רקע
קארל צ'אפק
דברי האדם האחרונים
קארל צ'אפק
תרגום: אפרים פרויד (מצ'כית)

“להיות נידון למוות, זאת התנסות נוראה,” אמר מר קוקלה. "אני מכיר את זה, כי עברו עלי הרגעים האחרונים לפני הוצאתי להורג. כמובן שזה היה בחלום; אבל חלום הוא לא פחות חלק מחיי האדם מאשר כל דבר אחר, אם כי רק בשוליהם. בשוליים האלה כבר לא נותר הרבה ממצויינותך, בן־אדם, שום דבר ממה שנהגת להתפאר בו במהלך חייך. נותר אז רק מין, פחד, זחיחות הדעת, וכמה דברים אחרים שבהם אתה בדרך כלל מתבייש; אלה אולי דברי האדם האחרונים.

"פעם, אחרי הצהריים, חזרתי הביתה רדוף כמו חיה מרוב עבודה שמאחורי; שכבתי על הרצפה ונרדמתי כמו בול עץ. לפתע חלמתי שהדלת נפתחת ובה ניצב אדון בלתי מוכר לי לחלוטין ומאחוריו שני חיילים בכידונים מורכבים; אינני יודע מדוע, אבל החיילים האלה היו לבושים במדי קוזקים. קום, אמר האלמוני בגסות, תתכונן, מחר עם שחר יבוצע נגדך גזר דין מוות. הבנת?

"הבנתי, אני אומר; אבל אינני יודע בעצם מדוע – –

"זה לא עניינך, צעק עלי האדון. יש לי פה פקודה לבצע את גזר הדין. – – וטרק מאחוריו את הדלת.

"אחר כך נותרתי לבדי והרהרתי. בעצם אני לא יודע: כאשר אדם מהרהר בחלומו, האם הוא מהרהר באמת, או שהוא רק חולם שהוא מהרהר? האם המחשבות היו מחשבותי, או שרק חלמתי את המחשבות, כפי שאנחנו חולמים פני אנשים? אני רק יודע שהוגעתי את מוחי ויחד עם זאת השתוממתי על המחשבות. הדבר הראשון שעסקתי בו היה מין סיפוק של שמחה לאיד, שזאת טעות; שמחר אוצא להורג בשגגה ולהם תצא מזה בושה. אבל בד בבד גדל בי איזה אי שקט: שבאמת אוצא להורג ואניח אשה וילד; מה יהיה אתם, מה, למען השם, הם יעשו – – זה היה, אגיד לכם, כאב אמיתי, כאילו שלבי שותת דם, אבל יחד עם זאת הרגשתי סיפוק נעים מזה שאני חושב בדאגה כזאת על האשה והילד. הנה, הנה, אמרתי בלבי, זאת היא מחשבתו האחרונה של גבר ההולך אל מותו! איכשהו שימח אותי שאני מתמסר ליגון אבהי נעלה כזה; הרגשתי כמעט התעלות. אני מוכרח לספר את זה לאשתי, נהניתי.

“אבל לפתע עבר בי רעד של בהלה: נזכרתי שההוצאות להורג נערכות בדרך כלל מוקדם עם שחר, בארבע או בחמש בבוקר, שיהיה עלי לקום מוקדם כל כך בכדי להיות מוצא להורג. זאת לדעת, שאני לא אוהב להשכים קום; ועכשיו הרעיון, שהחיילים האלה יבואו להוציא אותי ממיטתי כבר בהנץ היום, דחק את כל היתר; לבי נחמץ וכמעט שבכיתי על מר גורלי. זה היה כל כך איום שהתעוררתי ונשמתי לרווחה; אבל לאשתי על החלום הזה לא סיפרתי.”

“דברי האדם האחרונים,” אמר מר סקריבאנק והסמיק מרוב מבוכה. “אני הייתי יכול לספר לכם משהו, אבל אולי זה ייראה לכם מטופש.”

“מה פתאום,” הרגיע אותו מר טאוסיג, “רק תתחיל!”

“אני לא יודע.” פתח מר סקריבאנק באי בטחון. “כלומר, אני פעם התכוונתי להתאבד ביריה, וכך – – כאשר מר קוקלה כאן דיבר על שולי החיים – – גם זה מין שולי חיים, כאשר הבנאדם רוצה להרוג את עצמו.”

“מה אתה שח?” אמר מר קאראס, “ומדוע רצית לעשות את זה?”

“מתוך פינוק,” אמר מר סקריבאנק, בהסמיקו עוד יותר. “כלומר אני… אני לא מסוגל לעמוד בכאבים. ואני קיבלתי אז דלקת העצב המשולש – הרופאים אומרים שזה אחד הכאבים העזים ביותר שבנאדם – – אני לא יודע.”

“זה נכון,” נהם דוקטור ויטאסק. “בן־אדם, אני באמת מרחם עליך. האם זה חוזר לפעמים?”

“חוזר,” התלהט סקריבאנק, “אבל עכשיו אני כבר לא רוצה… כלומר, בשביל זה הייתי צריך לספר לכם –”

“אז תספר,” עודד אותו מר דולז’אל.

“את זה קשה לתאר,” התגונן סקריבאנק מתוך רתיעה. “בכלל… כבר הכאב הזה..”

“הבנאדם יכול אז לשאוג כמו חיה,” העיר דוקטור ויטאסק.

“כן. וכאשר בא הגרוע ביותר… בלילה השלישי… הנחתי את הבראונינג על השולחן ליד המיטה. עוד שעה, חשבתי, יותר לא אסבול. מדוע אני, מדוע דווקא אני צריך להתנסות בדבר הנורא הזה? היתה לי כל הזמן ההרגשה שנגרם לי עוול נורא. מדוע אני, מדוע דווקא אני – –”

“היית צריך לקחת איזו גלולה,” נהם דוקטור ויטאסק, “טריגאמין או ווראמון, אדאלין, אלגוקראטין, מיגראדון – –”

“אני לקחתי אותן,” מיחה סקריבאנק. “אדוני, אני לקחתי מהן כמות כזאת, ש־… שבכלל חדלו להשפיע. כלומר… הגלולות האלה הרדימו אותי, אבל את הכאב לא הרדימו, אתם מבינים? הכאב נשאר, אבל זה כבר לא היה הכאב שלי, כי אני הייתי… כל כך מטושטש, שאיבדתי את זהותי. אני לא הייתי מודע לעצמי, רק לכאב הזה; והתחלתי להזות שזה כאב של מישהו אחר. אני שמעתי את האדם האחר הזה… איך הוא מיילל ומייבב; ואני כל כך ריחמתי עליו… דמעות הזלתי עליו ברחמיי. אני הרגשתי איך הכאב הזה גדל ומתעצם – – אל־אלוהים, אמרתי בלבי, איך האדם הזה עומד בזה! אולי… אולי אני צריך להרוג אותו שלא יתייסר כל כך! אבל אותו רגע נחרדתי… זה הלא לא בא בחשבון! אני לא יודע; פתאום הרגשתי רגש כבוד מוזר כזה כלפי החיים שלו, דווקא משום שהוא סובל כל כך נורא – –”

מר סקריבאנק שפשף את מצחו מרוב מבוכה. “אני לא יודע איך לתאר לכם את זה. אולי זה היה מין ערפול חושים לאחר כל הגלולות האלה, אבל יחד עם זה – זה היה בהיר לגמרי… ממש מסנוור. היתה לי הזיה שזה הסובל והגונח, הוא האנושות כולה, הוא האדם בכבודו ובעצמו. אני עצמי משמש רק עד לפרשת היסורים הזאת… מין שומר לילה ליד מיטת הכאב. אלמלא אני נוכח פה, חשבתי, היה הכאב הזה כולו לשווא; הוא היה כמו מעשה גדול כלשהו שאיש איננו יודע עליו. כלומר לפני כן, כאשר זה עוד היה הכאב שלי… הייתי בעיני עלוב כמו תולעת… כל כך חסר ממדים. אבל עכשיו, לאחר שהכאב חרג מעצמי… אני הרגשתי עד אימה, כמה גדולים הם החיים. הרגשתי ש־…” מר סקריבאנק נשטף בזעה מרוב מבוכה. “אל נא תלעגו לי. הרגשתי שהכאב הזה הוא בחזקת… קורבן. ולכן, אתם מבינים, לכן כל דת… מניחה קורבנות על מזבח האלוהים. לכן קורבנות הדמים… לכן קדושים מעונים… לכן מעשה הצליבה. אני הבנתי אז ש… ש־… ש־… מתוך כאבו של האדם צומחת איזו ברכה נסתרת. לכן עלינו לסבול, בכדי שהעולם כולו יתקדש. שום שמחה איננה גדולה דיה וחזקה דיה… ואני הרגשתי שאם אצא מזה, אשא בקרבי מעין קדושה.”

“ואתה נושא אותה?” שאל האב וובס בהתעניינות ערה.

מר סקריבאנק הסמיק עמוקות. “אה, לא,” אמר מהר, “על דבר כגון זה אין האדם יודע. אבל מאז… יש בתוכי מין יראת כבוד; הכל נראה לי חשוב יותר… כל זוטה וכל אדם, אתם מבינים? לכל דבר יש ערך עצום. כאשר אני מתבונן בשקיעת השמש, אני אומר בלבי, בעבור זה היה הכאב ההוא כדאי. או בני האדם, עמלם, חיי החולין שלהם… הכל נמדד במחיר הכאב. ואני יודע, איזה מחיר נורא הוא ובלתי ניתן לתיאור – – ואני מאמין, שאין שום רוע, ואין שום עונש; יש רק כאב שתכליתו… להאדיר כל כך את ערך החיים – –” מר סקריבאנק נעצר בדיבורו, בלא שיידע כיצד להמשיך. “הייתם כל כך טובים אלי,” אמר לבסוף וקינח את אפו בהתרגשות בכדי לכסות את פניו הלוהטים.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48512 יצירות מאת 2698 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!