“ובכן אני פעם נאלצתי לשפוט,” אמר מר פירבאס תוך שהוא משתעל קלות בין המלים, "כי עליתי בהגרלה לשמש מושבע. אז בדיוק הובא בפני חבר מושבעים המקרה הזה של לואיזה קאדאניק, זו שרצחה את בעלה. היינו בחבר המושבעים שמונה גברים וארבע נשים. אוי ואבוי, אמרנו אנחנו הגברים זה לזה פחות או יותר בשתיקה, ארבע הזקנות הבלות האלה בטח ינסו להוציא את הנקבה הזאת לחופשי! ובכך כבר מראש הקשחנו את יחסנו כלפי לואיזה הזאת.
"זה היה בסך הכל מקרה פשוט של נשואין שלא עלו יפה. קאדאניק זה היה מודד אזרחי והתחתן עם אשה צעירה ממנו בעשרים שנה; לואיזה היתה נערה כאשר התחתנה, ונמצא עד שהעיד שכבר למחרת החתונה הגברת הצעירה בכתה, חיוורת כמו גיר, ורעדה מגועל כאשר בעלה החדש ניסה לגעת בה. לפעמים אני חושב איזו התנסות נוראה עוברת מן הסתם על נערה כזאת תמה וחסרת נסיון מייד לאחר חתונתה; נניח שבעלה כבר מורגל בנשים ומתנהג בהתאם לכך. מה יש להגיד, גבר אפילו לא יכול לתאר לעצמו מה זה. – – אבל התובע הכללי חיטט ועלה על עד אחר, שהעיד שלואיזה הקטנה התעסקה כבר לפני החתונה עם איזה סטודנט, ושהיא התכתבה אתו גם אחרי החתונה. בקיצור, כבר מייד לאחר החתונה התברר שבנשואין האלה משהו צולע; גברת לואיזה הפגינה גועל פיזי כלפי בעלה; אחרי שנה אחת הפילה ומאז היתה חולה במחלות נשים איזה שהן. האדון המודד ניסה לפצות את עצמו בחוץ, ובבית עשה מהומות בגלל כל גרוש. ביום הגורלי היתה ביניהם שוב התכתשות בגלל איזה חולצות מקרפ־דה־שין או משהו כזה, והאדון המודד התחיל לנעול את נעליו, לאמור שהוא לא יסבול יותר בבית. באותו רגע התקרבה אליו לאויזה הקטנה מאחור וירתה באקדח בראונינג בעורפו. אחר כך יצאה בבהלה לפרוזדור והלמה בדלתות השכנים, שיגשו אל בעלה, כי היא הרגה אותו והיא הולכת להסגיר את עצמה; אבל במדרגות היא התמוטטה בעוויתות. זה היה המקרה כולו.
“ועכשיו ישבנו, אנחנו התריסר, לשפוט בדבר אשמתה. סיפרו שלואיזה הקטנה היתה נערה יפה, אבל תבינו, מעצר וחקירה אינם מוסיפים לנשים יופי; היא היתה כאילו נפוחה, ורק מבין לחייה החיוורות יקדו עיניים כאלה, רעות ושופעות שנאה. למעלה על הכס ישב אב בית הדין, התגלמות הצדק, רב הוד ונורא, כמעט כמו כהן גדול בגלימתו השחורה. בשם המדינה הופיע תובע יפה תואר, תובע שכמותו ליופי לא ראיתי מימי; חזק כמו פר, מתוח ונכון לקרב כמו נמר מטופח היטב; אפשר היה לראות את תענוג העוצמה והעליונות שבו זינק על טרפו, ששנאה אותו שם למטה עד טירוף הדעת בעיניים היוקדות האלה. סניגורה של הנאשמת קפץ מדי רגע ברוגזה על רגליו ורב עם הקטיגור; אנחנו המושבעים ראינו את זה במבוכה, כי היה נדמה לנו שלא מדובר בישיבה בדין על רוצחת, אלא באיזה סכסוך שבין הסניגור והקטיגור. נוסף לזה ישבנו שם אנחנו, השופטים מטעם העם; באנו לשפוט לפי מיטב שפיטתנו האנושית, אבל ככל שרצוננו היה טוב – רוב הזמן השתעממנו נורא על הדין־ודברים המשפטי בענייני נוהל וסדר הדין. מאחור התמלא האולם בקהל דחוס שבא לרעות את עיניו במראות משפטה של לואיזה קאראניק; כאשר קרה והיא מצאה את עצמה במצוקה ושתקה בעקשנות, אפשר היה לשמוע מבין הקהל חירחור של שביעות רצון.” מר פירבאס ניגב את מצחו כאילו הוא מזיע. "לרגעים היה נדמה לי שאני לא שופט שנתמנה בהגרלה, אלא אדם הקשור לגלגל עינויים; כאילו מוטל עלי־עצמי לקום על רגלי ולומר: אני מודה בכל, עשו אתי כרצונכם.
"נוסף לכך היו שם העדים; כל אחד העיד בארשת חשיבות, בבחינת מישהו היודע משהו; ומתוך העדויות אפשר היה לחוש את העיירה, את ערימת הרוגז, הרכילות, הפרוטקציה, הלחישות, הקנאות, הקנוניות, הפוליטיקה והשיעמום. על פי העדויות האלה היה המנוח גבר ישר דרך ואזרח מהוגן ששמעו הטוב הולך לפניו; כמו כן צייד שמלות וקמצן, בעל טבע ברוטלי, חסר מצפון וגס רוח; בקיצור, אתה יכול לבחור. חלקה של גברת לואיזה היה גרוע יותר: אמרו שהיא גבירה עוגבת ובזבזנית, הלובשת לבנים ממשי, אבל למשק הבית לא דאגה, ורק עשתה חובות – –
"הקטיגור רכן קדימה כשחיוך קפוא כקרח על שפתיו: הנאשמת, האם היו לך לפני נשואייך יחסים אינטימיים עם איזה גבר?
"הנאשמת שתקה, רק בלחייה הבזיק סומק אפרורי.
"הסניגור קפץ על רגליו: אני מבקש לשמוע את עדותה של זו וזו שקאדאניק עשה בה מעשה מגונה כאשר היתה בשירותו. היה לו אתה ילד – –
"פני אב בית הדין קדרו; אפשר היה לראות שהוא חושב, אל אלוהים, הדיון הזה נמשך ונמשך! – – בינתיים נסחב תיאור העניינים המשפחתיים המביכים; מי משניים אלה היה סיבת הסכסוכים בין בני הזוג, כמה כסף היתה גברת לואיזה מקבלת להוצאות משק הבית, האם היתה לבעלה סיבה לקנאה. לפעמים היה נדמה לאורך שעות, שלא מדברים בקאדאניק המת ונשואיו, אלא בי ובכל אחד מיתר המושבעים, או אינני יודע במי מבינינו; ריבונו של עולם, מה שמספרים פה על המת הזה, את זה גם אני עשיתי, דברים כאלה הלא קורים בכל מקום, אז למה לדבר על זה? הרגשתי כאילו מפשיטים שם, פריט אחר פריט, כל אחד מאתנו, גברים ונשים; כאילו מכבסים שם את מריבותינו, מאווררים את עניינינו האינטימיים המלוכלכים, שולפים את סודות מיטותינו ומינהגינו. זה היה כאילו מתארים שם את חיינו שלנו, אבל ברוע ובאכזריות ההופכים אותם לגיהינום. קאדאניק זה לא היה בעצם הרע באנשים; הוא היה מחוספס קמעה, צעק על אשתו והשפיל אותה; הוא היה קשוח וקמצן, כי שכרו בא לו בקושי ולא כדי צרכיו; הוא היה נואף שפיתה עוזרות בית והיו לו יחסים עם איזו אלמנה, אבל זה אולי היה מעשה להכעיס, בשל גאווה גברית פגועה, כי גברת לואיזה שנאה אותו כאילו הוא חרק נתעב. ומה שהיה מוזר, כאשר אחד העדים מטעם הסניגוריה העיד נגד הנרצח, כמה הוא היה תאב מריבה וקטנוני, ברוטלי וגס מבחינה מינית ומתנשא, אז בלבותינו, המושבעים הגברים, זע משהו כמו אי רצון לשמוע וסולידריות: עצור! הרגשנו, אם בעד זה מגיע כדור בראש – – וכאשר עד אחר הכביד על לואיזה, שהיתה קלת דעת, מתגנדרת ומי יודע מה, הרגשנו אנחנו הגברים שעל ספסלי המושבעים הגברים משהו כמו רצון חמלה, משהו כמו לקיחה תחת חסות, בעוד שהנשים בינינו קמצו את שפתיהן ומבט עיניהן הפך להיות כזה נוקם ונוטר.
”שעות וימים נמשכו תיאורי הגיהינום של חיי הנשואין, דרך עיני עוזרות בית ורופאים, שכנים ורכילאיות; מריבות וחובות, מחלות, סצינות בבית, כל הרע, ההיסטרי והמייסר שהם מנת חלקו של זוג נשוי; כאילו תלו לעינינו לראווה קרביים של בני אדם בכל כיעורם העלוב. שמעו, לי יש אשה טובה והגונה; אבל היו רגעים שבהם לא ראיתי שם למטה את לואיזה קאדאניק, אלא את אשת חיקי, את לידה שלי הנאשמת בעבור שרצחה ביריה בעורפו את בעלה פירבאס; הרגשתי בירכתי ראשי את הכאב הפתאומי המפוצץ של היריה הזאת; ראיתי את לידה, חיוורת ונפוחה עד כיעור, קומצת את שפתיה ומאשימה אותי בעיניה המטורפות מאימה, גועל והשפלה. זאת היתה לידה, שהם שם הפשיטו אותה ונברו בקרביה; זאת היתה אשתי, חדר המיטות שלי, סודותי, יגונותי וגסויותי; רציתי לבכות ולומר: את רואה, לידה, לאן הבאת את שנינו! אני הייתי עוצם את עיני בכדי להיפטר מהחזיון הזה; אבל בחושך היו העדויות עוד יותר מייסרות; וכאשר פערתי את עיני בהביטי בלואיזה, נתכווץ עלי לבי, ריבונו של עולם, לידה, איך את השתנית!
"וכאשר הייתי חוזר מבית המשפט הביתה, חיכתה לי לידה ושאלה נוקבת בפיה: אז מה, היא תורשע? – – המשפט הזה היה סנסציוני בדרכו, באשר עניין בעיקר את הגברות. – – אני, הכריזה אשתי, לוהטת מרוב עניין והתרגשות, אני הייתי מרשיעה אותה!
"זה לא עסק שלך, צעקתי עליה; היה נורא בשבילי לדבר אתה על זה. בערב האחרון לפני מתן פסק הדין סגרה עלי תחושת אי שקט; רצתי בחדר לאורכו ולרוחבו והשבתי: אולי ניתן לה ללואיזה לצאת לחופשי; לשם מה היו בחבר המושבעים ארבע הנשים? עוד קול אחד נגד הרשעה, והיא משתחררת; אז מה, האם זה יהיה קולי? – לכך לא מצאתי תשובה; כיש מאין נעורה בי המחשבה הבלתי נעימה: הרי גם לי יש בשולחן שליד המיטה אקדח טעון – זה מינהג כזה מימי הצבא; באיזו קלות עלול האקדח הזה להיות פעם לעזר לאשתי לידה!! לקחתי את האקדח בידי: אולי כדאי להסתיר אותך, או להיפטר ממך בכלל? עוד לא, עיקמתי את פני, עד אחרי שייגמר העניין עם לואיזה! – ושוב התחלתי להתייסר: כן, איך זה ייגמר – ומה אתי, ריבונו של עולם, איך אצביע, איך עלי להצביע?
"ביום האחרון דיבר התובע; הוא דיבר דברים של טעם ודברים כדורבנות; אינני יודע מי הסמיך אותו, אבל הוא דיבר בשם יחסי אנוש במשפחה. אני שמעתי אותו כאילו מרחוק, איך הוא שם דגש חזק ומוזר על המלים משפחה, חיי נשואין, גבר ואשה, תפקיד האשה וחובותיה; אמרו אחר כך שזה היה אחד הנאומים המזהירים בפני בית המשפט. אחר־כך נטל את רשות הדיבור סניגורה של גברת לואיזה, ועשה משהו נורא: הוא ביסס את ההגנה על ניתוח סקסואל־פתולוגי. הוא ניסה להוכיח איזה גועל מוכרחה להרגיש אשה קרה מהבחינה המינית, כפי שאומרים פריגידית, כלפי הזכר הברוטלי; איך תיעובה הפיזי גדל לממדי שנאה; איזה קורבן טראגי היא אשה כזאת, המופקרת לידי רצונותיו של רודן מיני חסר התחשבות. – – אותו רגע אפשר היה להרגיש, כיצד כל חבר המושבעים כולו פונה נגד גברת לואיזה ומתקשח כלפיה, איך בחבר המושבעים מתפשטת התנגדות בלתי מודעת למשהו בלתי־נורמלי, המאיים לקעקע את סדר חייו של המין האנושי, או משהו כזה. ארבע הנשים בחבר היו חיוורות, שופעות איבה כלפי האשה שהפרה משהו כמו התחייבות. והעורך־דין המטומטם המשיך ללוש בלהט את התיזה הסקסואלית שלו.
"אב בית הדין השקיף באיפוק על מבע פניהם המלאי סלידה של המושבעים, ובסיכומו ניסה להציל את המצב; הוא לא דיבר לא על משפחה ולא על עבדות מינית, אלא על רצח אדם. לנו המושבעים הוקל; לומר את האמת, מהצד הזה נראה לנו המקרה איכשהו יותר בר־עיכול, פשוט וכמעט נסבל.
"עד לרגע האחרון לא ידעתי איך אשיב לשאלת האשמה. אבל כאשר השאלה הונחה לפנינו: האם לואיזה קאדאניק אשמה בכך שירתה, בכוונה לרוצחו, בבעלה יאן קאדאניק והרגה אותו? – – אני, שהייתי ראשון הנשאלים, אמרתי ללא היסוס הן, כי באמת היתה לה כוונה להרוג אותו ועשתה זאת. וכך קרה, שכל שנים עשר המושבעים ענו הן.
"אחר־כך היתה דממת מבוכה; הסתכלתי בארבע הנשים שבחבר המושבעים. מבע פניהן היה קשוח וכמעט חגיגי, כאילו עבר עליהן קרב במלחמה למען המשפחה האנושית.
''כאשר חזרתי הביתה, זרקה לעברי אשתי לידה, חיוורת מהתרגשות, את השאלה: ובכן, איך זה נגמר?
"עם לואיזה? אמרתי באופן מיכני. אשמה בשנים עשר קולות. נידונה למיתה בתליה.
"זה נורא, נשפה לידה באכזריות תמימה, אבל זה הגיע לה!
"אותו רגע פקע משהו בתוכי, המתח או אינני יודע מה. כן, צעקתי על לידה ברוגזה שאותה לא הבנתי בעצמי, זה הגיע לה, כי היא עשתה שטות! תזכרי, לידה, אילו ירתה בו בצדע במקום בעורף, יכלה לטעון שהוא התאבד, את מבינה, לידה? אז אפשר היה להוציא אותה לחופשי – תזכרי, לצדע!
“טרקתי את הדלת מאחורי; נזקקתי להיות לבדי. ושתדעו, האקדח הזה שלי מונח עד היום במגירה הפתוחה; לא סילקתי אותו.”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.