“אם כבר מדובר במפקח ברטושק,” אמר מר קראטוחוויל, "אני נזכר במקרה אחד שגם הוא לא הגיע לידיעת הציבור; זהו המקרה עם הילדה. אז פעם הגיעה בריצה אל ברטושק זה בתחנת המשטרה אשה צעירה כזאת, אשתו של איזה יועץ במינהל החוות הממשלתיות, איזה אדון לאנדה, בבכי מר כל כך שלא יכלה אפילו לתפוס נשימה. לברטושק זה היה נורא צר עליה, כי היה לה אף נפוח והיתה מלאת כתמים מהבכי הנורא הזה, והוא ניסה להרגיע אותה, ככל שרווק זקן, ושוטר נוסף לכך, מסוגל לעשות את זה. ריבונו של עולם, גברתי הצעירה, הוא אמר לה, תפסיקי את זה, הלא הוא לא יערוף לך את הראש, יישן על זה והכל יסתדר; ואם הוא יעשה יותר מדי רעש, אז הוכמן פה ייגש אתך וירביץ לו סטירה כמו שמגיע; אבל את, גברת, אל תתני לבעלך סיבה לקנאה; נו, זהו זה. – – עליכם לדעת, זאת הדרך שבה מיישבים במשטרה את רוב הטרגדיות המשפחתיות.
"אבל הגברת הזאת רק נענעה בראשה והמשיכה לבכות, שהיה רחמנות להסתכל.
"אז לכל הרוחות, ניסה מר ברטושק גישה אחרת, הוא ברח לך, נכון? תשמעי, הוא יחזור, הנוכל; הוא לא שווה את זה, הממזר, שככה תשתוללי בגללו!
"א–אדוני, ייבבה האשה הצעירה, ה–הלא גנבו לי ב–ברחוב את הילדה!
"מה את אומרת, אמר המפקח מתוך חוסר אמון, ומה יעשו בילדה? אולי היא סתם תעתה בדרך.
"לא יכלה לתעות, התייפחה האמא המסכנה, הרי רוז’נקה היא בסך הכל בת שלושה חודשים!
"אהה, אמר מר ברטושק, שלא היה לו אפילו מושג מתי ילדה כזאת מתחילה ללכת. ואיך, בבקשה, יכלו לגנוב אותה?
"לאט לאט הוא הוציא ממנה את הפרטים, לאחר שנשבע בנקיטת חפץ שהוא ימצא את הילדה בוודאות גמורה, בכדי להרגיע אותה. ובכן זה היה כך: מר לאנדה היה בנסיעות בתפקיד בין החוות הממשלתיות, וגברת לאנדה התכוננה לרקום בשביל רוז’נקה סינורון יפה; ובשעה שהיא בחרה בחנות חוטים בשביל הסינורון, השאירה את העגלה עם רוז’נקה בחוץ; כאשר יצאה החוצה, לא היתה שם לא העגלה ולא רוז’נקה. זה היה כל שהוא הצליח להוציא מהאמא המתייפחת במשך חצי שעה תמימה.
"ובכן, גברת לאנדה, זה לא יהיה כל כך נורא; תראי, מי יגנוב ילדה? יותר קורה שתכשיט שכזה מפקירים, מקרה כזה כבר היה לי. אני חושב שפצפון כזה אין לו שום ערך, לרוב אי אפשר למכור את זה; אבל העגלה – לזה יש ערך, וגם שמיכת פוך – היתה לה שמיכת פוך, נכון? – גם לאלה יש ערך; דבר כזה כבר כדאי לגנוב. אני חושב שמישהו גנב את העגלה ואת השמיכה; הייתי אומר שזאת נקבה, כי גבר עם עגלת תינוקות אולי יבלוט קצת לעין. והנקבה הזאת וודאי תיפטר באיזה מקום מהילדה, אמר ברטושק בנימת נחמה, אלא מה היא תעשה בו? אני חושב שנחזיר לך את התכשיט הזה עוד היום, אחרי שנמצא אותו באיזה מקום.
"אבל רוז’נקה הלא תהיה נורא רעבה, קוננה האמא הצעירה, היא כבר עכשיו היתה צריכה לשתות!
"אנחנו ניתן לה לשתות, הבטיח המפקח, רק תלכי כבר הביתה – – וקרא לאחד באזרחית שילווה את המסכנה הביתה.
"אחרי הצהריים צלצל המפקח בכבודו ובעצמו בדלת ביתה של האשה הצעירה. כך, גברת לאנדה, הודיע, את העגלה כבר מצאנו; עכשיו חסרה רק הילדה. את העגלה מצאנו, ריקה, בפרוזדור של בית אחד, ששם אין בכלל ילדים. ניגשה שם אל אם הבית איזו גברת, וביקשה להניק אצלה ילד; נו, ואחר־כך הלכה. – עניין קשה, אמר בנענעו את ראשו, אז בכל זאת הנקבה הזאת רצתה את העולל ושום דבר אחר. אני חושב, גברתי היקרה, אם הנקבה הזאת כל כך רצתה את הילדה, היא לא תגרום לה נזק ולא תאכל אותה; בקיצור, אל דאגה וזהו.
"אבל אני רוצה את רוז’נקה שלי בחזרה, צעקה גברת לאנדה בייאוש.
"אז תואילי לתת לנו תצלום או תיאור של הילדה, אמר המפקח בנימה רשמית.
"אבל, אדוני המפקח, בכתה הגברת הצעירה, אתה בטח יודע, ילדים עד גיל שנה לא צריך לצלם! אומרים שזה מזיק, אחר־כך הם מפגרים בגדילה – –
"המממ, אמר המפקח, אז לפחות תני לנו תיאור מדוייק של התולעת הזאת שלך.
"את זאת עשתה האמא הזאת בפרטי פרטים; לדבריה יש לרוז’נקה שערות יפות כאלה, ואפון, ועיניים כאלה יפהפיות, ומשקלה ארבעת אלפים ארבע מאות ותשעים גרם, ויש לה טוסיק כל כך נחמד, וקמטונים ברגליים – –
"איזה קמטונים? שאל המפקח.
"כאלה רק לנשיקות נועדו, בכתה האמא הזאת, ואצבעות כל כך מתוקות, וכל כך ידעה לחייך לאמא’לה – –
"אבל, אלוהים אדירים, גברת, הרעים המפקח, לפי זה הלא אי אפשר לזהות אותה! יש לה סימנים מיוחדים?
"יש לה סרטים ורודים לקשור את הברדסון שלה, נאנקה הגברת הצעירה. לכל ילדה הלא יש סרטים וורודים! למען כל הקדוש לך, אדוני, תמצא לי את רוז’נקה שלי!
"ואיזה שיניים יש לה? שאל מר ברטושק.
"אין לה, הרי היא בקושי בת שלושה חודשים! אילו ראית איך היא חייכה לאמא’לה! גברת לאנדה ירדה על ברכיה: אדוני המפקח, תגיד לי שתמצא לי אותה!
"נו, נשתדל, נהם מר ברטושק במבוכה. אני מבקש ממך, תקומי! תראי, פה השאלה היא מדוע הנקבה הזאת גנבה אותה. את יכולה להגיד לי למה משמש יונק שכזה?
"גברת לאנדה פערה את עיניה. זה הלא הדבר היפה ביותר בעולם, היא הסבירה. אדוני, האם אין לך בכלל רגשות אמהיים?
"אדון ברטושק לא רצה להודות בחסר זה באישיותו ואמר מהר: אני חושב שתולעת כזאת יכולה לגנוב רק אם שאיבדה את וולדה ורוצה באחר. זה כמו שקורה שמישהו לוקח בפונדק את הכובע שלך; אתה בוחר לך אחר והולך. אז את זאת כבר סידרתי: הוריתי לדווח לי איפה מת למישהו זאטוט בן שלושה חודשים באיזה מקום בפראג; ואנשים שלנו ילכו להציץ לשם, את מבינה? אבל על פי התיאור שלך לא נוכל לזהות אותה.
"אבל אני אזהה אותה, התייפחה גברת לאנדה.
"המפקח משך בכתפיו. אף על פי כן, הוא אמר, מהורהר, הייתי מהמר בלקיחת רעל, שהנקבה הזאת גנבה את התינוקת בשביל איזו תועלת חומרית. גברתי היקרה, הבריות גונבים מעט מאד מאהבה; לרוב זה בשביל כסף. אבל, לכל ה – – – –, תפסיקי לבכות! אנחנו נעשה למענך ככל שרק נוכל.
"כאשר מר ברטושק חזר לתחנה, אמר לאנשיו: תשמעו, למי מכם יש עולל בן שלושה חדשים? תשלחו לי אותו הנה. – – אז גברת שוטר אחת הביאה לו את בת זקוניה; המפקח הורה לפתוח את החבילה ואומר: הלא זה רטוב. הנה, הנה, שערות בראש יש לה, וגם קמטונים ברגליים – וזה כנראה האף, לא? – ושיניים גם אין לה – – אני מבקש ממך, גברת, לפי מה מזהים עולל שכזה?
"גברת שוטר אימצה את בת זקוניה לשדיה. הלא זאת מאניצ’קה שלי, אמרה בגאווה, האם אתה לא רואה, אדוני המפקח, שהיא דומה לאבא כמו טיפה לטיפה?
המפקח הביט בספקנות על עבר השוטר הוכמן, ששפמו המסומר, הקמטים שבהם עיוות את חוטמו והעוויות פניו לעברה היו אמורים לשעשע את צאצאתו; הוא דיגדג אותה באצבעו העבה, ובירבר ‘טיטיטי’ ו’האף־האף־האף־כלב'. – – נו, נהם המפקח, האף שלה נראה לי קצת שונה, אבל אולי עוד יגדל. תחכו, אני הולך לראות בגן העיר איך נראים תינוקות. זהו זה, לכל מיני כייסים וחלכאים בנאדם משלנו מייד ישים לב, אבל הרקק זה בשמיכות ומצעים, זה הלא לא כל כך עניין שלנו.
"כעבור שעה חזר ברטושק מדוכא עד עפר. תשמע, הוכמן, הוא אמר, זה הרי נורא, כמה שכל התינוקות האלה נראים שווים! איך אפשר לערוך תיאור? מבוקש עולל בן שלושה חודשים, מין נקבה, בעלת שערות מקסימות, אפון, זוג עינים וקמטונים על הטוסיק; סימנים מיוחדים: משקל ארבעת אלפים ארבע מאות ותשעים גרם. זה מספיק?
"המפקד, אמר הוכמן בארשת של רצינות, את תשעים הגרמים לא הייתי מכניס לשם; תולעת כזאת שוקלת פעם פחות ופעם יותר, לפי איך שהיתה לה היציאה האחרונה.
"אלהים אדירים, קונן המפקח, איך אני צריך לדעת את כל הדברים האלה? עוללים בני יומם, זה הלא לא בתחום סמכותנו! תשמע, אמר לפתע בתחושת הקלה, מה דעתך למסור את כל העניין לרשות אחרת, נגיד לאגודה להגנת אמהות ותינוקות?
"אבל אצלנו זה רשום בתור גניבה, טוען השוטר.
"זה נכון, נהם המפקח. אלוהים, אילו זה היה שעון גנוב, או משהו אחר עם תכלית, הייתי מוצא עצה; אבל, בן־אדם, לי אין המושג הקלוש ביותר איך מחפשים ילד גנוב!
"אותו רגע נפתחה הדלת ושוטר מכניס את גברת לאנדה הבוכיה. המפקד, הוא דיווח, הגברת הזאת ניסתה לחטף תינוק מידיה של אשה אחת ברחוב, ותוך כדי כך היא גרמה למהומה גדולה ולבלגן. אז עצרתי אותה.
"אלוהים אדירים, גברת לאנדה, פתח המפקח, מה את מעוללת לנו?
"זאת היתה רוז’נקה שלי, ייללה הגברת הצעירה.
"שום רוז’נקה, אמר השוטר. הגברת הזאת היתה גברת ראובל מרחוב בודץ', והתינוק שלה הוא בן זכר בן שלושה חודשים.
"אז אתה רואה, גִיבֶרֶת, הרעים מהר מר ברטושק. אם עוד פעם תנסי להתערב בעניינים שלנו, אנחנו נזרוק לך את המקרה לידיים שלך, הבנת? – – תחכי רגע, הוא נזכר לפתע, על איזה שם עונה הילדה הזאת שלך?
"אנחנו קוראים לה רוז’נקה, התייפחה האמא האומללה, דודנקה, דידידי, בובי, צוצי, קיקי, מלאכי, של אבא, של אמא, נשיקונת, מתוללת, זבובון, ציפור חמד, מתוקה – –
"ועל כל השמות האלה היא שומעת? שאל המפקח, משתאה.
"היא מבינה את הכל, ניסתה האמא לשכנע מתוך בכיה. וכל כך היא צוחקת כאשר אנחנו אומרים לה האף־האף, בובובו, טידלימידלי או טיטיטי – –
"זה לא יעזור לנו, סבר המפקח. עלי להודיע לך בצער, גברת לאנדה, שעד כה נכשלנו. באף אחת מהמשפחות שבהן דווח על פטירת ילד רוז’נקה שלך לא נמצאה; האנשים שלי סרקו את כולן.
"גברת לאנדה הסתכלה במבט קפוא וריק ממבע. אדוני המפקח, היא קפצה פתאום מתוך הבזק של תקווה, אני אתן עשרת אלפים למי שימצא לי את רוז’נקה! תכריז על פרס, שמי שיוביל אותי על עקבות ילדתי, יקבל עשרת אלפים!
"אני לא הייתי עושה את זה, גברתי היקרה, אמר מר ברטושק מתוך פקפוק.
"לך אין שום רגש, התפרצה הגברת הצעירה. אני הייתי נותן עולם ומלואו בעד רוז’נקה שלי!
"נו, איך שאת רוצה, נהם מר ברטושק, מרוגז. אני אכריז על זה, אבל למען שם אלוהים, אל תתערבי יותר בעניינים שלנו!
"זה מקרה קשה, נאנח מייד כשנסגרה הדלת אחריה. תחכו, אני יודע מה יקרה עכשיו.
"ובאמת זה קרה: למחרת היום הביאו לו שלשוה בלשים כל אחד ילדה צורחת בת שלוש, ואחד, היה זה אותו פישטורה, רק הכניס את ראשו לדלת ואמר דרך שיניו החשופות: המפקד, אולי זה יכול להיות ילד? ילד יש לי, ובזול!
"זה מה שהביא לנו הפרס הזה, קילל מר ברטושק, עוד מעט יהיה לנו פה מעון לילדים אבודים. איזה מקרה מקולל!
"מקרה מקולל, הוא אמר בלבו, בכעס רב, כאשר היה בדרכו חזרה לדירת הרווקים שלו. היית מאוד רוצה לדעת איך אנחנו נמצא את העולל הזה.
"כשהגיע הביתה, מצא שם את עוזרת הבית שלו, זקנה בלה ופטפטנית, כשהיא קורנת מהתלהבות. בוא תסתכל, אדוני המפקח, אמרה במקום ברכת הנמצאים, בזאתהי בארינה שלך!
"שתדעו, מר ברטושק זה היתה לו כלבה בשם בארינה, כלבת בוקסר טהורת דם שקיבל בשעתו ממר יוסטיץ, והיא הפקירה את כבודה עם איזה כלב זאב. אתם יודעים, אני רק מתפלא, שהגזעים השונים האלה של כלבים בכלל מכירים זה בכלביותו של זה; אני לא מבין את זה, לפי מה מכיר נניח בורזוי שכלב תחש הוא גם כן כלב. אנחנו בני האדם נבדלים זה מזה רק בלשון או באמונה, ויחד עם זאת אנחנו מסוגלים לאכול אלה את אלה חיים. ובכן בארינה זו היו לה עם אותו כלב זאב תשעה גורים, ועכשיו היא שכבה לידם, כישכשה בזנבה וחייכה באושר עילאי.
"בוא תראה, צהלה העוזרת, איך שהיא מתגאה בגורים שלה, איך היא מתפארת בהם, נבלה! נו, כמו כל אמא!
"מר ברטושק שקע בהרהורים ואומר: אמא, האם זה כך? כל האמהות עושות כך?
"נו, בטח, ואיך־זה־שלא. רק תנסה להגיד לאמא כזאת מלה טובה על הילד שלה!
"זה מעניין, נהם מר ברטושק. חכה, את זה צריך לנסות.
"למחרת היום כל האמהות בעיר הבירה פראג ממש השתגעו. רק יצאו מבתיהן עם תינוקותיהן בעגלה או בזרועותיהן, ניגש אליהן שוטר במדים או איש משטרה באזרחית, העווה את פניו כלפי התינוק הנפלא ודיגדג אותו תחת סנטרו. איזה ילד יפה יש לך גברת, היו אומרים בחיוך שובה לב, בן כמה הוא? – – נו, בקיצור, היה זה יום של גאווה ושמחה לכל האמהות.
"וכבר בשעה אחת עשרה בבוקר הביא בלש אחד אשה חיוורת ורועדת אל המפקח ברטושק. אז הנה היא, המפקד, דיווח כנהוג בשירות. פגשתי אותה עם עגלת תינוקות, וכאשר אמרתי לה איזה תינוק נפלא שיש לך, בן כמה הוא? – – היא, לא תאמין, ירתה אלי מבט רע והסתירה את התינוק מאחורי וילון. אז אמרתי לה, בואי אתי גברת, ואל תקימי רעש.
"קפוץ אל גברת לאנדה, אמר המפקח. ואת בריה עלובה, תגידי לי בשם כל הקדושים, מדוע גנבת את הילדה?
“הבריה העלובה לא האריכה להכחיש, ותיכף התבלבלה. היא היתה בחורה רווקה והיתה לה ילדה עם איזה אדון. הילדה הזאת חלתה קצת בימים האחרונים על הבטן וצרחה במשך שני לילות תמימים. בלילה השלישי חלצה האשה, בתוך המיטה שד לילדה, ונרדמה; וכאשר התעוררה בבוקר, היתה הילדה כחולה ומתה. אני לא יודע איך זה ייתכן,” העיר מר קראטוחוויל בספקנות מסויימת.
“זה בהחלט אפשרי,” התערב בסיפור דוקטור ויטאסק. “ראשית, האם היתה חסרת שינה; שנית, הילדה חלתה כנראה בדלקת ומאנה לקחת במשך כמה ימים את השד. לכן היה השד כבד כל כך, וכאשר האם נרדמה, הוא כיסה את אפה של הילדה וזו נחנקה. זה יכול לקרות. אז מה הלאה?”
“אולי זה באמת היה כך,” המשיך מר קראטוחוויל. “כאשר האשה ראתה בבוקר שהילדה שלה מתה, היא הלכה למשרד רישום לידות ופטירות בכנסייה להודיע על המקרה. אבל בדרך ראתה את עגלת התינוק של גברת לאנדה, ואז בא לה הרעיון שאם תהיה לה ילדה אחרת, ימשיך האדון ההוא לשלם את המזונות. מלבד זאת, כך סיפרה,” אמר מר קראטוחוויל במבוכה, והסמיק, “החלב לחץ לה נורא.”
דוקטור ויטאסק הנהן. “גם זה נכון.” הוא אמר.
“ברור,” הצטדק מר קראטוחוויל, "בדברים האלה אני לא מתמצא. לכן, אם כן, היא גנבה את התינוקת בעגלה ואת העגלה השאירה בפרוזדור של בית זר; ואת רוז’נקה היא לקחה הביתה במקום זדניצ’קה שלה. אבל היא צריכה להיות אשה מטורפת או משונה, כי את הילדה המתה שלה הכניסה בינתיים למקרר; היא אמרה שרצתה לקבור אותה בלילה, או להניח אותה באיזה מקום, אבל לא היה לה אומץ.
"בינתיים הגיעה גברת לאנדה. כך, אמא צעירה, אומר לה מר ברטושק, הא לך העולל שלך.
“גברת לאנדה נשטפה במבול של דמעות. זאת לא רוז’נקה שלי, פלטה בתדהמה, לרוז’נקה היה כובע אחר!”
"לכל הרוחות, צעק המפקח, תפתחו את החבילה! וכאשר היה הכל פתוח על שולחן הכתיבה שלו, הוא הרים את הרגליים הקטנות ואמר: בואי תסתכלי, איזה קמטונים יש לה בטוסיק! – – וכבר כרעה גברת לנדא על הרצפה ונישקה את ידי עוללה ואת רגליה. הנה את, רוז’נקה שלי, צעקה בבכי, ציפור שלי! דידידי, קיקיקי, טוסיק של אמא, ילדה של זהב – –
"אני מבקש ממך, גברת, אמר מר ברטושק נרגז, או שתפסיקי, או שאני עוד אתחתן, חי נפשי. ואת עשרת האלפים תתרמי לסעד לאמהות לא נשואות, את מבינה?
"אדוני המפקח, אמרה גברת לאנדה בחגיגיות, קח את הילדה לזרועותיך ותברך אותה!
"האם זה מוכרח להיות? נהם מר ברטושק. איך לוקחים את זה? אהה. אבל תראי, היא מתחילה לבכות! בואי, קחי את זה מהר!
“וזהו סופו של המקרה עם הילדה.”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.