היה שוליה של איזה בורסקאי במקום לגמרי אחר; ורק נכנס השוטר לבית המלאכה, התחיל הבחור לרעוד כמו עלה. ספ, צעק עליו השוטר, איפה היית בשלשה עשר ביוני?

"סליחה, רק פה הייתי, גמגם הנער, אני פה מהחמשה עשר בפברואר ולא יצאתי מפה אפילו לחצי יום, ויש לי עדים על זה. – – וזאת האמת, אמר הבורסקאי, על זה אני יכול להעיד, כי הוא גר אצלי והוא גם חייב לטפל בתינוק שלי.

"עסק ביש, אמר השוטר, אז זה כנראה לא הוא.

"ומה צריך להיות אתו? שאל הבורסקאי הזה.

"ובכן, עונה השוטר, היה חשד נגדו שבשלושה עשר ביוני הוא הצית שם בכפר מה־שמו את הבית של הרצען אנטון ואתו את חצי הכפר.

"שלושה עשר ביוני, אתה אומר? אמר הבורסקאי. תשמע, זה מוזר; בשלושה עשר ביוני שאל הבחור: ‘איזה תאריך היום? שלושה עשר ביוני? זה יום אנטון הקדוש, נכון? אני אומר לך שהיום משהו יקרה באיזה מקום.’

"באותו רגע הבחור הזה ספ קפץ ורצה לעשות ויברח; אבל השוטר תפס אותו בצווארון. בדרך אחר־כך הודה הבחור לפני השוטר: שהוא כעס על בעל הבית אנטון, כי הוא, הרצען הזה, היה מכה אותו כמו כלב בגלל הניסויים שלו; שהוא רצה להתנקם, ולכן הוא חישב איפה תימצא השמש בשלושה עשר ביוני, שהוא יום אנטון הקדוש, בדיוק בצהריים, ולפי זה הוא כיוון את העדשה, כך שהיא תצית את הקש בו בזמן שהוא יהיה מי יודע איפה; את כל זה הוא הכין בפרבואר, ואחר־כך עזב את השירות.

“תשמעו, בגלל העדשה הזאת הזמינו אחר־כך איזה אסטרונום מוינה, והוא ראה את זה וכל הזמן נענע בראשו, כי העדשה כוונה בדיוק נמרץ לנקודת הקולמינציה של השמש בשלושה עשר ביוני. הוא טען שזה נס שבחור בן חמש עשרה יכול לעשות את החישוב, בלי כלים אפילו למדידת זויות אסטרונומיות. מה שקרה אחר־כך עם הספ הזה אני לא יודע; אבל אני חושב שמהפרחח הזה היה יכול לצאת אסטרונום או פיזיקאי גדול. הוא הלא יכול היה להתפתח לניוטון חדש או משהו כזה, הפוחז הארור! אבל בעולמנו הולכים לאיבוד כישורים נפלאים וכל כך הרבה גאונות מיוחדת – – אתם מבינים, לאנשים יש די סבלנות לחפש יהלומים בחול או פנינים בים; אבל לחפש בבני־אדם את המתנות הכי יפות והכי יקרות שנתן להם אלוהים, שלא ירדו לטמיון, זה לא בא להם לראש. וזאת שגיאה גדולה.”


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48467 יצירות מאת 2698 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!