רקע
קארל צ'אפק
עונשו של פרומיתיאוס
קארל צ'אפק
תרגום: אפרים פרויד (מצ'כית)

משתעלים כבעוויתות ונאנחים מעומק נשימתם בתום הליכי חקירה ממושכים, יצאו חברי בית הדין המיוחד להתייעצות, שנערכה בצלו של עץ זית מקודש,

“ובכן, רבותי,” פיהק היפומיתיאוס, אב בית הדין. “זה נמשך ונמשך, לכל הרוחות! אני חושב שאפילו אין צורך להשמיע סיכומים, נו, אם כן, בכדי למנוע לזות שפתיים – – – אז, אם כן, הנאשם פרומיתיאוס, אזרח דכאן, לאחר שהובא לדין על שהמציא את האש ובכך – הממ, הממ – – פגע בסדר הציבורי המקובל, הודה בפנינו כי: ראשית, אכן באמת המציא את האש; שנית, הוא מסוגל, בכל עת שיחפץ, לחולל את הנ”ל על ידי תהליך המכונה הצתה; שלישית, לא שמר בסוד כראוי את ההמצאה, ולחילופין את המתקן המהווה היזק ציבורי, ולא דיווח על כך לשלטונות המוסמכים, אלא גילה אותו בשרירות לב לידיעת כל דכפין ולשימוש בידי אנשים לא מוסמכים לכך, כפי שהעידו לפנינו האנשים הנוגעים בדבר שזה עתה שמענו את עדותם. אני חושב שדי בכך ושנוכל לגשת מייד להצבעה על ההרשעה ועל גזר הדין."

“סלח לי, אדוני היושב ראש,” העיר אפומיתיאוס המשנה, “אבל הייתי אומר שבשים לב לכובד משקלו של בית דין זה אולי בכל זאת מן הראוי שלא נפסוק את הדין אלא לאחר התייעצות יסודית – ואם אורשה לומר כך – דיון מקיף.”

“כרצונכם, רבותי,” נעתר היפומיתיאוס הפייסן, “המקרה אמנם ברור, אבל אם מישהו מכם רוצה להעיר עוד משהו – בבקשה.”

“הייתי מרשה לעצמי להעיר,” נשמע קולו של הדיין הזוטר אמיתיאוס תוך שהוא מפנה את קנה נשימתו בשיעול כדת, “שלדעתי מן הראוי להדגיש בכל העניין הזה פן אחד במיוחד. רבותי, כוונתי לפן הדתי. הרשו נא לי – מה היא בעצם האש הזאת? מה הוא הניצוץ הזה הנוצר בעת ההצתה? על פי הודאתו של פרומיתיאוס עצמו אין היא אלא ברק, והברקים הם, כידוע לכל, גילוי כוחו של זיאוס אל הסערות. אנא הסבירו לי, רבותי, איך מגעת ידו של איזה פרומיתיאוס שכזה לאשו של זיאוס? באיזו רשות הוא השתלט עליה? מהיכן הוא לקח אותה? פרומיתיאוס רוצה שנאמין לו שהוא פשוט המציא אותה; אבל זאת אמתלה תפלה, אילו זה היה עניין כזה תמים, מדוע שלא ימציא אותה למשל אחד מבינינו? לפי דעתי הנחרצת, רבותי, פרומיתיאוס זה פשוט גנב את האש מהאלים שלנו. הכחשותיו ותירוציו לא יטעו אותנו. אני הייתי מסווג את העבירה מצד אחד כגניבה פשוטו כמשמעו, ומצד שני ככפירה וכחילול האלים. אנחנו מונינו בכדי להעניש בחומרה יתרה את החוצפה הכופרת ובכדי לגונן על רכושם המקודש של אלילינו הלאומיים. רק את זאת רציתי לומר,” סיים אמיתיאוס, ומיהר לקנח את אפו לתוך שולי גלימתו.

“דברים כדורבנות,” הסכים היפומיתיאוס. “האם יש עוד למישהו הערה?”

“במחילה ממך,” אמר אפומיתיאוס, “אבל אינני יכול להסכים לדברי עמיתי הנכבד. אני ראיתי במו עיני את פרומיתיאוס האמור כשהוא מצית את האש; ואומר לכם בכנות, רבותי, שכל העניין הזה הוא עניין של מה בכך. לגלות את האש – את זה יכול לעשות כל עצלן, כל יושב קרנות וכל רועה עזים; אנחנו לא עשינו את זה רק מפני שאדם רציני, כמובן, אין לו לא הזמן ולא הרצון לעסוק בשפשוף איזה אבנים. אני מבטיח לעמיתי הנכבד אמיתיאוס שאלה כוחות טבע פשוטים ורגילים, שההתעסקות בהם היא מתחת לכבודו של אדם הגון, לא כל שכן של האלים. לדעתי האש היא תופעה קטנונית מלגעת בדברים המקודשים על כולנו. אבל לעניין הזה יש פן אחר שעלי להביאו לתשומת לבם של עמיתי. נראה שהאש היא אלמנט מסוכן מאד, ואפילו מזיק. שמעתם שורה של עדים שהעידו לפנינו כי תוך נסיונם לבחון את אמצאת הפוחזים הזאת של פרומיתיאוס לקו בכוויות קשות, ואפילו במקרים מסויימים בנזקי רכוש. רבותי, אם יתפשט באשמת פרומיתיאוס השימוש באש, דבר שלדאבוננו אי אפשר עוד למנעו, איש מאתנו לא יהיה בטוח בחייו ולא ברכושו; זה, רבותי, עלול להיות סופה של הציביליזציה. די באי־זהירות זעומה – ומה יעצור את האלמנט הזה המפר כל שלווה? פרומיתיאוס, רבותי, חטא בקלות דעת הראויה לעונש, בכך שהביא על העולם היזק שכזה. אני הייתי מנסח את אשמתו כחבלה גופנית קשה וכאיום על בטחון הציבור. בשים לב לכך אני מצדד בעונש שלילת החירות לכל ימי חייו, בתנאים קשים ביותר, לרבות השמה בכבלים. אני סיימתי, אדוני היושב ראש.”

“הצדק אתך, עמיתי,” נהם היפומיתיאוס. “רק הייתי רוצה עוד להעיר, רבותי, בשביל מה בעצם היתה נחוצה לנו נגיד איזו אש? האם השתמשו באש אבותינו? לבוא עם דבר שכזה – זאת פשוט זילות בכבודו של הסדר המקובל שעבר אלינו מדורות עברו, זאת – הממ, חתרנות לשמה. לשחק באש – רק זה היה חסר לנו! וחישבו נא, רבותי, לאן זה יוביל: ליד האש יהיו האנשים לרגישים ללא צורך, יתגוללו בחום ובנוחות, במקום – נו, במקום שיילחמו וכיוצא בזה. מזה תצמח רק רכרוכיות, שפל מוסרי ו – – הממ, בכלל אי סדר וכדומה. בקיצור יש לעשות משהו נגד תופעות לא בריאות שכאלה, רבותי. בצוק העתים ובכלל. רק את זאת רציתי להזכיר.”

“נכון מאד,” נשמע קולו של אנטימיתיאוס. “אנחנו כולנו בוודאי מסכימים לדברי היושב־ראש שלנו, שהאש של פרומיתיאוס עלולה להביא תוצאות מי ישורן. רבותי, אל נא נשלה את עצמנו: זה עניין עצום. לשלוט באש – איזה אפשרויות חדשות נפתחות לפנינו! אזכיר רק באקראי: לשרוף את יבולי האויב, להצית להם את בוסתני הזיתים וכן הלאה. באש, רבותי, ניתנת לבני האדם עוצמה חדשה ונשק חדש; האש תהפוך אותנו לשווי אלים כמעט,” לחש אנטימיתיאוס, ולפתע התפרץ בחריפות. “אני מאשים את פרומיתיאוס, שהוא הפקיר את הכוח הזה, כוח האלים העומד בפני כל, בידי רועים ועבדים, בידי כל דכפין; שהוא לא מסר אותו לידיים מוסמכות שיידעו לשמור עליו כעל אוצר המדינה ולשלוט באמצעותו. אני מאשים את פרומיתיאוס שהוא מעל על ידי הפקרת גילוי האש, שהיתה חייבת להישמר כסודם הכמוס של האצילים. אני מאשים את פרומיתיאוס,” צעק אנטימיתיאוס בהתרגשות, “שהוא לימד להצית אש גם לזרים! שהוא לא שמר על הסוד גם בפני אויבינו! פרומיתיאוס גנב את האש מכולנו בכך שהוא נתן אותה לכול! אני מאשים אותו בבגידה! אני מאשים אותו בחתירה תחת אושיות הקהילה!” אנטימיתיאוס נתקף שעול מרוב צעקה. “אני מציע עונש מיתה,” הספיק עוד לפלוט.

“ובכן, רבותי,” אמר היפומיתיאוס, “האם עוד מישהו מבקש את רשות הדיבור? ובכן בית הדין מוצא את הנאשם פרומיתיאוס אשם הן בכפירה ובזילות האלים, והן בפשע חבלה גופנית חמורה, וכן היזק לרכוש הזולת ואיום על בטחון הציבור, ונוסף לכך בפשע הבגידה. רבותי, אני מציע להשית עליו או מאסר עולם, בתוספת משכב אבן ושימה בכבלים, או עונש מיתה. הממ.”

“או שניהם גם יחד,” נפלט מפי אמיתיאוס, “בכדי להעתר לשתי ההצעות.”

“מה פירוש – שני העונשים גם יחד?” שאל אב בית הדין.

“אני כרגע חושב על זה,” נהם אמיתיאוס. “אפשר אולי כך…. לגזור על פרומיתיאוס קשירת עולם אל סלע… ושיבואו להם נשרים ויטרפו לו את כבדו החוטא, התואילו להבין?”

“זה בא בחשבון,” אמר היפומיתיאוס בארשת שביעות רצון. “רבותי, זה יהיה הפעם עונש לדוגמה בעבור – – הממ, תעלולי פשע שכאלה, האין זאת? האם מישהו מתנגד? אז גמרנו.”

“ולמה, אבא, גזרתם על הפרומיתיאוס הזה עונש מוות?” שאל את היפומיתיאוס בנו אפימיתיאוס בשעת ארוחת הערב.

“את זה אתה לא מבין,” נהם היפומיתיאוס, תוך שהוא נוגס בירך כבשה. “שמע, נתח כזה, כשהוא צלוי, בכל זאת יותר משובח מבשר חי; אז תראו־תראו, למשהו האש הזאת בכל זאת טובה.– אלה היו טעמים של עניין ציבורי, אתה מבין? לאן עוד נגיע אם כל אחד יוכל לבוא עם משהו חדש וגדול בלא עונש, לא? אבל משהו עוד חסר בבשר הזה – – מצאתי!” קרא בקול עולז. “נתחי הבשר הצלויים צריך לזרות עליהם מלח ולמרוח אותם בשום! זהו זה! נערי, זאת היא תגלית! אתה רואה, את זה פרומיתיאוס שכזה לעולם לא היה ממציא!”

1932


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48420 יצירות מאת 2697 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!