רקע
קארל צ'אפק
צ'ינטמני וציפורים
קארל צ'אפק
תרגום: אפרים פרויד (מצ'כית)

“הממ,” אמר דוקטור ויטאסק, “כידוע לכם, אני קצת מתמצא בשטיחים פרסיים; אבל אני מוכן לאשר, מר טאוסיג, שהיום זה כבר לא מה שהיה פעם. עכשיו כבר הממזרים שם במזרח לא משקיעים את העבודה כמו שצריך בצביעת הצמר בתמצית תולעת האלון, אינדיגו, זעפרן, שתן גמלים, בלוטים ויתר חומרי הצביעה האורגניים האצילים; וגם הצמר כבר איננו מה שהיה, ואם לדבר על הדוגמאות, אפשר לפרוץ בבכי. ובכן זו אחת האומנויות האבודות, השטיחים הפרסיים. לכן רק פריטים ישנים, שיוצרו לפני שנת אלף שמונה מאות ושבעים, הם עוד בעלי ערך; אבל כאלה אפשר להשיג רק אם איזו משפחה עתיקת יומין מוכרת – “מסיבות משפחתיות”, כפי שמכנים חובות במשפחות הטובות – עתיקות שנשארו מסבא. תשמעו, אני ראיתי לא מזמן בטירת רוז’מברק שטיח אמיתי מסוג “זיבנבירגן” – אלה שטיחים קטנים כאלה, לצרכי תפילה, כפי שייצרו אותם התורכים במאה השבע עשרה, כאשר ישבו ב”פלך שבעת המבצרים"; שם בטירה הזאת דורכים על זה תיירים בנעליים מסומרות, ואיש איננו יודע מה ערכם – בקיצור, בא לך לבכות על זה. ואחד השטיחים יקרי הערך ביותר נמצא אצלנו בפראג, ואף אחד לא יודע עליו.

"כלומר, העניין הוא בזה: אני מכיר את כל סוחרי השטיחים אצלנו, ולפעמים אני עושה סיבוב ביניהם, לראות מה יש להם במלאי; אתם מבינים, הסוכנים האלה באנטוליה ובפרס מפעם בפעם בכל זאת שמים יד על פריט ישן באמת, גנוב ממסגד או מי יודע מאין, ומצרפים אותו ליתר הסחורה ההולכת לפי מטר; כל החבילה, לא חשוב מה יש בה, נמכרת אחר־כך לפי משקל. אני חושב לפעמים בלבי – אולי סיפחו לחבילה איזה ברגמו או לאדיק! לכן אני קופץ לפעמים אל שטיחן כזה או אחר, מתיישב על ערימת שטיחים, מעשן להנאתי ומסתכל איך הם מוכרים למטומטמים שטיחי בוכרה, סארוק או טבריז; ופה ושם אני אומר, מה יש לך שם למטה, הצהוב הזה? תראו תראו, הנה זה חמדאן. ובכן כך הגעתי פעם לאחת גברת סֶוֶרִין – יש לה חנות קטנה כזאת בחצר שם בעיר העתיקה ואצלה אפשר למצוא לפעמים איזה קאראמאן או קאלים נחמד. היא גברת כזאת עגולה ומלאת שמחה, יש לה שפע של כוח דיבור וכלבת פודל שמנה עד בחילה. הכלבים השמנים הם מזעיפי פנים ונובחים נביחה אסתמטית ומרוגזת; אני לא סובל את זה. תשמעו, האם מישהו מכם ראה כבר פודל צעיר? אני לא; אני חושב שכל הפודלים, כמו גם המפקחים, המבקרים ופקידי השומה הם זקנים; זה כנראה מאפיין את הגזע. אבל כיון שרציתי לשמור על מזג טוב ביחס לגברת סוורין, הייתי מתיישב בפינה שבה נחרה וגנחה הכלבה אמינה על גבי שטיח גדול, מקופל לריבוע, ומגרד את גבה; שכן אמינה אהבה את זה מאד.

"גברת סוורין, אני אומר לה פעם, העסקים שלך לא כל כך טובים; השטיח הזה שאני יושב עליו נמצא פה כבר שלוש שנים.

"זה כבר נמצא פה יותר, אמרה גברת סוורין, הוא כבר מקופל שם בפינה יותר מעשר שנים; אבל זה לא שטיח שלי.

"אה, אני אומר, הוא שייך לאמינה.

"איפה, צחקה גברת סוורין, הוא של גברת אחת; היא אומרת שאין לה מקום בשבילו בבית, ולכן היא הפקידה אותו כאן. לי הוא די מפריע פה, אבל לפחות יכולה אמינה לישון עליו, נכון אמינה?

"אז הפכתי את קצה השטיח בפינה, על אף שאמינה התחילה לרטון בזעם. זה איזה שטיח ישן, אני אומר, מותר להציץ בו?

"למה לא, אמרה גברת סוורין ולקחה את אמינה לזרועותיה. בואי, אמינה, האדון רק יסתכל ואחר כך הוא יציע לך את משכבך. פססט, אמינה, לא לרטון! אוי, כלבה פתיה!

"אני בינתיים פתחתי את השטיח, ומה אגיד לכם: לבי הלם בקרבי בחוזקה. זה היה שטיח לבן מאנטוליה מהמאה השבע עשרה, פה ושם משופשף מרוב דריכה עד עובי אפס, אבל שתדעו, היה זה מה שמכונה ‘שטיח הציפורים’ עם דוגמת צ’ינטמני ודמויות ציפורים; זאת לדעת, זה ציור אלוהי ואסור. אני אומר לכם, השטיח הזה יקר מציאות לאין שיעור; וכאן האקסמפלר הזה הוא בגודל חמשה על ששה מטר, לבן להפליא, עם תוספת כזאת של כחול טורקיז ואדום דובדבנים… אני נעמדתי ליד החלון, שגברת סוורין לא תוכל לראות את פני, ואמרתי לה: זה סמרטוט ישן מאד, גברת סוורין, וכאן הוא ישתפשף לגמרי. את יודעת מה, תגידי לגברת הזאת שאני קונה את זה אם אין לה מקום בשבילו.

"זה קשה, אמרה גברת סוורין. השטיח הזה איננו נמצא פה למכירה, והגברת הזאת נמצאת כל הזמן או במראנו או בניצה; אני אפילו לא יודעת מתי היא בבית. אבל אני אנסה לשאול אותה.

"תעשי לי את הטובה, אמרתי באדישות ככל שהייתי מסוגל, והלכתי לדרכי. עליכם לדעת שבשביל אספן זה עניין של כבוד להשיג משהו יקר מציאות בפרוטות. אני מכיר אדון אחד, גדול ועשיר מאד, האוסף ספרים; לו לא איכפת לשלם בעד איזה סמרטוט ישן אפילו כמה אלפים; אבל אם הוא מצליח לרכוש אצל איזה סוחר בחפצים ישנים את ההוצאה הראשונה של שירי יאן קראסוסלב חמלנסקי בעד שני כתרים, הוא קופץ משמחה. זהו מין ספורט שכזה, כמו ציד יעלים. ובכן, אני הכנסתי לי לראש שלי שאני מוכרח להשיג את השטיח הזה בזיל הזול, ואחר־כך אתרום אותו למוזיאון, כי שם מקומו ובשום מקום אחר. רק שיצורף לזה פתק: מתנת דוקטור ויטאסק. תגידו מה שתגידו, לכל אחד יש תאוות כבוד משלו, נכון? אבל אני אודה ולא אבוש: ראשי סחרחר מזה.

"איזה מאמץ זה היה להתגבר ולא לרוץ למחרת אל השטיח עם הצ’ינטמני והציפורים! אני לא הייתי מסוגל לחשוב על משהו אחר. עוד יום להחזיק מעמד, אמרתי לעצמי כל יום; עשיתי את זה לעצמי, לשם קינטור. הבנאדם לפעמים אוהב לייסר את עצמו. אבל כעבור כשבועיים עלה על דעתי שאולי יכול גם מישהו אחר למצוא שם את שטיח הציפורים, ואני טס לגברת סוורין. נו, מה? התפרצתי לדלת חנותה.

"מה צריך להיות? שאלה הגברת בפליאה, ואני התעשתתי. עברתי פה במקרה, אמרתי, ונזכרתי בשטיח הלבן ההוא; הגברת הזאת מוכרת?

"גברת סוורין נענעה בראשה. איפה, היא אומרת, היא עכשיו בביאריץ ואף אחד לא יודע מתי תחזור. – – הצצתי לראות האם השטיח עוד נמצא; כמובן, אמינה שכבה עליו, שמנה יותר ומכוערת יותר מתמיד, וחיכתה שאגרד לה את הפדחת.

"כמה ימים אחר־כך הייתי מוכרח לנסוע ללונדון, ואם כבר הייתי שם, נכנסתי אצל מר קית, אתם הלא יודעים – Sir Douglas Keith, שהוא כיום המומחה הכי הגדול לשטיחים אוריינטליים. אדוני, אני אומר לו, אולי תוכל לומר לי מה יכול להיות ערכו של אנטול לבן עם צ’ינטמני וציפורים, גודל חמישה על ששה מטר.

"סיר דאגלס מסתכל עלי מעבר למסגרות משקפיו וכמעט צועק בזעם: שום ערך!

"מה פירוש שום ערך, אני נדהם. למה שלא יהיה לו שום ערך?

"כי בגודל כזה לא קיים שום שטיח כזה, צעק עלי סיר דאגלס. אדוני, את זאת יכולת לדעת, שהשטיח הכי גדול עם דוגמת צ’ינטמני ודמויות ציפורים שבכלל ידוע, גודלו בקושי שלושה יארד על חמישה!

"אני הסמקתי משמחה. אבל נניח, אדוני, אמרתי לו, שקיים אקסמפלר יחיד של שטיח כזה בגודל כזה, איזה ערך היה לו?

"הלא אמרתי לך – שום ערך, צעק סיר דאגלס. אדוני, דבר כזה היה אוניקאט, ואיך אפשר לקבוע ערכו טל אוניקאט? אם משהו הוא אוניקאט, ערכו יכול להיות באותה מידה אלף לירות שטרלינג כמו עשרת אלפים; איך אני יכול לדעת? לבד מזה, שטיח כזה לא קיים. שיהיה לך יום טוב, אדוני.

"אתם מתארים לעצמכם עם מה חזרתי הביתה. ריבונו של עולם, את הפריט הזה עם הצ’ינטמני אני חייב להשיג! זה יהיה משהו בשביל המוזיאון! אבל כעת תארו לכם, שאסור היה לי להפציר בצורה בולטת לעין, כי זה לא נאה לאספן; שגברת סוורין לא היתה מעוניינת במיוחד שהסמרטוט הישן שעליו רובצת לה אמינה יימכר; ושהאשה הארורה שהשטיח הזה שייך לה התגלגלה ממראנו לאוסטנדה ומבאדן לוישי – הנקבה הזאת מן הסתם החזיקה בבית לקסיקון רפואי, אם היו לה כל כך הרבה מחלות; בקיצור היא שהתה כל הזמן באיזה אתר מרחצאות. ובכן, ביקרתי ככה אחת לשבועיים אצל גברת סוורין להציץ האם עוד נמצא שם השטיח עם כל הציפורים שבו, גרדתי את פדחתה של אמינה המגעילה, עד שהיא ייבבה מרוב הנאה, ובכדי שלא להתבלט, קניתי בכל פעם איזה שטיח; תשמעו יש לי בבית ערימות שלמות של שירזים, שירוואנים, מוסולים, קאבריסטאנים ועוד מיני סחורת מטר – אבל היה ביניהם גם דרבנט אחד קלאסי, רבותי, לא רואים כזה כל יום; וגם חוראסאן אחד כחול עתיק. אבל מה שעבר עלי במשך השנתיים האלה, את זה יבין רק אספן. איפה, יסורי אהבה הם כאין וכאפס לעומת יסורי אספן; אבל מה שמוזר הוא שאולי שום אספן עוד לא איבד את עצמו לדעת, ולהיפך, הם נוטים לזכות בחיים ארוכים; כנראה שזאת תאווה בריאה.

"יום אחד אומרת לי לפתע גברת סוורין: אז גברת זאנלי, זו שהשטיח הזה שלה, היתה פה; אני אמרתי לה שיש לי קונה בשביל המרבד שלה, ושהוא ממילא יתבלה פה; אבל היא אמרה שזה משהו משפחתי, והיא לא נצרכת למכור את זה, ושמוטב שזה יישאר פה.

"ובכן, מובן מאליו שרצתי ישר אל גברת זאנלי זו. חשבתי שזאת אשה מונדנית מי יודע מה, אבל היא היתה זקנה מכוערת עם אף בצבע סגול, פאה נוכרית וטיק כזה משונה, הפה שלה כל הזמן נסע לו לאורך לחיה השמאלית עד לאוזן.

"גברתי הנכבדה, אני אומר, וכל הזמן אני נאלץ להסתכל איך הפה הזה רוקד לה בפנים, אני הייתי רוצה לקנות את השטיח הלבן שלך; הוא אמנם כבר בלוי מאד, אבל לי הוא היה בדיוק מתאים ל… לחדר הכניסה בבית, את מבינה? – ובעוד אני מחכה לתשובה שלה, אני מרגיש שגם הפה שלי מתחיל להתעוות ולרקוד לעבר צד שמאל; האם הטיק הזה שלה היה מידבק או האם זה היה מהתרגשות, אני לא יודע, אבל לא הצלחתי להתגבר על זה.

"מה אתה מרשה לעצמך? פתחה הנקבה האיומה הזאת בצעקות, בקול שורקני. צא מפה מייד, מייד, צרחה. זה פריט מירושת סבא שלי! אם לא תסתלק מייד, אני אקרא למשטרה! אני לא מוכרת שום שטיחים, אני בת משפחת פון־זאנלי, אדוני! מרי, שהאיש הזה יסתלק מפה!

"תשמעו, אני החלקתי על מעקה המדרגות כמו נער; הייתי פורץ בבכי מרוב זעם וצער, אבל מה יכולתי לעשות? שנה שלמה שוב הייתי מבקר אצל גברת סוורין; בינתיים למדה אמינה לנאוק בנחירה, מרוב שהיתה שמנה וקרחת. כעבור שנה שוב חזרה גברת זאנלי; הפעם נכנעתי ועשיתי מעשה שבגינו הייתי צריך בעצם להתבייש, כאספן, עד יומי האחרון: שלחתי אליה חבר, עורך הדין בימבל – הוא אדם כל כך עדין ויש לו זקן המקנה לו אמון בלתי מוגבל מצד נשים – להציע לגברת הכבודה תמורת מרבד הציפורים כל סכום סביר. בינתיים חכיתי למטה, מרוגש כמו חתן הממתין לתשובתו. כעבור שלוש שעות דידה בימבל מהבית, מנגב את זעתו. מנוול, הוא גנח לעברי, אני אחנוק אותך! מה חטאתי שבגללך נאלצתי להקשיב שלוש שעות לתולדות בית זאנלי? ושתדע, צעק בנקמנות, את השטיח לא תקבל; שבעה עשר בני זאנלי יתהפכו בקברם אם המזכרת המשפחתית הזאת תגיע למוזיאון! אל אלוהים, איך אתה סידרת אותי! – – ובכך הוא נטש אותי במקום.

"מה אגיד לכם: כאשר גבר מכניס לו משהו בראש, אז הוא לא מוותר בקלות; ואם הוא אספן, אז הוא לא יירתע מרצח; שכן האספנות היא פעילות הירואית למדי. ובכן אני החלטתי בפשטות לגנוב את השטיח עם הצ’ינטמני והציפורים. תחילה סיירתי בשטח; החנות של גברת סוורין היא בחצר, אבל את שער הכניסה נוהגים לנעול בתשע בערב; ואני לא רציתי להשתמש במפתח גנבים, כי אינני יודע את המלאכה הזאת. מתוך המעבר הנעול הזה יורדים למרתף, ושם ניתן להסתתר עד אחרי נעילת השער. בחצר עוד עומדת סככה; אם מגיע אדם לעמוד על גגה של הסככה, יכול היה לטפס ולהגיע אל החצר השכנה, השייכת לפונדק, ומפונדק אפשר לצאת תמיד. זה, אם כן, פשוט למדי, אבל נותרה עניין פתיחת החלון בחנות. לצורך המלאכה הזאת קניתי יהלום זגגים, ולמדתי בעזרת חלונות ביתי, איך לחתוך את השמשה.

"תשמעו, אל תחשבו שגניבה היא עניין פשוט כל כך; זה יותר קשה מאשר לנתח ערמונית או להוציא מבן־אדם כליה. ראשית קשה שהאדם לא ייראה; שנית, העניין כרוך בהמון המתנה ואי נוחות אחרת. ושלישית, אין לך שום בטחון; לעולם אינך יודע במה תיתקל. אני אומר לכם – זהו מקצוע קשה שאין שכרו בצדו. אילו מצאתי שודד בביתי, הייתי לוקח אותו ביד ואומר לו בְרוֹך: בן־אדם, למה זה אתה מקשה על עצמך כל כך? תראה, האם לא יכולת לגזול את כספם של הבריות בדרך אחרת, נוחה יותר מבחינתך?

“אני כמובן אינני יודע איך אנשים אחרים גונבים; אבל הנסיון האישי שלי איננו חיובי ביותר. בערב הקריטי, כפי שאומרים, התגנבתי לתוך הבית והתחבאתי בחדר המדרגות המוביל למרתף; כך היה מתאר את זה דו”ח משטרתי. במציאות זה נראה כך שחצי שעה שוטטתי בגשם לפני השער, ובכך בהכרח הסבתי תשומת לב לעצמי מצד מי שלא יהיה שם. לבסוף החלטתי ברוב ייאוש, בדרך שבה מחליט אדם להיכנס לרופא שיניים לקראת עקירת שן, להיכנס לתוך המעבר; וכמובן, מייד התנגשתי באיזו עוזרת בית שהיתה בדרכה לפונדק ההוא להביא בירה. בכדי להרגיע אותה, אמרתי לה בנהמה עמומה שהיא בובה או מותק, או משהו כזה; זה הבהיל אותה עד כי כך שהתחילה לברוח בריצה. בינתיים התחבאתי שוב בחדר המדרגות המובילות למרתף; החזירים האלה העמידו שם פחי זבל עם אפר ופסולת אחרת, שרובה נפלה ברעש מחריש אוזניים תוך כדי התגנבותי כביכול. אחר־כך חזרה העוזרת עם הבירה והודיעה בהתרגשות לאב הבית, שלבית נכנס איזה ברנש זר. האיש המצויין הזה לא אבה להפריע את מנוחתו והודיע לה שזה היה בטח איזה שיכור שטעה בדרך לפונדק השכן. כעבור רבע שעה הוא הלך, תוך פיהוקים וחרחורים, לנעול את השער, והשתרר שקט. רק אי־שם למעלה נשמע שיהוק קולני וערירי של העוזרת – זה משונה באיזו עוצמה עוזרות הבית האלה משהקות – כנראה מרוב געגועים. נתקפתי בקור עז, ומלבד זאת היתה שם צחנה חמוצה ומעופשת; מיששתי סביבי, וכל מה שידי נגעה בו היה איכשהו חלקלק. אלוהים אדירים, כמה טביעות אצבע של דוקטור ויטאסק, המומחה המהולל למחלות דרכי השתן, נשארו שם! כאשר חשבתי שעכשיו כבר וודאי חצות, היתה השעה רק עשר. אני רציתי להתחיל במלאכת השדידה בחצות, אבל באחת עשרה כבר לא יכולתי להחזיק מעמד, והלכתי איפוא לגנוב. קשה להאמין כמה רעש מקים אדם המבקש להתגנב בחשכה; אבל הבית הזה נתברך בשנת ישרים. סוף סוף הגעתי אל החלון, והתחלתי לחתוך, ברעש מחריד, את הזכוכית. מבפנים נשמעה נביחה עמומה. אל־אלוהים, שם הלא נמצאת אמינה!

"אמינה, לחשתי, נבלה קטנה, תשכבי בשקט; אני בא לגרד אותך בגב.– אבל זה נורא קשה לתקוע בחושך את חוד היהלום ממש באותה הנקודה שבה נגמרה השריטה הקודמת; נסעתי עם היהלום הזה לאורך השימשה ולרוחבה, עד שלחצתי קצת יותר וכל השמשה התפקעה ברעש אימים. כך, עכשיו יתחילו להתאסף אנשים, אמרתי בלבי, ואני מסתכל איפה אפשר להתחבא; אבל כלום. אחר־כך כבר המשכתי, באדישות מעוותת, לשחרר בלחיצה שמשות נוספות, ופתחתי את החלון; אמינה בפנים נבחה רק כך בחצי פה בהתאם לנוהג, להוכיח שהיא עומדת על המשמר. אני נכנסתי דרך החלון ואני רץ תחילה אל הכלבה המגעילה. אמינה קטנה שלי, אני לוחש לה בלהט, איפה הגב שלך? תראי, חמודה, האדון הוא ידיד שלך – נבלה, זה מוצא חן בעינייך, מה? – אמינה התרפקה ברוב עונג, עד כמה שיצור דמוי שק יכול להתרפק; ואני אומר לה בידידות: כך, ועכשיו תני, כלבה! ורציתי להוציא את שטיח הציפורים היקר מכל שמתחתיה. עכשיו אמינה כנראה החליטה שמדובר ברכושה שלה, והתחילה לצרוח; זאת לא היתה נביחה, זאת היתה צרחת אימים. אל־אלוהים, אמינה, אני מפציר בה מהר, תהיי בשקט, נבלה! חכי, אני אציע לך משהו יותר טוב! ורופ! קרעתי מעל הקיר קירמאן מבריק ומכוער, שגברת סוורין חשבה אותו למחמד סחורתה. תראי, אמינה, אני לוחש, על זה תוכלי לישון כמו מלכה! אמינה התבוננה בי בעניין רב; אבל ברגע שנגעתי בשטיח שלה, פתחה בשאגה מחודשת; אני חושב שאפשר היה לשמוע אותה עד קצה הכרך. לפיכך עוררתי בה אקסטזה מחודשת על ידי גירוד תאוותני במיוחד ולקחתי אותה לזרועותי; אבל ברגע ששלחתי את ידי לאוניקאט הלבן עם הצ’ינטמני והציפורים, חירחרה את חירחורה האסתמטי והתחילה לקלל אותי. שומו שמיים, נבלה שכמותך, אמרתי מדוכדך עד עפר, אני אצטרך להרוג אותך!

"מה אגיד לכם, אני לא מבין את זה בעצמי: הסתכלתי על הכלבה המגעילה, השמנה, הנתעבת, בשנאה הפראית ביותר שאי פעם חויתי, אבל לא יכולתי להרוג את הנבלה. היתה לי סכין טובה, היתה לי חגורה במכנסיים; יכולתי לשחוט אותה או לחנוק אותה, אבל לא היה לי הלב. ישבתי לידה על השטיח האלוהי וגררתי אותה מאחורי אוזניה. מוג לב שכמוך, לחשתי לעצמי, רק תנועה אחת או שתיים וגמרנו; ניתחת כבר כל כך הרבה אנשים וראית אותם במותם באימה ומכאובים; למה לא תוכל להרוג כלב? אני חרקתי שיניים, בכדי להעניק לעצמי את העוז, אבל לא הצלחתי; לפתע פרצתי בבכי – אני חושב שזה היה משום הבושה. ואמינה זו באה, וביבבה שקטה ליקקה את פני.

"נבלה עלובה, חזירה, בת־בלי־יעל, נהמתי לעברה, ליטפתי את גבה המקריח, ויצאתי בזחילה דרך החלון לחצר; זאת כבר היתה תבוסה ונסיגה. אחר־כך רציתי לקפוץ על גג הסככה ולהגיע דרך הגג לחצר השכנה ולצאת דרך הפונדק, אבל לא היתה בי טיפת כוח, או שהגג היה גבוה מהערכתי הקודמת; בקיצור לא הצלחתי לעלות. אז ירדתי שוב לחדר המדרגות, ושם עמדתי עד הבוקר, כמעט מת מעייפות. שוטה שכמוני, אני יכולתי לישון על השטיחים האלה, אבל זה לא עלה על דעתי. בבוקר שמעתי את אב הבית פותח את השער. חיכיתי עוד שעה קלה, ואז שמתי את פעמי החוצה. בשער עמד אב הבית, וכאשר ראה אדם זר יוצא דרך המעבר, היה כל כך מופתע, ששכח להקים רעש.

"כעבור כמה ימים הלכתי לבקר אצל גברת סוורין. בחלון נוספו סורגים, ועל הציור המקודש של הצ’ינטמני נחה לה, כמובן, הקרפדה הנקלית של כלבה; כאשר ראתה אותי, היא כשכשה בשמחה בנקניק העבה המכונה אצל כלבים אחרים זנב. אדוני, קרנו פניה של גברת סוורין, זאת היא אמינה שלנו, היקרה מפז, האוצר שלנו, כלבתנו האהובה; אתה יודע, שלפני כמה ימים ניסה גנב לפרוץ לחנות ואמינה שלנו גרשה אותו? אדוני, אני לא הייתי מוסרת אותה לאף אחד בעד שום כסף שבעולם, הכריזה בגאווה. אבל אותך, אדוני, היא אוהבת; היא יודעת לזהות אדם ישר, נכון אמינה?

“ובכן, זה הכל. שטיח הציפורים, האוניקאט הזה, מונח שם עד היום – זה, ככל שידיעתי מגעת, אחד מפריטי השטיחים יקר המציאות שבעולם; ועד היום מחרחרת עליו באושר אמינה המכוערת, המעופשת, המסריחה. אני חושב שיבוא יום והיא תיחנק מרוב שומן, ואז אולי אנסה שוב: אבל קודם אני צריך ללמוד איך מנסרים סורגים.”


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48512 יצירות מאת 2698 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!