רקע
קארל צ'אפק
על עידן השקיעה
קארל צ'אפק
תרגום: אפרים פרויד (מצ'כית)

בפתח המערה היה שקט. הגברים יצאו עם בוקר, כשהם מנופפים ברמחיהם, בכיוון העמק, שבו נצפה עדר איילים; הנשים מצדן התפזרו ביער ללקט תותי בר, ורק פה ושם אפשר היה לשמוע את פטפוטן הצרחני; הילדים ככל הנראה השתוללו בנחל – ואגב, מי יכול בכלל לשלוט בהם, פרחחים פראים כמו זאבים. וכך ישב האיש הזקן, אדם קדמון, כשהוא מנמנם לו בדומיה הנדירה ומתרווח בשמשה המלטף של ראשית אוקטובר; על צד האמת הוא נחר ואפו פלט שריקות חדות, אבל הוא העמיד פנים שאיננו ישן, אלא שומר על מערת השבט ומושל בה, כיאה לראש שבט בא בימים.

גברת קדמון הזקנה פרסה עור דוב טרי וניגשה לגרד אותו באבן צור חדה. את זאת צריך לעשות ביסודיות, טפח אחר טפח – ולא כמו שעושה הצעירה, נזכרה לפתע גברת קדמון; הפוחזת הזאת נוהגת רק לעבור על זה בחפזון וכבר היא רצה אל הילדים, מוצילי־פוצילי – עור כזה, חושבת קדמון הזקנה, לא יחזיק מעמד, איפה, זה יעפש או יירקב; אבל אני לא אתערב לה בעניניה, חושבת גברת קדמון, אם הבן איננו אומר לה – – לומר את האמת, לחסוך הצעירה הזאת לא יודעת. ופה הפרווה נקובה, בדיוק באמצע הגב! אל אלהים, נדהמת הגברת הזקנה, איזה מטומטם זה היה שדקר את הדב הזה בגב? זה הלא יקלקל את כל הפרווה! את זה הגבר שלי אף פעם לא היה עושה, אומרת הזקנה בלבה במרירות, הוא תמיד ידע לקלוע לצוואר – –

“אה, כן,” גנח אותו רגע ממש קדמון הזקן ושפשף את עיניו. “עוד לא חזרו?”

“איפה!” נהמה הגברת הזקנה. “להם עוד תחכה.”

“יא.” נאנח הישיש ומצמץ, רדום עדיין. “איפה – אלה. נו, כן. ואיפה הנשים?”

“האם אני שומרת עליהן?” רטנה הזקנה. “בטח מרכלות באיזה מקום – –”

“אה, יא־יא”, פיהק סבא קדמון. “מרכלות להן. במקום ש–, – במקום שמשהו, נגיד, משהו – – אז זהו. ככה זה נראה.”

היה שקט; רק קדמון הישישה שפשפה במהירות ובעקשנות־של־זעם את העור הטרי.

“אני אומר,” נשמע קולו של קדמון, תוך שהוא מהרהר ומגרד את גבו. “תראי, שוב לא יביאו שום דבר. זה ברור כשמש: עם הרמחים המצועצעים שלהם מעצם – – ואני כל הזמן אומר לבן: תסתכל, שום עצם לא יכולה להיות די קשה ודי חזקה לעשות ממנה רומח! – – את זאת הרי תביני אפילו את בתור אשה, שלשום עצם, ואפילו שום קרן לא יכולה להיות כזאתהיא, נו, קשיחות, את מבינה? את פוגעת עצם על עצם ואת לא יכולה לחדור, לא? זה הלא אומר השכל הישר! אבל ראש חץ כזה מאבן, תקשיבי טוב – – כמובן, יש בזה יותר עבודה, אבל יוצא מזה, חביבי, כלי – אבל האם הבן שלנו יקשיב לעצה?”

“זה הלא ברור,” אומרת גברת קדמון בארשת חמוצה, " היום כבר אף אחד לא שומע מה שאומרים לו."

“אני הלא לא מנסה לתת להם פקודות,” התרגז הסב. “אבל גם לעצה לא ישמעו! מה תאמרי, אתמול מצאתי תחת הסלע כזה שבר אבן צור, כזה שטוח ויפה. די היה לסתת אותו קצת בקצוות להוסיף לו חדות, והנה לך ראש חץ, ממש תענוג. אז לקחתי את זה הביתה להראות לבן: תסתכל איזו אבן, מה תאמר? נכון, הוא אומר, אבל מה כבר אפשר לעשות בזה, אבא? ובכן, אפשר לסתת אותה לראש חץ, אני אומר. – אבל מה אתך, אבא, אומר הוא, מי יתעסק בדבר כזה? הלא יש לנו מהגרוטאות האלה מלוא המערה וזה לא טוב לשום דבר; זה לא נדבק לקנה העץ, תעשה מה שתרצה, אז בשביל מה זה טוב? – הם עצלנים הם,” צעק הישיש בזעם. “היום כבר אף אחד לא מוכן לעבד אבן צור כמו שצריך, זהו! רק נוחיות! בטח, חוד כזה מעצם מוכן אחת־שתיים, אבל גם באחת־שתיים יישבר. לא חשוב, אומר הוא, לוקחים חדש וזהו. נו טוב, אבל מה ייצא מכל זה? כל רגע רומח חדש! תגידי בעצמך – מי שמע דבר שכזה? יא־חביבי, ראש חץ כזה מאבן צור צריך להחזיק שנים על שנים! אבל אני אומר – ועוד ייזכרו במה שאמרתי: עוד יבוא יום ויחזרו בשמחה לכלי הזין האלה מאבן שאנחנו עשינו בזעת אפנו! לכן אני מחביא כל מה שאני מוצא: חצים ישנים וסכינים מאבן צור – – ולזה הוא קורא גרוטאות!”

האדון הזקן נחנק ממש מעצב ורוגז. “נו, תראה,” נשמע קולה של גברת קדמון, בכוונה להסיט את מחשבותיו. “תסתכל על העורות האלה. אמא, אומרת הצעירה, בשביל מה לגרד כל כך הרבה? חבל על העבודה; תנסי פעם לעבד את העור באפר, זה לפחות לא מסריח.” – “אותי תלמדי,” התנפלה הישישה על הכלה בהעדרה, “מה שאני יודעת, אני יודעת! מאז ומתמיד היו מגרדים את העורות, ואיזה עורות יצאו מזה! כמובן, אם חבל לך על העבודה – רק אם הן יכולות להתחמק מאיזו עבודה! רק בשביל זה הן ממציאות כל הזמן משהו חדש – לעבד עור באפר! מי שמע דבר שכזה?”

"אז ככה זה,'' פיהק קדמון. “אף פעם לא טוב להם איך שאנחנו עשינו. ושרמחים מאבן כבדים ליד. זה אם כן נכון – אנחנו לא החשבנו כל כך את הנוחיות; אבל היום – נונונו, רק לא לקבל יבלות על הידיים העדינות שלהם! תגידי את, לאן זה יוביל? תקחי את הילדים של היום. תעזוב אותם, סבא, אומרת הכלה, שישחקו. אבל מה יצא מהם ביום מן הימים?”

“לו לפחות לא היו כל כך רועשים,” התאוננה הגברת הזקנה. “לא מחונכים הם, זאת האמת!”

“הנה לך החינוך של היום,” שח קדמון הזקן בנימת הטפה. “אם אני פה ושם אומר משהו לבן, הוא יאמר: אבא, את זה אתה כבר לא תבין, היום יש תקופה אחרת, עידן אחר – – והוא מוסיף, אפילו הרמחים מעצם כבר אינם המלה האחרונה; פעם, הוא אומר, ימציאו האנשים עוד חומרים לגמרי אחרים – – את מבינה, פה כבר הכל נגמר: כאילו אי פעם מישהו ראה חומר יותר קשיח מאבן או עץ או עצם! זה אפילו את, בתור אשה פתיה, מוכרחה להבין, ש־ ש־ שזה עובר כל גבול!”

ידיה של גברת קדמון שקעו לחיקה. “תגיד,” אמרה, “איפה הם לוקחים את כל השטויות האלה?”

“נו, אומרים שזה מודרני עכשיו,” לעס הישיש באין שיניים. “תשמעי, שם, לצד זה, ארבעה ימי הליכה מפה, הגיע איזה שבט נוודים, כזה אספסוף זר, והם – כך אומרים – שעושים את הדברים האלה – – שתדעי, כל השטויות האלה למדו שלנו מהם. את הרמחים מעצם והכל. הם אפילו – – אפילו קונים מהם את הדברים האלה,” צעק בהתרגשות. “בעד הפרוות הטובות שלנו! כאילו אי פעם בא משהו טוב מידי זרים! רק לא להתחיל בעסקים עם איזה ערב־רב של זרים! ובכלל, זהו נסיון משכבר הימים, שבא אלינו מידי אבותינו: כל זר שבא – צריך בלי ענינים להתנפל עליו ולגמור אתו על המקום. כך זה היה מאז ומתמיד: בלי בעיות – ולקטול. אבל איפה, אבא, אומר הבן, היום התנאים שונים, עכשיו הולכים על חילופי סחורות – – חילופי סחורות! אם אני קוטל אותו ולוקח את מה שהיה לו, אני מקבל את הסחורה ואינני נותן כלום – בשביל מה להחליף? – מה אתך, אבא, אומר הבן, אתה משלם בחיי אדם ועל אלה חבל! – אז הא לך: חבל על חיי אדם! כאלה דעות הולכות היום,” נהם האדון הזקן בגועל. “מוגי לב הם, זה הכל. חבל על החיים! וממה יתפרנסו, תגידי, כל כך הרבה אנשים אם לא יהרגו מהם קצת? כבר עכשיו מתמעטים האיילים נורא! תראי אותם, על חיי אדם הם חסים; אבל כבוד למסורת אין להם, את אבותיהם ואבות אבותיהם אינם מכבדים – זה הרי הפקר,” פרץ סבא קדמון בצעקה. “לא מכבר אני מסתכל, כזה פספוס נוטף־אף לוקח חתיכת חרס ומצייר על קיר המערה ראש תאו. אני נתתי לו סטירה בריאה, אבל הבן בא ואומר, עזוב אותו, הלא התאו הזה כמו חי! פה כבר כלו כל הקיצין! האם אי פעם מישהו עשה דברים בטלים כאלה? אם אין לך מה לעשות, ילד, לך לסתת איזו אבן צור, אבל אל תצייר תאואים על הקיר! בשביל מה טובות שטויות כאלה?”

גברת קדמון נשכה את שפתיה. “לו רק תאואים,” פלטה לאחר רגע.

“אז מה?” שאל הסב.

“אבל כלום,” התגוננה גברת קדמון, “אני מתביישת להגיד – – אז שתדע,” החליטה לפתע, “הבוקר מצאתי במערה… חתיכת שנהב מממוטה. היה מגולף כמו… כמו אשה עירומה. שדיים והכל, אתה מבין?”

“מה את אומרת,” התפלא הישיש. “ומי גילף את זה?”

גברת קדמון משכה ברוגזה בכתפיה: “מי יודע? כנראה מישהו מהצעירים. אני זרקתי את זה לאש, אבל – – כאלה שדיים! פויה!”

“– – – – זה לא ילך יותר,” נפלט מגרונו של סבא קדמון. “זאת היא שחיתות! את רואה, זה בא מזה שחותכים כל מיני דברים מעצמות! אנחנו אף פעם לא חשבנו על בושות כאלה, כי מאבן צור אפילו אי אפשר לעשות את זה – לאן נגיע? אלה הן ההמצאות שלהם! כל הזמן למצוא משהו חדש, כל הזמן להנהיג מנהגים חדשים, עד שהכל יושחת ויושמד! – ואני אומר,” קרא אדם קדמון מתוך רוח נבואה, “הרבה זמן זה כבר לא יקח!”

1931


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48420 יצירות מאת 2697 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!