רקע
קארל צ'אפק
הרוזנונת
קארל צ'אפק
תרגום: אפרים פרויד (מצ'כית)

“הנשים המטורפות האלה,” אמר מר פולגאר, "אלה לפעמים עושות דברים שקשה להאמין. זה היה בשנת תשע עשרה או עשרים, בקיצור באותן שנים שבהן עמד הכל לאורכה ולרוחבה של יבשת אירופה הברוכה על כרעי תרנגולת; אפשר היה רק לנחש באיזה מקום משהו יתפוצץ. אותם ימים הסתובבו אצלנו מרגלים בהמוניהם, אין לכם מושג. אני אז הייתי ממונה על סחורות מוברחות וכסף מזוייף, אבל מהצבא קראו לי מפעם לפעם להשיג להם איזה מידע זה או אחר. ובכן אז קרה המקרה עם הרוזנונת… נגיד, מיהאיי.

"אני כבר לא יודע איך וכיצד, אבל בצבא קיבלו אז מכתב אנונימי שכדאי לשים עין על התכתובת הנשלחת לכתובת ו. מנשס, דואר שמור, ציריך. אחר־כך תפסו מכתב אחד כזה; חי נפשי, הוא היה מוצפן לפי צופן מס' 11 ונמסר בו מידע צבאי מהסוג שחטיבת חיל הרגלים מס' 28 מוצבת בפראג, שבמילוביצה יש מטווח, ושהצבא שלנו מצוייד לא רק ברובים, אלא גם בכידונים; בקיצור, שטויות כאלה במיץ עגבניות. אבל כידוע לכם, אנשי הצבא מחמירים בעניינים שכאלה; אם תסגיר למעצמה זרה את הסוד שחיל הרגלים שלנו משתמש בחותלות מקליקו, תוצרת אוברלנדר, תועמד לדין בפני בית דין צבאי פיקודי, ותקבל לפחות שנה בכלא בעבור פשע ריגול. זה כבר עניין כזה של יוקרת הצבא.

"ובכן, אנשי הצבא הראו לי אז את המכתב המוצפן וגם את ההודעה האנונימית. תשמעו, אני לא גרפולוג; אבל במבט ראשון אמרתי בלבי, אולי אני משוגע, אבל שני המכתבים החמודים האלה נראים כאילו נכתבו באותה יד. ההודעה האנונימית אמנם כתובה בעפרון – זאת לדעת שמכתבים אנונמיים נכתבים לרוב בעפרון; אבל אפשר היה להבחין שהמרגל והמודיע הם ממש יד אחת. אז אמרתי לאנשי הצבא, אתם יודעים מה, תניחו לעניין הזה; המאמץ לא כדאי, המרגל הזה הוא איזה חובב; והסודות הצבאיים שלו הם מהסוג שכל אחד יכול לקרוא בנארודני פוליטיקה1. נו טוב.

"בערך כעבור חודש בא אלי סרן אחד מהריגול הנגדי, בחור יפה ותמיר. אדון פולגאר, הוא אומר לי, יש לי פה עניין מוזר כזה. לאחרונה רקדתי עם רוזנת יפהפיה שחומה אחת; צ’כית היא לא יודעת, אבל רוקדת – תענוג. והיום קיבלתי ממנה מכתב סנטימנטלי. ככה הרי לא נוהגים.

"יופי לך, איש צעיר, אמרתי לו. הולך לך עם נשים, כמו שאומרים.

"אבל, אדון פולגאר, ענה לי הסרן בנימה של דכדוך, הלא המכתב הזה נכתב באותו כתב יד ובאותה דיו ועל אותו סוג נייר כמו אגרות הריגול לציריך! אני לא יודע מה לעשות עכשיו; אתה מבין מה יכול להרגיש גבר כשעליו להגיש תלונה על אשה ש־… הממ, שהיתה אליו… ובכלל, הרי היא גברת, בן־אדם, התפרץ בהתרגשות.

"כן, סרן, אמרתי לו, אלה רגשות אביריים. את הנקבה הזאת עליך לעצור, ובהתחשב ברצינות המקרה נדון אותה למיתה; ואתה תתכבד במתן פקודת האש לכיתת יורים בת תריסר חיילים מסכנים. ברור, החיים מלאי רומנטיקה. אלא שלדאבון הלב יש כאן מכשול אחד: בציריך לא קיים שום ו. מנשס, והמכתבים המוצפנים לכתובתו מונחים עדיין בדואר השמור של ציריך. בן־אדם, עזוב את העניין, ולך שוב לרקוד עם הרוזנת השחומה, כל עוד אתה צעיר.

“ובכן הסרן הזה התייסר שלושה ימים בחיבוטי מצפון, עד כי רזה, ובסוף הלך ודיווח על זה למפקדו. כמובן, ששה חיילים נשלחו במכונית לעצור את הרוזנת מיהאיי ולחטט בניירותיה; מצאו שם את הצופן ומכתבים שונים מִסוֹכְנִים פוליטיים בחו”ל, שתוכנם היה, כפי שאומרים, בוגדני. יחד עם זאת סרבה הרוזנת לענות על כל שאלה, ואחותה, נערה בת שש עשרה, התיישבה על השולחן כשברכיה תחת סנטרה, שיראו לה את הכל, עישנה סיגריות, פלירטטה עם הקצינים וצחקה כמו משוגעת.

"כאשר שמעתי שעצרו את מיכלי זו החמודה, רצתי אל אנשי הצבא ואני אומר להם: למען שם אלוהים, תוציאו את ההיסטרית הזאת לחופשי, תהיה מזה רק בושה! אבל הם אמרו לי: אדון פולגאר, הרוזנת מיהאיי הודתה לפנינו שעבדה בשירות ריגול זר; זה עניין רציני. – – הלא הנקבה הזאת משקרת, צעקתי עליהם. – אדון פולגאר, אמר לי אותו אלוף משנה בארשת רצינית, תזכור שאתה מדבר על גברת; הרוזנת מיהאיי דוברת אמת. – – אתה צריך להבין, הנקבה הזאת הקסימה את החיילים שלך. – – לכו לעזאזל, קיללתי, אז אתם מרוב אבירות תרשיעו אותה! שהשד ייקח את רגשות האבירות שלכם! האם אתם לא רואים שהנקבה הזאת הובילה אתכם בכוונה אל עקבות פעילותה הבוגדנית? היא אשה נבזית, אל תאמינו לה מלה אחת! אבל אנשי הצבא רק משכו בכתפיהם בארשת של צער טראגי.

“כמובן, העתונים נתמלאו בידיעה הזאת, כולל עתוני חו”ל; האצולה בכל העולם התגייסה לאסוף חתימות על עצומות מחאה, דיפלומטים הגישו מחאותיהם, דעת הקהל באנגליה נסערה, אבל הצדק, כידוע, הוא בלתי משוחד; בקיצור הרוזנונת בעלת היוחסין הועמדה, בשים לב למצב החירום, בפני בית דין צבאי פיקודי. הלכתי שוב אל אנשי הצבא – היה לי כבר מידע משלי – ואני אומר להם: תעבירו אותה אלי, אני כבר אמצא את העונש הראוי לה – איפה, אפילו לשמוע לא רצו. אבל מעמד המשפט היה יפה מאד; ישבתי שם והתרגשתי כמו בהצגת הגברת עם הקמליות. הרוזנונת, רזה כמו חץ ושחומה כמו בדואי, הודתה באשמה. אני גאה, אמרה, שיכולתי לשרת את אויבי הארץ הזאת. בית הדין יצא מגדרו מרוב נימוס וחומר הדין; אבל לא היה מה לעשות, לפניו היו מונחים מכתבי הבגידה ושטויות אחרות, ובית הדין – בשים לב לנסיבות המקילות והנסיבות המכבידות היוצאות מגדר הרגיל – לא יכול היה אלא להרשיע אותה ולדון אותה לשנת מאסר. כפי שאמרתי, בית דין יפה כזה לא ראיתי מימי. אחר־כך קמה הקונטסה והכריזה בקול צלול: אדוני היושב ראש, אני חשה חובה להודיע שבמהלך החקירה והמעצר התנהגו אלי הקצינים הצ’כוסלובקיים כג’נטלמנים מושלמים. – – אז כבר התייפחתי מרוב התרגשות כמעט בקול רם.

"אלא שיש עוד עניין: אם הבנאדם יודע את האמת, לשונו מדגדגת לו; זה פשוט מוכרח לצאת. אני חושב שהבריות אומרים את האמת לא מרוע לב או מטפשות, אלא מתוך מין צורך או דחף בלתי ניתן לשליטה. תארו לעצמכם, מיכלי החמודה עשתה בוינה הכרה עם רב־סרן וסטרמן המפורסם והתאהבה בו. אתם זוכרים מי הוא אותו וסטרמן: זה ברנש שהפך את הגבורה למקצועו; אותות ההצטיינות מצלצלים על חזהו כמו פעמונים, מריה־תרזיה, ליאופולד, צלב הברזל, כוכבים תורכיים עם יהלומים, מי יודע היכן הוא אסף את כולם במהלך המלחמה; ובכן וסטרמן זה הוא מנהיג של כל מיני ארגונים בלתי חוקיים, קושר קשר לכל מיני הפיכות לטובת המונרכיסטים. אם כן בגיבור הזה התאהבה הרוזנונת, ושאפה כנראה לזכות בדורבנות סמלי האבירות, בכדי שתיחשב ראויה בעיניו; בקיצור מתוך אהבה אליו היא התחזתה כמרגלת, ואף הלשינה על עצמה בכדי לזכות לתהילת הקדושה המעונה. דבר כזה רק אשה מסוגלת לעשות.

”אז הלכתי לבית הסוהר שבו ישבה, וביקשתי לזמן אותה אלי. מאדאם, אני אומר לה, זה טורח נורא לשבת שנה שלמה בבית הסוהר; אפשר היה להגיש בקשה למשפט חוזר, אילו הואלת להודות בפנינו איך זה היה עם הריגול המדומה שלך.

"אני כבר מסרתי את הודאתי, אדוני, אמרה הקונטסה בקול צונן כקרח, ואין לי מה להוסיף.

"אבל שכה יגן עלי הצלוב, התפרצתי, עזבי כבר את השטויות האלה; הלא רב־סרן וסטרמן הוא כבר חמש עשרה שנה נשוי ויש לו שלושה ילדים!

"פני הרוזנונת האפירו; עוד לא ראיתי אשה הופכת למכוערת כל כך במכה אחת. – – מה… מה איכפת לי? פלטה בקושי, אבל שיניה נקשו.

"וגם יוכל לעניין אותך, שרב־סרן וסטרמן שלך שמו בעצם ואצלאוו מאלק, והוא אופה מפרוסטייוב, את מבינה? הנה פה יש לי צילום ישן שלו; נו, את מזהה אותו? ריבונו של עולם, קונטסה, בשביל נוכל כזה הלכת לבית הסוהר?

"מיהאיי החמודה ישבה כמו בובת עץ; לפתע ראיתי שהיא בעצם בתולה זקנה, שחלום חייה קרס תחתיו. היה לי צר עליה ואיכשהו התביישתי. מאדאם, אמרתי לה, אז סיכמנו: אני שולח לך לכאן את העורך־דין שלך ואת תאמרי לו – –

"מיהאיי החמודה הזדקפה, חיוורת, אבל מתוחה כמו קשת. לא, נשפה, אין צורך; אין לי מה לומר לאיש. והלכה. אבל מעבר לדלת נפלה; נאלצו לפתוח את אצבעות ידיה בכוח, כל כך הן התעוותו והתקשחו.

“אני נשכתי את שפתי. נו, זה בחוץ, אמרתי בלבי, האמת ניצלה. אבל לכל הרוחות, האם זאת האמת כולה? הלא כל הגילויים וכל האכזבות, האמתות המרות, ההתפכחויות והנסיון הצורב – כל אלה הם רק קמצוץ האמת; האמת כולה גדולה יותר; האמת כולה היא שגדולה ומטורפת היא האהבה, הגאווה, התאווה ויצר הכבוד, שכל קורבן הוא מעשה גבורה ושיצור אנוש באהבתו הוא משהו יפה ומופלא. זהו חציה האחר והגדול יותר של האמת; אלא שאדם צריך להיות משורר בכדי לראותה ולהביעה.”

“נכון מאד,” אמר השוטר הוראלק, "תמיד תלוי איך אומרים את האמת. בשנה שעברה עצרנו מועל אחד והבאנו אותו לדקטילוסקופיה, שיקחו לו את טביעות האצבעות; והבחור – הופס, קופץ לו מהחלון של הקומה השניה לרחוב, ומתחיל לברוח. הדקטילוסקופיסט שלנו הוא אמנם אדון קשיש, אבל ברגע זה הוא לא נזכר בזה, ו־ הופס, הוא קופץ בעקבותיו ושובר רגל. זה הרגיז אותנו כמו כל פעם שמשהו קורה לבנאדם משלנו; וכאשר תפסנו את הבחור, לקחנו אותו קצת אל בינינו.

"כאשר נפתח המשפט ואנחנו נקראנו להעיד, אומר לנו העורך־דין של הבחור הזה: רבותי, אני לא רוצה להגיש לכם שאלות מביכות, ואם זה לא נוח לכם, אתם לא חייבים לענות לי – זאת לדעת, העורך־דין הזה היה חלק כמו צלוחית רעל. אבל כאשר שולחי ניסה לברוח, אתם הרבצתם לו מכות במשטרה, נכון?

"איפה, אמרתי, אנחנו רק רצינו לבדוק אם הוא לא נפגע בקפיצה הזאת שלו, וכאשר ראינו שלא, אז הפצרנו בו.

"זאת היתה וודאי הפצרה הגונה, אמר העורך־דין בחיוך מנומס. על פי תעודת רופא המשטרה היו לשולחי כתוצאה מההפצרה הזאת שלושה שברי צלעות ובערך שבע מאות סנטימטר מרובע של שטפי דם פנימיים, בעיקר בגב.

“אני משכתי בכתפי. זה פשוט שהוא לקח את ההפצרה הזאת כל כך ללב, אמרתי, ובזה נגמר העניין. אתם מבינים, הרבה דברים הם אמת; אבל צריך רק למצוא לה את המלה הנכונה.”



  1. “נארודני פוליטיקה” (פוליטיקה לאומית) – אחד העתונים הנפוצים ובעלי היוקרה בצ'כוסלובקיה בימי הריפובליקה הראשונה (המתרגם).  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48467 יצירות מאת 2698 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!