שם היצירה במקור: Karel Čapek, Kniha Apokryfů

משתעלים כבעוויתות ונאנחים מעומק נשימתם בתום הליכי חקירה ממושכים, יצאו חברי בית הדין המיוחד להתייעצות, שנערכה בצלו של עץ זית מקודש,

“ובכן, רבותי,” פיהק היפומיתיאוס, אב בית הדין. “זה נמשך ונמשך, לכל הרוחות! אני חושב שאפילו אין צורך להשמיע סיכומים, נו, אם כן, בכדי למנוע לזות שפתיים – – – אז, אם כן, הנאשם פרומיתיאוס, אזרח דכאן, לאחר שהובא לדין על שהמציא את האש ובכך – הממ, הממ – – פגע בסדר הציבורי המקובל, הודה בפנינו כי: ראשית, אכן באמת המציא את האש; שנית, הוא מסוגל, בכל עת שיחפץ, לחולל את הנ”ל על ידי תהליך המכונה הצתה; שלישית, לא שמר בסוד כראוי את ההמצאה, ולחילופין את המתקן המהווה היזק ציבורי, ולא דיווח על כך לשלטונות המוסמכים, אלא גילה אותו בשרירות לב לידיעת כל דכפין ולשימוש בידי אנשים לא מוסמכים לכך, כפי שהעידו לפנינו האנשים הנוגעים בדבר שזה עתה שמענו את עדותם. אני חושב שדי בכך ושנוכל לגשת מייד להצבעה על ההרשעה ועל גזר הדין."

“סלח לי, אדוני היושב ראש,” העיר אפומיתיאוס המשנה, “אבל הייתי אומר שבשים לב לכובד משקלו של בית דין זה אולי בכל זאת מן הראוי שלא נפסוק את הדין אלא לאחר התייעצות יסודית – ואם אורשה לומר כך – דיון מקיף.”

“כרצונכם, רבותי,” נעתר היפומיתיאוס הפייסן, “המקרה אמנם ברור, אבל אם מישהו מכם רוצה להעיר עוד משהו – בבקשה.”

“הייתי מרשה לעצמי להעיר,” נשמע קולו של הדיין הזוטר אמיתיאוס תוך שהוא מפנה את קנה נשימתו בשיעול כדת, “שלדעתי מן הראוי להדגיש בכל העניין הזה פן אחד במיוחד. רבותי, כוונתי לפן הדתי. הרשו נא לי – מה היא בעצם האש הזאת? מה הוא הניצוץ הזה הנוצר בעת ההצתה? על פי הודאתו של פרומיתיאוס עצמו אין היא אלא ברק, והברקים הם, כידוע לכל, גילוי כוחו של זיאוס אל הסערות. אנא הסבירו לי, רבותי, איך מגעת ידו של איזה פרומיתיאוס שכזה לאשו של זיאוס? באיזו רשות הוא השתלט עליה? מהיכן הוא לקח אותה? פרומיתיאוס רוצה שנאמין לו שהוא פשוט המציא אותה; אבל זאת אמתלה תפלה, אילו זה היה עניין כזה תמים, מדוע שלא ימציא אותה למשל אחד מבינינו? לפי דעתי הנחרצת, רבותי, פרומיתיאוס זה פשוט גנב את האש מהאלים שלנו. הכחשותיו ותירוציו לא יטעו אותנו. אני הייתי מסווג את העבירה מצד אחד כגניבה פשוטו כמשמעו, ומצד שני ככפירה וכחילול האלים. אנחנו מונינו בכדי להעניש בחומרה יתרה את החוצפה הכופרת ובכדי לגונן על רכושם המקודש של אלילינו הלאומיים. רק את זאת רציתי לומר,” סיים אמיתיאוס, ומיהר לקנח את אפו לתוך שולי גלימתו.

“דברים כדורבנות,” הסכים היפומיתיאוס. “האם יש עוד למישהו הערה?”

“במחילה ממך,” אמר אפומיתיאוס, “אבל אינני יכול להסכים לדברי עמיתי הנכבד. אני ראיתי במו עיני את פרומיתיאוס האמור כשהוא מצית את האש; ואומר לכם בכנות, רבותי, שכל העניין הזה הוא עניין של מה בכך. לגלות את האש – את זה יכול לעשות כל עצלן, כל יושב קרנות וכל רועה עזים; אנחנו לא עשינו את זה רק מפני שאדם רציני, כמובן, אין לו לא הזמן ולא הרצון לעסוק בשפשוף איזה אבנים. אני מבטיח לעמיתי הנכבד אמיתיאוס שאלה כוחות טבע פשוטים ורגילים, שההתעסקות בהם היא מתחת לכבודו של אדם הגון, לא כל שכן של האלים. לדעתי האש היא תופעה קטנונית מלגעת בדברים המקודשים על כולנו. אבל לעניין הזה יש פן אחר שעלי להביאו לתשומת לבם של עמיתי. נראה שהאש היא אלמנט מסוכן מאד, ואפילו מזיק. שמעתם שורה של עדים שהעידו לפנינו כי תוך נסיונם לבחון את אמצאת הפוחזים הזאת של פרומיתיאוס לקו בכוויות קשות, ואפילו במקרים מסויימים בנזקי רכוש. רבותי, אם יתפשט באשמת פרומיתיאוס השימוש באש, דבר שלדאבוננו אי אפשר עוד למנעו, איש מאתנו לא יהיה בטוח בחייו ולא ברכושו; זה, רבותי, עלול להיות סופה של הציביליזציה. די באי־זהירות זעומה – ומה יעצור את האלמנט הזה המפר כל שלווה? פרומיתיאוס, רבותי, חטא בקלות דעת הראויה לעונש, בכך שהביא על העולם היזק שכזה. אני הייתי מנסח את אשמתו כחבלה גופנית קשה וכאיום על בטחון הציבור. בשים לב לכך אני מצדד בעונש שלילת החירות לכל ימי חייו, בתנאים קשים ביותר, לרבות השמה בכבלים. אני סיימתי, אדוני היושב ראש.”

“הצדק אתך, עמיתי,” נהם היפומיתיאוס. “רק הייתי רוצה עוד להעיר, רבותי, בשביל מה בעצם היתה נחוצה לנו נגיד איזו אש? האם השתמשו באש אבותינו? לבוא עם דבר שכזה – זאת פשוט זילות בכבודו של הסדר המקובל שעבר אלינו מדורות עברו, זאת – הממ, חתרנות לשמה. לשחק באש – רק זה היה חסר לנו! וחישבו נא, רבותי, לאן זה יוביל: ליד האש יהיו האנשים לרגישים ללא צורך, יתגוללו בחום ובנוחות, במקום – נו, במקום שיילחמו וכיוצא בזה. מזה תצמח רק רכרוכיות, שפל מוסרי ו – – הממ, בכלל אי סדר וכדומה. בקיצור יש לעשות משהו נגד תופעות לא בריאות שכאלה, רבותי. בצוק העתים ובכלל. רק את זאת רציתי להזכיר.”

“נכון מאד,” נשמע קולו של אנטימיתיאוס. “אנחנו כולנו בוודאי מסכימים לדברי היושב־ראש שלנו, שהאש של פרומיתיאוס עלולה להביא תוצאות מי ישורן. רבותי, אל נא נשלה את עצמנו: זה עניין עצום. לשלוט באש – איזה אפשרויות חדשות נפתחות לפנינו! אזכיר רק באקראי: לשרוף את יבולי האויב, להצית להם את בוסתני הזיתים וכן הלאה. באש, רבותי, ניתנת לבני האדם עוצמה חדשה ונשק חדש; האש תהפוך אותנו לשווי אלים כמעט,” לחש אנטימיתיאוס, ולפתע התפרץ בחריפות. “אני מאשים את פרומיתיאוס, שהוא הפקיר את הכוח הזה, כוח האלים העומד בפני כל, בידי רועים ועבדים, בידי כל דכפין; שהוא לא מסר אותו לידיים מוסמכות שיידעו לשמור עליו כעל אוצר המדינה ולשלוט באמצעותו. אני מאשים את פרומיתיאוס שהוא מעל על ידי הפקרת גילוי האש, שהיתה חייבת להישמר כסודם הכמוס של האצילים. אני מאשים את פרומיתיאוס,” צעק אנטימיתיאוס בהתרגשות, “שהוא לימד להצית אש גם לזרים! שהוא לא שמר על הסוד גם בפני אויבינו! פרומיתיאוס גנב את האש מכולנו בכך שהוא נתן אותה לכול! אני מאשים אותו בבגידה! אני מאשים אותו בחתירה תחת אושיות הקהילה!” אנטימיתיאוס נתקף שעול מרוב צעקה. “אני מציע עונש מיתה,” הספיק עוד לפלוט.

“ובכן, רבותי,” אמר היפומיתיאוס, “האם עוד מישהו מבקש את רשות הדיבור? ובכן בית הדין מוצא את הנאשם פרומיתיאוס אשם הן בכפירה ובזילות האלים, והן בפשע חבלה גופנית חמורה, וכן היזק לרכוש הזולת ואיום על בטחון הציבור, ונוסף לכך בפשע הבגידה. רבותי, אני מציע להשית עליו או מאסר עולם, בתוספת משכב אבן ושימה בכבלים, או עונש מיתה. הממ.”

“או שניהם גם יחד,” נפלט מפי אמיתיאוס, “בכדי להעתר לשתי ההצעות.”

“מה פירוש – שני העונשים גם יחד?” שאל אב בית הדין.

“אני כרגע חושב על זה,” נהם אמיתיאוס. “אפשר אולי כך…. לגזור על פרומיתיאוס קשירת עולם אל סלע… ושיבואו להם נשרים ויטרפו לו את כבדו החוטא, התואילו להבין?”

“זה בא בחשבון,” אמר היפומיתיאוס בארשת שביעות רצון. “רבותי, זה יהיה הפעם עונש לדוגמה בעבור – – הממ, תעלולי פשע שכאלה, האין זאת? האם מישהו מתנגד? אז גמרנו.”

★

“ולמה, אבא, גזרתם על הפרומיתיאוס הזה עונש מוות?” שאל את היפומיתיאוס בנו אפימיתיאוס בשעת ארוחת הערב.

“את זה אתה לא מבין,” נהם היפומיתיאוס, תוך שהוא נוגס בירך כבשה. “שמע, נתח כזה, כשהוא צלוי, בכל זאת יותר משובח מבשר חי; אז תראו־תראו, למשהו האש הזאת בכל זאת טובה.– אלה היו טעמים של עניין ציבורי, אתה מבין? לאן עוד נגיע אם כל אחד יוכל לבוא עם משהו חדש וגדול בלא עונש, לא? אבל משהו עוד חסר בבשר הזה – – מצאתי!” קרא בקול עולז. “נתחי הבשר הצלויים צריך לזרות עליהם מלח ולמרוח אותם בשום! זהו זה! נערי, זאת היא תגלית! אתה רואה, את זה פרומיתיאוס שכזה לעולם לא היה ממציא!”

1932

בפתח המערה היה שקט. הגברים יצאו עם בוקר, כשהם מנופפים ברמחיהם, בכיוון העמק, שבו נצפה עדר איילים; הנשים מצדן התפזרו ביער ללקט תותי בר, ורק פה ושם אפשר היה לשמוע את פטפוטן הצרחני; הילדים ככל הנראה השתוללו בנחל – ואגב, מי יכול בכלל לשלוט בהם, פרחחים פראים כמו זאבים. וכך ישב האיש הזקן, אדם קדמון, כשהוא מנמנם לו בדומיה הנדירה ומתרווח בשמשה המלטף של ראשית אוקטובר; על צד האמת הוא נחר ואפו פלט שריקות חדות, אבל הוא העמיד פנים שאיננו ישן, אלא שומר על מערת השבט ומושל בה, כיאה לראש שבט בא בימים.

גברת קדמון הזקנה פרסה עור דוב טרי וניגשה לגרד אותו באבן צור חדה. את זאת צריך לעשות ביסודיות, טפח אחר טפח – ולא כמו שעושה הצעירה, נזכרה לפתע גברת קדמון; הפוחזת הזאת נוהגת רק לעבור על זה בחפזון וכבר היא רצה אל הילדים, מוצילי־פוצילי – עור כזה, חושבת קדמון הזקנה, לא יחזיק מעמד, איפה, זה יעפש או יירקב; אבל אני לא אתערב לה בעניניה, חושבת גברת קדמון, אם הבן איננו אומר לה – – לומר את האמת, לחסוך הצעירה הזאת לא יודעת. ופה הפרווה נקובה, בדיוק באמצע הגב! אל אלהים, נדהמת הגברת הזקנה, איזה מטומטם זה היה שדקר את הדב הזה בגב? זה הלא יקלקל את כל הפרווה! את זה הגבר שלי אף פעם לא היה עושה, אומרת הזקנה בלבה במרירות, הוא תמיד ידע לקלוע לצוואר – –

“אה, כן,” גנח אותו רגע ממש קדמון הזקן ושפשף את עיניו. “עוד לא חזרו?”

“איפה!” נהמה הגברת הזקנה. “להם עוד תחכה.”

“יא.” נאנח הישיש ומצמץ, רדום עדיין. “איפה – אלה. נו, כן. ואיפה הנשים?”

“האם אני שומרת עליהן?” רטנה הזקנה. “בטח מרכלות באיזה מקום – –”

“אה, יא־יא”, פיהק סבא קדמון. “מרכלות להן. במקום ש–, – במקום שמשהו, נגיד, משהו – – אז זהו. ככה זה נראה.”

היה שקט; רק קדמון הישישה שפשפה במהירות ובעקשנות־של־זעם את העור הטרי.

“אני אומר,” נשמע קולו של קדמון, תוך שהוא מהרהר ומגרד את גבו. “תראי, שוב לא יביאו שום דבר. זה ברור כשמש: עם הרמחים המצועצעים שלהם מעצם – – ואני כל הזמן אומר לבן: תסתכל, שום עצם לא יכולה להיות די קשה ודי חזקה לעשות ממנה רומח! – – את זאת הרי תביני אפילו את בתור אשה, שלשום עצם, ואפילו שום קרן לא יכולה להיות כזאתהיא, נו, קשיחות, את מבינה? את פוגעת עצם על עצם ואת לא יכולה לחדור, לא? זה הלא אומר השכל הישר! אבל ראש חץ כזה מאבן, תקשיבי טוב – – כמובן, יש בזה יותר עבודה, אבל יוצא מזה, חביבי, כלי – אבל האם הבן שלנו יקשיב לעצה?”

“זה הלא ברור,” אומרת גברת קדמון בארשת חמוצה, " היום כבר אף אחד לא שומע מה שאומרים לו."

“אני הלא לא מנסה לתת להם פקודות,” התרגז הסב. “אבל גם לעצה לא ישמעו! מה תאמרי, אתמול מצאתי תחת הסלע כזה שבר אבן צור, כזה שטוח ויפה. די היה לסתת אותו קצת בקצוות להוסיף לו חדות, והנה לך ראש חץ, ממש תענוג. אז לקחתי את זה הביתה להראות לבן: תסתכל איזו אבן, מה תאמר? נכון, הוא אומר, אבל מה כבר אפשר לעשות בזה, אבא? ובכן, אפשר לסתת אותה לראש חץ, אני אומר. – אבל מה אתך, אבא, אומר הוא, מי יתעסק בדבר כזה? הלא יש לנו מהגרוטאות האלה מלוא המערה וזה לא טוב לשום דבר; זה לא נדבק לקנה העץ, תעשה מה שתרצה, אז בשביל מה זה טוב? – הם עצלנים הם,” צעק הישיש בזעם. “היום כבר אף אחד לא מוכן לעבד אבן צור כמו שצריך, זהו! רק נוחיות! בטח, חוד כזה מעצם מוכן אחת־שתיים, אבל גם באחת־שתיים יישבר. לא חשוב, אומר הוא, לוקחים חדש וזהו. נו טוב, אבל מה ייצא מכל זה? כל רגע רומח חדש! תגידי בעצמך – מי שמע דבר שכזה? יא־חביבי, ראש חץ כזה מאבן צור צריך להחזיק שנים על שנים! אבל אני אומר – ועוד ייזכרו במה שאמרתי: עוד יבוא יום ויחזרו בשמחה לכלי הזין האלה מאבן שאנחנו עשינו בזעת אפנו! לכן אני מחביא כל מה שאני מוצא: חצים ישנים וסכינים מאבן צור – – ולזה הוא קורא גרוטאות!”

האדון הזקן נחנק ממש מעצב ורוגז. “נו, תראה,” נשמע קולה של גברת קדמון, בכוונה להסיט את מחשבותיו. “תסתכל על העורות האלה. אמא, אומרת הצעירה, בשביל מה לגרד כל כך הרבה? חבל על העבודה; תנסי פעם לעבד את העור באפר, זה לפחות לא מסריח.” – “אותי תלמדי,” התנפלה הישישה על הכלה בהעדרה, “מה שאני יודעת, אני יודעת! מאז ומתמיד היו מגרדים את העורות, ואיזה עורות יצאו מזה! כמובן, אם חבל לך על העבודה – רק אם הן יכולות להתחמק מאיזו עבודה! רק בשביל זה הן ממציאות כל הזמן משהו חדש – לעבד עור באפר! מי שמע דבר שכזה?”

"אז ככה זה,'' פיהק קדמון. “אף פעם לא טוב להם איך שאנחנו עשינו. ושרמחים מאבן כבדים ליד. זה אם כן נכון – אנחנו לא החשבנו כל כך את הנוחיות; אבל היום – נונונו, רק לא לקבל יבלות על הידיים העדינות שלהם! תגידי את, לאן זה יוביל? תקחי את הילדים של היום. תעזוב אותם, סבא, אומרת הכלה, שישחקו. אבל מה יצא מהם ביום מן הימים?”

“לו לפחות לא היו כל כך רועשים,” התאוננה הגברת הזקנה. “לא מחונכים הם, זאת האמת!”

“הנה לך החינוך של היום,” שח קדמון הזקן בנימת הטפה. “אם אני פה ושם אומר משהו לבן, הוא יאמר: אבא, את זה אתה כבר לא תבין, היום יש תקופה אחרת, עידן אחר – – והוא מוסיף, אפילו הרמחים מעצם כבר אינם המלה האחרונה; פעם, הוא אומר, ימציאו האנשים עוד חומרים לגמרי אחרים – – את מבינה, פה כבר הכל נגמר: כאילו אי פעם מישהו ראה חומר יותר קשיח מאבן או עץ או עצם! זה אפילו את, בתור אשה פתיה, מוכרחה להבין, ש־ ש־ שזה עובר כל גבול!”

ידיה של גברת קדמון שקעו לחיקה. “תגיד,” אמרה, “איפה הם לוקחים את כל השטויות האלה?”

“נו, אומרים שזה מודרני עכשיו,” לעס הישיש באין שיניים. “תשמעי, שם, לצד זה, ארבעה ימי הליכה מפה, הגיע איזה שבט נוודים, כזה אספסוף זר, והם – כך אומרים – שעושים את הדברים האלה – – שתדעי, כל השטויות האלה למדו שלנו מהם. את הרמחים מעצם והכל. הם אפילו – – אפילו קונים מהם את הדברים האלה,” צעק בהתרגשות. “בעד הפרוות הטובות שלנו! כאילו אי פעם בא משהו טוב מידי זרים! רק לא להתחיל בעסקים עם איזה ערב־רב של זרים! ובכלל, זהו נסיון משכבר הימים, שבא אלינו מידי אבותינו: כל זר שבא – צריך בלי ענינים להתנפל עליו ולגמור אתו על המקום. כך זה היה מאז ומתמיד: בלי בעיות – ולקטול. אבל איפה, אבא, אומר הבן, היום התנאים שונים, עכשיו הולכים על חילופי סחורות – – חילופי סחורות! אם אני קוטל אותו ולוקח את מה שהיה לו, אני מקבל את הסחורה ואינני נותן כלום – בשביל מה להחליף? – מה אתך, אבא, אומר הבן, אתה משלם בחיי אדם ועל אלה חבל! – אז הא לך: חבל על חיי אדם! כאלה דעות הולכות היום,” נהם האדון הזקן בגועל. “מוגי לב הם, זה הכל. חבל על החיים! וממה יתפרנסו, תגידי, כל כך הרבה אנשים אם לא יהרגו מהם קצת? כבר עכשיו מתמעטים האיילים נורא! תראי אותם, על חיי אדם הם חסים; אבל כבוד למסורת אין להם, את אבותיהם ואבות אבותיהם אינם מכבדים – זה הרי הפקר,” פרץ סבא קדמון בצעקה. “לא מכבר אני מסתכל, כזה פספוס נוטף־אף לוקח חתיכת חרס ומצייר על קיר המערה ראש תאו. אני נתתי לו סטירה בריאה, אבל הבן בא ואומר, עזוב אותו, הלא התאו הזה כמו חי! פה כבר כלו כל הקיצין! האם אי פעם מישהו עשה דברים בטלים כאלה? אם אין לך מה לעשות, ילד, לך לסתת איזו אבן צור, אבל אל תצייר תאואים על הקיר! בשביל מה טובות שטויות כאלה?”

גברת קדמון נשכה את שפתיה. “לו רק תאואים,” פלטה לאחר רגע.

“אז מה?” שאל הסב.

“אבל כלום,” התגוננה גברת קדמון, “אני מתביישת להגיד – – אז שתדע,” החליטה לפתע, “הבוקר מצאתי במערה… חתיכת שנהב מממוטה. היה מגולף כמו… כמו אשה עירומה. שדיים והכל, אתה מבין?”

“מה את אומרת,” התפלא הישיש. “ומי גילף את זה?”

גברת קדמון משכה ברוגזה בכתפיה: “מי יודע? כנראה מישהו מהצעירים. אני זרקתי את זה לאש, אבל – – כאלה שדיים! פויה!”

“– – – – זה לא ילך יותר,” נפלט מגרונו של סבא קדמון. “זאת היא שחיתות! את רואה, זה בא מזה שחותכים כל מיני דברים מעצמות! אנחנו אף פעם לא חשבנו על בושות כאלה, כי מאבן צור אפילו אי אפשר לעשות את זה – לאן נגיע? אלה הן ההמצאות שלהם! כל הזמן למצוא משהו חדש, כל הזמן להנהיג מנהגים חדשים, עד שהכל יושחת ויושמד! – ואני אומר,” קרא אדם קדמון מתוך רוח נבואה, “הרבה זמן זה כבר לא יקח!”

1931

אל איפאטור, אזרחה של העיר היוונית תביי, וקולע סלים, הגיע במרוצה, שעה שישב בחצר, עסוק בקליעת סליו, שכנו פילאגורוס וקרא כבר ממרחק מה: “איפאטור, עזוב את הסלים שלך ושמע! קורים דברים איומים!”

“מה בוער?” שאל איפאטור ונראה היה שהוא מתכוון לקום על רגליו.

“יותר גרוע משריפה,” שח פילאגורוס. “אתה יודע מה קרה? הולכים להעמיד לדין את המצביא שלנו, ניקומאכוס! יש אומרים שהוא נאשם באיזה תככים עם אנשי תסלוניקה; אחרים טוענים שמאשימים אותו באיזה שהם קשרים עם מפלגת הבלתי מרוצים. בוא מהר, מתאספים באגורה¹!”

“ומה אעשה שם?” שאל איפאטור, פוסח על שני הסעיפים.

“זה נורא חשוב,” אמר פילאגורוס. “יש שם כבר המון נואמים; יש כאלה הטוענים שהוא חף מפשע, אחרים אומרים שהוא אשם. בוא לשמוע?”

“חכה,” אמר איפאטור, “אני רק אגמור את הסל הזה. תגיד לי, במה בעצם מאשימים אותו, את ניקומאכוס?”

“זה בדיוק מה שלא ברור,” אמר השכן. "אומרים דא והא, אבל השלטונות שותקים, טוענים שהחקירה טרם נתסיימה. אבל באגורה שמח, צריך לראות! יש שם צועקים שניקומאכוס חף מפשע – "

“חכה רגע; איך הם יכולים לצעוק שהוא חף מפשע אם, לא יודעים בבטחון במה מאשימים אותו?”

“זה לא חשוב; כל אחד שמע משהו, וכל אחד מדבר רק על מה שהוא שמע. לכל אחד הלא יש זכות לדבר על מה ששמע, לא? אני הייתי מאמין שניקומאכוס רצה לבגוד בנו בקשר עם אנשי תסלוניקה; אחד שם סיפר על זה ואמר שמכר אחד שלו ראה איזה מכתב. אבל אדם אחר אמר שזה קשר נגד ניקומאכוס ושהוא יודע על זה כמה דברים – מספרים שמעורבת בזה אפילו הנהגת הקהילה. אתה שומע, איפאטור? עכשיו השאלה היא –”

“חכה,” אמר קולע הסלים. “עכשיו השאלה היא: האם החוקים שחוקקנו לעצמנו הם חוקים טובים או רעים? האם מישהו באגורה דיבר על זה?”

“לא. אבל זה לא העניין. העניין הוא ניקומאכוס.”

“האם מישהו באגורה אומר שהפקידים המנהלים את החקירה נגד ניקומאכוס, הם מושחתים או מטי משפט?”

“לא. על זה לא דיברו בכלל.”

“אז על מה דיברו?”

“הלא אמרתי לך: על השאלה האם ניקומאכוס אשם או חף מפשע.”

“שמע, פילאגורוס, אילו אשתך הסתכסכה עם הקצב בגלל שהוא נתן לה בשר שלא כמשקלו – מה תעשה?”

“אעזור לאשתי.”

“לאו דווקא; אתה תסתכל האם לקצב הזה יש משקלות נכונים.”

“את זה אני יודע גם בלעדיך, בן־אדם.”

“אתה רואה. ואחר־כך תבדוק האם המאזניים בסדר.”

“גם את זה אתה לא צריך להגיד לי, איפאטור.”

“אני שמח לשמוע. ואם המשקלות והמאזניים בסדר, אתה תבדוק את המשקל של אותו בשר, ומייד תדע האם צודק הקצב או אשתך. זה מוזר, פילאגורוס, שבני אדם חכמים יותר כשמדובר בנתח בשר מאשר בעניינים ציבוריים. האם ניקומאכוס אשם או חף מפשע? זה יתברר על ידי שקילה, אם המאזניים והמשקלות בסדר. אלא שבשעת בדיקת המשקל אסור לנשוף לתוך כפות המאזניים להטות אותן לצד זה או אחר. מדוע אתם טוענים, שהפקידים החוקרים את ענייני ניקומאכוס הם רמאים או מי יודע מה?”

“את זאת אף אחד לא אמר, איפאטור.”

“אני חשבתי שאינכם מאמינים להם; אבל אם אין לכם סיבה שלא להאמין להם, מדוע לכל הרוחות אתם נושפים לתוך כפות המאזניים? אחד מהשניים: או שזה כך, כיון שלא איכפת לכם שהאמת תתגלה, או שכל זה איננו אלא אמתלה להתפלג לשני מחנות ולריב. שיכה הרעם את כולכם, פילאגורוס; אני לא יודע האם ניקומאכוס אשם, אבל אתם נורא אשמים בכך שהייתם שמחים להטות את הצדק. זה מוזר, השנה הערבות גרועות: מתקפלות כמו חתיכות חבל; אין להן שום חוזק. צריך היה שיהיה קצת יותר חם, פילאגורוס; אבל זה כבר בידי האלים, לא בידי בני האדם.”

1926

היה לילה והגברים בני יוון התקרבו אל האש הבוערת.

“הכבש הזאת אי אפשר היה לאכול אותה,” פתה תרסיטס תוך שהוא מחטט בין שיניו. “אני מתפלא עליכם, כבני יוון, איך אתם משלימים עם זה. אני הייתי מתערב שהם קיבלו לארוחת הערב לפחות שה רך בן שנה; אבל כמובן, בשבילנו החיילים הותיקים מספיק איזה תיש מסריח. חבריא, אם אני נזכר בבשר הכבש אצלנו ביוון –”

“עזוב, תרסיטס,” נהם אבא איפאטור. “במלחמה כמו במלחמה.”

“מלחמה,” אמר תרסיטס. “תגיד לי, מה זה בשבילך מלחמה? זה שאנחנו כבר רובצים פה עשר שנים סתם בשביל כלום? אני אגיד לכם, בחורים, מה זה: זאת בכלל לא מלחמה, רק האדונים המצביאים וכמה גדולים סידרו לעצמם טיול על חשבון המדינה; ואנחנו, החיילים הותיקים, צריכים לעמוד בפיות פעורים ולהסתכל על איזה ינוקא זב חוטם וילד־של־אמא שמסתובב במחנה ומתרברב עם המגן הזה שלו. ככה זה, אחא.”

“אתה מתכוון לאכילס בן פליאוס,” אמר לאומידון הצעיר.

“הוא או אחר,” הכריז תרסיטס. “מי שיש לו עיניים בראש יודע על מי זה מתאים. רבותי, אף אחד לא יכניס לי את זה לראש: אילו העניין היה באמת טרויה המטומטמת, אז מזמן היינו לוקחים אותה. רק להתעטש כמו שצריך והיא על כף היד. מדוע לא תוקפים את השער הראשי? ברור, כזאת מתקפה יסודית ומרשימה, עם צעקות, איומים ושירי מלחמה – ותיכף המלחמה היתה נגמרת.”

“הםם”, נהם איפאטור השקול, “בצעקות טרויה לא תיפול.”

“אז אתה מאד טועה,” צהל תרסיטס. “כל ילד יודע שאנשי טרויה הם פחדנים, מוגי לב, מוכי שחין ובכלל אספסוף. רק פעם אחת להראות להם מכל הלב, מי אנחנו, היוונים! מייד הייתם רואים, איך היו זוחלים ומתחננים לרחמים! היה מספיק פה ושם להתנפל על כמה נשים שלהם כשהן הולכות לפנות ערב לשאוב מים –”

“להתנפל על נשים,” משך היפודמוס בכתפיו, “את זה, תרסיטס, לא עושים.”

“במלחמה כמו במלחמה”, קרא תרסיטס בקול גבורה. “אתה, היפודמוס, פטריוט להפליא! אתה חושב שננצח במלחמה בזה שאדון אכילס יערוך פעם בשלושה חודשים היאבקות פומבית עם הגולם הזה הקטור? בן–אדם, אלה השניים מתואמים ומשחקים את המשחק יופי; התחרויות שלהם בהיאבקות, זה מספר סולו, שהמטומטמים האלה יחשבו שהשניים האלה נלחמים בשמם! היי, טרויה, היי, הלאס, בואו לראות את האדונים הגיבורים! ואנחנו, היתר, אנחנו כלום, הסבל שלנו בשביל שום דבר, אפילו כלב לא ינבח בגללנו. אני אגיד לכם משהו, בני אכאיוס: אכילס משחק את הגיבור רק בשביל שיוכל לקחת לעצמו את כל השמנת ולגזול מאתנו את כל תהילת המלחמה. והמלחמה הזאת נסחבת רק למען שאדון אכילס יוכל להתנפח ולהופיע כמו גיבור מי יודע מה. אני מתפלא עליכם שאתם לא רואים את זה.”

“תגיד לי, תרסיטס,” השמיע לאומידון הצעיר את קולו, “מה בעצם עשה לך אכילס?”

“לי? כלום, ממש כלום,” ענה תרסיטס במרירות כעוסה. “מה איכפת לי ממנו? שתדע, אני אפילו לא מדבר אתו; אבל לכל העם כבר יוצא מהאף איך הוא מפגין חשיבות. למשל, משחק הברוגז שלו באוהל. אנחנו חיים בשעה היסטורית כזאת, שבה מוכרע כבודה של הלאס; כל העולם מסתכל בנו – ומה עושה אדון גיבור? מתגלגל לו באוהל, אומר שלא יילחם. אולי אנחנו צריכים לקחת על הכתפיים שלנו את השעה ההיסטורית ואת כבודה של הלאס במקומו? אבל זה ככה: ברגע שהעניינים מתחילים להסתבך, הוא נעלם לו באוהל ומשחק ברוגז. פףף, איזו קומדיה! כאלה הם גיבורי האומה! מוגי לב סתם!”

“אני לא יודע, טרסיטס,” אמר איפאטור השקול. “אכילס, אומרים, נעלב נורא, מכיון שאגממנון החזיר להוריה את שפחתו, איד קוראים לה, בת־בריזוס או בת־כריזוס, כך איכשהו. בן־פליאוס הפך את העניין לעניין של יוקרה, אבל אני חושב שהוא באמת אהב את הבחורה. חביבי, זאת איננה שום קומדיה,”

“אתה מספר לי”, ענה טרסיטס. “אני יודע טוב מאד איך זה היה. אגממנון פשוט גזל ממנו את הבחורה, מבין? ברור, יש לו המון תכשיטים ואחרי בשר נשים הוא עוגב כמו חתול מיוחם – אבל מנשים כבר מספיק ודי: בגלל הזנזונת הזאת הלנה התחילה המלחמה ועכשיו שוב זה – – שמעתם שהלנה בזמן האחרון היא בצדו של הקטור? חבריא, זו היתה כבר בידיים של כל אחד בטרויה, כולל הזקן הזה שיש לו כבר רגל אחת בקבר, פריאמוס המסריח. ובגלל נקבה שכזאת אנחנו צריכים פה לחיות במחסור ולהילחם? תודה, אני מוותר!”

“אומרים,” העיר לאומידון הצעיר, “שהלנה יפהפיה להפליא.”

“איפה,” אמר טרסיטס בבוז: “היא קמולה ובלה ומלבד זאת מרושלת שאין לזה אח ורע. אני לא הייתי נותן תמורתה שקית של פול. חבריא, אני הייתי מאחל למנלאוס הטיפש שננצח במלחמה, והוא יקבל את הלנה בחזרה. כל היופי של הלנה זה סיפור בדים, רמאות וקצת איפור.”

“ואנחנו, עם הדנאים,” אמר היפודמוס, “נלחמים, לדבריך, טרסיטס, רק בגלל סתם סיפור בדים?”

“היפודמוס היקר,” אמר תרסיטס, “נדמה לי שאינך רואה במה דברים אמורים. אנחנו, בני הלאס, נלחמים ראשית בכדי שהשועל אגממנון יוכל למלא לו שקים של שלל; שנית, בכדי שהגנדרן אכילס ישביע את תאוות הכבוד הבלתי מרוסנת שלו; שלישית, בכדי שהרמאי אודיסאוס ירמה אותנו באספקת ציוד מלחמה; ולבסוף בכדי שאיזה זמר שווקים משוחד, איזה הומרוס, או איך שקוראים לנווד הזה, ישיר, תמורת כמה פרוטות עלובות, שירי הלל לבוגדים הכי גדולים של העם היווני, ותוך כדי כך גם ישמיץ, או לפחות יעלים, את הגיבורים האכאים האמיתיים, הנושאים בצנעה את קורבנם, כמו שאתם. ככה זה, היפודמוס.”

“הבוגדים הכי גדולים,” אמר איפאטור, “זאת, טרסיטס, מלה חזקה מדי.”

“אז שתדעו,” התפרץ תרסיטס ועמעם מייד את קולו, “לי יש הוכחות על בגידתם. רבותי, זה דבר נורא: אני לא אגיד לכם את כל מה שאני יודע, אבל אנא תרשמו לפניכם: אנחנו מכורים. אתם הלא צריכים לראות את זה בעצמכם: האם יעלה על הדעת שאנחנו, היוונים, העם האמיץ והמפותח ביותר בעולם, לא נצליח לכבוש כבר מזמן את המזבלה הזאת של טרויה ולעשות סדר עם הקבצנים והפרחחים באיליון – אלא אם אנחנו כבר שנים על שנים קורבנות של בגידה? האם אתה, איפאטור, חושב אותנו, בני אכאיוס, ללהקת כלבים מוגי לב שאיננה מסוגלת לגמור כבר מזמן עם טרויה זו המלוכלכת? אולי הטרויאנים הם חיילים יותר טובים מאתנו? שמע, איפאטור, אם אתה חושב כך, אתה לא יכול להיות יווני אפילו, רק אולי איזה אפירוטי או תראקי. אדם יווני אמיתי, בן יוון העתיקה, חייב לחוש בכאב באיזו תקופה מבישה וזדונית אנחנו חיים.”

“זה נכון,” סבר היפודמוס, שקוע בהרהורים, “שהמלחמה הזאת כבר נסחבת משהו נורא.”

“אז אתה רואה,” קרא תרסיטס. “ואני אגיד לך מדוע: כי הטרויאנים יש להם בני ברית וסייענים בתוכנו. אולי אתם יודעים למי אני מתכוון.”

“למי?” אמר איפאטור בארשת של רצינות. “עכשיו אתה כבר צריך לגמור, טרסיטס, את מה שהתחלת.”

“אני שונא לומר את זה,” התגונן תרסיטס. “אתם, דנאים, מכירים אותי, יודעים שאינני עוסק ברכילות; אבל אם תחשבו שיש בזה עניין לציבור, אז אגיד לכם דבר נורא. לא מזמן שוחחתי עם כמה יוונים טובים ואמיצים; כפטריוט אני משיח על המלחמה, על האויב, ומתוך הטבע היווני הכן שלי אני אומר שהטרויאנים, אויבינו בנפש ופראי אדם, הם להקה של פחדנים, גנבים, לא־יוצלחים, ארחי־פרחי ועכברושים, שמלכם פריאמוס הוא ישיש סנילי ומגוחך והקטור שלהם מוג לב. אתם, אחים אכאיים, הלא תודו שזו דרך חשיבה יוונית אמיתית. ולפתע יוצא לו מהצל אגממנון בכבודו ובעצמו – אפילו כבר לא מתבייש להציץ ולצותת! – ואומר: ‘לאט לך, תרסיטס; הטרויאנים הם חיילים טובים, פריאמוס הקשיש הוא גבר כהלכה והקטור הוא גיבור.’ ואחר־כך הוא הסתובב על עקביו ונעלם לפני שהספקתי לגמור אתו כיאות. רבותי, אני נשארתי שם, כאילו שפכו עלי דלי של רותחים. תראו־תראו, אמרתי בלבי, מאין נושבת הרוח! עכשיו אנחנו יודעים מי מכניס רוח נכאים במחננו ומפיץ מחשבות מרי ותעמולה עויינת! איך ננצח במלחמה, אם הטרויאנים המנוולים האלה יש להם סוכנים בתוכנו, וגרוע מזה – ממש בתוך המטה הכללי? ואתם חושבים, בני אכאיוס, שבוגד כזה עושה את מלאכתו החתרנית סתם ככה, בלי גמול? לא, חביבי, הוא לא יהלל בחינם את אויבי עמנו; אין ספק שהוא קיבל בעד זה מהטרויאנים תשלום כבד. רק תסדרו את הדברים בראשכם, בחורים: המלחמה נסחבת, בכוונה, אכילס נעלב במתכוון, בצבאנו נשמע בכל מקום קול אנחה ומרי, בכל מקום מתפשט חוסר משמעת – בקיצור הכל מלא נבלה ושוד ושבר. מי שתסתכלו עליו, הוא בוגד שמכר את נשמתו, סוכן זר, מסית ומדיח. ואם אתה מגלה את התככים שלהם, אומרים עליך שאתה נברן ואלמנט מסוכן. זהו שכרו של אדם כמוני החפץ לשרת את עמו ואת כבודו ולרומם את תהילתו, מבלי להסתכל שמאלה או ימינה! לאן הגענו, אנחנו, בני יוון העתיקה! עוד ניחנק בכל הבוץ הנורא הזה! פעם יכתבו על תקופתנו כעל עידן של ביזוי האומה, רמיסת כבודה, בושה, עבדות, קטנוניות ובגידה, שלילת החירות והתפוררות, פחדנות, שחיתות ורקבון מוסרי –”

“מה שהיה – היה, ומה שיהיה – יהיה,” פיהק איפאטור. “אני הולך לישון. לילה טוב, חבריא!”

“לילה טוב,” אמר טרסיטס בנימה לבבית ומתח את עצמותיו בהנאה. “אבל היה לנו היום שיח רעים מעניין, מה?”

1931

אנשי האקדמיה של בויוטיה הזמינו את הפילוסוף אגאתון איש אתונה להרצות לפניהם על הפילוסופיה. אף על פי שאגאתון לא היה נואם מופלג, הוא קיבל את ההזמנה, בכדי להפיץ, ככל שיכולתו מגעת, את דבר הפילוסופיה, אשר “נראה היה שהיא נמצאת בתהליך שקיעה”, כדברי ההיסטוריון. ביום המוסכם הוא הגיע לבויוטיה, אך השעה היתה עדיין מוקדמת; אשר על כן יצא אגאתון לטייל בשעת הדמדומים בעיבורי העיר ונהנה ממעופן של ציפורי דרור מעל לגגותיה.

בשעה שמונה בדיוק הוא ניגש לאולם ההרצאות, אך מצא אותו ריק כמעט לגמרי; רק חמישה שישה אנשים ישבו על הספסלים. אגאתון התיישב ליד דוכן המרצים והחליט להמתין מעט, עד אשר יתאסף מנין גדול יותר של שומעים; בינתיים פתח את המגילה שממנה התכוון להקריא, והתעמק בה.

המגילה הזאת הכילה את כל שאלות היסוד של הפילוסופיה; היא פתחה בתורת ההכרה, המשיכה בהגדרת האמת, בהפרכתן של דעות פסולות, כלומר כל הדעות שבעולם מלבד דעותיו של אגאתון, ושרטטה את עיקרי הרעיונות הנשגבים ביותר. כאשר הגיע אגאתון למקום זה, הוא הרים את עיניו; הוא ראה שמספר השומעים עלה לתשעה, אשר על כן נתקף בזעם וצער, והוא הכה במגילה בשולחן ופתח כדלקמן:

כאן עצר אגאתון את שטף דיבורו והרהר קמעה. “רגע אחד,” חידש את דיבורו, “זה עתה נפלט מפי משהו שטרם חשבתי עליו. אמרתי שלוש מלים: פקחות – חוכמה – תבונה. אמרתי אותן בכעס. שלושתן מציינות איזה שהוא כושר של האינטלקט; אני מרגיש שמשמעותן שונה לחלוטין, אבל אני מתקשה לומר מה מבדיל בינן. סלחו נא לי, מייד אחזור לתוכנית הערב; עלי רק להבהיר לעצמי את שלוש המלים האלה.”

“זה ברור,” הוא המשיך לאחר שעה קלה; "הניגוד לפיקחות הוא טפשות, בעוד שניגודה של חוכמה הוא שגעון. אבל מה הוא ניגודה של תבונה? יש מחשבות, רבותי, שאינן פיקחות, כי הן פשוטות מדי, שאינן חכמות, שכן הן דומות לשגעון, ובכל זאת הן נבונות. התבונה איננה דומה לא לפיקחות ולא לחוכמה.

"בני בויוטיה, בחיי היומיום לא איכפת לכם כזית, כפי שאנחנו אומרים ביוונית, מה הן הגדרות המושגים, ובכל זאת אתם מבדילים בינם. תאמרו שפלוני הוא ‘גנב פיקח’; לעולם לא תאמרו שהוא ‘גנב חכם’ וודאי לא שהוא ‘גנב נבון’. תשבחו את החייט על שהוא קובע את מחיריו בחוכמה, אבל לא תאמרו לעולם שהוא עושה זאת בתבונה. יש כאן הבדל כלשהו המונע מכם לערבב את המונחים.

"אם תאמרו על פלוני שהוא חקלאי פיקח, כוונתכם לומר מן הסתם שהוא מיטיב למכור את תוצרתו בשוק; תאמרו שהוא חקלאי חכם, כוונתכם שהוא בדרך כלל יודע לכלכל את ענייניו היטב; אבל אם תכנו אותו חקלאי נבון, משמעותו אולי שהוא חי טוב, יודע הרבה ומסוגל לשתף את עצמו בבעיות הזולת ולהשיא לו עצה רצינית.

"או, נניח, פוליטיקאי פיקח יכול בהחלט להיות נוכל ומזיק לקהיליה; אבל כפוליטיקאי חכם תכנה רק את מי שיודע לנהל את העניינים לתועלת הכלל ובאורח הראוי לשבח; בעוד אשר פוליטיקאי נבון, רבותי, את זאת אתם וודאי מרגישים כולכם, הוא אשר מכנים אותו ‘אבי המולדת’ או בדומה לכך; מכאן שהתבונה היא משהו הקרוב ללב.

"אם אומר על פלוני שהוא פיקח, אני מתכוון לתכונה הראויה לציון; כאילו אמרתי, נגיד, שלדבורה יש עוקץ או לפיל יש חדק. דבר אחר לגמרי הוא לומר שהדבורה חרוצה או שהפיל חזק מאד; יש בכך מעין הכרה: אני מכבד את החוזק, אבל לא את החדק. באותה מידת רצינות אומר על פלוני שהוא חכם. אבל אם אומר שהוא נבון – זה, חביבי, ענייו אחר; זה כאילו אמרתי שאני מחבב אותו. בקיצור, פיקחות היא מתת או כושר; חוכמה היא יכולת או עוצמה; אבל התבונה היא סגולה.

"ועכשיו אני כבר יודע מה ההבדל בין שלוש המלים: הפקחות היא בדרך כלל אכזרית, אנוכית ונוטה להרע; היא מחפשת את חולשות הזולת ויודעת לנצלן לטובתה; היא מובילה להצלחה.

"החוכמה היא בדרך כלל אכזרית לבני אדם, אבל צודקת כלפי תכליותיה; היא מחפשת את טובת הכלל; אם היא מגלה חולשה או פיגור אצל הזולת, היא מבקשת לסלקה על ידי הדרכה או משמעת; היא מובילה לתיקון הדברים.

"התבונה איננה יכולה להיות אכזרית, כי טיבה רצון טוב וסימפטיה; אין היא עוד מבקשת אפילו את תועלת הכלל, כי היא אוהבת את בני האדם ואין לה עניין בחיפוש תכלית מרחיקת לכת יותר; במוצאה חולשה או עניות רוח בזולת, היא מוחלת ואוהבת; היא מובילה להרמוניה.

"גוברין דבויוטיה, השמעתם אי פעם שאדם אומלל ייקרא ‘נבון’? או לץ? או אדם מר נפש ומאוכזב? אמרו נא לי, מדוע נוהגים – לפחות בחיים שמחוץ לפילוסופיה – לכנות אדם נבון באשר הוא ממעט לשנוא וחי בהבנה טובה עם העולם הסובב אותו? אמרו בלב פעמים רבות ומרובות את המלה ‘תבונה’; אמרו אותה כאשר אתם שרויים בשמחה או בצער, עייפים, ממורמרים וקצרי רוח; תשמעו בה הד של עצב, אבל עצב מפוייס, שמחה החוזרת אל עצמה בעדן, עייפות, אבל עייפות מלאת אתגרים, סבלנות ומחילה לאין קץ; כל אלה הם, ידידי, קולות מהנים ונוגים, קולות שבהם מהדהדת התבונה.

"כן, התבונה היא מין תוגה. את החוכמה יכול אדם להשקיע כולה בפעלו, יכול להגשימה במלאכתו. אבל התבונה לעולם תישאר מרחפת מעל לכל מלאכה. אדם נבון דומה לגנן, המזבל את גנו וקושר את הורדים לתמוכות ותוך כדי כך הוא חושב, אם תמצי, על אלהים. מלאכתו לעולם לא תקיף את מלוא תבונתו ולא תגשימנה. החוכמה היא חוכמת המעשה, התבונה – תבונת החוויה.

"אלא שמשוררים ואומנים רבי תבונה יודעים להשקיע גם את החוויה ביצירתם; אין הם מגישים את תבונתם במעשים, אלא במישרין בחוויה. זאת סגולתה המיוחדת של האומנות ודבר בעולם לא ישווה לה.

“ראו, פרשתי לגמרי מהנושא שלי. אבל מה נותר לי עוד לומר? אם התבונה נעוצה בחוויה ולא במחשבה, אין צורך שאקרא מהמגילה שהבאתי.”

1920

מורי היקר והנערץ, אריסטו היקר!

מזמן, זמן רב, לא כתבתי לך; אבל כפי שידוע לך, הייתי עסוק יותר מדי בענייני מלחמה, וכאשר עלינו על הִירְקַנִיָה, דְרַנְגִיָנָה וגֶדְרוֹזִיה, כאשר כבשנו את בַקְטְרִיָה והתקדמנו אל עבר נהר ההינדוס, לא היה זמן ואף לא חשתי רצון לקחת לידי את העט. עכשיו אני כבר כמה חודשים בחזרה בשושן; אבל כאן היו דאגות למעלה ראש עם המינהל, מינויי פקידים וחיסול כל מיני סכסוכים והתמרדויות, כך שעד היום לא נתפניתי לכתוב לך משהו על עצמי. אמת, ידוע לך אל נכון מתוך הפרסומים הרשמיים מה קרה; אבל הן מסירותי לך והן האימון שאני רוחש להשפעתך על חוגי המשכילים ההלניים מניעים אותי לפתוח את לבי לפניך כמורי הנערץ ומנחי הרוחני.

אני נזכר במכתב האוילי והנלהב שכתבתי לך לפני שנים (איזה עידן עידנים זה כבר בעיני!) על קברו של אכילס; היה זה בפתחו של מסעי לפרס, ואני נשבעתי אז שבן־פליאס האמיץ יהיה לי למופת חיים. חלמתי רק על גבורה וגדלות; כבר היה מאחורי הנצחון על תראקיה וחשבתי שאני צועד בראש מחנה המוקדונים וההלנים נגד דריווש רק כדי להתקשט בעלה דפנה, ראויים לאבותינו שאותם פאר הומרוס האלהי בשירתו. אני יכול לומר שלא נשארתי חייב דבר לאידיאל שלי לא ליד כיירוניאה ולא ליד גראניקוס; אלא שאני מעריך היום אחרת את משמעותן המדינית של פעולותי דאז. האמת המפוכחת היא שמוקדון שלנו, קשורה כפי שהיתה קשר רופף ליוון, היתה מאויימת מצפון בידי התראקים הברבריים; הם יכלו להתנפל עלינו ברגע בלתי מתאים, שהיוונים היו מנצלים להפרת החוזה שבינינו ולהתנתקות ממוקדון. פשוט היה הכרח להכניע את תראקיה, בכדי להגן על אגפה של מוקדון למקרה של בוגדנות יוונית. זה היה הכרח מדיני, אריסטו היקר; אבל תלמידך לא הבין זאת אז דיו שעה שהפליג בחלומות על מעללי אכילס.

בכיבוש תראקיה נשתנה מצבנו: אנחנו שלטנו לאורך כל החוף המערבי של הים האיגאי עד בואכה בוספורוס; אלא שעל שליטתנו בים האיגאי איימה העוצמה הימית של ממלכת פרס; בייחוד בעומדנו על הבוספורוס והדרדנלים, מצאנו את עצמנו בקרבה מסוכנת לאיזור ההשפעה הפרסי. במוקדם או במאוחר נגזר עלינו להגיע לידי התנגשות בינינו ובין פרס בקרב על הים האיגאי ועל שיט חופשי במיצרים. למזלנו הקדמתי את המכה, לפני שדריווש הספיק להתכונן. חשבתי שאני צועד בעקבותיו של אכילס, ושאני עתיד לכבוש לתפארת יוון את איליאס החדשה; על צד האמת, כפי שאני רואה זאת היום, היה זה הכרח מוחלט להדוף את פרס מהים האיגאי; ואני הדפתי אותה, מורי היקר, בפעולה כה מושלמת שכבשתי בתוך כך את ביתיניה כולה, ואתה את פריגיה, קאפאדוקיה, בזזתי את קיליקיה ונעצרתי רק ליד תרשיש. אסיה הקטנה היתה שלנו. לא רק השלולית האיגאית הישנה, אלא כל החוף הצפוני של הים התיכון, או, כפי שאנחנו מכנים אותו, ים מצריים, היה בידינו.

היית אומר מן הסתם, אריסטו היקר שלי, שעתה הושגה המטרה המדינית והאסטרטגית שלנו, הוה אומר הוצאתה הסופית של פרס ממימי יוון. אלא שבכיבוש אסיה הקטנה נוצר מצב חדש; חופינו החדשים היו עלולים לעמוד תחת איום מדרום, הוה אומר מצד פניקיה או מצריים; משם יכלה פרס לקבל תגבורות ואספקת חומרי לחימה להמשך המלחמה נגדנו. היה זה לפיכך בלתי נמנע שנכבוש את חופי צור ונשתלט על מצריים; בכך היינו לאדוני כל האיזור הימי, אבל יחד עם זאת נוצרה סכנה חדשה: שדריווש, נשען על ארם נהריים העשירה, יפרוץ לסוריה ובכך ינתק את מושבתנו במצריים מבסיסנו שבאסיה הקטנה. הייתי חייב, לפיכך למגר את דריווש ויהי מה; הצלחתי בכך ליד תל־גומל; כפי שידוע לך וודאי נפלו לחיקנו בבל ושושן, פֶרְסָפוֹלִיס ופַסַרְגָדָה. בכך השתלטנו על המפרץ הפרסי; אולם להגנת מושבתנו החדשה כנגד התקפות אפשריות מצפון, היה הכרח לעלות למעלה, נגד המדים וההירִקנים. עכשיו השתרע שטח שליטתנו מהים הכספי ועד המפרץ הפרסי, אבל נשאר פתוח לצד מזרח; אשר על כן יצאתי בראש המוקדונים שלי לסביבות חרייבה ודרנגיאנה; החרבתי את גדרוזיה, עשיתי שמות באראחוזיה, ונכנסתי כמנצח לבקטריה; ובכדי לחשק את הנצחון הצבאי בעבותות קבע, נשאתי לאשה את רוקסאנה, בת מלך בקטריה. היה זה הכרח מדיני; כבשתי למען המוקדונים והיוונים שלי ארצות מזרח רבות כל כך, שנאלצתי, בין אם רציתי ובין אם לאו, לרכוש את לב נתיני הברבריים בני המזרח גם באמצעות הופעתי והפאר שבלעדיו אין הרועים האביונים האלה יכולים לתאר לעצמם שליט רב עוצמה. האמת היא, שזה היה לזרא בעיני ותיקי הקרבות המוקדונים; אולי היה נדמה להם שמפקדם מתרחק מחבריו לשדה הקרב. לדאבוני נאלצתי אז להוציא להורג את חברי פילוטאס וגם את קַלִיסְטֶנֶס; וגם פַרְמֶנִיון שלי קיפח את חייו. הצטערתי על כך מאד; אבל לא היה מנוס מזה, אם לא לסכן את צעדי הבא בעטיה של התרחבות המרי של המוקדונים שלי. שכן אותה עת הכנתי את מסעי הצבאי להודו. לידיעתך, גדרוזיה ואראחוזיה מסוגרות סביב בשרשרות הרים כמו מצודה; אבל בכדי שהן תהיינה אכן בלתי ניתנות לכיבוש, נחוץ להן שטח הפקר בחזית, שמתוכו אפשר להגיח קדימה או לסגת אל בין החומות. אותו שטח ההפקר הדרוש הוא הודו בואכה נהר ההינדוס. הכרח צבאי אילץ אותי לכבוש את השטח הזה לרבות ראש גשר מעבר לנהר; שום מצביא או מדינאי אחראי לא היה נוהג אחרת; אבל בהיותנו ליד נהר היפאסיס, התחילו המוקדונים שלי להתמרד באומרם שהלאה אינם הולכים בשל עייפותם, מחלות וגעגועים לבית. נאלצתי לחזור; היתה זאת דרך איומה עבור הותיקים שלי, אבל גרועה מכך עבורי; כוונתי היתה להגיע עד מפרץ בנגל, בכדי להשיג גבול טבעי עבור מוקדון שלי, ועכשיו נאלצתי לוותר על המשימה הזאת לזמן מה.

חזרתי לשושן. יכולתי להיות מרוצה על שכבשתי למען המוקדונים וההלנים שלי ממלכה שכזאת. אולם על מנת שלא אהיה עוד תלוי רק באנשים העייפים שלי, גייסתי לצבאי שלושים אלף פרסים; הם חיילים טובים ואני זקוק להם בדחיפות להגנת הגבול המזרחי. ומה תאמר, חיילי הותיקים ממורמרים על כך מאד. הם אינם מסוגלים להבין אפילו את זאת, שאחרי שרכשתי לעמי אזורים במזרח ששטחם פי מאה משטח מולדתנו, הייתי למלך המזרח הגדול; שעלי למנות את פקידי ויועצי מבין שורות המזרחיים, ועלי להקיף את עצמי בחצר מזרחית; כל אלה הם בחזקת הכרח פוליטי, שאני מקיימו לשם שמירת ענייניה של מוקדון רבתי. הנסיבות דורשות ממני שוב ושוב קורבנות אישיים למכביר; אני נושא בעול זה ללא טרוניה, כי מחשבתי נתונה לגדולתה ועוצמתה של מולדתי האהובה. עלי לסבול תחת עול הפאר הברברי הכרוך לעוצמתי ותפארתי; נשאתי לי לנשים שלוש נסיכות של ממלכות מזרחיות; ולבסוף, אריסטו היקר, אפילו הייתי לאל.

כן, מורי היקר: הוכרזתי לאל; נתיני המזרחיים הטובים משתחווים לפני ומקריבים לי קורבנות. זהו הכרח מדיני, אם ברצוני לקיים סמכות הולמת על אותם רועים בני הרים ומפעילי גמלים. מה רחוקים הימים שבהם לימדת אותי להשתמש בתבונה ובהגיון! אך התבונה עצמה מחייבת להתאים את האמצעים לחוסר התבונה האנושי. במבט ראשון יש בדרכי משום נופך פנטסטי; אבל כאשר אני משקיף עליה עתה בדומיית הלילה של חדר עבודתי האלהי, אני רואה שמימי לא נטלתי שום משימה שלא היתה מותנית התניה מוחלטת בצעדי הקודם.

ראה, אריסטו היקר לי מכל, יהיה זה למען השקט והסדר, למען אינטרס מדיני מובהק, שאוכרז לאל גם במולדתי המערבית. זה ישחרר את ידי כאן במזרח, אם אדע בבטחה, שמוקדון והלאס שלי קיבלו את העקרון הפוליטי של סמכותי המוחלטת; אוכל אז לצאת בשקט למסע הבטחת גבול טבעי למולדתי היוונית בחופיה של סין. בכך הייתי מבטיח לעולמי עד את עוצמתה ובטחונה של מוקדון שלי. כפי שאתה רואה, זאת היא תוכנית צנועה ומושכלת; כבר מזמן אינני ההוזה שנשבע את שבועתו על קברו של אכילס. אם אבקשך עתה, שתכין, כידידי רב התבונה ומדריכי, מהבחינה הפילוסופית ובאורח שיהיה קביל על היוונים והמוקדונים שלי, את הכרזתי לאל, אני עושה זאת כפוליטיקאי ומדינאי אחראי; אשאיר לשיקול דעתך, האם ברצונך ליטול משימה זו כעניין מושכל ופטריוטי והכרח מדיני.

אני מברך אותך, אריסטו יקר שלי,

שלך אלכסנדר

1937

זאת לדעת, שהסיפור על ארכימדס לא היה בדיוק כפי שכותבים; אמנם האמת היא שהוא נהרג כאשר כבשו הרומאים את סירקוז, אבל אין זה נכון, שלביתו נכנס חייל רומי בכוונת ביזה, ושארכימדס בהיותו שקוע בשרטוט איזה מבנה גיאומטרי נבח כלפיו כביכול ברוגזה: “אל תיגע בעיגולי!” ראשית כל ארכימדס לא היה שום פרופסור מפוזר שאיננו יודע מה מתרחש סביבו; נהפוך הוא – הוא היה מטבעו חייל אמיתי, שהמציא עבור מגיני סירקוז כל מיני מכונות מלחמה; שנית, אותו חייל רומי לא היה שום טוראי שיכור תאב ביזה, אלא סרן לוציוס המשכיל והשאפתן, איש המטה, שידע עם מי יש לו הכבוד, והוא לא בא לבזוז, אלא ניצב על מפתן הבית, הצדיע ואמר: “איחולי בריאות טובה לך, ארכימדס.”

ארכימדס הרים את עיניו מלוח השעווה שלפניו, שעליו הוא באמת שרטט משהו, ואמר:

“מה יש?”

“ארכימדס,” אמר לוציוס, “אנחנו יודעים שבלי מכונות המלחמה שלך לא היתה סירקוז מחזיקה מעמד אפילו חודש; ככה נדרשו לנו שנתיים של עבודה. אל תחשוב שאנחנו החיילים לא יודעים להעריך את זה. מכונות יוצאות מהכלל. ברכותי.”

ארכימדס עשה תנועת ביטול בידו. “מה פתאום, הרי אין בזה שום דבר מיוחד. מנגנוני הטלה פשוטים – נו, משחק שכזה. מבחינה מדעית אין לזה הרבה ערך.”

“אבל מהבחינה הצבאית יש,” סבר לוציוס. “שמע, ארכימדס, באתי להגיד לך – בוא לעבוד אתנו.”

“עם מי?”

“אתנו, הרומאים. אתה הלא מן הסתם יודע שקרתגו נמצאת כבר בתהליך של שקיעה. למה זה טוב לעזור להם עוד קצת! עכשיו נטפל בקרתגו, עוד תראה. היה עדיף בשבילכם ללכת אתנו, אתם כולכם.”

“מדוע?” נהם ארכימדס. “אנחנו אנשי סירקוז, במקרה יוונים אנחנו. מדוע שנלך אתכם?”

“כיון שאתם חיים בסיציליה, ואנחנו זקוקים לסיציליה.”

“ולשם מה אתם זקוקים לה?”

“כי אנחנו רוצים לשלוט בכל הים התיכון.”

“אהא,” אמר ארכימדס והתבונן בריכוז בלוח השעווה שלו. “ולשם מה אתם רוצים זאת?”

“מי ששולט בים התיכון, שולט בעולם כולו. זה הלא ברור.”

“האם באמת אתם חייבים להיות שליטי העולם?”

“כן. שליחותה של רומי היא להיות לשליטת העולם. ואני אומר לך, שהיא תהיה.”

“יכול להיות,” אמר ארכימדס ומחק משהו בלוח השעווה. “אבל אני לא הייתי מייעץ לכם, לוציוס. שמע, להיות שליטי העולם – זה יטיל עליכם מעמסת הגנה נוראה. חבל על העבודה שזה יטיל עליכם.”

“זה לא חשוב; אנחנו נהיה ממלכה גדולה.”

“ממלכה גדולה,” מלמל ארכימדס. “אם אני מצייר עיגול קטן או עיגול גדול, זה נשאר עיגול. שוב יש לך גבול – אתם לעולם לא תהיו בלי גבולות, לוציוס. אתה חושב שעיגול גדול מושלם יותר מעיגול קטן? האמנם אתה חושב שאתה גיאומטר גדול בציירך עיגול גדול?”

“אתם היוונים תמיד משחקים בנימוקים,” התריס סרן לוציוס. “אנחנו מצדנו מוכיחים את האמת שלנו אחרת.”

“במה?”

“במעשה. למשל, כבשנו את סירקוז שלכם; לפיכך סירקוז שייכת לנו. האין זאת הוכחה תקפה?”

“כן,” אמר ארכימדס, והתגרד בקצה העט בבלוריתו. “כן; כבשתם את סירקוז; אלא שזאת כבר לא תהיה אותה סירקוז כתמול שלשום. היתה זאת עיר גדולה ורבת תהילה, בן־אדם; עכשיו היא כבר לא תהיה גדולה. חבל על סירקוז!”

“אך לעומתה רומי תהיה גדולה. רומי חייבת להיות החזקה ביותר בעולם כולו.”

“מדוע?”

“בכדי שתשתמר. ככל שאנחנו חזקים יותר, יש לנו יותר אויבים. לכן אנחנו חייבים להיות החזקים ביותר.”

“מה שנוגע לכוח,” מלמל ארכימדס, “אני ככה, קצת פיזיקאי, לוציוס, ואומר לך משהו. הכוח נקשר.”

“מה פירוש?”

“זה חוק שכזה, לוציוס. כוח המופעל, נקשר. ככל שתגדילו כוח, כן תזדקקו לכוח נוסף לקיימו; ויום אחד תבוא השעה –”

“מה רצית לומר?”

“לא כלום. אני לא נביא, בן־אדם; רק פיזיקאי. הכוח נקשר. יותר אינני יודע.”

“שמע, ארכימדס, הלא תרצה לעבוד אתנו? אין לך מושג, איזה אפשרויות עשויות להיפתח לפניך ברומי. היית בונה את מכונות המלחמה הגדולות ביותר בעולם –”

“סלח נא לי, לוציוס; אני אדם זקן, והייתי רוצה עוד לפתח מחשבה אחת שלי או שתיים. – כפי שאתה רואה, אני משרטט פה משהו.”

“ארכימדס, האם לא קוסם לך להשתתף אתנו בכיבוש העולם? – למה אתה שותק?”

“סלח לי,” נהם ארכימדס, רוכן על לוחו. “מה אמרת?”

“שבן־אדם כמוך היה יכול להיות לשליט העולם.”

“הםם, שלטון על העולם,” שח ארכימדס שקוע בהרהוריו. “אל תכעס, אבל אני עסוק פה במשהו יותר חשוב. אתה מבין, משהו מאריך ימים יותר. משהו שבאמת יישאר.”

“ומה זה?”

“תיזהר, אל תיגע בעיגולי! זאת דרך לחשב את שטחה של גיזרת המעגל.”

★

מאוחר יותר נמסרה הודעה רשמית, שארכימדס המלומד קיפח את חייו במקרה.

1938

ארבעה ותיקי קרבות של יוליוס קיסר, אשר חזרו הביתה – לאחר השתתפותם במערכות גליה ובריטניה – עטורי תהילה, בטריומף שעלה על כל מה שהעולם ראה עד אז, ובכן אותם ארבעה גיבורים, ר"ל Bullio, רב־טוראי בדימוס, Lucius, המכונה בשל רזונו Sartor,Macer, המכונה Hilla, מרפא הסוסים של הלגיון השני, ואחרון אחרון Strobus מהעיר Gaeta, התכנסו בבית היין של היווני הסיציליאני, הממזר הידוע אונוקרטס, על מנת להיזכר בצוותא במעללים הצבאיים המהוללים, שהם היו עדים להם. כיון שהיה קצת חם, הציב אונוקרטס למענם שולחן ברחוב, ושם בילו ארבעת החיילים בשתיה כדת תוך כדי שיחה קולנית. לא ייפלא איפוא, שכעבור שעה קלה התאספו סביבם אנשים עוברי הרחוב ההוא, בעלי מלאכה, נהגי פרדות, ילדים ונשים שתינוקות בזרועותיהן, בכדי להקשיב לשיחתם. זאת לדעת שאותה עת היו מעלליו של יוליוס קיסר הגדול עדיין מעוררים עניין בלב כל אזרחי רומי.

“אז תשמעו,” אמר סטרובוס איש גאאטה, “מה שקרה כאשר עמדו מולנו שם על גדות הנהר ההוא שלושים אלף סנונים.”

“חכה,” תיקן אותו בוליו, “ראשית, מספר הסנונים לא היה שלושים אלף, אלא בקושי שמונה עשר אלף, ושנית, אתה היית בלגיון התשיעי שאף פעם לא עמד מול הסנונים. אתם אז חניתם במחנה באקוויטניה ותיקנתם את הנעליים שלנו, כי אצלכם שרתו רק סנדלרים ותפרנים. כך; ועכשיו תמשיך לספר.”

“אתה מבלבל את העניינים,” טען סטרובוס. “שתדע, אנחנו אז חנינו בלוטציה. ואת הנעליים תיקננו לכם כאשר שפשפתם אותן עד חורים בבריחה ההיא מגרגוביה. אתם אז קיבלתם טוב על התחת, אתם והלגיון החמישי, והגיע לכם.”

“זה לא היה כך,” אמר לוציוס, המכונה Macer “הלגיון החמישי אף פעם לא היה ליד גְרֶגוֹבִיָה. הלגיון החמישי קיבל את המנה במכנסיים תיכף על יד ביברקטה, ומאז אי אפשר היה לשלוח אותם לשום מקום אלא בשביל לאכול. יופי של לגיון,” אמר Macer וירק למרחק.

“אבל מי היה אשם בזה,” אמר בוליו, “שהלגיון החמישי נכנס על יד בִיבְרַקְטָה לבוץ. היה צריך לקדם את השישי, אבל אלה מהשישי לא התחשק להם, המשתמטים האלה. הם בדיוק הגיעו ממסיליה מהנקבות –”

“מה פתאום,” התנגד סארטור המכונה הילה, “הלגיון השישי שמה בכלל לא היה; הוא הגיע לחזית רק ליד האקסונה, כאשר פיקד עליהם גאלבה.”

“אתה לא מבין בזה כלום, סרס סוסים שכמוך,” דברי בוליו; “באקסונה היו הלגיון השני, השלישי והשביעי. את השישי מזמן שלחו הֶאבורונים לאמא שלהם.”

“זה הכל שקרים,” שח Lucius Macer. " האמת היא שהלגיון השני שאני שרתתי בו, נלחם על האקסונה; את היתר מצצת מהאצבע."

“ספר לסבתא”, אמר סטרובוס איש גאאטה. “על האקסונה אתם נחרתם בעתודת העורף, וכאשר התעוררתם כבר נגמר הקרב. לשרוף את גנאבום, את זה ידעתם, ולשחוט כמה מאות אזרחים בגלל שהם תלו שלושה נושכי נשך, זה מה שהייתם מסוגלים.”

“זה היה לפי פקודת קיסר,” אמר הרזה ומשך בכתפיו.

“לא נכון,” קרא הילה; “זה לא היה קיסר שנתן את הפקודה, אלא לאביאנוס. איפה קיסר, הוא לדבר כזה יותר מדי פוליטיקאי; אבל לאביאנוס היה חייל.”

“גאלבה היה חייל,” אמר בוליו, “כי הוא לא פחד; אבל לאביאנוס היה תמיד חצי מיל מאחורי החזית, שלא יקרה לו משהו. איפה היה לאביאנוס כאשר הקיפו אותנו הנרביים, אה? שם נפל הסגן שלנו, ואני בתור בעל הדרגה הגבוהה לקחתי פיקוד. חבריא, אמרתי, מי שייסוג לי צעד אחד –”

“עם הנרביים, זה לא היה כלום; הם זרקו עליכם אצטרובלים ובלוטים. יותר גרוע היה עם הארברנים.”

לך לעזא–", התריס הרזה, “את הארברנים אי אפשר היה להשיג. חביבי, זה היה כמו ציד ארנבות.”

“באקויטניה,” אמר הילה, “שם אני הרגתי פעם איל ביריה; זה היה אחד כארז, היו לו קרניים כמו עץ – שני סוסים הצטרכנו להביא שיסחבו אותו למחנה.”

“זה כלום,” הכריז סטרובוס, “אבל בבריטניה, שם יש איילים – משהו!”

“תחזיקו אותי,” קרא בוליו, “פה רוצה סטרובוס למכור לנו את הסיפור שהוא היה בבריטניה!”

“גם אתה לא היית שם,” השיב הרזה. “היי, אונוקרטס, יין! אני אגיד לכם, היכרתי כבר שקרנים לא מעט, שסיפרו שהיו בבריטניה, אבל אני לא האמנתי לאף אחד.”

“אני הייתי שם,” אמר הילה. “הובלתי שם חזירים. היה שם הלגיון השביעי, השמיני והעשירי.”

“אל תגיד, בן־אדם,” התבטא סטרובוס. “העשירי לא היה אף פעם מעבר למחנה הסקוואנים. היה מה לראות כשהם הופיעו מצוחצחים באלזיה. אבל שם הם קיבלו מנה, הינוקות.”

“שם קיבלנו מנה – כולנו,” אמר בוליו. “הרביצו בנו כמו בדייש, אבל בסוף בכל זאת ניצחנו.”

“זה לא היה כך,” התווכח הרזה. “זה בכלל לא היה קרב גדול. כאשר בבוקר יצאתי מהאוהל –”

“זה לא היה כך,” אמר הילה. “ליד אלזיה זה התחיל בלילה.”

“לך הביתה,” אמר בוליו; “זה התחיל כשגמרנו את ארוחת הצהריים; אז בדיוק היה בשר כבש – –”

“לא נכון,” אמר הילה בהנחיתו את אגרופו בשולחן. “ליד אלזיה היה לנו בשר בקר, כי הפרות שלנו חלו. אף אחד כבר לא רצה לאכול את זה.”

“אני אומר שזה היה כבש,” התעקש בוליו. “אז הגיע אל הלגיון החמישי סגן לונגוס – –”

“בן־אדם,” אמר הרזה. “לונגוס הרי היה אצלנו, בשני, אבל ליד אלזיה הוא היה כבר מזמן מת. בחמישי היה הירטוס.”

“לא נכון,” שח הילה. “בחמישי היה זה – איך קוראים לו – אה, כן, קורדה.”

“איפה!” התעקש בוליו. “קורדה היה במאסיליה. זה היה לונגוס ודי; הגיע ומספר, איזה גשם מחורבן – –”

“ודווקא זה לא,” קרא סטרובוס. “זה לא היה כך. ליד אלזיה אז בכלל לא ירד גשם. היה חום מחניק, אני זוכר איך הסריח בשר החזיר.”

“זה היה כבש,” צעק בוליו, "וירד גשם! ואז בא אלינו ההירטוס הזה ואומר: “בחורים, נדמה לי שהנעליים שלנו יתמלאו בבוץ. והוא צדק. עשרים שעות נמשך הקרב – –”

“זה לא היה כך,” אמר הרזה. “כעבור שלוש שעות הכל נגמר.”

“אתה מתבלבל,” אמר סטרובוס, “שלשה ימים זה נמשך, אבל בהפסקות. ביום השני אכלנו אותה – –”

“לא נכון,” הכריז הילה. “אכלנו אותה ביום הראשון, אבל ביום השני ניצחנו.”

“שטויות,” אמר בוליו, “אנחנו בכלל לא ניצחנו וכבר רצינו להיכנע, אבל הם נכנעו קודם.”

“זה בכלל היה אחרת,” דברי הרזה. “בכלל לא היה שום קרב על־יד אלזיה. אונוקרטס, יין! חכו, אספר לכם משהו: כאשר הטלנו מצור על אבריקוס – –”

“אבל זה לא היה כך”, נהם בוליו ונרדם.

1928

וכאשר שב למקומו, קרא אברהם לשרה אשתו ויאמר: “תשמעי, קיבלתי את זה ממקור מוסמך ביותר, אבל אסור שזה ייוודע לאיש. אלהים החליט להשחית את סדום ואת עמורה בעבור חטאותיהם. כך הוא אמר לי אישית.”

ותאמר שרה: “אתה רואה? לא אמרתי לך מזמן? וכאשר סיפרתי לך מה הולך שם, אתה עוד הגנת עליהם ועלי צעקת: תשתקי, אל תידחפי לדברים שאינם מעניינך! עכשיו אתה רואה, אני מזמן אמרתי שמשהו מוכרח לקרות. לא מזמן דיברתי עם אשת לוט, אני אומרת לה: ‘גברת, לאן זה יוביל?’ מה אתה חושב, האם ישחית אלהים גם את אשת לוט?”

ויען אברהם ויאמר: “זהו כל העניין. איך לומר, בלחץ שלי הסכים אלהים להניח לסדום ועמורה, אם ימצא שם חמישים צדיקים. אני עמדתי על המקח והורדתי את זה עד לעשרה. בשביל זה קראתי לך, שנבחר בשביל אלהים את עשרת הצדיקים.”

ותאמר שרה: “טוב עשית. אשת לוט היא חברתי, ולוט הוא בן חרן אחיך. אני לא אומרת שלוט הוא צדיק, אתה זוכר איך הוא הסית נגדך את כל העבדים, אל תגיד, אברהם, זה לא היה בסדר, הוא לא מבקש טובתך, אבל הוא בן אחיך, גם אם חרן לא התנהג אליך כיאה לאח, אבל זה כבר עניין משפחתי.”

ותוסף ותאמר: “תגיד לאלהים שיחוס על סדום. אני כזאת, אני לא מבקשת רע לאף אחד. ממש רועדות לי הרגליים אם אני חושבת כמה אנשים יכולים למות שם. לך לאלהים ותגיד מלה טובה שיחוס עליהם.”

ויען אברהם: “יחוס אלהים, אם ימצא עשרה צדיקים. אני חושב שנוכל לייעץ לו מי הם. אנחנו הלא מכירים את כל אנשי סדום ועמורה. למה שלא נוכל למצוא עשרה צדיקים לאלהים?”

ותאמר שרה: “אין לך קל מזה. אפילו עשרים, או חמישים, או מאה צדיקים אראה לו. אלהים יודע שאני לא אעשה רע לאיש. אז אמרנו אשת לוט, ולוט בן אחיך, גם אם הוא ערמומי ואכול קנאה, אבל הוא שייך למשפחה. אז יש לנו שניים.”

ויען אברהם ויאמר: “ושתי הבנות שלהם.”

ותאמר שרה: “שלא תחשוב, זו הבכורה, יסכה, זו אין בה טיפה של בושה. ראית איך זו סובבה את ישבנה מולך? אשת לוט עצמה אמרה לי: ‘יסכה – אני מודאגת בגללה; אני מאד אשמח אם כבר תתחתן.’ הקטנה נראית לי יותר צנועה. אבל אם אתה חושב, אז תכניס את שתיהן.”

ויאמר אברהם: “אז יש לנו כבר ארבעה צדיקים. את מי עוד אפשר לקחת?”

ותען שרה ותאמר: “אם לָקַחְתָ את שתי הבנות, אז צריך לַקַחַת גם את ארוסיהן, את יובב ואת שבא.”

ויען אברהם: "מה אתך, שבא הוא הרי אחיו של דדן. היהיה אחי גנב ונושך נשך לצדיק?

ותאמר שרה: “אברהם, אני מבקשת ממך, תעשה את זה למען המשפחה! וכי למה לא יהיה ארוסה של מילכה הגון כארוסה של הזנזונת הזאת, יסכה? היא בחורה הגונה ולפחות לא מסובבת את מותניה לנגד עיני זקני קרוביה שהיא חייבת בכבודם.”

ויען אברהם ויאמר: “שיהיה, אם את אומרת. אז אם נכלול את יובב ואת שבא, יש לנו כבר ששה צדיקים. עוד נותר לנו למצוא ארבעה.”

ותאמר שרה: “זה כבר יהיה קל. חכה, מי עוד צדיק בסדום?”

ויען אברהם: “הייתי אומר – נחור הזקן.”

ותאמר שרה: “אני מתפלאת עליך, איך בכלל אתה יכול לדבר עליו. האם הוא לא שוכב עם בנות ערלים, הגם שהוא זקן? אז כבר יותר מתאים שבתאי.”

ויקצוף אברהם ויאמר: “שבתאי הוא עכו”ם ונשבע לשקר. אל תבקשי ממני שאציע אותו לאלהים כאחד הצדיקים. אז כבר מוטב אלמודד או אליאב."

ותען שרה ותאמר: “אז שתדע, אליאב נואף עם אשת אלמודד. אילו היה אלמודד גבר, היה מגרש אותה, את הנפקנית הזאת, לאן שהיא שייכת. אבל אולי תוכל להציע את נעמן, הוא הלא לא אשם בכלום, מפני שהוא משוגע.”

ויען אברהם: “את נעמן לא אציע, אבל אציע את מלכיאל.”

ותאמר שרה: “אם תציע את מלכיאל, אל תדבר אלי. האם מלכיאל לא לעג לך שהגר הזאת ילדה לך ואני לא?”

ויאמר אברהם: “לא אציע את מלכיאל. מה דעתך, לצרף את חצרון או את יהללאל?”

ותען שרה ותאמר: “יהללאל מופקר וחצרון מתרועע עם זונות אכדיות.”

ויאמר אברהם: “אציע את אפרים.”

ותאמר שרה: “אפרים טוען שכל איזור ממרא שלו, איפה שרועים העדרים שלנו.”

ויאמר אברהם: “רשע הוא אפרים. אציע את אחירם בן יזיאל.”

ותען שרה: “אחירם הוא חבר של מלכיאל. אם אתה רוצה הצעה, אז תציע את נדב.”

ויען אברהם לאמור: “נדב הוא קמצן. אציע את עמרם.”

ותאמר שרה: “עמרם ניסה לשכב עם שפחתך הגר. אני לא יודעת מה מצא בה במיוחד. מוטב את עזריאל.”

ויאמר אברהם: “עזריאל הוא לץ. אי אפשר להציע לאלהים מוקיון. מה דעתך על נמואל? לא, אפילו נמואל לא כדאי. אני בעצמי לא יודע למה דווקא נמואל.”

ותען שרה: “מה יש לך נגד נמואל? הוא טיפש, אבל אדוק.”

ויאמר אברהם לאמור: “יהא כך. נמואל הוא השביעי.”

ותען שרה ותאמר: "חכה, תוציא את נמואל, הלא הוא חוטא במעשי סדום. מי עוד חי בסדום? תן לי להיזכר: קהת, צלפחד, איתמר…

ויען אברהם: “ירחק ממך כדבר הזה. איתמר הוא שקרן, ומה שנוגע לקהת וצלפחד – האם הם לא תמכו בפלג, הזכור לקללה? אבל אולי את מכירה איזו אשה צדקנית בסדום. אני מבקש, תיזכרי.”

ותפתח שרה את פיה ותאמר: “אין כזאת.”

וייעצב אברהם עד מאד ויאמר: “האין עשרה צדיקים בסדום ועמורה, למען יחוס אלהים עליהן, הבנויות לתלפיות?”

ותדבר שרה ותאמר: "לך, אברהם, לך ושוב אל מול פני האלהים, שח נא שחוח אפיים, קרע בגדך, וכך תאמר: ‘ריבון העולמים, אנכי ושרה אשתי בכיינו שוטחים לפניך לבל תשחית את סדום ועמורה בעבור חטאותיהן.’

“ועוד תאמר: ‘חוס ורחם על עמך החוטא והשהה קצפך מהשחיתם. ברחמיך, אדוני, תן להם חיים. אבל מאתנו, ריבון העולמים, מאתנו בני אדם אל נא תבקש להציע לפניך עשרה צדיקים מבין בני עמֶך.’”

1931

וייבהל לוט בשומעו את הדברים האלה ויאמר: “ולמה לי ללכת מפה?” אשר על כן אמרו לו: “כי לא ירצה אלהים להשחית צדיק.”

וישתוק לוט שעה ארוכה, ויאמר: “אנא, אדוני, הרשו נא לי ללכת ולומר לחתני ולבנותי להיכון לדרך.” ויענו לו: “עשה כן.”

וישוב לוט אל ביתו, ולא ינום, כי אם הגה הגה כל אותו הלילה.

“אני לא הולך,” אמר לוט. “סלחו לי, אבל אני לא הולך. חשבתי על זה כל הלילה. לא אוכל ללכת, כי אחד מבני סדום אנכי.”

“צדיק אתה,” ענו המלאכים, “אבל המה רשעים, וצעקתם עלתה לפני אדוני ויקצוף. מה איכפת לך מהם?”

“אינני יודע,” אמר לוט, “גם על זה חשבתי, מה איכפת לי מהם; כל חיי הוכחתי את בני עירי ושפטתי אותם לחומרה, עד אשר עתה בא עלי מורא לחשוב על זה: יען כי מות ימותו. וכאשר באתי לעיר סגור, היה נדמה לי שבניה טובים מבני סדום.”

“קום,” אמרו המלאכים, “צא לעיר סגור: באשר היא תינצל.”

“מה לי סגור,” ענה לוט. “יושב בסגור איש צדיק: בכל אשר שוחחתי עמו, התאונן על בני עירו, ואני קיללתי את בני סדום בעבור חטאותיהם, אבל עתה לא אוכל ללכת. אנא השאירו אותי פה.”

וידבר המלאך ויאמר: “אלהים ציווה להשחית את סדום.”

“אמן כן יהי רצון,” אמר לוט בלחש. “חשבתי על זה כל הלילה; וזכרתי כה רבות עד אשר בכיתי. השמעתם פעם את בני סדום שרים? לא, אתם לא מכירים אותם בכלל, שאם לא כן לא הייתם באים כך. בנות סדום, בעוברן ברחוב, מרקדות במותניהן ומזמזמות שיר בין שפתותיהן; ושוחקות בעומסן מים בכדיהן. אין מים זכים כמי בארותיה של סדום; ואין לשון שתמתק להישמע כלשונם של בני סדום. כאשר ימלמל תינוק, אבין לפשר בכיו, כאילו שלי היה; וכאשר ישחק, הרי זה אותו משחק כזה ששיחקתי אני בהיותי קטן. וכאשר בכיתי, אמי בלשונם של בני סדום ניחמתני. אלהים,” קרא לוט, “כאילו זה היה אתמול!”

“חטאו בני סדום,” אמר המלאך האחר בחומרה, “ולכן – –”

“חטאו, אני יודע,” הפסיק אותו לוט בקוצר רוח. “הראיתם לפחות את בעלי המלאכה שבתוכנו? נראים הם כאילו משחקים להם; אבל משסיימו לעשות בד או אריג, ידלג הלב מרוב שמחה כמה יפים הדברים. כה אמונים הם במלאכתם, שהיית חפץ להתבונן בהם כל היום; ובעשותם את הדברים הרעים ביותר, כואב הדבר יותר משיכאב לראות איש סגור באותם מעשים ממש. זה מייסר אותך כאילו לך עצמך יש חלק בחטאתם. מה בצע בצדקתי אם איש סדום אנכי? בשופטכם את סדום, אותי אתם שופטים. אני לא צדיק. אני כמותם. לא אלך מפה.”

“תומת אתם,” אמר המלאך מרצין פנים.

“אולי; אבל תחילה אעשה לבל יומתו הם. אינני יודע מה אעשה; אבל עד הרגע האחרון אחשוב שעלי לבוא לעזרתם. האם אני יכול סתם כך ללכת לי? אני מורד באלהים, ולכן לא ישמעני. אילו נתן בידי שלש שנים, או שלשה ימים או לפחות שלש שעות! מה חשיבות בעיניו לשלש שעות? אילו הורה לי אתמול: לך לך מתוכם, כי בני עוולה הם, – – אזי אמרתי לו: המתן נא לי מעט, אני עוד אדבר עם זה או עם זה; הלא שפטתי אותם במקום להיכנס לקהלם. אבל כיצד זה אלך לי עכשיו, כאשר נגזר עליהם להישחת? האין לי חלק בכך, שכדי כך הגיעה אשמתם? אני – אין רצוני למות; אבל חפץ אני שגם הם לא ימותו. אשאר.”

“את סדום לא תציל.”

“אני יודע: האצלח בכלל במשהו? אבל אנסה, אינני יודע עוד, מה; רק זאת אני יודע שכך נגזר עלי. כי כל חיי שפטתי אותם בחומרה שאין למעלה ממנה; כי נשאתי אתם את העול הכבד ביותר: שגיאותיהם. אלהים, אפילו אינני יודע לומר, מה הם לי; רק להראות אוכל זאת, בהשארי אתם.”

“אנשיך,” אמר המלאך, “הם הצדיקים המאמינים באלהים כמוך; החוטאים, הטמאים ועובדי האלילים אינם אנשים שלך.”

“הכיצד – הלא אנשי סדום המה! אתם לא תבינו זאת, כי אין אתם יודעים את קול הבשר והאדמה. מה היא סדום? אומרים אתם שהיא עיר החטאת. אבל בני סדום בהלחמם אינם נלחמים לחטאותיהם אלא למען משהו טוב יותר שהיה או יהיה; וגם הגרוע מכולם יכול לפול למען כולם. סדום – הרי זה אנחנו כולנו; ואם ערך לי בעיני ה', יזקפנו לסדום ולא לי. מה עוד אדבר? אמרו נא לאלהים: לוט עבדך יעמוד לפני מחנה בני סדום ויגן עליהם מפניך, כאילו היית אויבו.”

“הרף,” קרא המלאך, “נורא הוא חטאך; אבל אלהים לא שמעך. היכון וצא את העיר: הצל לפחות את אשתך אשר לך ואת שתי בנותיך.”

ויבך לוט: “כן, עלי להציל, הצדק אתכם. אנא, הובילו אותי.”

(כאשר הובילו אותו, התפלל לוט לאמור:)

ויבט לוט אחריו ויצעק וירוץ אל העיר.

“מה עשית, ארור?” קראו אחריו המלאכים.

“לעזור לבני סדום אני הולך,” ענה לוט ונכנס העירה.

1923

“אני מתפלאת עליך,” צעקה גברת דינה. “אילו הם היו אנשים הגונים, היו הולכים אל ראש העיר ולא ככה כמו קבצנים! ולמה לא לקחו אותם הביתה השמעונים? למה שנאכסן אותם דווקא אנחנו? מה אנחנו יותר גרועים מהשמעונים? אני יודעת, אשתו של שמעון לא היתה מכניסה לבית שלה אספסוף שכזה! אני מתפלאת עליך, בן־אדם, איך אתה מבזה את עצמך בגלל מי יודע מי הם?”

“אל תצעקי,” נהם יששכר הזקן, “הם יכולים לשמוע!”

“שישמעו,” אמרה גברת דינה והרימה את קולה עוד יותר. מה איכפת לי! לאן נגיע, שאסור לי בבית שלי לפצות פה בגלל איזה נוודים! אתה מכיר אותם? מישהו מכיר אותם? הוא אומר – זאת אשתי. שיספר לסבתא, אשתו! אני יודעת איך העניינים האלה הולכים אצל חלכאים שכאלה! ותתבייש לך שהכנסת משהו כזה לבית שלך!"

יששכר רצה לומר שהוא הכניס אותם רק לרפת, אבל שתק; הוא הלא אהב שלום בית.

“והיא,” המשיכה גברת דינה בטרוניה, “היא בהריון, שתדע לך. אלהים אדירים, זה עוד היה חסר לנו! ריבון העולמים, שלא נדע מדיבותיהם של הבריות! אני מבקשת שתאמר לי, איפה היה הראש שלך?” גברת דינה לקחה נשימה עמוקה. “בטח, לצעירונת כזאת אתה לא יודע להגיד לא. כאשר היא גלגלה עליך עיניים, כמעט שנקרעת מרוב אדיבות. לי לא היית נענה כך, יששכר! הנה תציעו לכם מצעים, חבריא, יש שם ברפת המון קש – כאילו בכל בית לחם רק לנו יש רפת! למה השמעונים לא נתנו להם קצת קש? כי השמעונית לא היתה מסכימה שבעלה יעשה את זה, אתה מבין? רק אני סמרטוט כזה, אני שותקת על כל דבר – –”

יששכר הזקן הפנה את פניו אל הקיר. אולי היא תפסיק, חשב; היא קצת צודקת, אבל לעשות רעש כזה בגלל פעם אחת – –

"להכניס אנשים זרים לבית,'' חידשה גברת דינה את זעמה הצודק. “מי יודע מי הם? עכשיו אולי גם לא אצליח לעצום עין כל הלילה! אבל זה לא איכפת לך, אה? לכל מיני אנשים הכל, אבל בשבילי כלום! שפעם אחת תתחשב באשתך החולנית העובדת בפרך! ובבוקר עוד תרצה שאעשה להם סדר שם! אם האדם הזה נגר, למה הוא לא יוצא לעבודה? ולמה עלי כל הצרות האלה? אתה שומע, יששכר?”

אבל יששכר, פניו אל הקיר, העמיד פני ישן.

“אוי, הבתולה הקדושה,” נאנחה גברת דינה, “איזה חיים שיש לי! כל הלילה לא לישון מרוב דאגה… והוא ישן כמו בול עץ. הם יכולים לקחת את כל הבית, והוא ישן שנת ישרים… אלהים, איזה צרות על ראשי!”

השתרר שקט, רק יששכר הזקן קצב בקפידה את החושך בנחירתו.

★

בחצות העירה אותו משנתו אנקת אשה חנוקה. אוי ואבוי, הוא נבהל, משהו הולך שם ברפת! רק שדינה לא תתעורר מזה… שלא תתחיל שוב בטענותיה!

אשר על כן הוא שכב ללא ניע, כאילו ישן.

לאחר שעה קלה – שוב אנחה. אלהים, רחמנות! אלהים, תן שדינה לא תתעורר, התפלל בחרדה יששכר הזקן, אבל הנה כבר הרגיש שדינה לידו מתחילה להתנועע, מרימה את ראשה ומקשיבה במתח. יהיה רע, אמר יששכר בלבו, כולו מדוכדך, אבל שמר על דממתו.

גברת דינה קמה בהשקט, עטתה צעיף ויצאה לחצר. בטח תזרוק אותם מכאן, אמר יששכר בלבו אין אונים. אני לא אתערב, שתעשה מה שהיא חושבת…

לאחר רגעי שקט מתמשכים באופן מוזר חזרה גברת דינה בצעדים זהירים. ליששכר אחוז השינה היה נדמה שהוא שומע אוושת עצים בוערים, אבל הוא החליט לא לזוז. אולי קר לה לדינה, הוא החליט, והדליקה אש בתנור.

אחר־כך דינה שוב התגנבה החוצה. יששכר פקח קמעה את עיניו וראה מעל לאח קומקום מים רותחים. בשביל מה זה, הוא אמר בלבו, משתומם, ומייד שוב נרדם. הוא התעורר רק כאשר גברת דינה יצאה בריצה, בצעדים משונים, להוטים וחשובים, הקומקום המהביל בידה, אל החצר.

ויתפלא יששכר ויקום ויתלבש קצת. אני חייב לראות מה הולך, אמר בלבו במרץ, אבל בדלת הוא התנגש בדינה.

תגידי מה את מתרוצצת כל כך, רצה לשאול, אבל לא הספיק.

“מה אתה מסתובב כאן,” התפרצה גברת דינה לעברו ורצה שוב החוצה, הפעם מחזיקה בידיה מיני בדים וסמרטוטים. על הסף הסתובבה. “לך לישון,” צעקה בקול מחמיר, “ו… ואל תבלבל לנו פה את המוח, אתה שומע?”

יששכר הזקן יצא לאטו לחצר. פתח הרפת הוא ראה דמות גברית רחבת כתפיים תקועה שם באובדן עצה, וישם את צעדיו אליה. “כן, כן,” הוא נהם בנימת ניחומים, “היא זרקה אותך החוצה, מה? בטח, יוסף, אלה הנשים…” ובכדי להסיח את הדעת מחוסר האונים הגברי, הוא הצביע לשמיים: “תראה, כוכב! כבר ראית פעם כוכב כזה?”

1930

אותו ערב נכנסה מרתה לשכנתה תמר, אשת יעקב גרינפלד, אשר זה עתה ילדה;

ותרא את האח ההולכת וכבה, ותיקח בולי עץ ותוסיפם לאש ותשב ליד האח ללבותה. וכאשר עלו הלהבות, הביטה מרתה לתוך האש ושתקה.

ותאמר גברת תמר: “את בחורה נחמדה, מרתה. את כל כך דואגת לי, אני אפילו לא יודעת איך לגמול לך.”

אבל מרתה לא אמרה כלום, ולא הסבה את עיניה מהלהבות.

ותשאל גברת תמר ותאמר: “האם זה נכון שהיה אצלכם היום הרבי מנצרת?”

ותען מרתה: “היה.”

וגברת תמר נשאה את ידיה כבתפילה ואמרה: “בטח שמחתן, גברת מרתה; אני יודעת, אלינו הוא לא היה בא, אבל לך הכבוד הזה מגיע, את עקרת בית כל כך טובה – –”

ומרתה התכופפה אל האש, סדרה מהר את העצים ואמרה: “אני אגיד לך, גברת תמר, טוב מותי מחיי. איפה יכולתי לחשוב שעכשיו, לפני החגים – טוב, חשבתי, אני קודם אכבס – את הלא מבינה, מריה שלנו, כמה כביסה היא צריכה. אז ככה אני זורקת את הכביסה המלוכלכת על ערימה, ופתאום “בוקר טוב, בנות”, והוא עומד בפתח! אני התחלתי לקרוא “מריה, מריה, בואי הנה”, שהיא ככה תעזור לי קצת לסלק את ערימת החולצות הזאת, – מרי מגיעה כבמעוף, פרועה, ואיך שהיא רואה אותו, היא מתחילה לצעוק, כמו שדעתה היתה נטרפת עליה: “רבי, רבי, אתה באת אלינו?” ופתאום – בום, היא כבר על הברכיים, מתייפחת ומנשקת את ידיו – גברת תמר, אני התביישתי בעדה, מה הרבי יחשוב, בחורה היסטרית כזאת ומטורפת, ומסביב הסמרטוטים המלוכלכים – אני בקושי הוצאתי מפי: “רבי אולי תשב”, ואספתי את הכביסה; ומריה מושכת אותו ביד ובוכייה: “רבי, דבר, אמור לנו משהו, רבן!” רק תחשבי, גברת תמר, היא אומרת לו ‘רבן’! ובכל מקום סביב אי סדר כזה, את יודעת איך זה כשמכבסים, אפילו את הרצפה לא כבדתי – מה הוא חושב עלינו מן הסתם!”

“נו, את יודעת, מרתה,” ניחמה אותה גברת גרינפלד, “הגברים בדרך כלל לא כל כך שמים לב לקצת אי־סדר. אני מכירה אותם.”

“וגם אם כך,” הכריזה מרתה ועיניה ברקים. “סדר צריך להיות. תסתכלי, גברת גרינפלד, כאשר הרבי אכל אצל המוכס ההוא, אז מריה היתה מסוגלת לרחוץ את רגליו בדמעותיה ולנגב אותן בשערותיה. אני אגיד לך, גברת תמר, אני לא הייתי מעיזה לעשות דבר כזה, אבל לפחות רצפה נקיה צריך לפרוס לו מתחת לרגליו. זה כן. ולהניח לפניו את המרבד היפה, את יודעת, זה הדמשקאי. ולא כביסה מלוכלכת. לנגב את רגליו בדמעות ושערות, את זה מיר’לה יודעת; אבל להסתרק לפחות כשהוא בא, זה לא; ולנגב את הרצפה מלפני רגליו, גם זה לא. רק להשתטח לפניו על הרצפה ולגלגל עיניים, ועכשיו ספר משהו, רבן!”

“והוא סיפר?” שאלה גברת תמר בלהיטות.

“סיפר,” אמרה מרתה לאט. “חייך ודיבר אל מריה. את מבינה, אני קודם סידרתי את הכביסה הזאת, ואחר־כך הלכתי להגיש לו קצת חלב עזים ופרוסת לחם – הוא נראה עייף ומיוגע; הלשון דגדגה לי לומר לו, רבי, אני אביא לך איזה כרים, תנוח קצת, תנמנם, אנחנו נהיה שקטות כמו הנשמות בגן העדן, אפילו לא ננשום – אבל את יודעת, גברת גרינפלד, הלא לא תרצי להפסיק את דיבורו. וככה רק התהלכתי על בהונות רגלי, בכדי שמריה תתפוס שצריך לשמור על שקט מוחלט, אבל איפה! “ספר, רבי, בבקשה, בבקשה, עוד משהו”, והוא, בטוב לבו, רק חייך ודיבר – –”

“אה, כמה שהייתי רוצה לשמוע מה הוא אומר,” נאנחה גברת תמר.

“גם אני, גברת תמר,” אמרה מרתה בקול יבש. “אבל מישהו היה צריך לצנן בשבילו את החלב, שיהיה טרי. ומישהו היה צריך להשיג קצת דבש על הלחם. אחר־כך לקפוץ לביתו של אפרים, אני הבטחתי לאשתו שאעיף מפעם לפעם מבט על הילדים שלה בשעה שהיא מוכרחה להיות בשוק – את מבינה, גברת גרינפלד, בתולה זקנה כמוני בכל זאת לפעמים טובה למשהו. לפחות אילו אחינו אלעזר היה בבית! אבל כאשר אלעזר ראה בבוקר שהולכים לכבס כביסה, הוא אומר: “בנות, שמעו, אני מסתלק; אבל את, מרתה, שימי לב אם יעבור פה סוחר התבלינים מלבנון, תקני בשבילי את התה נגד שעול” – זאת לדעת, שאלעזר סובל ממשהו בחזה, הוא יורד לנו נורא, גברת תמר. ואחר־כך חשבתי בלבי, אילו אלעזר חזר בעוד שהרבי נמצא פה – אני מאמינה, גברת גרינפלד, שהוא מסוגל להבריא את אלעזר שלנו; כל פעם ששמעתי צעדים בחוץ, קפצתי החוצה וקראתי לכולם: “אדון אשר, אדון לוי, אדון יששכר, לוא ראית את אחי אלעזר, תגיד לו שהוא צריך לחזור מייד, אבל מייד, הביתה!” ותוך כדי כך לצפות שלא להחמיץ את סוחר התבלינים – אני לא ידעתי מה לעשות קודם.”

“אני מכירה את זה,” אמרה גברת גרינפלד. “משפחה תמיד גורמת לדאגות.”

“מילא, דאגות,” אומרת מרתה. “אבל תסתכלי, גברת גרינפלד, הבן־אדם היה רוצה גם לשמוע דברי אלהים חיים. אני רק אשה פשוטה, אמה כזאת אני, – אני אומרת, מישהו צריך לעשות את זה, מישהו צריך לבשל ולכבס ולתקן את הבגדים ולכבד את הבית, ואם מירה’לה שלנו אין לה אופי לזה – – היא כבר לא כל כך יפה כמו שהיתה פעם, גברת תמר; אבל היא היתה פעם יפהפיה, כזאת ש־ ש־ שפשוט הייתי מוכרחה לשרת אותה, את מבינה? ויחד עם זה כל אחד חושב שאני רעה – – גברת גרינפלד, את הלא יודעת את זה, אשה רעה ואומללה לא יכולה לבשל טוב, ואני טבחית לא רעה. אם מריה היא יפה להפליא, אז שמרתה תבשל טוב, אני לא צודקת? אבל, גברת תמר, אולי את יודעת גם זאת: לפעמים הבן־אדם לרגע, רק לרגע קט, מקפל את ידיו בחיקו, ואז באות לו מחשבות מוזרות כאלה, שאולי פעם מישהו יספר לך משהו, או איכשהו יסתכל עליך… כאילו אמר: בתי, את אהבתך את מגישה לנו ואת כולך לנו נתת, בגופך את דואגת לשמור ולטהר הכל בטוהר נשמתך; לביתך ניכנס כאילו את עצמך הוא. מרתה, גם את, בדרכך, אהבת הרבה – –”

“נכון, זה כך,” אמר גברת גרינפלד. “ואילו היו לך ששה ילדים כמו שיש לי, מרתה, אז רק היית יודעת.”

ותאמר מרתה: “גברת גרינפלד, כאשר ככה פתאום בא הרבי מנצרת, אני כמעט נבהלתי אפילו: אולי – – אולי הוא בא לומר את הדברים היפים ששנים רבות כל כך חכיתי להם – ובדיוק באמצע כל האי־סדר הזה הוא בא! הלב דפק לי בגרון, לדבר לא יכולתי – אמרתי בלבי: זה יעבור, אני אשה פתיה, בינתיים אשרה את הכביסה, ואקפוץ לאשת אפרים ואשלח לחפש את אלעזר שלנו ואכניס את התרנגולות לחצר, שלא יפריעו לו – –. ואחר־כך, כאשר היה כבר הכל על מקומו, בא עלי מין בטחון נהדר כזה: שעכשיו אני מוכנה לשמוע דבר אלהים חיים. אז הלכתי בשקט־בשקט לחדר ששם הוא ישב ודיבר. מריה ישבה למרגלותיו, לא הסירה עין ממנו – –.” מרתה חייכה ביובש. “עלה בדעתי, איך אני הייתי נראית אילו גלגלתי אליו כך את העינים! ואז הוא, גברת גרינפלד, הוא הסתכל בי ברוך ובנועם כזה ופניו קרנו, כאילו הוא רוצה לומר משהו. ופתאום אני רואה – אלהים, כמה הוא רזה! הלא ברור, בשום מקום הוא לא אוכל כמו שצריך, בלחם ובדבש בקושי נגע –. ואז פתאום בא לי לחשוב: אפרוחי יונים! אני אכין לו אפרוחי יונים! אשלח את מירה’לה לשוק לקנות אותם, והוא בינתיים יוכל לנוח קצת – – “מירה’לה,” אני אומרת, “בואי לרגע למטבח.” אבל מריה כלום, כאילו היא עוורת וחרשת.”

“זה בטח כי לא רצתה להשאיר את האורח לבדו,” ניסתה גברת תמר לרכך.

“מוטב היה לה לשים לב שיהיה לו משהו לאכול; זהו תפקידנו שלנו, הנשים, לא? וכאשר ראיתי שמירה’לה כלום, רק מסתכלת כמו אחוזת דיבוק, אז – גברת תמר, אני אפילו לא יודעת איך זה קרה, אבל הייתי מוכרחה לומר את זה. “רבי,” אני אומרת, “לא איכפת לך שאחותי נותנת לי לשרת לבדי? תגיד לה שתעזור לי במטבח!” ככה זה פתאום יצא ממני – –”

“נו, והוא אמר לה?” שאלה גברת גרינפלד.

ויפרוץ שטף דמעות מעיני מרתה הצרובות. “‘מרתה, מרתה, את דואגת ומבוהלת לדברים הרבה. ואין צורך אלא באחד, ומרים בחרה בחלק הטוב אשר לא יוקח ממנה.’ – כך איכשהו, גברת תמר, הוא אמר.”

לרגע נפלה דממה. “וזה היה הכל, מה שהוא אמר?” שאלה גברת תמר.

“זה הכל, מה שאני יודעת,” אמרה מרתה וניגבה במרץ את דמעותיה. “אחר־כך הלכתי לשוק לקנות את היונים – אלה גנבים שם בשוק, גברת גרינפלד – וטיגנתי אותם, ובישלתי מרק מהקרביים –”

“אני יודעת,” אמרה גברת גרינפלד, “את נשמה טובה, מרתה.”

“זה לא,” קטעה אותה מרתה. “שתדעי, אז קרה לי בפעם הראשונה שהיונים לא היו מטוגנות דיין. הבשר היה קשה: אבל אני – הכל נפל לי מהידיים. מה לעשות, אני כל כך מאמינה בו, גברת תמר!”

“גם אני,” אמרה גברת תמר ביראת כבוד. “ומה עוד אמר, מרתה? מה הוא אמר למריה? מה הוא הטיף?”

“אני לא יודעת,” אמרה מרתה. "שאלתי את מריה, אבל את יודעת שהיא מטורללת קצת – ‘אני כבר לא יודעת,’ אמרה, “חי נפשי, אני לא יכולה להגיד לך ביושר אפילו מלה אחת, אבל זה היה כל כך יפה, יפה להפליא, מרתה, ואני כל כך מאושרת – –”

“גם זה משהו,” הודתה גברת תמר.

ותקנח מרתה את אפה במרץ ותאמר: “אז בואי, גברת גרינפלד, אני אחתל לך את התכשיט שלך.”

1932

גם לבית היני¹ הגיעה הידיעה שהגלילי נשבה והושלך לכלא.

בשומעה את הבשורה, קפלה מרתה את ידיה לתפילה ודמעות זלגו מעיניה. “אתם רואים,” היא אמרה, “אני אמרתי שכך יקרה! מדוע נכנס לירושלים, מדוע לא נשאר פה? פה לא היה יודע עליו איש – – היה יכול לנגר פה בשקט – – אפשר היה לסדר לו בית מלאכה אצלנו בחצר –”

אלעזר היה חיוור ועיניו להטו מתוך התרגשות. “אלה דיבורים בעלמא, מרתה,” הוא אמר. “הוא היה חייב להיכנס לירושלים. היה חייב להתייצב מול הפרושים וגובי המסים, היה חייב לומר להם בפנים מה ואיך –. את זאת אתן, הנשים, לא מבינות.”

“אני מבינה את זה טוב מאד,” אמרה מריה בקול דק ובריגוש. “ושתדעו – אני יודעת מה יקרה. יקרה נס. הוא יניע אצבע אחת, וחומות הכלא ייפתחו לרווחה – – וכולם יכירו בו, יפלו על ברכיהם לפניו ויקראו ‘נס’ – –”

“לזה את יכולה לחכות,” אמרה מרתה בדכדוך. “הוא אף פעם לא ידע לדאוג לעצמו. לא יעשה למען עצמו שום דבר, לא יעזור לעצמו בכלום, אלא אם – –” הוסיפה כשעיניה פעורות לרווחה, " – – אלא אם יעזרו לו אחרים. אולי הוא מחכה שיבואו לעזור לו – – כל אלה שהיו שומעים את דרשותיו – – כל אלה שהוא עזר להם – – שיחגרו חגור ויבואו – –"

“ומה!” הכריז אלעזר. “אל תפחדו, בנות, כל יהודה מאחוריו. הם לא יצליחו – איפה! שיראו לי! – מרתה, תכיני את הכל לדרך. הולכים לירושלים.”

מריה קמה על רגליה. “גם אני אלך. לראות איך נפתחים שערי הכלא, והוא יופיע בנוגה זרחו – מרתה, זה יהיה נפלא!”

מרתה רצתה לומר משהו, אבל בלעה את דברה. “תלכו, ילדים,” היא אמרה. “מישהו צריך לשמור פה – להאכיל את העופות ואת העזים – אני אכין לכם תיכף את הבגדים וקצת עוגות לדרך. אני כל כך שמחה שתהיו שם!”

★

כאשר חזרה, סמוקה מאש התנור, היה אלעזר חיוור ונרגש. “אני לא מרגיש כל כך טוב, מרתה,” הוא נהם. “איך בחוץ?”

“חמים ויפה,” אמרה מרתה. “יהיה לכם נעים ללכת.”

“חמים, חמים – –”, ענה אלעזר. “אבל למעלה בירושלים תמיד נושבת רוח קרה כזאת.”

“הכנתי לך מעיל חם,” הודיעה מרתה.

“מעיל חם,” רטן אלעזר באי נחת. “הבן־אדם מזיע בו, ואז בא משב רוח קר, והא לך! תגעי בי, האם איו לי חום כבר עכשיו? את מבינה – לא הייתי רוצה לחלות בדרך – – על מריה אי אפשר לסמוך –. מה אני אועיל לו, אם למשל אחלה?”

“אין לך חום,” ניחמה אותו מרתה וחשבה בלבה: אלהים, אלעזר הוא כל כך מוזר מאז – – מאז שהוקם לתחיה² –

“גם אז תפסתי משב רוח רע, כאשר – – כאשר כל כך חליתי,” שח אלעזר מתוך דאגה; זאת לדעת שהוא לא אהב להשיח במותו הקודם. “את הלא יודעת, מרתה, מאז אני איכשהו לא בקו הבריאות. זה לא בשבילי, הדרך וההתרגשות – אבל כמובן, אני אלך, רק שהצמרמורת הזאת תעבור.”

“אני יודעת שתלך,” אמרה מרתה בלב כבד. “מישהו מוכרח לבוא לעזרתו; אתה יודע – אותך הוא – – ריפא,” הוסיפה בהיסוס, כי גם היא חשה שבלתי הולם לדבר עם אדם בתחית המתים שעברה עליו. "תסתכל, אלעזר, אחרי שתשחררו אותו, תוכל לפחות לבקש ממנו שיעזור לך, אם אולי תרגיש לא בטוב – – "

“זה נכון,” נאנח אלעזר. “אבל מה אם לא אגיע לשם? מה אם נאחר להגיע? צריך לקחת בחשבון את כל האפשרויות. ומה אם יהיו בירושלים מהומות? את הלא מכירה את החיילים הרומיים. אלהים, לוא רק הייתי בריא!”

“הלא אתה בריא, אלעזר.” מרתה ממש דחפה את המלים מגרונה. “אתה חייב להיות בריא, באשר הוא ריפא אותך!”

“בריא,” אמר אלעזר במרירות. ''את זאת אולי אני מיטיב לדעת, האם אני בריא או לא. אני רק יכול לומר לך, שמאז לא היה לי רגע קל – –. לא שאני לא נורא אסיר תודה לו על כך שהוא… העמיד אותי על רגלי. את זאת אל תחשבי עלי, מרתה; אבל מי שעבר את זה כמוני, הרי הוא – הוא – –" אלעזר נרעד וכיסה את פניו בכפיו. “אני מבקש ממך, מרתה, עזבי אותי עכשיו; אני אאזור כוח – רק כמה רגעים – זה בטח יעבור – –”

מרתה התיישבה בשקט בחצר; היא הביטה נכוחה בעיניים יבשות, תקועות, ידיה שלובות כלתפילה, אך לא התפללה. תרנגולות שחורות נעצרו בהליכתן והסתכלו בה בעין אחת; כאשר בניגוד לצפייתן היא לא זרקה להן גרעינים, הלכו להן לנמנם בצל הצהריים.

אותו רגע יצא אלעזר כמעט בזחילה מהפרוזדור, חיוור עד מוות, ושיניו נקשו. “אני – אני לא יכול עכשיו, מרתה,” גמגם, “אני כל כך הייתי רוצה ללכת – אולי מחר – –”

גרונה של מרתה חנק אותה. “לך, לך לשכב, אלעזר,” היא אמרה בקושי. “אתה – לא יכול ללכת!”

“אני הייתי הולך,” נקש אלעזר בשיניו, “אבל אם את חושבת, מרתה – –. אולי מחר – – אבל את לא תשאירי אותי בבית לבדי, נכון? מה אעשה פה לבד?”

מרתה קמה על רגליה. “לך בשקט לשכב,” היא אמרה בקולה המחוספס הרגיל. “אני אשאר אתך.”

אותו רגע נכנסה מריה לחצר, מוכנה למסע. “ובכן, אלעזר, אנחנו יוצאים?”

“אלעזר אסור לו לצאת לשום מקום,” ענתה מרתה ביובש. “הוא לא מרגיש טוב”.

“אז אלך לבדי,” נשפה מריה. “לראות את הנס.”

מעיני אלעזר זלגו לאטן הדמעות. “אני כל כך הייתי רוצה ללכת אתך, מרתה, לוא רק לא פחדתי… עוד פעם למות!”

1932

¹

…איזה טענות שיש לי נגדו?? אני אומר לך תיכף, שָכן: לא שאני מתנגד לתורתו. זה לא. פעם הקשבתי לדרשה שלו, ואגיד לך, כמעט שהייתי לחסיד שלו. אז חזרתי הביתה ואני אומר לדודני הבורסקאי, שמע, את זה היית צריך לשמוע; אני אגיד לך – בדרכו שלו האיש הוא נביא. מדבר נורא יפה, האמת ניתנת להאמר; הלב מתהפך לך בקרבך; עיני אז היו מלאות דמעות, כמעט רציתי לסגור את החנות וללכת אחריו שלא לאבד עוד קשר עין אתו. חלק את רכושך, כל מה שיש לך, הוא אמר, ובוא אחרי. ואהבת לרעך כמוך, ועזרת לאחיך העניים, וסלחת למרעיך ודברים שכאלה. אני הלא נחתום פשוט, אבל כאשר הקשבתי לו, הרגשתי כזאת שמחה וגם כאב, אני לא יודע איך לומר זאת: כזה משא, לכרוע ברך על הארץ ולבכות, ויחד עם זאת היה לי כל כך קל בלב, כאילו הכל נופל ממני, אתה מבין, כל הדאגות והרוגזות. אז אני אומר לדודני, טיפש אחד, תתבייש לך; אתה מדבר על הבלים, מה מי חייב לך, ושאתה צריך עוד לשלם מעשר, וארנונות ורבית; מוטב שתחלק את כל מה שיש לך בין העניים, תנטוש את האשה ואת הילדים ותלך אחריו –

ושהוא מרפא חולים ומגרש דיבוק, גם על זה לא הייתי טוען נגדו. אמת, זהו כוח מוזר ולא־טבעי; אבל הלא כל אחד רואה שהרופאים שלנו הם בטלנים והרומאיים לא טובים מהם בכלום; כסף לקחת הם יודעים, אבל כשאתה קורא להם לגוסס, אז הם מושכים בכתפיים ואומרים לך – היית צריך לקרוא לי קודם. קודם! אשתי המנוחה היתה חולה שנתיים בדימומים; אני הובלתי אותה מרופא לרופא, אין לך מושג כמה כסף זה עלה – ואף אחד לא הצליח לעזור לה. אילו אז כבר היה הוא מסתובב מעיר לעיר, הייתי נופל לפניו על ברכיי, והייתי אומר לו: רבי, רפא נא את האשה הזאת! והיא היתה נוגעת בכנף אדרתו והיתה נרפאת. וככה היא מסכנה סבלה, אי אפשר אפילו לספר – אני רק משבח אותו על שהוא מבריא חולים. אתה מבין, הרופאים צועקים שזאת רמאות וריפוי בנפלאות, ורצו שיאסרו זאת עליו ומי יודע מה; אבל ככה זה הולך עם אינטרסים. מי שרוצה לעזור לאנשים ולגאול את העולם, תמיד מתנגש באינטרס של מישהו; אי אפשר להשביע את רצון כולם, אי אפשר אחרת. אני אומר שירפא, ומצדי שגם יחייה מתים; אבל זה עם חמשת הכיכרות – את זה לא היה צריך לעשות. בתור אופה אני אומר לך, זה היה עוול גדול כלפי האופים.

אתה לא שמעת את הסיפור על חמשת כיכרות הלחם? אני מתפלא; כל האופים ממש משתגעים מהמקרה הזה. אז מספרים שהגיע אליו המון עם במקום נידח, והוא ריפא את חוליהם. וכאשר נטה הערב, ניגשו אליו תלמידיו ויאמרו: “המקום חרב וגם נטה היום; שלחה נא את המון העם וילכו אל הכפרים לקנות להם אוכל.” ויאמר אליהם: “אינם צריכים ללכת, תנו אתם להם לאכול.” ויאמרו אליו: “אין לנו פה כי אם חמשת כיכרות לחם ושני דגים.” ויאמר: “הביאום אלי הנה.” ויצו את העם לשבת על הדשא, ויקח את חמשת כיכרות הלחם ואת שני הדגים, ויישא עיניו השמימה, ויברך ויפרוס ויתן את הלחם לתלמידים, והתלמידים נתנו לעם. ויאכלו כולם וישבעו, וישאו מן הפתותים הנותרים שנים עשר סלים מלאים; והאוכלים כחמשת אלפים איש מלבד הנשים והטף.

אתה תודה, שכן, את זה לא יכול לסבול שום אופה; זאת הלא גזירה שאי אפשר לעמוד בה, הלא כן? אם הדבר הזה ייהפך למנהג, שכל אחד יכול להאכיל חמשת אלפים איש בחמישה כיכרות לחם ושני דגיגים, אז האופים יוכלו ללכת ישר לרעות באחו, נכון? מה שנוגע לדגיגים האלה – מילא; אלה גדלים במים מעצמם, וכל אחד יכול ללכת לדוג אותם. אבל אופה צריך לקנות ביוקר קמח ועצים להסקה, צריך שיהיה לו עוזר שמוכרחים לשלם לו שכר עבודה; צריך להחזיק חנות, צריך לשלם מסים ומי יודע מה, כך שבסוף הוא יכול לשמוח אם נשארת לו איזו פרוטה למחיה, שלא יצטרך לקבץ נדבות. והוא, הוא רק מרים את העיניים לשמיים, ויש לו די לחם לחמשת אלפים איש או כמה; הקמח לא עולה לו כלום, הוא לא צריך להביא עצים ממי יודע איפה, שום הוצאות, שום עבודה, – – מובן, אז הוא יכול לתת לאנשים את הלחם בחינם, נכון? ולא איכפת לו שהוא מנשל את האופים בסביבה מהרווח הקטן המגיע להם ביושר! אני אומר לך, זאת תחרות לא הוגנת, וצריכים היו להפסיק לו את העסק. שישלם מסים כמונו, אם הוא רוצה לעסוק במקצוע האפיה! אלינו כבר באים אנשים ואומרים, איך יכול להיות שאתה דורש סכום כסף שכזה, כאילו אנחנו עובדי כוכבים ומזלות, בעד כיכרון עלוב של לחם? בחינם צריך לחלק את זה, כמוהו, ואיזה לחם זה, פריך וניחוח, שאנשים ממש משתגעים אחריו. – – כבר נאלצנו להוריד את מחירי המאפה; בהן צדק, אנחנו מוכרים אותו מתחת למחיר הקרן, רק בכדי שלא ניאלץ לסגור את החנויות; אבל לאן זה יוביל, מזה מסתובב לאופים הראש. מספרים שבמקום אחר האכיל ארבעת אלפים איש לבד מהנשים והטף בשבעה כיכרות וכמה דגים, אבל שם אספו רק ארבעה סלים של פירורים; מסתבר שהעסק כבר לא הולך לו כל כך כמו קודם, אבל אותנו, את האופים, הוא יביא לפת לחם. ואני אומר לך, שהוא עושה את זה רק מתוך טינה לאופים. אמנם סוחרי הדגים גם כן צועקים, אבל אתה הלא יודע, שהם מפקיעים את מחירי הדגים שלהם – בושה! זה כבר מזמן איננו עיסוק המתנהל ביושר כמו מקצוע האפיה.

תסתכל, שכן: אני אדם זקן ואני לגמרי ערירי; אין לי אשה ולא ילדים, ומה אני כבר צריך לעצמי. לא מזמן אמרתי לעוזר שלי שיקח את עול המאפיה שלי על צווארו. אתה רואה שאני לא נלחם למען תועלתי שלי; חי נפשי, הכי כדאי היה לי לחלק את רכושי הדל במתנה וללכת אחריו ולטפח את אהבת הזולת וכל מה שהוא מטיף לו. אבל כשאני רואה איך הוא קם עלינו, על האופים, אז אני אומר: זה לא! אני בתור אופה רואה שזאת היא לא גאולת העולם, אלא אסון ממש בשביל המקצוע שלנו. אני מצטער, אבל בזה לא אוותר לו. זה לא ילך.

מובן מאליו, אנחנו הגשנו תלונה לחנניה הכהן וגם לנציב הרומי על הפרת הסדר הטוב במסחר ועל המרדה: אבל הלא ידוע, כמה לרשויות שום דבר לא בוער. אתה מכיר אותי, שכן; אני אדם מתון ואינני מחפש סכסוכים עם אף אחד; אבל אם הוא יבוא לירושלים, אני אעמוד בראש חוצות ואקרא: לצלוב אותו! לצלוב אותו!

1937

חנניה הכהן

"אתה שואל, בן־חנן, האם הוא אשם. זה ככה: אני לא גזרתי עליו מיתה, רק שלחתי אותו אל כיפא, הכהן הגדול. שיגיד לך כיפא מה אשם הוא מצא בו, אני לא מתעסק בזה.

"אני איש מעשה בא בימים, בן־חנן, ואומר לך בגילוי לב. אני חושב שהמשנה שלו יש לה פה ושם גרעין טוב. האיש הזה צדק בהרבה מובנים, בן־חנן, והוא התכוון לטוב ונהג ביושר; אבל הטקטיקה שלו היתה גרועה. כך אי אפשר לנצח. היה עדיף לו כתב את הדברים והוציא על זה ספר. הבריות היו קוראים את הספר והיו אומרים שזה ספר חלש או מוגזם, שאין בו שום דבר חדש ודברים שכאלה כהנה וכהנה, כפי שהכל מדברים על ספרים בכלל. אבל כעבור זמן מה היו כותבים על עניין זה או אחר מתוכו גם אנשים אחרים, ואחריהם עוד אחרים, נו, ולפחות משהו היה נקלט. לא הכל, לא המשנה הזאת בשלמותה, אבל את זאת הלא שום אדם נבון לא ידרוש. די אם ינציח לפחות רעיון אחד או שניים. ככה עושים את זה, בן־חנן יקירי, אחרת זה לא הולך כשבאים לתקן את העולם. צריך ללכת בסבלנות ובצעד מדוד. אני אומר, צריך טקטיקה נכונה; מה בצע באמת, אם לא נדע להגשים אותה?

"בזה בדיוק הוא שגה, שלא היתה לו הסבלנות. הוא רצה לגאול את העולם חת־שתיים, גם נגד רצונו. וזה בלתי אפשרי, בן־חנן. הוא לא היה צריך ללכת עם זה ישר ובדילוג אחד. את האמת צריך להבריח, צריך לפזר אותה טיפין טיפין, פה קצת ושם קצת, שהבריות יתרגלו. ולא פתע פתאום: חלק את כל אשר לך ודיבורים שכאלה. זאת שיטה לא נכונה. והיה צריך להיזהר יותר במעשיו. למשל, כאשר הוא גירש בשוט את החלפנים מבית המקדש – הלא גם הם יהודים טובים, בן־אדם, ורוצים להתפרנס ממשהו! אני יודע, חלפנות כסף לא שייכת לבית המקדש, אבל זה היה כך מימים ימימה, אז למה לעשות מזה עניין? הוא היה צריך להגיש עליהם תלונה לפני הסנהדרין, וזהו. הסנהדרין אולי היה מצווה עליהם להעמיד את הדוכנים קצת יותר רחוק, והכל היה בא על מקומו בשלום. תמיד תלוי איך עושים את הדברים. אדם הרוצה להשיג משהו בעולם, אסור לו לאבד את הראש וצריך שתהיה לו שליטה עצמית, וצריך לשמור על שיקול דעת וקור רוח. ואותם מפגנים המוניים – הלא ברור ששום רשות לא אוהבת את זה. או שהוא הניח לבריות ככה לקדם את פניו כל פעם שהגיע לירושלים; אין לך מושג כמה מורת רוח זה גרם. היה צריך להגיע בריצה קלה ברגל, ולברך פה ולברך שם, כך צריך לעשות את הדברים מי שרוצה להשפיע. שמעתי אפילו, שהוא קיבל הזמנה של מוכס רומי להתארח אצלו, אבל אני לא מאמין, שגיאה מגושמת כזאת הוא בטח לא היה עושה; זאת מן הסתם רכילות מרושעת כזאת. ואסור היה שיעשה את הנסים שלו; בדברים כאלה נגזר עליו שאנשים ייפגעו. הלא לכל האנשים לעזור הוא לא יכול, ואלה שלא עשה נסים בעבורם כועסים אחר־כך. או הסיפור עם הנואפת – אומרים שזה באמת קרה, ואם כך, זאת היתה שגיאה נוראה. להגיד לאנשי משפט, שגם הם אינם חפים מפשע – איך אפשר לקיים ככה מערכת משפט? אני אומר לך, שגיאה אחרי שגיאה. הוא היה צריך רק להיות מורה ולא לעסוק במעשים, ולא לקחת את עיקריו ברצינות גמורה שכזאת, ולא לרצות להגשים את הכל תיכף ומייד. הוא ניגש לעניין מהצד הלא־נכון, בן־חנן; בינינו לבין עצמנו, יכול להיות שבהרבה דברים הוא צדק, אבל הטקטיקה שלו היתה שגויה; ולפיכך זה לא היה יכול להיגמר אחרת.

“אל תשבור על זה את ראשך, בן־חנן; זה בסדר. הוא היה איש ישר, אבל אם רצה לגאול את העולם, אסור היה לגשת לזה בדרך הרדיקלית. מה, האם בצדק נגזר דינו? איזו שאלה! הלא אמרתי לך – מהבחינה הטקטית נגזר היה עליו להפסיד!”

כייפא הכהן הגדול

"שב, בן־חנן יקירי, אני כולי לרשותך. אז אתה רצית לדעת, האם לדעתי האיש הזה נצלב בצדק. זה עניין פשוט, אדוני היקר. ראשית, זה לא ענייננו, אנחנו לא גזרנו עליו מיתה, אנחנו רק מסרנו אותו לידי התובע הכללי הרומי, אמת? בשביל מה עלינו לקחת על עצמנו אחריות שכזאת, הלא כן? אם נגזר דינו בצדק, מה טוב; אם נעשה משפח, זו אשמת הרומאים, ובבוא היום נוכל לזקוף זאת לחובתם. ככה זה, בן־חנן היקר; עניין כזה שומה שנסתכל עליו מהזוית המדינית. לפחות אני, בתור הכהן הגדול, חייב להביא בחשבון את ההערכה המדינית של כל עניין. רק חשוב, חבר: הרומאים פטרו אותנו מאדם, אשר – איך לומר – אשר לא היה רצוי לנו מסיבות מסויימות; ועם זאת, האחריות מוטלת עליהם – –

"מה? אתה אומר – מה הן הסיבות? בן־חנן, בן־חנן, נדמה לי שהדור דהיום חסר תודעה פטריוטית די הצורך. האמנם אינך מבין כמה זה מזיק לנו כאשר מישהו תוקף את מוסדותינו המוכרים כמו הפרושים ומועצת החכמים? מה יחשבו עלינו הרומאים? הלא זאת חתירה תחת התודעה הלאומית! אדרבא, אנחנו חייבים מסיבות פטריוטיות לטפח את יוקרתם, אם ברצוננו למנוע את נפילת עמנו ברשתן של השפעות הגויים! מי ששולל מישראל את האמונה בפרושים, משחק לידיהם של הרומאים. ואנחנו תמרננו את העניין כך שהרומאים עצמם גמרו אתו: זה מה שנקרא פוליטיקה, בן־חנן. ועכשיו יימצאו עוד מבולבלים שדואגים, האם הוא הוצא להורג בצדק או לא! תזכור, איש צעיר, שטובת המדינה היא מעל לכל דין וצדק! אני מיטיב מהם לדעת, שהפרושים שוגים לא מעט; בינינו – הם פטפטנים ונוכלים, אבל אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שמישהו יחתור תחת סמכותם! אני יודע, בן־חנן, שהיית לפנים תלמידו; מצאה חן בעיניך משנתו שלפיה אנחנו חייבים לאהוב את רעינו ואף את שונאינו ודיבורים שכאלה; אבל תחשוב על זה בעצמך, מה זה יועיל לנו ליהודים?

“ועוד דבר. הוא לא היה צריך לומר שהוא בא להושיע את העולם ושהוא המשיח ובן האלהים ומה לא. אנחנו הלא יודעים שהוא מנצרת – חשוב נא: איזה מין מושיע? חיים עוד אנשים שזוכרים אותו כתכשיט ההוא של הנגר – והאדם הזה רוצה לתקן את העולם? איפה! אני יהודי טוב, בן־חנן, אבל איש לא ישכנע אותי שאחד משלנו יכול להושיע את העולם. היה בכך משום יהירות מצדנו, בן־אדם. לא הייתי אומר מלה, אילו הוא היה מצרי או רומאי; אבל סתם יהודון מהגליל – זה מצחיק! את זה הוא יכול לספר לגויים, שהוא בא להושיע את העולם, אבל לא לנו, בן־חנן. לא לנו. לא לנו.”

1934

ויקרא פילאטוס לנחום, איש יודע קורות העתים, מלומד, ויאמר לו:

“נחום, מאד חורה לי שעמכם גמר אומר לצלוב את הגבר הזה. יקח אתכם האופל, הלא זה הוא משפח.”

“אלמלא קיים משפח, לא היתה היסטוריה,” אמר נחום.

“אני לא רוצה שיהיה לי עסק עם הדבר הזה,” אמר פילאטוס. “תאמר להם שיהרהרו בזה עוד פעם.”

“כבר מאוחר מדי,” שח נחום. “אני אמנם עוקב אחר העניינים רק מתוך ספרים, ולכן לא הלכתי לראות את אתר הצליבה; אבל לפני שעה קלה הגיעה משם המשרתת שלי וסיפרה שהוא כבר צלוב, והוא תלוי בין האיש שמימינו והאיש שמשמאלו.”

ויקצוף פילאטוס ויכס את פניו בכפיו. אחר־כך אמר: “אז לא נדבר על זה יותר. אבל מה, תאמר נא לי, מה פשעו האיש שמימינו והאיש שמשמאלו?”

“לא אוכל לומר,” אומר נחום; “יש האומרים שהם פושעים, ואחרים שהם איזה מבשרים. ככל שאני יכול לשפוט על פי ההיסטוריה, הם כנראה עסקו בפוליטיקה; אבל לא נכנס לי לראש, שהעם צלב אותם יחד.”

“לא הבנתי אותך,” אמר פילאטוס.

“זה כך,” אמר נחום. “לפעמים אנשים צולבים את זה שבימין ולפעמים את זה שבשמאל; זה היה כך תמיד לאורך ההיסטוריה. כל עידן והמעונים שלו. היו תקופות שבהן נכלא או נצלב מי שנלחם למען אומתו; ובתקופה אחרת מגיע תורו של הטוען שיש להילחם למען האביונים והעבדים. שני אלה מתחלפים, ועת לכל אחד מהם.”

“אהה,” אמר פילאטוס. “אז אתם צולבים כל אדם הטוען למשהו הגון.”

“כמעט,” אמר נחום. “אבל אליה וקוץ בה. לפעמים היית אומר שבני האדם דואגים יותר לטפח שנאה לאחרים מאשר לקדם את העניין ההגון שהם מצדדים בו. בני האדם תמיד נצלבים בעבור משהו יפה וגדול. זה הצלוב אותה עת, מקריב את חייו למען משהו גדול; אבל זה הגורר אותו אל הצלב וקושר אותו אליו – הוא, פילאטוס, אדם רע ופראי ומכוער מאד למראה. פילאטוס, אומה זה דבר נעלה ויפה.”

“לפחות האומה הרומית,” אמר פילאטוס.

“גם אומתנו,” אמר נחום. “וגם הצדק לאביונים הוא עניין גדול ויפה. אלא שבני האדם מסוגלים להחנק משנאתם וקצפם על דברים יפים וגדולים; והיתר הולכים פעם עם זה ופעם עם האחר, ותמיד עוזרים לצלוב את האיש שהגיע תורו; או שהם מתבוננים גרידא ואומרים: מגיע לו, היה צריך ללכת עם הצד שלנו.”

“ומדוע,” שאל פילאטוס, “הם צולבים את זה אשר בתווך?”

“זה ככה,” ענה נחום. “אם זה שמשמאל מנצח, הוא צולב את זה שמימין, אבל עוד קודם לכן את זה שבתווך. אילו ניצח זה שבימין, היה צולב את זה שמשמאל, אך קודם לו את זה שבתווך. כמובן שגם ייתכן שיהיו קרבות ואנדרלמוסיה; אז יצלבו זה שמימין וזה שמשמאל יחדיו את זה שבתווך, כי הוא לא החליט נגד מי משניהם הוא יילך. אילו עלית על גג ביתך, היית רואה את השדה הקרוי חקל־דמא: שנאה מימין ושנאה משמאל, ובתווך זה אשר רצה לתקן את הדברים באהבה ובתבונה, כפי שמספרים עליו. ומלבד זאת היית רואה המון אנשים, המתבוננים במחזה, ואוכלים תוך כדי כך את ארוחת הצהריים שהביאו אתם. איכשהו מחשיך; עוד מעט ירוצו הכל לבתיהם שלא יירטבו בגדיהם בגשם.”

וכאשר באה השעה הששית, ירד החושך על הארץ כולה עד השעה התשיעית. ובשעה התשיעית קרא זה אשר בתווך בקול גדול, ויאמר: “אלי, אלי, למה שבקתני?” והנה פרוכת המקדש נקרעת לשניים מראשה עד תחתיתה, והאדמה רועדת והסלעים מתבקעים.

1927

אותו ערב סעד פילאטוס עם שלישו; היה זה סגן סוזה, יליד קירנייקה. סוזה לא שם אפילו לב לכך שהנציב איכשהו מרבה לשתוק, ופטפט בעליצות שנבעה מהיותו לראשונה בחייו עד לרעש אדמה.

“זה היה מצחיק,” הוא צהל בין מנה למנה. “כאשר אחרי ארוחת הצהריים החשיך לפתע, רצתי החוצה לראות מה קורה. על המדרגות היה נדמה לי שסתם ככה מעדתי או נתקלתי במשהו או מי יודע מה – נו, זה היה מצחיק; חי נפשי, אקסצלנציה, לא הייתי מאמין לרגע שזאת רעידת אדמה. ולפני שהגעתי לפינה, כבר באים מולי איזה אנשים באזרחית וצועקים בעינים בוהות: “קברות נפתחים וסלעים מתבקעים!” ישמרני האל, אני אומר בלבי, אולי זאת רעידת אדמה? בן־אדם, אני אומר לעצמי, איזה מזל שיש לך! הלא זאת תופעת טבע נדירה, לא?”

פילאטוס הנהן. “אני כבר ראיתי רעידת אדמה,” אמר. “זה היה בקיליקיה, לפני, חכה, לפני שבע עשרה שנה – כך בערך. אז זה היה יותר גדול.”

“בסך הכל לא קרה כלום,” הודיע סוזה בקלילות. “ליד השער בחקל־דמא התפוררה חתיכת סלע – כן, ובבית הקברות נפתחו כמה קברים. אני מתפלא, איך כאן קוברים כל כך רדוד, בקושי אמה. זה גם מסריח להם בקיץ.”

“מנהג שכזה,” נהם פילאטוס. “למשל בפרס – שם לא קוברים בכלל. פשוט מניחים את הגופה בשמש, וזהו.”

“על זה צריך להיות איסור, אדוני,” סבר סוזה. “מסיבות היגייניות וכדומה.”

“לאסור,” מלמל פילאטוס. “לפי זה היית כל הזמן צריך להורות ולאסור משהו; זאת פוליטיקה גרועה, סוזה. לא להתערב להם בעניינים – אז יישמר לפחות שקט. אתם רוצים לחיות כמו חיות – תבוא עליכם הברכה. אה, סוזה, אני כבר ראיתי כל כך הרבה ארצות –”

“אבל אני הייתי רוצה לדעת,” חזר סוזה לנושא התעניינותו העיקרי, “איך זה קורה, רעידת אדמה שכזאת. אולי יש מתחת לאדמה חורים כאלה המתמוטטים ככה מעצמם. אבל מדוע שיירד אז חושך כזה ברקיע? זה לא נכנס לי לראש. בבוקר הלא היה יום כזה רגיל ובהיר – –”

“אני מבקש סליחה,” נשמע קולו של פאפאדוקיטיס הזקן, יווני מהדודקנז, שהיה משרתם. “אפשר היה לצפות לזה כבר מאמש, אדוני. אתמול היתה שקיעת שמש אדומה כל כך, אדוני, ואני אומר לטבחית, ‘מרים, מחר תהיה סערה או ציקלון.’ ‘ולי,’ אומרת מרים, ‘יש כאבים בגב.’ משהו היה צפוי, אדוני. אני מבקש את מחילתו.”

“משהו היה צפוי,” חזר פילאטוס על הדברים, מהורהר קמעה. “אתה יודע, סוזה, גם אני צפיתי למשהו היום. מהבוקר, כאשר מסרתי את האיש מנצרת לידם – אני הייתי חייב למסור אותו, כי הפוליטיקה של רומי היא לא להתערב עקרונית בעניינים המקומיים, זכור זאת, סוזה: ככל שיש לאנשים פחות עסקים עם הרשות, כך קל להם לשאת את נוכחותה – לכל הרוחות, איפה הייתי?”

“אצל האיש מנצרת,” סייע סוזה.

“אצל האיש מנצרת. אתה יודע, סוזה, הייתי צריך להתעניין בו קצת יותר. האיש נולד בעצם בבית־לחם – – אני חושב שמה שעשו בו האנשים פה היה בעצם רצח משפטי, אבל זה עניינם; אלמלא מסרתי אותו לידם, היו בלי ספק קורעים אותו לגזרים, והמינהל הרומי היה יוצא מזה בבושת פנים. אבל חכה, זה לא שייך לכאן. חנניה הכהן אמר לי שזה היה אדם מסוכן; הוא סיפר שכאשר האיש נולד, באו רועי הצאן מבית לחם והשתחוו לפניו כמו לפני מלך. ולא מזמן גם הקבילו את פניו כמו שנהוג אצלנו במסע טריומף. זה לא נכנס לי לראש, סוזה. אני בכל זאת הייתי צריך לחכות – –”

“לחכות למה?” הזכיר לו סוזה כעבור שעה קלה.

"שאולי יבואו אלה אנשי בית־לחם. שלא ישאירו אותו בידי האינטריגנטים מכאן. שיבואו אלי ויגידו: “אדוני, האיש הוא מבני המקום שלנו ואנחנו מחשיבים אותו; כלומר, אנחנו באים לומר לך שאנחנו מתייצבים לצדו ולא נרשה לפגוע בו.” – – סוזה, אני כמעט ייחלתי לבואם של אנשי ההרים האלה; הדיינים הקשקשנים האלה מכאן יוצאים לי מהאף – – ואני הייתי אומר להם: “תודה לאל, בני בית־לחם, חכיתי לכם. למענו – ולמען עירכם וארצכם. בסמרטוטים על מקל אי אפשר לשלוט; לשלוט אפשר רק בגברים ולא בפיות מקשקשים. מאנשים כמוכם קרוצים צבאות שאינם נכנעים; מאנשים כמוכם קרוצות אומות ומדינות. מספרים לי שהאיש שלכם מסוגל להחיות מתים. אבל אני שואל אתכם, מה אפשר לעשות במתים? אבל אתם פה, ואני רואה שהאיש מסוגל גם להפיח רוח בחיים: שהוא העניק להם משהו כמו גאווה וכבוד – אנחנו הרומאים קוראים לזה Virtus, אינני יודע איך אומרים את זה בלשונכם, בני בית־לחם, אבל אתם מגלמים את זה. אני חושב שהאיש הזה עוד יעשה דברים. יהיה חבל עליו.”

פילאטוס השתתק וטאטא בפיזור דעת פירורים מהשולחן. “נו, הם לא באו,” נהם, “אה, סוזה, איזו משימת שווא הוא השלטון!”

1932

ויהי בערב ויבוא איש נשוא פנים בעיר, ושמו יוסף הרמתי, וגם הוא מתלמידי ישו. וייגש אל פילאטוס לשאול את גוית הצלוב. ויצו פילאטוס ותינתן לו ויאמר אליו: “הוא נצלב במשפח.”

“אתה מסרת אותו להמיתו,” אמר יוסף.

“כן, מסרתי,” ענה פילאטוס, "והבריות חושבים שעשיתי זאת מפחד מפני כמה צעקנים עם זה בר־אבא¹ בראשם. לשלוח עליהם חמישה חיילים, ויהיו בשקט. אבל לא בזה העניין, יוסף הרמתי.

“לא בזה העניין,” חזר ואמר לאחר שעה קלה. "כאשר דיברתי אתו, ראיתי שבעוד כמה זמן יעלו תלמידיו על הצלב אנשים אחרים: למען שמו, ובשם אמיתו הם יצלבו ויענו את האחרים, יהרגו אמיתות אחרות וירוממו על כתפיהם בר־אבא אחרים. האיש הזה דיבר על האמת. מה היא אמת?

“אתם אומה משונה, המרבה לדבר. יש ביניכם פרושים, נביאים, מושיעים ומנהיגי כתות. כל המטיף לאמת אחת, אוסר על כל האמיתות האחרות. כאילו נגר שעשה כסא חדש יאסור לשבת על כל הכסאות שעשה מישהו לפניו. כאילו בעשיית הכסא החדש נתבטלו כל הכסאות הישנים. לאחר ככלות הכל ייתכן שהכסא החדש טוב, יפה ונוח מקודמיו; אבל מדוע, לכל הרוחות, לא יוכל אדם עייף להתיישב על כסא כלשהו, עלוב, אכול תולעים או קשה כאבן? עייף הוא ושבור, והוא זקוק לנופשו; ואתם באים וסוחבים אותו בכוח מהמושב שעליו נחת, בכדי שיילך וישב בשלכם. אני לא מבין אתכם, יוסף.”

“האמת,” התנגד יוסף הרמתי, “איננה דומה לכסא או מקום מנוח; היא דומה יותר לפקודה, האומרת: לך לשם ושם, עשה זאת וזאת; הכנע יריב, כבוש עיר זו, הענש על מעשה בגידה וכדומה. המסרב לציית לפקודה כזאת, הוא בוגד ואויב. כזאת היא אמת.”

“אה, יוסף,” אמר פילאטוס, “אתה הלא יודע שאני חייל ואת רוב ימי בליתי בקרב חיילים. תמיד צייתתי לפקודות, אבל לא כיון שהן היו אמת. האמת היתה שאני עייף או צמא; שהתגעגעתי לאמי או לתהילה; שהחייל הזה חושב עכשיו על אשתו והאחר על שדהו ובהמתו. האמת היתה תמיד, שאלמלא הפקודה, איש מבין החיילים האלה לא היה הולך להרוג אנשים אחרים, עייפים ואומללים כמוהו. מה אם כן האמת? אני מאמין שאני קרוב אל האמת, ולו במקצת, בחושבי על החיילים ולא על הפקודות.”

“האמת איננה פקודתו של מפקד,” ענה יוסף הרמתי, “אלא פקודתה של התבונה. הלא אתה רואה שהעמוד הזה לבן; אילו טענתי שהוא שחור, זה היה מנוגד לתבונתך ולא היית מרשה לי לומר זאת.”

“מדוע לא?” אמר פילאטוס. “הייתי אומר בלבי שאתה מן הסתם אדם אומלל נורא או מדוכדך, אם אתה רואה עמוד לבן כשחור; הייתי משתדל להטות את דעתך; אכן, אפילו הייתי מתעניין בך יותר מאשר קודם. ואם אכן זו טעות וטעות בלבד מצדך, הייתי אומר, שבטעותך מושקעת נשמתך לא פחות מאשר באמתך.”

"אין אמת שלי, " אמר יוסף הרמתי, “יש רק אמת אחת, טובה לכל.”

“ואיזו היא?”

“זו שאני מאמין בה.”

“אתה רואה,” שח פילאטוס בלאט. “בכל זאת זו אמת שלך. אתם דומים לילדים קטנים, המאמינים שהעולם מסתיים בקצה אופקם, ומעברו אין כבר כלום. העולם גדול, יוסף, ויש בו מקום לדברים הרבה. אני חושב שאפילו יש בו מקום לאמיתות הרבה. ראה, אני זר בחבל ארץ זה, וביתי רחוק מעבר לאופק; ובכל זאת לא הייתי אומר שהארץ הזאת איננה אמת. גם זרה לי משנתו של ישו זה שלכם; האם עלי להסיק מכך שהיא לא נכונה? אני חושב, יוסף, שכל הארצות נכונות; אבל העולם חייב להיות רחב דייו בכדי להכיל את כולן זו לצד זו כסדרן. אילו הוצבה ארץ ערב לחופי הים השחור, לא היה זה נכון. וכך גם באמיתות. מן הדין היה שהעולם יהיה רחב ידיים, מורכב וחופשי כדי להכיל את כל האמיתות הנכונות. ודעתי היא, יוסף, שהוא אכן כזה. בעלותך על הר גבוה דיו, אתה רואה שהדברים מתמזגים וכמו מתיישרים במישור אחד. מגובה מספיק, אפילו האמיתות השונות מתמזגות. האדם איננו חי, כמובן, ואיננו יכול לחיות על פסגת הר; די לו אם יראה מקרוב את ביתו ואת שדהו, המלאים אמיתות ודברים; זהו מקומו הנכון ושדה פעולתו. אבל מדי פעם הוא יכול להעיף מבט אל ההרים או אל הרקיע ולומר בלבו, שבמבט משם אמיתותיו והדברים הסובבים אותו אמנם קיימים, ודבר לא נגנב מהם, אלא שהם מתמזגים עם משהו הרבה יותר חופשי שאיננו כבר קניינו. להיצמד לחזון הרחב הזה, ותוך כדי כך להמשיך לטפח את שדהו שלו – זה, יוסף, קרוב ליראת שמיים. ואני סבור, שאביו־שבשמיים של האיש המסויים הזה אכן קיים, אבל הוא חי די בשלום עם אפולו ואלוהויות אחרות. חלקית הם חופים זה את זה, וחלקית הם שכנים. ראה, ברקיע יש מקום למכביר. אני שמח שיש שם גם אביו־שבשמיים.”

“אתה לא חמימא ולא קרירא,” אמר יוסף הרמתי וקם על רגליו. “אתה רק פושר.”

“לא כך,” ענה פילאטוס. “אני מאמין, מאמין, בכל לבי מאמין, שיש אמת והאדם לומד לדעתה. היה זה מטורף לחשוב שיש אמת אשר נבצר מן האדם לדעתה. הוא אכן לומד כך; אבל מי? אני או אתה, אולי הכל? אני מאמין שלכל אדם יש חלק בה; גם לאומר הן, וגם לאומר לאו. אילו שניים אלו התמזגו והבינו איש לדעת רעהו, היתה נולדת האמת כולה. הן ולאו לא יתמזגו כמובן לעולם, אבל בני האדם מסוגלים לכך; יש יותר אמת בבני אדם מאשר במלים. לי יש יותר הבנה לבני אדם מאשר לאמיתותיהם; אבל גם בכך יש אמונה, יוסף הרמתי, גם לכך הכרח לקיים מסירות והתלהבות. אני מאמין. בלב שלם ובלא ספק אני מאמין. אבל מה היא האמת?”

1920

הסיפור הזה היה בלי ספק מרשים יותר, אילו גיבורתו היתה בתו של דיוקלציאן, או דמות אחרת של צעירונת זכה בבתוליה; אלא שלמרבה הצער היא, מסיבת האמת ההיסטורית גרידא, אחותו של דיוקלציאן, מטרונית באה בימים ומרשימה, היסטרית ואקסצנטרית קמעה לדעת הקיסר, אשר הרודן הזקן, במידה מסויימת, פחד ממנה. לפיכך, משהודע לו על בואה, הוא הפסיק את דיונו עם הנציב בקירנייקה (שבפניו הביע במלים בוטות את אי שביעות רצונו) והלך לקראתה עד לדלת.

“מה העניינים, אנטוניה?” הוא צהל בקול ז’וביאלי. “מה היית רוצה? יש לך שוב איזה מקופחים? או שאני צריך לעשות משהו נגד עינויי החיות בקירקסים? או שאת מתכוונת להנהיג חינוך למוסר בקרב הלגיונות? אז קדימה, שבי וספרי.”

אבל אנטוניה נשארה על עומדה. “דיוקלציאן,” היא פתחה בנימה כמעט חגיגית, “אני מוכרחה להגיד לך משהו.”

“אהה,” אמר הקיסר מתוך השלמה והתגרד בעורפו. “אבל למען השם, היום יש לי כל כך הרבה עבודה! זה לא סובל דיחוי?”

“דיוקלציאן,” המשיכה אחותו בלא להירתע, “אני רוצה להגיד לך שאתה מוכרח לחדול מהרדיפה הזאת של הנוצרים.”

“מה אתך,” נהם הקיסר הזקן, “מה פתאום – אחרי איזה שלוש מאות שנה – –” הוא הביט בריכוז בפניה של המטרונית המרוגשת; היא נראתה פתטית – עיניה חמורות הסבר וידיה, המעוקמות מפודגרא, מקופלות כבעוית. “נו טוב,” הוא מיהר להוסיף, “אפשר לדבר על זה; אבל קודם כל תעשי לי טובה ותתיישבי.”

אנטוניה צייתה בהיסח הדעת, והתיישבה על קצה הכיסא; תוך כדי כך היא איבדה מקצת מרוח הלחימה, קומתה קָטְנָה והיא התבלבלה; פינות פיה נתרככו מבכי: “האנשים האלה כל כך קדושים, דיוקלציאן,” היא הוציאה מפיה, “והיופי הזה של אמונתם – – אני יודעת, אילו אתה היכרת אותם – – דיוקלציאן, אתה מוכרח להכיר אותם! תראה ש… שדעתך עליהם תשתנה מהקצה אל הקצה – –”

“אבל הלא אין לי עליהם שום דעה רעה,” אמר דיוקלציאן במתינות. “אני הלא יודע, שכל הדברים שמספרים עליהם הם רכילות ודיבה רעה. אלה האוגורים שלנו, הם הממציאים את כל הדברים האלה – את מבינה, קנאת המתחרים וכן הלאה. אני ביקשתי לוודא ונמסר לי שהנוצרים האלה הם אנשים הגונים למדי. מנומסים מאד ונכונים לעזור לזולת.”

“אז מדוע אתה רודף אותם כל כך?” שאלה אנטוניה, נדהמת.

דיוקלציאן הרים קמעה את גבותיו. “מדוע?? איזו שאלה? עשו כך מאז ומתמיד, לא? ויחד עם זאת אי אפשר להרגיש שהם הולכים ומתמעטים. הדיבורים על רדיפות הם הגזמה נוראה. כמובן פה ושם צריך להעניש כמה מהם, למען יראו וייראו –”

“מדוע?” חזרה המטרונית על שאלתה.

“מסיבות פוליטיות,” שח הקיסר הזקן. “תסתכלי, יקירתי, יכולתי לתת לך שורה שלמה של נימוקים. למשל, שהעם דורש זאת. ראש וראשונה זה יסיח את דעתו מדברים אחרים. שנית, משתרשת התודעה ששולטים ביד רמה. ושלישית, זה במקומותינו מעין מינהג לאומי. אגיד לך, שום מדינאי נבון ואחראי לא ימהר ללא צורך להפר מינהגים. זה מעורר הרגשה של אי בטחון ו – המממ – אי יציבות והתפוררות. אחותי האהובה, אני כבר בימי שלטוני עשיתי חידושים רבים יותר מאשר מישהו לפני. אבל אלה היו דברים שהיו מוכרחים להיות. מה שלא מוכרח להיות, לא אעשה.”

“אבל הצדק, דיוקלציאן,” אמרה אנטוניה בשקט, “צדק מוכרח להיות. אינני מבקשת מידיך אלא צדק.”

דיוקלציאן משך בכתפיו. “ברדיפת הנוצרים יש משום צדק, כי היא תואמת חוקים תקפים. אני יודע, מה על קצה לשונך: שאת החוקים האלה אני מוסמך לבטל. מוסמך, אבל לא אבטל. טוני יקירתי, זכרי: minima non curat praetor¹; אני לא יכול להתעסק בקטנות כאלה; הואילי נא לחשוב על כך, שהמינהל של כל האימפריה מונח על כתפי; וילדה שלי, אני שיניתי אותו מן היסוד. אני תיקנתי את החוקה, הבניתי מחדש את הסינט, ריכזתי את המינהל, ארגנתי מחדש את הביורוקרטיה, חילקתי מחדש את המחוזות והתקנתי את ניהולם התקין – אלה דברים ששומה היה לעשות אותם למען הממלכה. את אשה ולא מבינה בזה; אבל התפקידים הרציניים ביותר של שליט הם המינהליים. תאמרי בעצמך, מה משקלם של נוצרים שכאלה לעומת – לעומת – נגיד, הנהגת מנגנון ממלכתי לביקורת פיננסית? אלה שטויות בעלמא.”

“אבל אתה, דיוקלציאן,” אמרה אנטוניה בנשימה דקה, "היית יכול לסדר את העניין הזה בקלות כזאת – "

“יכול. ושוב לא יכול,” אמר הקיסר בהחלטיות. “אני העמדתי את כל האימפריה על יסודות מינהליים חדשים – והבריות בקושי יודעים זאת. כי הנחתי להם לחיות על פי מינהגיהם. אם אני נותן להם את הכמה־נוצרים שלהם, יש להם הרושם שהכל נשאר על מקומו, והם שקטים. ילדתי האהובה, מדינאי חייב לדעת עד לאן הוא יכול להעיז עם הרפורמות שלו. – ככה זה.”

“אז רק לכן,” אמרה המטרונית במרירות, רק כדי שתהיה לך מנוחה מהצעקנים והפרזיטים שמסתובבים פה –"

דיוקלציאן העווה את פניו. “אם את רוצה, אז גם לשם זה. אבל אני אגיד לך, קראתי בספרים של הנוצרים האלה שלך, וקצת גם הרהרתי בהם.”

“ומה מצאת בהם רע?” נפלט מפיה בתקיפות.

“מה רע?” אמר הקיסר שקוע בהרהורים. “להיפך, משהו יש בזה. אהבה ודברים כאלה – נגיד הבוז הזה להבלי עולם – בעצם אלה אידיאלים די יפים, ואלמלא אני קיסר – – את יודעת, טוני שלי, היו דברים במשנתם שממש מצאו חן בעיני; רק לוא היה לי יותר פנאי לחשוב על נשמתי –” הקיסר הזקן הכה ברוגזה בכף ידו בלוח השולחן. “אבל זה אבסורד. מבחינה פוליטית בלתי אפשרי, לא ניתן להגשמה. האם אפשר לבנות מלכות שמיים? איך מנהלים את זה? באהבה? בדבר אלהים? אני הלא מכיר בני אדם, לא כן? מבחינה מדינית זאת משנה כל כך בלתי בשלה ובלתי בציעה, ש־ ש־ שזה ממש בר־עונשין.”

"אבל הם הרי לא עוסקים בשום פוליטיקה,” הגנה עליהם אנטוניה בלהט. “וספרי הקודש שלהם לא נוגעים בפוליטיקה אפילו במלה אחת.”

“בשביל פוליטיקאי מעשי,” אמר דיוקלציאן, “הכל הוא פוליטיקה. לכל יש חשיבות פוליטית. כל מחשבה מחייבת הערכה פוליטית, איך אפשר היה להגשימה, מה לעשות ממנה, למה תוביל. ימים ולילות, ימים ולילות שברתי את ראשי בכך איך אפשר היה להגשים את המשנה הנוצרית מבחינה פוליטית; ואני רואה שזה בלתי אפשרי. אני אומר לך, מדינה נוצרית לא היתה מחזיקה מעמד אפילו חודש. תחשבי, האם אפשר להקים צבא נוצרי? האם אפשר לגבות מסים על דרך הנוצרים? האם בחברה נוצרית היו יכולים להיות עבדים? לי יש נסיון משלי, טוני: לא שנה, אף לא חודש אפשר לשלוט על פי עקרונות הנצרות. לכן הנצרות לעולם לא תכה שורש. היא יכולה להיות אמונתם של בעלי מלאכה או של עבדים, אבל לעולם, לעולם לא להיות דת המדינה. זה בלתי אפשרי. את יודעת, ההשקפות האלה שלהם על קניין, על אהבת הרעים, על פסילות הפעלת כוח וכן הלאה, זה הכל דברים יפים אבל אינם ניתנים לביצוע למעשה. בשביל חיי המעשה, טוני, זה לא מתאים. אז תגידי, מה לעשות בהם?”

“אולי בלתי אפשרי,” לחשה אנטוניה, “אבל בשל כך זה עוד לא פשע.”

“פשע,” אמר הקיסר, “הוא מה שמזיק למדינה. והנצרות היתה מטילה מום בריבונות המדינה. זה לא ילך. אחותי האהובה, הכוח העליון חייב להיות בעולם הזה, לא בעולם הבא. באומרי שמדינה נוצרית איננה אפשרית מעצם העיקרון, יש להסיק מכאן על פי ההגיון שהמדינה איננה יכולה לסבול את הנצרות. מדינאי אחראי חייב להתייצב בפכחון נגד חלומות בלתי בריאים שאינם ניתנים להגשמה. בין כה וכה אלה הזיות של מטורפים ועבדים – –”

אנטוניה קמה, נושמת בכבדות. “דיוקלציאן, אז שתדע: אני קיבלתי על עצמי את עול הנצרות.”

“מה את אומרת,” התפלא הקיסר במתינות. “נו, מדוע לא? אני הלא אומר, שיש בזה משהו; וכל עוד העניין נשאר עניינך האישי – – אל תחשבי, טוני, שאין לי הבנה בשביל דברים כאלה. גם אני הייתי רוצה פעם להיות נפש אדם; הייתי רוצה, טוני שלי, לתלות את הקיסרות שלי על מסמר, את הפוליטיקה והכל – – כלומר, ברגע שאסיים את הריפורמה של המינהל הממלכתי ועניינים שכאלה; ואחר־כך הייתי הולך לאיזה מקום בכפר – – ולומד את אפלטון – ישו – מרק אורליוס – וגם את פאולוס הזה שלהם או איך קוראים לו – – אבל עכשיו תסלחי לי; יש לי פה איזו התייעצות מדינית.”

1932

בבוקר הביא שליח ידיעה מקצה היער, שבדרום מזרח נראה בלילה שטפון של אש.

אותו יום ירד גשם רביבים דקיק של יום סגריר, העצים הרטובים לא אבו להידלק; שלושה אנשים מבין המסתתרים בנקרה מתו מדימום מעיים. כיון שלא היה כבר מה לאכול, יצאו שני גברים אל הרועים שמעבר ליער; הם חזרו עם רדת הערב רטובים עד לשד עצמותיהם ועייפים עד מוות; בקושי ניתן היה לדלות מהם שרע מאד; הכבשים גוועות והפרות מתנפחות; הרועים התנפלו עליהם ברמחים ובסכינים, כאשר אחד מהם ניסה לקחת אתו את המבכירה שהפקיד בידם לפני הבריחה ליער.

“הבה נתפלל,” אמר הכומר שסבל משלשול מדמם. “אלהים ירחם.”

“Kyrie eleison”, ‏ ¹ החל למלמל מקבץ האנשים המדוכדך. אותו רגע פרצה מריבה צורמנית בין הנשים, משהו על סמרטוט מצמר.

“מה שוב יש לכן, זקנות בלות,” צרח ראש הקהילה והלך להצליף בהן בשוט. בכך הותר המתח של חוסר ישע, והגברים החלו להרגיש שוב כגברים.

“לכאן הסייסים המדולדלים לא יגיעו,” סבר אחד מזוקן. “איפה – בתוך הנקיקים האלה, דרך הסבך הזה – אומרים שיש להם סוסים קטנים ורזים כמו עזים.”

“אני הייתי אומר,” אמר גוץ אחד מרוגז, ''שהיינו צריכים להישאר בעיר. כל כך הרבה שילמנו בעד הביצורים… בכסף הזה יכלו לבנות ביצורים כמו פלדה, לא?"

“בטח,” לעג לו רווק שחפן. “בעד הכסף הזה יכלו לבנות ביצורים מעוגות. לך ונגוס קצת – הרבה אנשים, חביבי, אכלו מזה לשובע; אולי משהו נשאר גם בשבילך.”

ראש הקהילה נשף כמתרה בהם; השיחה הזאת בעליל לא היתה שייכת לכאן.

“אני הייתי אומר,” התעקש האזרח המרוגז, שחיל פרשים נגד ביצורים שכאלה… פשוט לא לתת להם להיכנס לעיר, וזהו זה. יכולנו להישאר יבשים."

“אז תחזור העירה ותיכנס למיטה,” יעץ לו המזוקן.

“ומה אעשה שם לבדי,” השיב האדם המרוגז. “אני רק אמרתי שהיינו צריכים להישאר בעיר ולהתגונן… הרי יש לי זכות להגיד שנעשתה שגיאה, לא? כל כך הרבה עלו לנו הביצורים האלה, ואחר־כך אומרים לנו שזה לא שווה כלום! בבקשה!”

“בין שזה כך או כך, עלינו להאמין בעזרת אלהים. ידידי, הלא אטילה זה איננו אלא עכו”ם – –"

“שוט האלהים,” נשמע קולו של נזיר שצמרמורת נקשה בשיניו. “עונש משמיים.”

הגברים נשתתקו באי נחת; הנזיר הקודח הזה כל הזמן מטיף ואיננו שייך לקהילה. בשביל מה יש לנו כומר משלנו? הרהרו הגברים. הוא בשר מבשרנו, הולך אתנו בכל ואיננו מקלל כל כך את החטאים שלנו. כאילו שחטאנו כל כך נורא, חשבו הגברים ברוגזה.

הגשם פסק, אבל טיפות כבדות האווישו בתחתית צמרות העצים. אלי, אלי, אלהי, נאנח הכומר, מיוסר בחוליו.

לפנות ערב הביאו שומרים צעיר מדולדל; פליט מהמזרח, סיפרו, מהשטח הכבוש.

ראש הקהילה התנפח והתחיל לחקור את הפליט; לדעתו, מסתבר, מן הדין היה לבצע פעולה רשמית שכזאת בכל חומר הדין. כן, אמר הצעיר, ההונים כבר נמצאים כאחד עשר מילין מכאן ומתקדמים לאט; הם כבשו את עירו והוא ראה אותם, לא, את אטילה לא – אבל ראה גנרל אחר, כזה שמן. האם הם שרפו את העיר? לא, לא שרפו; הגנרל הזה הוציא מנשר שלאוכלוסיה האזרחית לא יקרה שום דבר, אבל העיר חייבת לספק מספוא, אספקה ומי יודע מה. ושהתושבים חייבים להימנע מכל התבטאות עויינת כלפי ההונים, אחרת יינקטו אמצעי דיכוי חמורים ביותר.

“אבל אלה העכו”ם הלא רוצחים גם נשים וילדים," טען בבטחון המזוקן.

לדברי הצעיר – לא. אצלם, הוא אמר, לא. הוא עצמו התחבא בתוך קש, אבל כאשר אמא אמרה לו, שמספרים שההונים עומדים לגייס גברים צעירים לשמש להם רועי בהמותיהם, הוא ברח בלילה. זה, לדבריו כל מה שהוא יודע.

הגברים לא היו מרוצים. “הלא ידוע לכל,” הודיע אחד מהם, “שהם כורתים ידי תינוקות ומה שהם עושים לנשים אי אפשר אפילו לספר.”

“אני לא יודע על שום דבר כזה,” אמר הצעיר כמתנצל. לפחות אצלם, הוא אמר, זה לא היה כל כך נורא. ומה מספרם של ההונים? בערך מאתיים, יותר כנראה לא.

“אתה משקר,” צעק המזוקן. “הלא ידוע לכל שמספרם עולה על חמש מאות אלף. ולאן שהם מגיעים, הם רוצחים ושורפים את כל מה שבדרכם.”

“נועלים אנשים בגרנות, ושורפים אותם למוות,” אמר אחר.

“ואת הילדים הם משפדים ברמחיהם,” העיר שלישי במר לבו.

“ואחר כך הם צולים אותם על אש,” הוסיף רביעי תוך שהוא מקנח את אפו המנוזל. “עכו”ם ארורים!"

“אלי, אלי,” ייבב הכומר. “אלהים, חוס ורחם עלינו!”

“אתה בחור מוזר,” אמר המזוקן אל הבחור בחשדנות. “איך אתה יכול לספר שראית הונים, כאשר התחבאת בקש?”

“אמא שלי ראתה אותם,” גמגם הצעיר, “והיא היתה מביאה לי אוכל אל מקום מחבואי – –”

“אתה משקר,” רעם המזוקן. “אנחנו הלא יודעים – איפה שההונים שמים את רגלם, הם אוכלים את הכל, כמו ארבה. אפילו עלים על העצים לא נשארים במקום שהם עברו, אתה מבין?”

“אלהים שבשמיים, אלהים שבשמיים,” התחיל האזרח המרוגז ליילל בהיסטריה. “ומדוע, מדוע זה קורה? מי אשם בזה? מי הניח להם להגיע עד הנה? אנחנו הוצאנו כל כך הרבה כסף על הצבא… אלהים שבשמיים!”

“מי הניח להם להגיע עד הנה??” נשמע קולו הלגלגני של הרווק. “אתה לא יודע? תשאל את הקיסר ירום הודו בביזנץ, מי הזמין הנה את הקופים הצהובים האלה! חביבי, היום כבר כל אחד יודע מי מממן את זו נדידת העמים! לזה קוראים פוליטיקה גבוהה, אתה מבין?”

ראש הקהילה נשף בחוזקה בארשת של רצינות. “שטויות. זה אחרת לגמרי. ההונים כנראה בביתם התפגרו מרעב… אספסוף עצל… לעבוד לא יודעים… ציבילזציה איו להם… והם רוצים לאכול לשובע. לכן הם עולים עלינו… לז – – – את פרי עמלנו. רק לגנוב, לבזוז ולחלק שלל… ולהמשיך בדרך, מנוולים!”

“הם עכו”ם חסרי השכלה," שח הכומר. “עם של פראים, לא נאורים. זה רק מבחן בשבילנו מידי אלהים; הבה נתפלל ונהלל את שמו, והכל ישוב על מקומו בשלום.”

“שוט האלהים,” פתח הנזיר הקודח שוב בדרשה. “אלהים מעניש אתכם בעבור חטאותיכם, אלהים מוליך את ההונים וישחיתכם כמו את סדום. בעבור נאפופיכם והכפירה בעיקר, בעבור קשי לבבכם והסבת פניכם מדרכי האלהים, בעבור חמדנותכם וזללנותבם, בעבור חיי השפע ורדיפת הממון הפנה אלהים את פניו מכם והסגירכם בידי אויב!”

ראש הקהילה פלט נחרה מאיימת. “שמור את מוצא פיך, אדון; פה אתה לא בכנסיה, ברור? הם באו לזלול. רעבתנים הם, שוכני ביבים ואספסוף…”

“פוליטיקה יש מאחורי זה,” התעקש הרווק. “ניכרות בזה אצבעותיה של ביזנץ.”

כאן נשמע קולו הנרגש של אדם שחום, פחח במקצועו: “שום ביזנץ. את זה עשו הדַוָודִים ואף אחד אחר! לפני שלוש שנים היה פה דווד נודד, והיה לו סוס כזה קטן ומיובש כמו סוסיהם של ההונים.”

“ומה בכך?” שאל ראש הקהילה.

“זה הלא ברור כשמש,” צעק האיש השחום. “הדַוָודִים האלה הלכו בראש, לראות מה נמצא איפה… מרגלים הם היו… את זה עשו הדַוָודִים! מישהו יודע מאין באו? ומה בכלל רצו פה? מה, מה… בשביל מה, כשיש בעיר פחח מקומי? רק לקלקל לנו את הפרנסה… ולרגל… מימיהם לא ביקרו בכנסיה… הטילו כשפים בבקר… ושובל של זונות משכו אחריהם… הכל אלה הדַוָודִים!”

“בזה יש משהו,” הרהר המזוקן. “הדַוָודִים הם עם משונה, אומרים שהם אפילו אוכלים בשר חי.”

“כנופיית גנבים,” אישר ראש הקהילה. “גונבים תרנגולות ובכלל.”

הפחח נחנק מזעמו הצודק. “אתם רואים? אומרים אטילה, ובעצם אלה הדַוָודִים… ידיהם בכל, הדַוָודִים הארורים האלה! הטילו קסמים בבקר… שלחו לנו את השלשולים… הכל הדַוָודִים! צריך היה לתלות אותם מייד, כשמופיע אחד כזה בקרבנו! אתם לא שמעתם על הדַוָודִים אשר בגיהינום? ולא שמעתם שההונים בצעדתם מתופפים בדְוָודִים? כל ילד צריך להבין את הקשר הזה! אלה הדַוָודִים הביאו עלינו את המלחמה… הדַוָודִים אשמים בכל… ואתה!” הוא פתח בצעקה אל עבר הצעיר הזר כשפיו מתמלא קצף, “אתה גם כן דַוָוד, אתה בן בריתם, מרגלם של הדַוָודִים! בשביל זה באת… רצית לבלבל אותנו, דַוָוד שכמוך, רצית להסגיר אותנו בידי הדַוָודִים…”

“לתלות אותו,” שרק הגוץ המרוגז.

“חכו, חברים,” הרעים ראש הקהילה לתוך ההמון. “צריך לחקור את זה… שקט!”

“איזה לחקור,” צרח מישהו.

התחילו להתאסף גם הנשים.

★

אותו לילה נשטף האופק באש מצד צפון מערב. טיפטף גשם דליל. חמישה מבין ההמון מתו משלשול ושיעול.

את הצעיר תלו לאחר עינויים ממושכים.

1932

אל Nikephoros, אב המינזר ע"ש שמעון הקדוש הגיע אחד Prokopius, שידוע היה כמומחה מלומד ואספן נלהב של האומנות הביזנטינית. הוא היה נרגש בעליל בשעת ההמתנה, בפוסעו אנה ואנה לאורך הפרוזדור המוצלב של המינזר. עמודים יפים יש להם פה, הוא אמר בלבו, וודאי מהמאה החמישית. רק ניקפורוס לבדו יכול לעזור לנו. יש לו השפעה בחצר, והוא היה לפנים צייר. ולאו דווקא צייר גרוע הוא היה, הישיש. אני זוכר שהוא עשה בשביל הקיסרית התוויות לריקום רקמות, וגם צייר בשבילה תמונות קדושים – לכן מינו אותו לאב מינזר כאשר ידיו התעוותו ממחלת הפודגרה והוא לא יכול היה עוד להחזיק בהן מכחול. ואומרים שלמלתו יש עדיין משקל בחצר. אל אלהים, זהו ראש עמוד נפלא! כן. נוקפורוס יעזור. מזל שנזכרנו בניקפורוס!

“ברוך הבא, פרוקופיוס,” נשמע מאחוריו קול רך.

פרוקופיוס הסתובב על עקבו. מאחוריו עמד ישיש מיובש וחביב, שידיו שקועות בשרווליו. “ראש עמוד יפה, הלא כן?” הוא אמר. “עבודה נושנה מנקסוס, אדוני.”

פרוקופיוס נשק לקצה השרוול. “באתי אליך, אבי,” פתח בקול רועד קמעה, אבל אב המינזר הפסיק אותו. “בוא לשבת קצת בשמש יקירי. זה טוב בשביל הפודגרה שלי. איזה יום אלהים איזה אור! – אז מה מביא אותך אלי?” הוא אמר לאחר שהתיישבו על ספסל האבן במרכזו של גן המינזר, שהיה מלא זמזום דבורים וריחות של מרווה, קורנית ועשבי הנענע.

"אבי " פתח פרוקופיוס “אני פונה אליך בתור האדם היחידי שיש בידו למנוע פורענות תרבותית בלתי הפיכה. אני יודע שאמצא אצלך אוזן קשבת. אתה אומן אבי. איזה צייר היית לפני שהוטל על שכמך העול הנכבד של תפקידך בקודש! יסלח נא לי אלהים, אבל לפעמים אני מצטער שלא נשארת רכון אל לוחות העץ שבהם השכלת בשעתו ליצור את דמויות הקדושים מן היפות ביותר של המסורת הביזנטינית.”

האב ניקפורוס קיפל, במקום תשובה, את שרוולי גלימתו והציג לאור השמש את ידיו המצומקות, מלאות הבליטות, המעוותות, דמויות כרעי תוכי. “אה, לא,” הוא אמר בקיצור. “מה אתה מנסה לספר לי יקירי!”

“זאת האמת, ניקפורוס,” אמר פרוקופיוס. (אם האלהים הקדושה, איזה ידיים!) “דמויות הקדושים שלך אין להן כיום מחיר. לא מזמן דרש יהודי אחד בעד תמונה שלך אלפיים דראכמות, וכאשר מאנו לו, אמר שהוא יחכה, ובעוד עשר שנים יקבל תמורתן פי שלושה.”

האב ניקפורוס השתעל שעול של ענווה והסמיק מרוב שמחה. “מה אתה שח?” מלמל. “מה פתאום שמישהו אפילו ידבר על האומנות הקטנה שלי? אין צורך, אנא חשוב: יש רבי אומנים אהודים כמו ארגירופולוס, מלווזיאס, פאפאדיאנוס, מגאלוקאסטרוס ורבים אחרים, למשל זה, מה שמו, שעושה את הפסיפסים האלה – –”

“אתה מתכוון לפאפאנאסטזיאס?” שאל פרוקופיוס.

“כן, כן,” נהם ניקפורוס. “אומרים שיצירותיו זוכות למחירים גבוהים מאד. נו, אני לא יודע; אבל לטעמי יש בפסיפסים יותר מן הבנאות מאשר מאומנות הציור. אומרים שהזה שלך – נו, איך קוראים לו – –”

“פאפאנאסטזיאס?”

“כן, פאפאנאסטזיאס. מספרים שמוצאו מכרתים. בימי הסתכלו אנשים על האסכולה של כרתים אחרת. זה לא זה, היו אומרים. קווים חדים מדי, והצבעים! אז אתה טוען שיצירותיו של בן כרתים זה זוכות למחירים נורא גבוהים? הממ, מוזר.”

“אני לא טענתי שום דבר מעין זה,” התגונן פרוקופיוס. “אבל האם ראית את הפסיפסים האחרונים שלו?”

האב ניקפורוס נענע את ראשו לשלילה בהחלטיות. “לא, לא, יקירי. מה יש לראות בהם? קוים כמו חוטי ברזל, והזהב השופע והצעקני! האם שמת לב שבפסיפס האחרון שלו עומד המלאך גבריאל בשיפוע, כאילו הוא נופל? הלא בן כרתים זה שלך לא יודע לצייר אפילו בובה שתעמוד כמו שצריך!”

“זאת לדעת,” אמר פרוקופיוס בהיסוס, “שבמקרה הוא עשה את זה בכוונה, מטעמי הקומפוזיציה – –”

“אני מודה לך בכל הכבוד,” התפרץ אב המינזר תוך שהוא מנפח ברוגזה את לחייו. “מטעמי הקומפוזיציה! כלומר, מטעמי קומפוזיציה מותר לצייר באופן גרוע, הלא כן? והקיסר בכבודו ובעצמו הולך לראות את זה ויגיד, מעניין, מאד מעניין!” האב ניקפורוס כבש את התרגשותו. “קו הציור, אדוני, קודם לכל קו הציור: בזה טמונה כל האומנות.”

“דברי מאאסטרו,” מיהר פרוקופיוס להחמיא. “אני מחזיק באוסף שלי את ‘העליה לשמיים’ שלך, ואגיד לך מייד, אבי, לא הייתי נותן אותה תמורת שום ניקאון.”

“ניקאון היה צייר טוב,” אמר ניקפורוס בהחלטיות. “אסכולה קלאסית, אדוני. אלהים, איזה פרופורציות יפות! אבל ‘העליה לשמיים’ שלי היא תמונה חלשה, פרוקופיוס. הפיגורות חסרות התנועה, והצלוב בעל הכנפיים כמו חסידה – – בן אדם, ישו הלא צריך לרחף גם בלי כנפיים! לזה קוראים אומנות!” האב ניקפורוס קינח את אפו מתוך התרגשות בשרוולו. “מה יש להגיד, אז עוד לא ידעתי לצייר. לא היה בזה לא עומק ולא תנועה – –”

פרוקופיוס הביט נדהם בידיו המעוותות של אב המינזר. “אבי, אתה עוד מצייר?”

האב ניקפורוס הניד את ראשו לשלילה. “אה, לא. אה, לא. אני רק מפעם לפעם מנסה משהו לתענוג שלי.”

“פיגורות?” פלט פרוקופיוס מינה וביה.

“פיגורות. בני, איו לך דבר יותר יפה מפיגורות. פיגורות עומדות הנראות כאילו הן תתחלנה לצעוד. ומאחוריהן רקע שלתוכו, היית אומר, הן יכולות לסגת. זה קשה, יקירי. מה יודע על זאת זה שלך – נו, איך קוראים לו – הטייח שלך מכרתים עם הדחלילים המעוותים שלו!”

“הייתי משתוקק לראות את תמונותיך החדשות, ניקפורוס,” אמר פרוקופיוס.

האב ניקפורוס הפטיר: “מדוע? הלא יש לך הפאפאנאסטזיאס שלך! אומן גדול, אתה אומר. ראה גם ראה, טעמים של קומפוזיציה! ובכן, אם אמנם הדמויות שבפסיפסיו הם בכלל אומנות, אז אני כבר לא מבין מה היא אומנות ציור. אתה כמובן מומחה, פרוקופיוס; כנראה שאתה צודק, שפאפאנאסטזיוס הוא גאון.”

“את זאת לא אמרתי,” מיחה פרוקופיוס. “ניקפורוס, אני לא באתי לריב אתך על האומנות, אלא להציל אותה, בטרם יהיה מאוחר מדי.”

“כנגד פאפאנאסטזיוס?” שאל ניקפורוס בהתעניינות ערנית.

“לא. כנגד הקיסר. הלא אתה יודע. הוד מלכותו הקיסר קונסטנטין קופרונימוס¹ רוצה, בלחצם של חוגים כנסייתיים מסויימים, לאסור על ציור דמויות הקדושים. לדבריו זאת עבודת אלילים או משהו כזה. שטות שכזאת, ניקפורוס!”

אב המינזר עצם את עיניו בעפעפיו הקמולים. “שמעתי על זה, פרוקופיוס”, הוא מלמל. “אבל זה עוד לא בטוח. לא, זה עוד לא גמור.”

“דווקא בשל כך אני בא אליך, אבי,” דיבר פרוקופיוס בלהט. "הלא כל אחד יודע, שלדידי הקיסר זאת רק שאלה פוליטית. הוא לא דואג כזית לעניין עבודת האלילים, הוא פשוט רוצה שקט. ואם ברחובות הבירה מסתובב אספסוף מונהג על ידי קנאים מלוכלכים ושואג “הלאה הצלמים”, אז השליט שלנו ירום הודו חושב שהפתרון הנוח ביותר הוא לוותר לערב רב הפרוע. האם ידוע לך שהם מרחו לכלוך על הפרסקות בקפלת “האהבה הקדושה”?

“שמעתי על זה,” נאנח אב המינזר בעיניים עצומות. “איזה חטא, אם האלהים! פרסקות כאלה יחידות במינן, מעצם ידו של סטפנידס! האם אתה זוכר את דמותה של סופיה הקדושה, משמאלו של ישו המברך? פרוקופיוס, זאת היתה הדמות היפה ביותר שראיתי מימי. סטפנידס, בן־אדם, היה רב אומן, אין מה לדבר!”"

פרוקופיוס רכן אל אב המינזר בארשת של חשיבות. “ניקפורוס, הלא כתוב בתורת משה מסיני: “לא תעשה לך פסל כל תמונה אשר בשמיים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ!” ניקפורוס, האם צודקים הטוענים שציור תמונות ופיסול פסילים אסורים מאלהים?”

האב ניקפורוס הניד ראשו לשלילה מבלי לפקוח את עיניו. “פרקופיוס,” הוא לחש כעבור שעה קלה, “האומנות היא קדושה ממש כמו עבודת הבורא, כיון… שהיא אומרת הלל על מעשי האלהים… ומלמדת לאהבם.” ויצייר בידו העלובה צלב באויר. “האם לא היה הבורא בעצמו אומן? האם לא יצר את דמות האדם מעפר האדמה? האם לא נתן לכל דבר אשר מתחת לשמיים צורה וצבע? ועוד איזה אומן, פרוקופיוס! לעולם, לעולם לא נוכל ללמוד ממנו דיינו – – אגב, אותו איסור היה תקף רק בתקופה הברברית, כאשר האנשים עוד לא ידעו לצייר היטב.”

פרוקופיוס נאנח אנחת רווחה מעומק לבו. “ידעתי שכך תדבר, אבי,” הוא אמר בנימוס. “בתור כומר – – ובתור אומן. ניקפורוס, אתה לא תניח שמעשי אומנות יושמדו!”

אב המינזר פקח את עיניו. “אני? מה אני יכול לעשות, פרוקופיוס? הימים קשים; העולם המשכיל נהפך לברברי, מגיעים אנשים מכרתים או מי יודע מאין – – זה נורא, יקירי; אבל במה נוכל למנוע את הרעה?”

“ניקפורוס, לוא היית אומר מלה לקיסר – –”

“לא, לא,” אמר האב ניקפורוס. “עם הקיסר אינני יכול לדבר על זה. לקיסר הלא אין שום יחס לאומנות, פרוקופיוס. שמעתי שלא מזמן הוא שיבח את הפסיפסים של ההוא שלך – נו, איך אתה קורא לו?”

“פאפאנאסטזיאס, אבי.”

“כן, זה שעושה את הדחלילים המעוותים. הקיסר אין לו מושג מה היא אומנות. ומלבאסיאס הוא לדעתי גם כן צייר גרוע. כמובן, האסכולה של רוונה. ואתה רואה, בכל זאת מסרו לו את ביצוע הפסיפסים בקפלה של החצר! איפה, בחצר אין מה לעשות, פרוקופיוס. אני הלא לא יכול ללכת לשם ולבקש שירשו לאיזה ארגירופולוס או לההוא – איך קוראים לזה מכרתים, פאפאנאסטסיה לא? להמשיך ולקלקל את הקירות!”

“לא בזה העניין, אבי,” אמר פרוקופיוס בסבלנות. “חשוב נא על זה – אם ינצחו שוברי הצלמים – תושמד כל האומנות. גם תמונות הקדושים שלך יועלו באש, ניקפורוס!”

אב המינזר הפטיר בתנועת יד. “הן היו חלשות, פרוקופיוס,” הוא מלמל. “לא ידעתי לצייר בעבר. לצייר דמויות, אדוני, את זה לא לומדים אחת־שתיים.”

פרוקופיוס הצביע ביד רועדת על פסלו העתיק של בככוס הצעיר, מוסתר למחצה על ידי שיח שופע. “גם הפסלון הזה יוכחד,” הוא אמר.

“איזו חטאת, איזו חטאת,” לחש ניקפורוס תוך שהוא עוצם את עיניו בכאב. “אנחנו כנינו את הפסלון הזה ‘יוחנן המטביל הקדוש’, אבל זהו בככוס אמיתי, מושלם. שעות, שעות שלמות אני מבלה בהתבוננות בו. זה כמו תפילה, פרוקופיוס.”

“אתה רואה, ניקפורוס. והאם עלינו להניח לשלמות אלהית כזאת להיות מושמדת לעד? להניח לאיזה קנאי מכונם ומכרכר לשבור אותו בפטיש לחצץ?”

אב המינזר שתק, ידיו שלובות.

“אתה יכול להציל את האומנות עצמה, ניקפורוס,” הפציר פרוקופיוס בלהט. “חייך הקדושים ותבונתך הקנו לך מעמד עצום בכנסיה; החצר מחשיבה אותך עד מאד; אתה תהיה חבר במועצת ההגמונים העתידה להחליט האם כל התמונות וכל הפסלים הם אך ורק מכשיר לעבודת אלילים. אבי, גורל כל האומנות מונח בידיך!”

“אתה מגזים בהערכת השפעתי, פרוקופיוס,” לחש אב המינזר. הקנאים האלה חזקים, והאספסוף מאחוריהם – –" ניקפורוס השתתק. “אתה אומר, שהם עתידים להשמיד את כל התמונות והפסלים?”

“כן.”

“וגם את הפסיפסים ישמידו?”

“כן. יגרדו אותם מהתקרות ויפזרו את האבנים באתרי אשפה.”

“מה אתה סח,” אמר ניקפורוס בעניין גובר. “אז גם יקלפו את המלאך גבריאל המעווות של זה – נו – –”

“כנראה שכן.”

“זה טוב,” ציחקק אב המינזר. “זאת תמונה גרועה מאד, בן־אדם. עוד לא ראיתי דחלילים בלתי אפשריים שכאלה; וקוראים לזה טעמי קומפוזיציה! אני אגיד לך, פרוקופיוס, ציור גרוע הוא חטא וכפירה בעיקר; כפירה באלהים. ולזה בני אדם נדרשים להשתחוות? לא, לא! האמת היא שלהשתחוות לפני תמונות גרועות זאת באמת עבודת אלילים. אני לא מתפלא שאנשים מתקוממים נגד זה. הם צודקים לגמרי. האסכולה של כרתים היא תורת שווא; וכזה פאפאנאסטזיאס הוא כופר גרוע יותר מאשר אלה השוללים את מוצאו האלהי של ישו. אז אתה מספר,” פטפט אב המינזר לתומו בעליצות, “שהם יגרדו את המריחות האלה? אתה מביא בשורות טובות, בני יקירי. אני שמח שבאת.” ניקפורוס קם על רגליו במאמץ ניכר, לאות שהראיון נסתיים. “מזג אויר יפה יש לנו, הלא כן?” 

פרוקופיוס קם אף הוא, מדוכא עד עפר. “ניקפורוס,” הוא פלט לפתע " גם תמונות אחרות יושמדו! אתה שומע? כל האומנות תישרף ותישבר לרסיסים!"

“מה אתה אומר” חזר ואמר אב המינזר כמנחם. “חבל עליה חבל מאד. אבל אם על העולם להיפטר מהציורים הגרועים אסור לשים לב יתר על המידה לחריגות פה ושם. רק שלא ישתחוו בני אדם לדחלילים מעוותים, שכמותם עשה הזה שלך – נו – –”

“פאפאנאסטזיאס.”

“כן, זהו. אסכולת כרתים עלובה עד להחריד, פרוקופיוס. אני שמח שהסבת את תשומת לבי למועצת ההגמונים הזאת. אני אהיה שם, פרוקופיוס, אהיה שם, גם אם יצטרכו לשאת אותי לשם על ידיים. עד יום מותי לא הייתי סולח לעצמי, לוא החמצתי את המעמד. רק שימחקו את חרפת המלאך גבריאל הזה,” צחק ניקפורוס בעד לחייו הקטנים והמצומקים. “יהי אלהים אתך, בני,” אמר, בהרימו את ידו המעוותת לברכה.

“יהי אלהים אתך, ניקפורוס,” נאנח פרוקופיוס בייאוש.

אב המנזר ניקפורוס פרש מן המקום בניד ראש מהורהר. “אסכולת כרתים הרעה,” הוא מלמל. “הגיע הזמן שיפסיקו להם את זה… אל אלהים, איזו תורת שווא… הפאפאנאסטזיאס הזה… וגם פאפאדיאנוס… אלה לא פיגורות, אלא צלמים, צלמים ארורים בהיכל,” צעק ניקפורוס, בהניפו את ידיו המיוסרות. “צלמים… צלם… צלם בהיכל…” 

1936

בדרך המלך בואכה Forli (במקום שממנו מסתעפת הדרך ל־Lugo) נכנס נזיר־קבצן לבית נפח אחד לפוש ולסעוד את לבו; הוא היה גוץ, כאילו גופו נדחס אל תוך עצמו, ובחייכו את חיוכו הרחב, נראו בפיו כמה שיניים צהובות. “אחא הנפח,” אמר בעליצות, “יברכך אלהים, אני היום עוד לא אכלתי.”

הנפח התיישר, ניגב את זיעתו וחשב בלבו משהו על נוודים. “תיכנס,” נהם, “אולי יש שם חתיכת גבינה.”

אשת הנפח היתה הרה ואשה אדוקה היתה; היא רצתה לנשק את ידו של הנזיר, אבל הלה מיהר להחביא את ידיו ופטפט בלהיטות: מה פתאום, אמא, מה לוא אני נישקתי את ידך שלך? לי קוראים האח פרנצ’סקו, קבצן. יברכך אלהים."

“אמן,” נשפה אשת הנפח הצעירה והלכה להביא לחם, גבינה ויין.

הנפח אדם שתקן היה; הוא הביט ברצפה, ולא ידע מה לומר. “מאין אדוני בא?” שאל לבסוף.

“נו, מאסיסי,” אמר הנזיר. “דרך ארוכה למדי, אחא. לא היית מאמין כמה נחלים, כרמים ושבילים יש בעולמנו. אין אתה יכול לעבור בכולם, בן־אדם, ושומה היה שכך תעשה. בכל מקום יש יצורי אלהים, ובלכתך בדרך נראה לך שאתה מתפלל.”

“אני פעם הגעתי עד בולוניה,” אמר הנפח שקוע בהרהוריו, “אבל זה כבר מזמן רב. אתה מבין, אדון, נפח איננו יכול לקחת אתו את סדנתו למסעות.”

הנזיר הנהן בראשו. “לחשל ברזל,” אמר, “זהו, נפח־אחא, כמו עבודת אלהים. האש יפה וקדושה. האח אש, בחורי, הוא יציר אלהים חיים. כאשר הברזל מתרכך ואפשר לכופף אותו – איזה יופי, נפח־אחא, אוהו! ולהביט לתוך האש – זה ממש כמו התגלות.” הנזיר חיבק בזרועותיו את ברכיו כדרך נער, והתחיל לספר באש. מדורות הרועים, מדורות זעירות בכרמים, לפידים, נרות והסנה הבוער. בינתיים פרסה אשת הנפח בד לבן על השולחן והגישה לחם, גבינה ויין. הנפח מצמץ בעיניו בפיזור הדעת, כאילו הוא מתבונן באש.

“אבי,” אמרה אשת הנפח כמעט בלחש, "לא היית רוצה לטעום משהו?”

האח פראנצ’סקו נטל פרוסת לחם, לש אותה באצבעותיו והפנה מבטי תמיהה אל עבר הנפח ואשתו. מה יש לכם אתם השניים, הוא התפלא, שאתם שתקנים כאלה וכאילו לא מצויים בעורכם? אנשים הגונים כאלה, הבחור במו דוב והאשה מבורכת, מה אתכם, מה מעיק עליכם? פרוסות האוכל שבפיו גדלו מרוב מבוכה וצער. במה אוכל, אנשים יצורי אלהים, לשמח את לבכם? לספר לכם סיפורים משעשעים על קורותי בדרכים? לשיר ולקפץ על מנת לשמח את לבה של אשה המצפה לברכת שמיים?

הדלת נפתחה קמעה. אשת הנפח הרימה את ידה והחווירה. בדלת נראה ראשו של כלב כנוע ועיניו מפוחדות.

הנפח קפץ ממקומו, ורידי מצחו נתמלאו דם והוא רץ אל הדלת. “צא, מפלצת ארורה!” צרח ובעט בדלת. הכלב פלט יללה וברח.

פני האח פראנצ’סקו נעצבו והוא לש במבוכתו את פרוסת הלחם לכדי כדורים זעירים. “נפח, נפח,” נפלט מפיו, “מה עשה לך יציר אלהים הזה?”

הנפח פנה בדאגה אל אשתו. “ג’וליאנה,” נהם, “תרגעי! תרגעי!”

האשה ניסתה לחייך, שפתיה רועדות; היא קמה, חיוורת ומסתחררת, ופרשה בלי אומר. הנפח ליווה אותה במבט קודר.

“אחא,” לחש פראנצ’סקו בצער, “מדוע תגרש את הכלב אחיך מעל שולחנך? – אני הולך.”

הנפח חרחר ברוגזה. “אז שתדע, אבי,” אמר בקול מחוספס, “הכלב הזה – בחג הפסחא חכינו לביקור. בתה של אחות אשתי מפורלי היתה אמורה לבקר אצלנו, ילדה עדיין – – היא לא באה. אחרי שבועיים באו הוריה לקחת אותה… חיפשנו את הילדה, ואין זכר לה, בשום מקום. שבוע לפני חג השבועות הגיע הכלב שלנו מהשדות הביתה וסוחב משהו בשיניו ומניח אותו על המפתן. הסתכלנו – קרביים. רק אחר־כך מצאנו מה שנשאר מהילדה –” הנפח נשך את שפתיו בכדי להתגבר. "אנחנו לא יודעים מי עשה את זה. האלהים יעניש את הרוצח. אבל הכלב, אבי – " הנפח הניע את ידו. “אני לא מסוגל להרוג אותו, זה הגרוע מכל. ובשום פנים אי אפשר לגרש אותו. הוא מסובב את הבית כמבקש – – האם אתה יכול לתאר לך, אבי, איזו אימה – –” הנפח עבר על פניו בידו הקשוחה. “אנחנו לא מסוגלים אפילו להסתכל עליו. בלילה הוא מילל על יד הדלת – –”

האח פראנצ’סקו נרעד.

“אתה רואה,” נהם הנפח. “סלח לי, אבי, אני רוצה לראות מה שלום ג’וליאנה.”

הנזיר נותר לבדו בחדר, והשקט המוחלט העיק עליו. הוא הלך על בהונותיו אל הדלת. לא הרחק עומד כלבון רועד, זנבו בין רגליו ותוקע בו מבט תוהה. האח פראנצ’סקו פנה אליו. הכלבלב הניע את זנבו כמנסה, וייבב.

“אה, מסכן שלי,” מלמל פראנצ’סקו ורצה להסתכל הצדה, אבל הכלב מתחיל לכשכש בזנבו ואיננו מסיר את עיניו ממנו. “עצוב לך, אחא, מה? עניין קשה.” הכלבון גורר את רגליו ורועד מהתרגשות. “מה תאמר, אחא,” מנחם אותו פראנצ’סקו, “אף אחד לא רוצה לדבר אתך, מה?” הכלבלב בוכה וזוחל אל רגלי הנזיר. האח פראנצ’סקו איכשהו נגעל ממנו. “לך, לך לך מפה,” הוא משיא לו עצה. “לא היית צריך לעשות את זה, אחא. זה היה גופה הקדוש של נערה –” הכלב שוכב למרגלות הקדוש ומיילל. “תפסיק, אני מבקש ממך,” נוהם פראנצ’סקו וגוחן על הכלבלב. הכלב נתקשח מעוצם הצפיה.

אותו רגע יצאו הנפח ואשתו אל המפתן, לחפש את אורחם. והנה פתח הבית שרוע הנזיר על ברכיו, מגרד את הכלבון המתייפח מאחורי אוזניו ואומר בלחש: “תראה, אחא, תראה, יקירי; מה, אתה מלקק את ידי?”

הנפח חרחר בגרונו. פראנצ’סקו הפנה אליו את מבטו ומלמל בביישנות: “תראה, נפח, הוא כל כך ביקש!! איך אתם קוראים לו?”

“Bracco”, נהם הנפח.

“Bracco”, אמר הקדוש והכלב ליקק את לחיו. הנזיר קם על רגליו. “די לך, אחא, אני מודה לך. הגיעה שעתי ללכת, נפח.” הוא חיפש מלת פרידה מתאימה; עמד לפני אשת הנפח וחשב בעיניים עצומות על ברכה הולמת.

כשפקח את עיניו, כורעת לפניו אשה צעירה וידה מונחת על ראש הכלב האדמוני. “ברוך שם שמיים,” לחש פראנצ’סקו וחשף את שיניו הצהובות. “אלהים יתן לכם גמולכם!”

והכלבלב פתח בריצת מעגל מטורפת מרוב שמחה סביב הקדוש והאשה הכורעת.

1932

האנשים אשר בכיכר סן־מרקו בקושי שמו לב, כאשר שליחי החוק הובילו את הישיש אל הדוג’ה. הוא היה מרופט מאד ומלוכלך, אפשר היה לחשוב שזה איזה גנב־של־זוטות מהנמל.

“האיש הזה,” הודיע סגן המושל לפני הכס המלכותי, “טוען ששמו הוא Giovanni Fialho, סוחר מליסבון; הוא טוען שהיה בעל ספינה והוא נחטף עם ספינתו, על צוותה ומטענה, על ידי שודדי ים אלז’יריים; הוא מעיד שהוא הצליח לברוח מספינת העבדים ושביכולתו לשרת את הריפובליקה הוונציאנית שירות מצויין – איזה שירות, את זאת הוא מוכן לדבריו למסור רק באוזני הוד מלכותו.”

הדוג’ה הזקן הביט בריכוז רב בישיש הפרוע במבט של ציפור טרף. “אז אתה,” אמר לבסוף, “מספר שעבדת בספינת עבדים?”

במקום תשובה חשף האיש את קרסוליו המלוכלכים; הם היו נפוחים מלחץ כבלי הרגליים. “וגבי,” הוא הוסיף, “מלא צלקות, הוד מלכותך. אם תאבה שאראך –”

“לא, לא,” אמר הדוג’ה מהר. “אין צורך. מה רצית לומר לנו?”

הגוץ העלוב זקף את ראשו. “תן לי ספינות, הוד מלכותך,” הוא אמר בקול צלול. “אוביל אותן לארץ אופיר, ארץ הזהב.”

“לאופיר,” מלמל הדוג’ה. “אתה מצאת את ארץ אופיר?”

“מצאתי,” אמר הישיש הגוץ, “והייתי שם תשעה חודשים, כי נאלצנו לתקן את הספינה.”

הדוג’ה החליף מבט מהיר עם יועצו המלומד, ההגמון מ־Pordenone. “היכן ארץ אופיר?” שאל את הסוחר הישיש.

“מהלך שלושה חודשי הפלגה מכאן,” אמר הספן. “יש לשוט סביב אפריקה כולה, ואחר־כך שוב צפונה.”

ההגמון מפורדונונה הניע קלות את ראשו. “ואיך חדרת לפנים הארץ?” שאל הדוג’ה. “מספרים שאופיר מופרדת מהים בשרשרות הרים ובמדבריות בלתי עבירות.”

“נכון,” אמר הספן Fialho, “אין שום דרך המובילה לאופיר. המדבר ההוא שורץ אריות וההרים עשויי זכוכית וחלקים במו זכוכית מוראנו.”

“ואתה הגעת עד אל מאחוריהם?” פלט הדוג’ה.

“הגעתי. כאשר תיקננו את הספינה שנפגעה קשה בסערות, הגיעו לחוף אנשים לבושים בגלימות לבנות אדומות־שוליים, ונופפו אלינו בידיהם.”

“כושים?” שאל ההגמון.

“לא, monsignore. לבנים כמו אנגלים, ושערותיהם ארוכות זרויות אבקת זהב. הם היו יפים להפליא.”

“ומה, חמושים הם היו?” רצה לדעת הדוג’ה.

“היו להם רמחים מזהב. הס הורו לנו לקחת כל מה שיש לנו והעשוי ברזל, להחליפו באופיר תמורת זהב. זאת לדעת שבאופיר אין ברזל. הם עצמם השגיחו שניקח אתנו כל דבר מברזל: עוגנים, שרשראות, נשק ואפילו מסמרים שחיברו את ספינתנו.”

ומה הלאה?" שאל הדוג’ה.

“בחוף המתין עדר של כששים פרדים. היו להם כנפיים כמו כנפי ברבורים. קוראים להם פגזוס.”

“פגזוס,” הירהר בקול ההגמון המלומד. “על אלה נשתמרו ידיעות כבר מימי היוונים הקדומים. אפשר להסיק מכאן שהיוונים הכירו את אופיר.”

“זאת לדעת שבאופיר מדברים יוונית,” הכריז הסוחר הישיש. “אני יודע קצת יוונית, כי בכל נמל יש איזה גנב בן כרתים או בן סמירנה.”

“אלה ידיעות מעניינות,” נהם ההגמון. “והאם בני אופיר הם נוצרים?”

“שלא אחטא לאלהים,” אמר Fialho, “אבל הם עובדי אלילים, עכו”ם ממש, monsignore. הם סוגדים לאיזה אפולו, או כך דומה קוראים לו."

ההגמון מפורדנונה הניד את ראשו. “זה היה מתאים. כנראה שהם צאצאי היוונים שנסחפו בסערת הים לאחר כיבוש טרויה. ומה עוד?”

“עוד?” אמר Giovanni Fialho. “ובכן הטעננו את הברזל על הפרדים בעלי הכנפיים. שלושה מבינינו, והם אני, איזה Chico מקאדיז ומאנולו פררה מקומברה, קיבלנו סוסים מכונפים ובהנחיית הגברים מאופיר טסנו הישר מזרחה. הדרך נמשכה תשעה ימים. כל לילה נחתנו, בכדי שהפגזוס יוכלו לרעות ולשתות. הם אוכלים רק עירית ונרקיסים.”

“רואים שהם ממוצא יווני,” נהם ההגמון בלחש.

"ביום התשיעי ראינו אגם כחול כמו אבן ספיר, "המשיך הסוחר הישיש. “ירדנו בחוף האגם. חיים בו דגים מכסף שעיניהם אבני אודם. והחול שעל שפת האגם, הוד מלכותך, כולו פנינים, בגודל חלוקי נחל. מנולו כרע ברך והתחיל להתפלש בפנינים האלה מלוא ידיו; אז אמר לנו אחד המלווים שלנו שזה חול מצויין, שבאופיר שורפים אותו לסיד.”

הדוג’ה לטש את עיניו. “סיד מפנינים! זה הלא נפלא!”

“אחר־כך הובילו אותנו אל ארמון המלוכה. כולו מבהט, רק הגג מזהב, והוא זרח כמו השמש. שם קיבלה אותנו מלכת אופיר, ישובה על כס מבדולח.”

“האמנם באופיר שולטת אשה?” התפלא ההגמון.

“אכן, monsignore. אשה שיופיה מסנוור, דומה לאלה.”

“כנראה אחת האמזונות,” סבר ההגמון, מהורהר.

“ומה בנוגע לנקבות אחרות,” אמר לפתע הדוג’ה, “אתה מבין, אני מתכוון לנשים בכלל, יש שם נשים יפות?”

הספן שילב את ידיו. “אה, הוד מלכותך, כמותן לא היו אפילו בליסבון בימי נעורי.”

הדוג’ה נופף בידו. “אל תספר! בליסבון, סיפרו לי, הנשים שחורות כמו חתולות. אבל בוונציה, בן־אדם, בוונציה לפני איזה שלושים שנה – אלה היו נשים! כמו של טיציאן! אז מה עם הנשים באופיר, ספר!”

“אני כבר זקן הוד מלכותך,” אמר Fialho, “אבל מנולו יכול היה לספר, אלמלא הרגו אותו המוסלמים שתפסו אותנו ליד איי הבליארים.”

“הוא יכול היה לספר הרבה?” שאל הדוג’ה בעניין רב.

"אלהים שבשמיים " קרא הספן הישיש, “אפילו לא היית מאמין לו, הוד מלכותך. אספר רק זאת, אחרי ששהינו שם שבועיים, יכולת לנער את מנולו כולו ממכנסיו.”

“ומה בנוגע למלכה?”

"המלכה ענדה חגורת ברזל וצמידי ברזל. ‘אומרים שיש לך קצת ברזל,’ היא אמרה; ‘כאן אנחנו מקבלים לפעמים ברזל מסוחרים ערביים.’ "

“סוחרים ערביים!” צעק הדוז’ה והיכה באגרופו במשענת היד של כסאו. “ראה, ראה, בכל מקום מכרסמים הנוכלים האלה בשווקים שלנו! את זאת לא נסבול, כאן מדובר באינטרסים החיוניים ביותר של ריפובליקת וונציה! את האספקה לאופיר נוביל אנחנו, וזהו! אתן לך שלוש ספינות, ג’ובני, שלוש ספינות מלאות ברזל – –”

ההגמון הרים את ידו. “ומה הלאה, ג’ובני?”

“המלכה הציעה לי תמורת כל הברזל שבידי זהב באותו משקל.”

“ואתה, כמובן, הסכמת, גנב שכמוך!”

“לא הסכמתי, monsignore. אמרתי שאינני מוכר ברזל לפי משקל אלא לפי נפח.”

נכון," שח ההגמון. “הזהב כבד יותר.”

“במיוחד הזהב מאופיר, monsignore. הזהב הזה משקלו פי שלושה מזהב רגיל, והוא אדום כמו אש. ובכן, המלכה צוותה לצקת מהזהב הזה עוגן, מסמרים, שרשראות וחרבות בדמות אלה מברזל שבידינו. לזה נאלצנו להמתין שם כשבוע.”

“ובשביל מה צריכים שם ברזל?” התפלא הדוג’ה.

“כי הוא נדיר אצלם, ויקר מציאות, הוד מלכותך,” אמר הסוחר הזקן. “הם עושים ממנו תכשיטים ומטבעות. הם מחזיקים מסמרי ברזל בארגזים, בחזקת מטמון. הם טוענים שהברזל יפה מהזהב.”

הדוז’ה הוריד את עפעפיו דמויי עפעפי תרנגול הודו. “מוזר,” הוא נהם. “זהו, ג’ובני, סיפור יוצא מן הכלל. ומה קרה אחר־כך?”

“אחר־כך העמיסו את כל הזהב על פרדים בעלי כנפיים, והובילו אותנו באותה דרך אל חוף הים. שם תיקננו את הספינה במסמרי הזהב ותלינו את עוגן הזהב בשרשאות הזהב. את החבלים והמפרשים הקרועים החלפנו בחדשים ממשי, והפלגנו, ברוח גב בכיוון הביתה.”

“ומה פנינים,” אמר הדוג’ה, “פנינים לא לקחתם אתכם בכלל?”

“לא לקחנו,” אמר Fialho, “אני מבקש סליחה, הלא הן היו שם כמו חול. רק כמה גרגירים נשארו דבוקים לנו בנעליים, וגם את אלה לקחו מאתנו העכו”ם האלז’יריים, כאשר התנפלו עלינו ליד הבליארים."

“נדמה,” נהם הדוג’ה, “שהתיאור הזה מתקבל על הדעת.”

ההגמון אותת בהנד ראש קל את הסכמתו. “ומה עם בעלי חיים,” הוא נזכר. “יש שם באופיר איזה קנטאורים?”

“לא שמעתי עליהם, monsignore,” אמר הספן בנימוס. “אבל יש שם ציפורי אש.”

ההגמון נשף דרך האף. “אתה כנראה מבלבל את הדברים. ציפורי אש יש במצריים, וידוע שהן בעלות רגל אחת בלבד.”

“וגם יש שם חמורי פרא,” הוסיף הספן, “מנומרים בשחור ולבן כמו נמרים.”

ההגמון הרים את עיניו בחשדנות. “אתה, האם אתה מתכוון לתעתע בנו? מי ראה אי פעם חמורים מנומרים? דבר אחד מוזר בעיני, ג’ובני. אתה טוען שטסתם מעל להרי אופיר על גבי פרדים בעלי כנף.”

“אכן, monsignore.”

“הממ, צא וראה. לפי ידיעות ממקורות ערביים חיה בהרי אופיר ציפור פלא הנקראת גריפין, אשר, כידוע, מקורה ממתכת, צפורניה ממתכת ודורבניה מברונזה. לא שמעת עליה דבר?”

“לא שמעתי,” גמגם הספן.

ההגמון מפורדנונה הניע את ראשו בפליאה. “מעל להרים האלה, בן־אדם, אי אפשר לטוס, את זה לא תספר לנו; הלא זהו תחום מושבה של ציפור הגריפין. זה בלתי אפשרי מהבחינה הטכנית, כי הגריפין היה אוכל את הפגזוס האלה כמו שציפור דרור צדה ואוכלת זבובים. בחור, אתה לא תרמה אותנו. ומה, ליצן שכמוך, איזה עצים צומחים שם?”

"ובכן, איזה עצים,'' הוציא המסכן מפיו בקושי, “ידוע איזה עצים. עצי דקל, monsignore.”

“אתה רואה – אתה משקר,” אמר ההגמון בנימת נצחון. “על פי בובון איש ביסקרה, שהוא בר סמכא בנושא הזה, צומחים באופיר עצי רימון שגרעיניהם אבני חן. בדית, בחורי, סיפור מטופש!”

Giovanni Fialho נפל על ברכיו. “חי אלהים שבשמיים ממעל, monsignore, איך יכול סוחר בור ועם הארץ כמוני לבדות מלבו את אופיר?”

“לי אתה מספר?” גער בו ההגמון המלומד, “אני יודע טוב ממך שיש בעולם ארץ אופיר, ארץ הזהב; אבל מה שנוגע לך, אתה שקרן ונוכל. מה שאתה מספר, מנוגד למקורות בני סמכא, ולפיכך הוא שקר וכזב. הוד מלכותך, הגבר הזה הוא רמאי.”

“עוד אחד,” נאנח הדוג’ה הזקן, ומצמץ בעיניו מתוך דאגה. “איום ונורא, כמה הרפתקנים כאלה מסתובבים כיום בעולם. תקחו אותו מפה!”

סגן המושל הרים מבט שואל.

“כרגיל, כרגיל,” פיהק הדוג’ה. “תנו לו לשבת עד שיכחיל, ואחר־כך תמכרו אותו לספינת עבדים. חבל,” נהם, “שזה רמאי; לא מעט מהדברים שהוא סיפר היה בהם איזה גרעין… כנראה שהוא שמע את זה מערבים.”

1932

לא, אין לי כלום, אומנת – ואל תקראי לי ילדת פז. אני יודעת, שכך היית קוראת לי כשהייתי קטנה; וליר המלך היה קורא לי ילד זערור, נכון? הוא היה אז מעדיף בן – מה את חושבת, האם בנים טובים יותר מבנות? ריגן היתה מאז ומתמיד כזאת גברת מגונדרת וקורדליה – הלא את יודעת: יושבת תמיד כטרף לזבובים; כמו חומר ביד היוצר. וריגן – לא היית מייחסת לה את זה: אפה במרומים כמו מלכה אבל אנוכית – את זוכרת? בה זה היה טמון מאז ומתמיד. תגידי את, זקנה, האם אני הייתי רעה כשהייתי קטנה? את רואה.

איך זה קורה שאדם נהיה רע? אני יודעת, אומנת, שאני רעה. אל תגידי, גם את חושבת כך. לי לא איכפת, מה אתם כולכם חושבים עלי. אולי גם רעה: אבל בעניין הוא, עם אבא, אני הייתי הצודקת, אומנת. מדוע הוא התעקש שהוא מוכרח לסחוב אתו את מאת הברנשים שלו, ולוא רק הם היו רק מאה: נוסף כל מיני אנשי סגל, זה פשוט בלתי אפשרי. אני הייתי רוצה לראות – – חי נפשי אומנת; אני אהבתי אותו יותר מכל אדם אחר בעולם; אבל החבורה הזאת שלו, אל־אלהים – הלא הם הפכו את ביתי לבית בושת! רק תיזכרי, אומנת, איך זה היה נראה כאן: מלא אוכלים־ואינם־עושים, תמיד המולה ומריבות וצעקות, והלכלוך, הלא את יודעת – גרוע ממזבלה. תגידי, אומנת, איזו עקרת בית היתה משלימה עם דבר שכזה? ולתת להם פקודה אי אפשר היה, איפה! להם יכול היה לתת פקודה רק ליר המלך. – עלי רק היו מלגלגים. בלילה הם היו זוחלים אל המשרתות – כל הזמן אפשר היה לשמוע טאפ טאפ ואיזה רעש והמיה וציוצים – הדוכס ישן כמו בול עץ; אני מעירה אותו, אתה שומע? והוא רק נהם, עזבי אותם ולכי לישון. – – תחשבי, אומנת, הלא גם את היית צעירה, את מסוגלת לתאר לעצמך את הדברים, הלא כן? כאשר התלוננתי לפני ליר המלך, הוא עוד לעג לי: מה את יודעת, ילדה, מה את יכולה לצפות אחרת מברנשים זכרים? סתמי את אוזנייך וזהו.

ואז אמרתי לו שכך זה לא ילך, שעליו לסלק לפחות מחצית מאלה אוכלי חינם. ואת רואה – הוא נעלב. כפיות טובה, הוא אמר, ומי יודע מה עוד. הוא קצף, משהו נורא, אין לך מושג. אבל אני הלא יודעת מה יכול להיות ומה לא; והם, הם דואגים רק לכבוד שלהם, אבל אנחנו, הנשים חייבות לחשוב גם על הבית ועל הסדר הטוב. להם לא איכפת שייראה פה הכל כמו אורווה. תגידי, אומנת, צדקתי או לא? את רואה. ואבא נעלב עד מוות. מה יכולתי לעשות? אני יודעת, זקנה, מה אני חבה לו, אבל בתור אישה יש לי גם מחוייבות כלפי ביתי, מה דעתך? ולכן אבא קילל אותי. והדוכס – – – רק מצמץ בעיניים וגרר רגל אחר רגל. את חושבת שהוא קם להגן עלי? לא. הוא הניח שינהגו בי כבאשה רעה קטנונית ואוהבת מדון. אומנתי, אומנתי, את שומעת – אותו רגע זה התפוצץ בקרבי: התחלתי לשנוא את בעלי. אני שונאת אותו שתדעי! שונאת! וגם את אבא אני שונאת, את מבינה? ככה זה, ככה זה; אני רעה, אני יודעת, אבל אני רעה רק מפני שהייתי צודקת – –

לא, אל תדברי; אני באמת רעה. הלא את יודעת, זקנה, שיש לי מאהב, נכון? לוא רק ידעת כמה לא איכפת לי שאת יודעת! את חושבת שאני אוהבת את אדמונד? אני לא אוהבת אותו; אלא שאני רוצה איכשהו להתנקם בעד – בעד זה שהדוכס לא התנהג כגבר. אני פשוט שונאת אותו. אומנת, אין לך מושג מה זה לשנוא! משמעו – להיות רע, רע, רע עד היסוד. כאשר האדם מתחיל לשנוא – הוא כאילו משתנה כולו. אני הייתי בימי בחורה טובה למדי, אומנת, ויכולתי לגדול להיות אשה טובה; היה הייתי בת, היה הייתי אחות, ועכשיו אני רק רעה. אני כבר לא אוהבת אפילו אותך, זקנה שלי, ולא את עצמי, לא את עצמי – אני צדקתי בשעתו; אילו הכירו בכך, הייתי שונה, האמיני לי –

לא, אני לא בוכה. אל תחשבי שזה מייסר אותי. להיפך, האדם חופשי יותר בשנאתו. הוא יכול לחשוב ככל שעולה על רוחו – לא חייב להעצר בפני שום מחסום. את רואה, לפני כן לא העזתי לראות בבעלי שהוא גועלי, שהוא בעל כרס, שהוא סמרטוט, שידיו מזיעות; עכשיו אני רואה זאת. עכשיו אני רואה שאבא ליר הוא רודן מגוחך, שהוא זקן חסר שיניים ומבולבל – הכל אני רואה. שריגן היא צפע ואני, אומנתי, אני – יש בתוכי דברים כה מוזרים וכה נוראים – לפני כן לא היה לי מושג מכל אלה. לפתע בא הכל. תגידי, האם זאת אשמתי שלי? אני צדקתי, אסור היה להם להביאני עד לידי כך – –

– – את זאת את לא יכולה להבין, אומנת. לפעמים אני חושבת שהייתי מסוגלת להרוג את הדוכס כאשר הוא נוחר לידי. פשוט לשחוט בפגיון. או להרעיל את ריגן. הנה, אחותי היקרה, קחי ושתי טיפת יין. האם את יודעת שריגן זוממת לגזול ממני את אדמונד? לא שהיא אוהבת אותו; ריגן קרה כמו אבן. אבל היא עושה זאת נגדי. והיא לוקחת בחשבון שאדמונד איכשהו יחסל את הדוכס הטרדן ובעצמו יתפוס את השלטון ואת כסאו של ליר. זה בטוח שזה כך, אומנת. ריגן היא עכשיו אלמנה – הלטאה הזאת היתה תמיד בת מזל. אבל אל תחשבי: בזה היא לא תצליח: אני עומדת על המשמר ושונאת. אני אפילו לא ישנה, רק בכדי שאספיק לחשוב ולשנוא. לוא רק ידעת, כמה יפה ובלי גבול אפשר לשנוא בחושך. וכאשר אני נזכרת, שכל זה בא רק בגלל עקשנותו של אבא וקצת אי סדר בבית – – תגידי, כזאת שום אשה לא היתה סובלת – –

אומנת, אומנת,אומנתי, מדוע לא ראו אז, שאני צודקת?

1933

(חזיון עשירי)

רוזנקרנץ וגילדנשטרן (יוצאים)

המלט: עוד רגע קט, המתן נא, גילדנשטרן

מלה עוד, רוזנקרנץ!

רוז.:             כן, נסיכי?

גיל.: ביקשת נסיכי?

המלט:             רק שאלה.

איך, אמרתם, השפיע על המלך

זה המחזה – זו הטרגדיה על

המלך המרעיל?

רוז.:             נורא, נסיך.

המלט: אכן – נורא?

גיל.:             המלך כה קצף –

המלט: והמלכה?

רוז.:             כמעט שהתעלפה.

המלט: ומה השאר?

גיל.:             במי נסיכי דובר?

המלט: נו, זה אתם וגם אנשי חצר

והגבירות וכל מי שנכח

בשעת ההצגה. הלא אמרו

דבר?

רוז.:       לא, נסיכי.

גיל.:             כה התרגשו

שלא יכלו אף הגה להוציא.

המלט: ומה פולוניוס?

גיל.:             הוא התייפח.

המלט: ומה בני החצר?

רוז.:             כולם בכו.

אני עצמי לדמעותי נכנעתי,

את גילדנשטרן ידידי ראיתי

מוחה לחות בוגדת מעיניו.

המלט: ומה החיילים?

גיל.:             פניהם הליטו

לבל יראו הכל התרגשותם.

המלט: אתם סבורים שהמחזה הצליח –

רוז.: ללא ספק.

גיל.:             והוא לכך ראוי.

רוז.: מבנה נפלא!

גיל.:             ועלילה סוחפת!

המלט: אני סבור שיש בו חסרונות –

רוז.: ומה הם, נסיכי?

המלט:             כך, למשל….

סבורני כי אפשר עוד להיטיב

את משחקו. ברור, השחקנים

עשו כטוב שביכולתם, אולם

מלכם היה לא מלך של ממש

ולא ממש רוצח. רבותי,

לו רק אני רוצח זה, אזי –

הו, חי נפשי! – רוצח של אמת

היה למד ממני מה הוא רצח!

ראו נא ושפטו! (משחק.)

רוז.:             עצום, נסיך!

גיל.: איזה משחק!

רוז.:             אפשר היה לחשוב

כי – בחיי – ראית בימיך

רוצח מתגנב אלי מלאכתו

הארורה.

המלט:             לא, רוזנקרנץ, פשוט

זה בתוכי – מאין ועל מה,

מי זאת יידע? אך אנא התקרבו.

להמלט –

גיל.:       מה, נסיך?

המלט:             סוד משלו.

רוז.: הוי, האמנם, נסיך?

המלט:             וסוד גדול.

לא לאוזני אנשי חצר, אולם

אוזני טובי רעיו ישמעו. אנא!

גיל.: בי, נסיכי.

המלט:         לא, שום נסיך!

גיל.:             אזי,

הוד מעלה.

המלט:       רק המלט.

גיל.:             כרצונך,

נסיך.

המלט: ובכן, הקשיבו, ושמרו

את זאת רק בלבבכם. כי דעתי

נחרצת היא.

רוז.:             והיא, נסיך יקר?

המלט: להיות שחקן.

רוז.:             או – האמנם, נסיך?

המלט: נחרצת, רוזנקרנץ, היא, וסופית.

מחר אצא עם זו הלהקה

אל העולם. מעיר לעיר נתור

ושם נציג את המחזה הזה

על מלך שנרצח, ועל רוצח

שאת כסאו ירש ומיטתו,

מיטת כלולות שלא נתקררה;

ועל מלכה, עודה שרויה באבל

ומתעלסת במשכב נוטף

זעה ושמן עם נבל מוג לב,

רוצח וגנב, שודד מלכות…

ככל שבו הגיתי, כן נמשכתי

אל זו הדמות. אותו שחק רציתי,

בכל תהום נבלותו, את היצור

הזה בשפלותו, את זה הנחש,

שעצם מגעו בשחין נגוע,

– איזה תפקיד! ורק את זאת רציתי:

אותו רק לשחק – וודאי אחרת

מהשחקן ההוא – כמיטבו

עשה, אולם לא די בכך לרוע

אשר כזה. המלך – ניחא; אך

למנוול כזה אין הוא גדול

דיו. חבל על התפקיד! לוא לי

ניתן אותו רק לגלם, נכנסתי

אל תוך תוכי הנפש המגעלת,

למצוץ את כל חטאת אדם עד כלות!

איזה תפקיד!

גיל.:       איזה מחזה!

המלט:             לא רע

לחלוטין ־

רוז.:       הוא מצויין!

המלט:             שומה

אולי רק קצת אותו עוד להגיה,

וכך בכלל… ביום מן הימים

אחזור לחומר זה – כי כך ראוי;

מושך אותי המלך הבוגד,

מפלצת זו, נתעבת ושפלה.

הו, רוזנקרנץ, רעי, עז רצוני

לכתוב מחזה.

רוז.:             זה נהדר, נסיך!

המלט: כתוב אכתוב. וחומר לי בשפע

זה הנבזה ראשון. והשני

אחריו: אנשי חצר, החנפנים

הנבערים –

רוז.:             עצום, הוי נסיכי!

המלט: והשלישית: קומדיה שכזאת

על משרת זקן ומטומטם –

גיל.: מה מצויין!

המלט:             והרביעי מחזה

על נערה אחת.

רוז.:             איזה מחזה?

המלט: מחזה. פשוט.

גיל.:             זה חומר טוב מסתמא.

רוז.: ממש שירה.

המלט:             והמלט יכתבנו.

שוטה על כס מלכות, שודד בלי נשק,

גווי אנשי חצר שחוחים ישתחו,

והמלט רק יכתוב. ומלחמה תקרינה,

לחלשים תרע, לגבירים

תיטיב, ואילו המלט – הוא יכתוב.

לא שיקום ויעשה דבר –

גיל.: מה, נסיכי?

המלט:         כיצד אני אדע?

מה לעשות כנגד ממשלה

קלוקלת?

רוז.:         כלום, נסיך.

המלט:             אכן לא כלום?

גיל.: ובכן, היה היו גברים שקמו

והתייצבו בראש עמם, בכוח

דיבור או במופת להנהיגם

למעשים ומרי – בם לשבור

שלטון קלוקל.

רוז.:             אך זה קורה, נסיך,

רק בהיסטוריה.

המלט:             כן, אכן. רק בה.

האם אכן אמרת, גילדנשטרן,

שכוח הדיבור הוא מסוגל

עמים כה להלהיב? אילם הצער –

עד שיבוא האיש שלדברים

יקרא בשם נכון, צרוף האמת:

ראו – זוהי עבדות, וזה משפח,

ופה בכם כולכם פשעו במעל,

וזה האיש, שמלך לו יקראו –

גנב הוא, רמאי, רוצח בן זנונים –

כך זה, נכון? ומי בכם הגבר

שעוד יסבול ההשפלה הזאת,

הלא תקחו החרב או הרומח –

או חרפתכם אתכם סרסה עד כי

אתם אינכם עוד אלא עבדים

נושאי שלילת כבודכם בהכנעה –?

גיל.: גדול הוא כוח דיבורך, נסיך.

המלט: אמנם? ובכן האם ראוי לי

לקום – כבהיסטוריה – ולברוא

בכוח דיבורי את קול שדי?

רוז.: העם הזה מסור לנסיכו.

המלט: ואז לצעוד בראש ולהפיל

את המלכות שבה הכס רקב?

גיל.: חדל נא, נסיכי, חדל; זו כבר

פוליטיקה.

המלט:             מוזר מאד לחוש

את גודל המשימה שלי קורצת

כך מול פני! תודה לכם, רעי.

רוז.: אנחנו לא נוסיף עוד להפריע.

רוז.: וגיל. (יוצאים)

המלט: להיות או לא להיות, זו השאלה.

ואם להיות, אז מה? הוי, אלהים,

להיות נסיך, אמת! ולעמוד

לצד הכס, חיוך על השפתיים,

איש מאנשי חצר, יציב ונאמן –

ולמה לא בעצם על הכס?

כי בו יושב אחר – ולהמתין

עד יתפגר או עד יקרש דמו בו,

עד שישחיר! כך, האמנם? עדיף

לתקוע בחזהו מאכלת,

חזה בוגד, לנקום את מות אבי

ולטהר חרפת משכב אמי!

מה ההיסוס? הנמושה אנוכי

שאין לה דם, או מה? – לא, אין זה כך.

בפרצופו אשקיע את עיני,

בפני זימה, שפתי התועבה

ובעיניו המרצדות בלי הרף,

ואז ארגיש: שלי הוא קורבני;

עכשיו לעוט! – ואנסה בסתר

לנסוך על פי צורה של מלתעות.

איזה תפקיד! להיות שחקן – הו, כן:

יכולתי אז לחשוף את כל הרוע,

נחבא מעין אך חסר בושה,

שפרצופו מסתיר בחיוכו – –

מושך ומפתה. – אולם לחשוב

שקלסתרו ידעו רק בני דורנו

ואחרינו לאוו? לא – הדרוש הוא

הרשעתו בלב כל הדורות,

וכל המפלצות בנות אנוש

אתו, וכל הרקב שהקיף בו

את כל ממלכת דנמרק! שליחות

רבת תגמול! – אכן כמשורר

אוכל וודאי ליטול עלי לכתוב

גליון אישום שיאריך ימים

ועידנים ולהראות באצבע

(שרקב לא יוכל לה), המורסה

שופעת המוגלה – הנה ראו נא

את כושר דיבורי! הלא חבל הוא

לבזבזו עלי בלבד בלב?

ומה אם אעמוד בשוק, אקרא שם

לכל העם לבוא לשם לשמוע

את דבר בשורתי אשר משם

אפיץ – הלא הם לא קרוצים מרפש,

ואם אדע דבר, אוכל בלב

כולם שם להצית את אש המרד

וסער לחולל כנגד העריץ!

מושך ומפתה.– – אך זה דבר

שימנעני לשחק אותו!

חבל! איזה שחקן להיות יכולתי!

אך כשחקן גרידא האם אוכל

את סערו של מרד לחולל,

אשר יצלח כסאות מלוכה מוטט? – –

ואם אחרת – לא אוכל לכתוב

את מחזותי! חבל! – מה לעשות,

אם כן, לעזאזל? לחשוף אותו

מעל במת משחק, או להוקיע

בכתב, אשר בשער יציגנו

בתור ערפד, או אם להפילו

ממלכותו בידי המון זועם?

מה, אם כן, מה? – ומה אם, כה נניח,

אני רק מדמה רצון נקם?

האם עלי להיות שחקן למען

הסר מסיכתו גרידא? – אם כבר

שחקן, אזי משום שדחף זה

דוחף אותי מעומק נשמתי

ליצור דמויות אנוש – בין שתהיינה

טובות או מושחתות! אותו שחק

הייתי מעדיף – איזה תפקיד! –

להיות שחקן! או לתומי לכתוב –

לא מנקמה, רק בעבור העונג

שהמלים אשר אפיק קורמות

עור וגידים מבין אצבעותי –

אך למה רק לכתוב? הלא מוטב

לנאום? להיות נואם, מנהיג העם,

דובר בשטף כמו ציפור אשר

שיריה משלחת לשמיים,

דובר בלהט עז ובריהוט

ובמידה כזאת של כוח השכנוע

שאת עצמי אביא להאמין

למוצא פי שלי! – – כי זהו זה.

לחיות כולך את שלהיות בחרת,

זאת המלה, האומר הגואל!

להיות שחקן. לכתוב? שמא ללכת

בראש העם? הזה או זה? הו, תופת!

במה לבחור? מה להועיד להמלט?

הו – מה הכל יכולתי לעשות

לו משהו הייתי! – כן; אך מה?

הנה – זו השאלה!

1934

מותה של דונה אלוירה האומללה נוקם. Don Juan Tenorio שכב, חזהו נקוב פגיון, בפונדק de las Reinas גוסס בעליל. “Emphysema של הריאות,” נהם הרופא המקומי. “יש אנשים שאולי עוד היו יכולים לצאת מזה, אבל caballero כל כך תשוש כמו דון־חואן – זה קשה־קשה, Leporello; הייתי אומר שהלב שלו לא מוצא חן בעיני. זה הלא מובן: אחרי השתוללויות כאלה in venere – מקרה אסתני מובהק, רבותי. אני הייתי קורא על כל מקרה לכומר, לפורלו; אולי עוד תחזור אליו הכרתו, אף על פי שלפי מצב המדע כיום – אני לא יודע. אומר לכם שלום, היה לי הכבוד, caballeros.”

כך קרה ש־Padre Jacinto התישב למרגלותיו של דון־חואן והמתין, שמא החולה יתעורר מעלפונו; בינתיים התפלל בעבור נשמתו של החוטא הידוע לשמצה. לו רק הצלחתי להביא פדות לנשמתו של בן השטן הזה, חשב בלבו הכומר הטוב; נראה שהוא גמור – אולי זה ימוטט את גאוותנותו ויביא אותו לידי צער וחרטה. זה לא קורה לכל אחד שיפול לידו כזה הולל מפורסם וחסר מצפון; חביבי, מקרה יקר ערך שכזה אולי לא נפל בחלקו אפילו של ההגמון מבורגוס. אנשים ילכו וילחשו מפה לאוזן: תראה, זהו פאדרה חאסינטו – זה שקנה פדות לנפשו של דון־חואן –

הפאדרה התחלחל והצטלב; מצד אחד התעשת לנוכח הנסיון השטני הזה להחטיאו בחטא ההתנשאות, ומצד שני שם לב שננעצו בו עיניו היוקדות וכאילו לועגות של דון־חואן הגוסס.

“בני היקר,” אמר ה־פאדרה בהוד אבל בכל החביבות שהיה מסוגל לה, “אתה הולך אל מותך; עוד מעט קט תעמוד בפני כס המשפט האלהי, תחת עולם של כל החטאים שהסתבבת בהם בחייך המטונפים. אני מבקש ממך למען אהבת אלוהינו, הסר אותם מעליך כל עוד יש זמן; לא יאה לך לעבור לעולם הבא, עטוף לבוש טמא של פריצותך ומוכתם בהפקרות מעשיך עלי אדמות.”

“כן,” נשמע קולו של דון־חואן. “עוד פעם להחליף תלבושת. פאדרה, אני תמיד הקפדתי להתלבש כמתאים לנסיבות.”

“אני חושש,” אמר פאדרה חאסינטו, “שאינך יורד לסוף דעתי. שאלתי, האם אתה רוצה להתוודות מתוך חרטה על מעשי הפקרותך.”

“להתוודות,” חזר דון־חואן בקול רפה. “להשחיר פניך. אה, אבי, אתה לא היית מאמין, איך זה קוסם לנשים.”

“חואן,” הזעיף הכומר הטוב את פניו, “עזוב כבר את הבלי העולם הזה. זכור שאתה עומד לבוא לפני בוראך.”

“אני יודע,” אמר דון־חואן בנימוס. “אני גם יודע שראוי למות כדרך הנוצרים. תמיד הקפדתי על מה שראוי לעשותו – כל עוד זה היה אפשרי, אבי. בהן צדקי, אומר לך הכל ללא היסוס; ראשית אני חלש מכדי להרבות בדיבור, ושנית דגלתי תמיד בעיקרון להגיע למחוז חפצי בדרך הקצרה וללא עקלקלות.”

“ברוך תהיה על צידוק דינך,” אמר הכומר חאסינטו. “קודם כל, בני, עליך להיכון כדין, לפשפש במעשיך ולעורר בנפשך את רגשי החרטה על מעשי העוולה שעשית. אני בינתיים אמתין.”

לאחר הדברים האלה עצם דון־חואן את עיניו ויפשפש במעשיו בעוד הכומר מתפלל בלחש לרחמי שמיים והארה אלהית.

“אני מוכן, אבי,” נשמע כעבור רגע קולו של דון־חואן, והוא החל להתוודות. פאדרה חאסינטו הניד מפעם לפעם ראשו לאות שביעות רצונו; נראה היה שהווידוי מלא וכן; לא חסרו בו לא השקר וחילול שם שמיים, רצח, שבועת שקר, התנשאות, ואף לא רמאות ובוגדנות – דון־חואן היה באמת חוטא בעל משקל. ולפתע השתתק ועצם את עיניו.

“תנוח מעט, בן יקר,” עודד אותו הכומר בסבלנות, "ואחר־כך תמשיך.

“גמרתי, הוד קדושתך,” אמר דון־חואן. “ושמא שכחתי משהו – אלה וודאי רק זוטות שהאל הטוב יסלח לי ברחמיו.”

“הכיצד?” הזדעק הכומר חאסינטו, “וכי אלה בעיניך זוטות? ומה עם מעשי הניאוף שבהם טינפת את כל חייך, מה עם הנשים שפיתית, מה עם התאוות הטמאות שהתענגת בהן ללא רסן? רק התוודה נא, בחורי; מפני אלהים, פוחז שכמוך לא תוכל להסתיר אף אחד ממעשי הזימה שעשית; מוטב לך להצטער על נבזותך ולהקל על נשמתך החוטאת!”

בפניו של דון־חואן נראה ביטוי של כאב וחוסר סבלנות. “כבר אמרתי לך, אבי,” אמר בעיקשות, “שגמרתי. בהן צדקי, אין לי עוד מה לומר.”

באותו רגע שמע בעל הפונדק de las Reinas צעקה מחרידה מחדרו של הפצוע. “יהי האל עמנו,” קרא והצטלב, “נראה שפאדרה חאסינטו מגרש דיבוק מגופו של ה־señor המסכן. ריבונו שיל עולם, לא שאני אוהב דברים שכאלה בפונדק שלי.”

הצעקות האמורות נמשכו עוד זמן רב; לרגעים התעמעמו לכדי דברי שידולין דוחקים, לרגעים התלקחו לשאגה פראית; לפתע פרץ מתוך חדרו של האדון הפצוע פאדרה חאסינטו, סמוק כמו תרנגול הודו, ותוך קריאת שם הבתולה הקדושה רץ אל הכניסה. אחר־כך השתרר בפונדק שקט; רק לפורלו המדוכדך חמק לחדר אדוניו, אשר שכב פרקדן ונאנח, כשעיניו עצומות.

★

אחרי הצהרים הגיע לעיירה הזאת Padre Ildefonso de Societate Jesu, רכוב על פרדה בדרכו ממדריד לבורגוס; ומכיון שהיה חם מדי אותו יום, התעכב בדרכו בבית הכומר המקומי, לביקור אצל האב חאסינטו. הוא היה כומר צנום, מיובש כמו נקניק צלוי, בעל גבות שעירות כמו בית שחיו של קצין פרשים.

אחרי שסעדו את לבם בחלב חמוץ, תקע הישועי את זוג עיניו באב חאסינטו, שניסה לשווא להסתיר שמשהו מסעיר את רוחו. היה שקט, עד כי זמזום הזבובים נשמע כמעט כגלגולי רעם.

“ובכן זה כך” פלט לבסוף חאסינטו המיוסר. “יש לנו כאן חוטא קשה, והוא שכיב־מרע. שתדע, דון אילדפונזו, זהו דון חואן טנוריו הידוע לשמצה. הוא הסתבך פה באיזו תקרית, דו־קרב או מה – בקיצור, אני הלכתי לוודות אותו. בהתחלה זה הלך, פשוט תענוג; הוא התוודה – יופי של ווידוי, האמת ניתנת להאמר. אבל כשהגענו לדיבר הששי – כלום; לא הצלחתי להוציא ממנו מלה. אין לו, אומר הוא, מה לומר. בחיי הבתולה הקדושה – איזה נוכל! רק תחשוב, זה ההולל הכי גדול בשני חלקי קסטיליה – לא בואלנסיה ולא בקדיז תמצא אחד שישווה לו. אומרים שבשנים האחרונות הצליח לפתות שש מאות תשעים ושבע נערות; מהן מאה ושלש עשרה הלכו למנזרים, כחמשים נרצחו בידי אבותיהן או בעליהן בחימתם המוצדקת, וכמספר הזה ליבן נשבר מצער. ועכשיו תאר לעצמך, דון אילדפונזו, מופקר כזה טוען על ערש דווי בפניו של הכומר המוודה, כי מה שנוגע לניאוף אין לו ממה להתוודות! מה אתה אומר?”

“כלום,” אמר האב הישועי. “ואתה מנעת ממנו את המחילה?”

“כמובן,” ענה פאדרה חאסינטו בדכדוך. “כל הדיבורים שלי עלו בתוהו. שידלתי אותו כך שאבן היתה מתעוררת לחרטה, אבל על הבן־בלי־יעל הזה לא עבד כלום. בהתנשאות, הוא אומר, בהתנשאות חטאתי, אבי, נשבעתי לשקר, מה שאתה רוצה; אבל בענין שעליו אתה שואל – אין לי מה לומר לך. ואתה יודע מה הענין, דון אילדפונזו?” התפרץ פתאום הפאדרה ומיהר להצטלב. “אני חושב שהוא כרת ברית עם השטן. לכן הוא לא יכול להתוודות מזה. זה היה כישוף טמא. הוא פיתה את הנשים בקסמו של השטן.” האב חאסינטו רעד כולו. “שמא תנסה להסתכל עליו, Domine, הייתי אומר שאפשר להבחין בזה ממבטו.”

.Don Ildefonso, S.J שתק והרהר. “אם אתה חושב,” אמר לבסוף, “אלך לראות את האיש.”

★

דון־חואן נמנם כאשר דון אילדפונזו נכנס בהשקט לחדר ורמז ללפורלו בהינף יד לצאת; אחר־כך התישב למראשות המיטה והתבונן בפניו הנפולות של האיש ההולך למות.

לאחר שעה ארוכה נאנח הפצוע ופקח את עיניו.

“דון חואן,” אמר הישועי במתינות, “נדמה לי שהדיבור מעייף אותך.”

דון־חואן הנהן בתנועת ראש חלושה.

“איו דבר,” אמר הישועי. “וידויך, דון חואן, לא היה ברור בנקודה אחת. לא אציג לך שאלות, אבל אולי תוכל לתת ביטוי להסכמה או התנגדות למה שאומר לך – עליך.”

עיני הפצוע ננעצו כמעט בחרדה בפניו הקפואים של הכומר.

“דון חואן,” פתח דון אילדפונזו בקול קליל קמעה, “שמעתי עליך כבר מזמן; רבות הרהרתי, מדוע בעצם אתה אץ מאשה לאשה, מאהבה אל אהבה; מדוע לעולם אינך מסוגל להעצר ולשהות באותה תחושת שובע ורוגע, שאנחנו בני האדם מכנים אותה אושר – –”

דון־חואן חשף את שיניו בהעוויית כאב.

“מאהבה אל אהבה,” המשיך דון אילדפונזו בשקט. “כאילו רצית תמיד שוב ושוב לשכנע את מישהו – כנראה את עצמך, שאתה ראוי לאהבה, שאתה גבר כמו שנשים אוהבות אותו – או, דון חואן המסכן!”

שפתי הפצוע נעו; היה זה כאילו חזר על המלים האחרונות.

“ברם לאמיתו של דבר,” המשיך הכומר לדבר בנימה ידידותית, “מעולם לא היית גבר, דון חואן; רק רוחך היתה רוחו של גבר – והיא התביישה, señor, ובייאוש ניסתה להסתיר שהטבע לא חנן אותך במה שנתון לכל יצור חי –”

מהמיטה נשמע קול יבבה של נער.

''לכן, דון־חואן, שיחקת את הגבר כבר מימי בחרותך; היית אמיץ עד טירוף, הרפתקן, מתנשא ושחצן, בכדי לדכא בתוך עצמך את ההרגשה המשפילה, שהאחרים טובים וגבריים ממך; אבל זה היה שקר, ולכן ערמת בפזרנות הוכחה על הוכחה; שום הוכחה לא יכלה לספק אותך, כי היא היתה רק מדומה ועקרה – אתה לא פיתית אפילו אשה אחת, דון־חואן. אתה מעולם לא ידעת אהבה, רק התאמצת בקדחתנות, ככל שפגשת אשה נחשקת ורמת מעלה, להקסים אותה ברוחך, באבירותך, בתאוותנותך, שבהן שכנעת את עצמך; אתה ידעת לעשות זאת בשלמות, כי שיחקת את התפקיד. וכאשר בא אותו רגע שבו ברכי אשה מתמוטטות תחתיה – זה היה מוכרח להיות בשבילך גיהינום, דון־חואן, זה היה גיהינום, כי באותו רגע חווית את גאוותך הארורה יחד עם ההשפלה הנוראה ביותר. וחייב היית להקרע מהחיבוק, שזכית בו במחיר סיכון חייך, ולברוח, דון אומלל, לברוח מזרועות האשה המוכנעת, ועוד לפלוט דבר שקר יפה משפתותיך, השפתיים שאין לעמוד בפניהן. זה היה וודאי גיהינום, דון־חואן."

הפצוע הסב את פניו אל הקיר ובכה.

דון אילדפונזו קם. “מסכן,” אמר. “התבייש להודות בכך אפילו בשעת הוידוי הקדוש. נו, אתה רואה, עברנו את זה; אבל אסור לי לגזול מהאב חאסינטו את הבעל־תשובה שלו.”

אשר על כן שלח להביא את הכומר; וכאשר הגיע פאדרה חאסינטו, אמר לו דון אילדפונזו: “ראה, אבי, התוודה מהכל ובכה. חרטתו היא כנה מעל לכל ספק; אולי אפשר להעניק לו את המחילה.” 

1932

לאציל האנגלי הצעיר, Sir Oliver Mendeville, ששהה באיטליה במסע לימודים, הגיעה, בהיותו בפירנצה, הידיעה שאביו, Sir William, נאסף אל אבותיו. לפיכך נפרד Sir Oliver, בלב כבד ודמעות למכביר, מ־signorina Maddalena, תוך שהוא נשבע לשוב בהקדם האפשרי, ויצא בלווית משרתו בדרכו לנמל ג’נובה.

ביום השלישי למסעם הם נקלעו לגשם זלעפות, בדיוק בכניסה לכפר שכוח אל. Sir oliver עצר את סוסו מתחת לצמרתו של עץ ענף. "Paolo, אמר למשרתו, “תסתכל האם יש פה איזה albergo, כלומר אכסניה, שאפשר לחכות שם לגמר הגשם.”

“מה שנוגע למשרת ולסוסים,” נשמע קול מעל ראשיהם, נשמע קול מעל ראשיהם, “ה־albergo הוא שם מעבר לפינה; אבל אתה, cavaliere,¹ תעשה חסד עמדי, אם תואיל לסור אל מתחת לקורת הגג הצנועה של ביתנו.”

Sir Oliver הסיר את כובעו רחב השוליים לאות ברכה ופנה אל החלון שממנו גיחך כומר זקן ושמן. “Vossignoria reverendissima”² אמר בנימוס רב, “מקדם בנדיבות יתרה פני זר העוזב את ארצכם היפה, כשכבד עליו משא התודה על כל הטוב אשר הרעיפה עליו בפזרנות כזו.”

“Bene ³, בני,” אמר הכומר, “אבל אם תמשיך לדבר עוד קצת, תתרטב לגמרי. אז תואיל לרדת מהסוסה הבלה שלך, ותזוז קצת, כי נפתחו עד מאד ארובות השמיים.”

Sir Oliver התפלא מאד, כאשר molto reverendo parocco⁴ בא לקראתו בפרוזדור הבית: כומר קטן כל־כך לא ראה מימיו; כאשר קד את קידת הנימוסין, נאלץ להתכופף עד שראשו נתמלא בדם.

“אה, עזוב,” אמר הכומר. “אני רק בן המסדר הפרנציסקני⁵, cavaliere. קוראים לי Padre Ippolito ⁶. הא, מריאטו, תביא לנו נקניק ויין. לכאן, אדוני, יש פה חושך נורא. אתה Inglese, נכון? תראה, תראה, מאז שאתם האנגלים קרעתם את עצמכם מחיק הכנסיה הקדושה, אתם פוקדים את איטליה כמו זבובים. אני מבין, signore, אין ספק שאתם מתגעגעים. תראה, מאריאטו, האדון הוא Inglese. מסכן, כל כך צעיר וכבר אנגלי! תחתוך לך חתיכת נקניק, cavaliere, הוא על אמת מ־Verona. אני אומר, ליין צריך נקניק ורונזי, ושבני בולוניה יתפחלצו עם המורטדלה שלהם. תהמר תמיד על נקניק ורונזי ושקדים מלוחים, בני. אתה לא היית בוורונה? חבל. משם בא הוורונזי האלהי, signore. עליך להבין שמוצאי מוורונה. עיר ואם, אדוני. קוראים לה גם עיר ה־Scaligeri⁷ האם היין לטעמך?”

“Grazie, Padre”⁸ מלמל סר אוליבר. "אצלנו באנגליה קוראים לוורונה “עירה של יוליה”.

“מה אתה שח,” התפלא Padre Ippolito, “ולמה? אפילו אני לא יודע שהיתה שם איזו נסיכה יוליה. נכון, כבר ארבעים שנה שלא הייתי שם – איזו יוליה זאת יכלה להיות?”

“יוליה לבית קפולט,” הסביר סר אוליבר. “אתה יודע, יש לנו אפילו מחזה כזה עליה, פרי עטו של אחד שייקספיר. מחזה יפה מאד. אתה מכיר אותו, Padre?”

“לא. אבל חכה רגע, יוליה לבית קפולט, יוליה לבית קפולט…” קשקש Padre Ippolito, “בעצם הייתי צריך להכיר אותה. הייתי מבקר בבית הקפולטים עם Padre Lorenzo –”

“אתה הכרת את הנזיר לורנצו?”, לחש סר אוליבר בנשימה עצורה.

“ואיך לא אכיר אותו? אני, אדוני, הייתי פרח כמורה שלו. תשמע, אולי זאת אותה יוליה שנישאה לרוזן פאריס? אותה אכן הכרתי. היתה אשה מצויינת ויראת שמיים, הרוזנת יוליה. היא היתה מבנות הקפולטים, אלה שהיתה להם חנות קטיפה.”

“זאת לא יכולה להיות היא,” הכריז סר אוליבר. “יוליה האמיתית הלכה לעולמה בדמי ימיה ובדרך כה נוגעת ללב, שקשה לתאר כמוה.”

“אה,” אמר ה־molto reverendo, “אז זאת לא היא. היוליה שהכרתי התחתנה עם הרוזן פאריס והיו להם שמונה ילדים. אשה למופת והדורת כבוד, אדוני הצעיר, שאלהים יזכה אותך בכמוה. אמת, סיפרו שלפני כן היא פעם השתגעה אחרי אחד כזה crapulone⁹ – אה, signore, על מי לא סיפרו כזאת? הנעורים הם, כידוע לכל, בלתי שקולים ומטורפים. תשמח, cavaliere, שעודך צעיר. האם גם האנגלים צעירים?”

“כן,” נאנח סר אוליבר. “הלא גם אותנו, אבי, מלחכת להבתו של רומיאו הצעיר.”

“רומיאו?” שח Padre Ippolito ולגם מיינו. “אותו הייתי צריך להכיר. הנה הנה, האם זה לא אותו sciocco¹⁰ צעיר, הפוחז הזה, המנוול לבית Montague, שפצע את הרוזן פאריס? אמרו שזה בגלל יוליה. כן, ככה. יוליה נועדה לרוזן פאריס – שידוך טוב, signore, הפאריס הזה היה איש צעיר עשיר מאד וטוב לב – אבל הרומיאו הזה החליט, כך אומרים – שאת יוליה יקבל הוא – איולת כזאת, אדוני,” נהם ה־padre. “כאילו בית קפולט יכול היה לתת את הבת למישהו מהמונטגיואים פושטי הרגל. והוסף לכך, שהמונטגיואים צדדו ב־Mantova, בעוד שהקפולטים היו בצדו של הדוכס ממילנו. לא, לא. אני חושב שה־assalto assassinatico¹¹ נגד פאריס היה פשוט התנקשות על רקע פוליטי. כיום יש בכל רק פוליטיקה, בני. ברור כשמש, אחרי השערוריה הזאת היה רומיאו מוכרח לברוח למנטובה, ולא חזר יותר.”

“זאת אם כן טעות,” נפלט מפיו של סר אוליבר. “אני מבקש את מחילתך, Padre, אבל זה לא היה כך. יוליה אהבה את רומיאו, אבל הוריה ניסו להכריח אותה להינשא לרוזן פאריס – –”

“והם ידעו למה,” הסכים הכומר הזקן. “רומיאו היה ribaldo¹² וצידד במנטובה.”

“אבל לפני החתונה עם פאריס השיג לה האב לורנצו אבקה, שתגרום לה למוות מדומה,” המשיך סר אוליבר.

“זה שקר,” אמר Padre Ippolito בעוז. “את זאת לא היה לורנצו עושה לעולם. אבל האמת היא שרומיאו התנפל על פאריס ברחוב, ופצע אותו. אולי היה שיכור.”

“סלח לי, אבי, אבל זה היה לגמרי אחרת,” מחה סר אוליבר. “האמת היא שאת יוליה קברו. רומיאו פילח את פאריס מעל קברה לפי חרב –”

"חכה " אמר הכומר. “ראשית זה לא היה מעל לקבר, אלא ברחוב ליד אנדרטת Scaligeri. ושנית, רומיאו לא פילח אותו, אלא רק דקר אותו בכתף. בחורי, להרוג את מישהו בחרב זה לא תמיד מצליח. רק תנסה, איש צעיר!”

“Scusi,”¹³ התווכח סר אוליבר, “אני ראיתי את זה בהצגת הבכורה ממש על הבמה. הרוזן פאריס באמת נדקר בדו־קרב למוות, ונפח את נשמתו בו במקום. רומיאו, באשר חשב שיוליה באמת מתה הרעיל את עצמו על קברה. כך זה היה, אבי.”

“איפה!” נהם האב Ippolito, “לא הרעיל את עצמו. ברח למנטובה, ידידי.”

“סלח לי Padre” עמד סר אוליבר על שלו, “אני בעיניים האלה ראיתי – ישבתי בשורה הראשונה! אותו רגע התעוררה יוליה מתרדמתה ומשראתה שיקירה רומיאו מת, לקחה גם היא רעל ומתה גם היא.”

“מה פתאום,” כעס Padre Ippolito. "אני משתומם – מי בכלל התחיל ברכילות הזאת. האמת היא שרומיאו ברח למנטובה, ויוליה המסכנה, מתוך צער לקחה קצת רעל. אבל זה לא היה כלום, cavaliere, רק ילדותיות כזאת; תחשוב על זה – עוד לא מלאו לה חמש עשרה. אני יודע את זה מפיו של לורנצו, איש צעיר; מובן מאליו, אני הייתי אז כזה ragazzo ¹⁴, "הכומר הטוב הראה קו גובה של כאמה מהרצפה. “את יוליה לקחו אחר־כך אל דודתה ב־Besenzano, בכדי שתתאושש. שם ביקר אצלה הרוזן פאריס, ידו עדיין בתחבושת, וברור לך איך דברים כאלה נופלים: היתה זאת אהבה איתנה כמו קורה. לא יצאו שלשה חודשים והם נישאו. Ecco, signore¹⁵ – ככה זה בחיים. אני עצמי הייתי בחתונה בתור פרח כמורה בגלימה לבנה.”

סר אוליבר יישב נדהם קמעה. “אל נא תכעס, אבי,” אמר לבסוף, “אבל במחזה האנגלי הזה זה יפה יותר פי אלף.”

האב איפוליטו נהם. “יותר יפה! אני לא מבין, מה יפה כל כך אם שני אנשים צעירים מקפחים את חייהם בידם. היה חבל עליהם, איש צעיר. אני אומר לך, יותר יפה הוא שיוליה נישאה לאיש וילדה שמונה ילדים, ואיזה ילדים, אלהים אדירים: כמו תמונות, אחד אחד.”

אוליבר נענע בראשו. “זה כבר לא זה, caro Padre ¹⁶; אתה אינך יודע מה היא אהבה גדולה.”

הכומר הגוץ מצמץ שקוע במחשבה. “אהבה גדולה? אני חושב שזה קורה, כאשר שני אנשים יודעים לשאת זה את זו לאורך כל החיים… במסירות ובנאמנות… יוליה היתה אישה נדירה ואצילית, אדוני היקר. חינכה שמונה ילדים ושירתה ליד בעלה עד מותה. – – אז אצלכם קוראים לוורונה “עירה של יוליה”? זה יפה מאד מצדכם, האנגלים, cavaliere. גברת יוליה היתה באמת אישה יוצאת מן הכלל, יתן לה אלהים תהילת נצח.”

אוליבר הצעיר ניעור לפתע ממחשבותיו. “ומה קרה לרומיאו?”

“זה? אפילו אינני יודע. משהו שמעתי עליו. – אח אני נזכר. התאהב במנטובה בבתו של איזה marchese – – איך רק קראו לו? Montefalco, Monfalcone או כך איכשהו. אה, cavaliere, זה היה מה שאתם מכנים “אהבה גדולה”! אפילו חטף אותה או משהו כזה, זה היה סיפור רומנטי נורא, אבל את הפרטים שכחתי; עליך לדעת – זה קרה במנטובה. אבל סיפרו שזאת passione senza esempio, תאוה כזאת שאין לה אח ורע, אדוני. לפחות כך הילך הסיפור. Ecco, signore – הגשם פסק.”

סר אוליבר קם ממקומו ומתח את גובה גופו המביך. “היית נחמד אלי נורא, Thank you so much .Padre. אולי תרשה לי להשאיר בידיך משהו… בשביל עניי צאן מרעיתך”, מלמל תוך שהוא מעלה סומק ודוחף אל מתחת לשולי הצלחת חופן מטבעות.

“מה פתאום, מה פתאום,” נבהל Padre Ippolito ונפנף בידיו במחאה; “מה פתאום, כל כך הרבה כסף בעד נתח כזית של נקניק ורונזי!”

“קצת גם בעד הסיפור,” אמר אוליבר הצעיר בחפזון. “היה – אה, היה מאד, מאד – – אני לא יודע איך לומרVery much indeed.”

אל חלונות בית הכומר נשפכו קרני השמש.

1932

Mlle Claire (מאנשי ה־Comedie Francaise) לא הוציאה הגה; היא ידעה שהקיסר רגיל מפעם לפעם לשקוע בהרהורים ואיננו אוהב שיפריעוהו בכך. ואגב, בינינו לבין עצמנו, על מה אפשר לדבר אתו? מה תאמרו – הלא הוא בכל זאת קיסר; לא מרגישים כאן בבית, הלא כן? (אחרי ככלות הכל הוא פה זר, מהרהרת Mlle Claire, pas tres Parisien.) אף על פי כן, ככה ליד האח, יש לו פנים די יפים. (כמובן, אלמלא היה כל כך שמן.) (la la, אפילו אין לו טיפת צוואר – c’est drole.) (אבל כמובן היה יכול להיות קצת יותר מנומס!)

על האח מתקתק שעון שיש כבד. מחר, מהרהר הקיסר, עלי לקבל את נציגי הערים – מטופש אבל מה לעשות; הם וודאי יתלוננו על המסים. אחר־כך השגריר האוסטרי – כל הדיבורים האלה על ההיסטוריה. אחר־כך יבואו נשיאי בתי המשפט החדשים להציג את עצמם – אני חייב לקרוא עוד בטרם בואם היכן פעל בעבר מי מהם; האנשים נהנים שאני יודע עליהם משהו. הקיסר מונה בעזרת אצבעותיו. עוד משהו? כן, הרוזן וונטורה, שוב יבוא להלשין על האפיפיור – – נפוליאון דיכא דחף לפהק. אלהים, איזה שעמום! צריך הייתי להזמין את ההוא – מה שמו? את האיש הזריז שחזר עכשיו מאנגליה. איך רק קוראים לו – porco, הרי זה המרגל הטוב ביותר שלי!

“Sacrebleu,” נוהם הקיסר, “איך קוראים לברנש ההוא?”

Mlle Claire שינתה את יציבת ישיבתה ושתקה מתוך הזדהות.

לא חשוב, מהרהר הקיסר, מה שלא יהיה שמו; אבל הידיעות שהוא שולח הן בדרך כלל מצויינות. אדם מועיל, זה – maledetto! כמה טפשי לשכוח שמות! אני הלא מחונן בזכרון טוב לשמות, מתפלא הקיסר. כמה אלפי שמות אני נושא בראשי – רק החיילים שאני מכיר בשמם! הייתי מתערב שאני זוכר עד היום את שמותיהם של כל חברי בבית הספר לקצינים – וגם של חברי מילדות. חכה, הנה Tonio המכונה,Biglia Francio הקרוי Ricintello, Tonio Zufolo,Mario Barbietola, Luca שכינויו Feto (הקיסר חייך), Andrea המכונה Puzzo או Tirone –– את כולם אני זוכר בשם, אומר הקיסר בלבו, אבל עכשיו אינני מסוגל בשום אופן להיזכר בזהו – tonerre!

“Madame,” אומר הקיסר מעומק הרהוריו, “האם גם לך יש זכרון משונה שכזה? האדם זוכר את שמות חבריו מילדות, אבל נבצר ממנו שמו של אדם שדיבר אתו לפני חודש.”

“כמובן, Sire,” אמרה Mlle Claire, “זה מוזר כל כך, הלא כן?” Mlle Claire ניסתה להיזכר בשם כל שהוא מימי ילדותה; אבל לא צף בזכרונה אף לא שם אחד, ונזכרה רק בשמו של מאהבה הראשון. זה היה איזה Henry. כן, Henry היה שמו.

“מוזר,” נהם הקיסר, בתוקעו את מבטיו בלהבות שבאח. “כולם חיים לנגד עיני. Gamba, Zufolo, Briccone, Barbabietola, Fuzzo הקטן, Biglia, Mattaccio, Mazzasette, Beccajo, Ciondolone, Fanciuto – היינו כתריסר בנדיטים, Madama. לי קראו Il Capitano – Polio.”

“נהדר,” קראה Mlle Claire. “אתה, Sire, היית המפקד?”

“אכן כן,” סיפר הקיסר שקוע בהרהוריו. “או שהייתי ראש השודדים או ראש השוטרים, הכל על פי הנסיבות. אני הובלתי אותם, את מבינה? פעם אחת אפילו פקדתי לתלות את Mattaccio בעוון אי ציות. ברגע האחרון הוריד אותו השומר הזקן Zoppo מהעץ. באותם הימים היתה הגישה לשלטון שונה. capitano שכזה היה אדונם של אנשיו לשבט ולחסד – היתה שם כנופייה עויינת של נערים, שאותה הנהיג אחד Zani. מאוחר יותר הוא היה באמת ראש שודדים בקורסיקה. לפני שלוש שנים הוריתי להמית אותו ביריה.”

“אפשר לראות,” נשפה Mlle Claire, “שהוד מלכותך כבר נולד מנהיג.”

הקיסר הניד את ראשו. “את סבורה כך? אז, בתור Capitano, חשתי את עוצמתי באופן הרבה יותר החלטי. למשול, Madame, זה לא רק לתת פקודות. לתת פקודות ללא היסוסים וללא התחשבות – לא לדאוג לתוצאות אפשריות – – Madame, זאת היתה תחושת הריבונות שבדבר, שזה רק משחק, שידעתי שזה רק משחק – –”

Mlle Claire החלה להבין שאל לה להתערב בדיבור; יהא נא הדבר זקוף לזכותה.

“וגם עכשיו, גם עכשיו,” המשיך הקיסר בדברו פחות או יותר אל עצמו. “לעתים קרובות עולה על דעתי לפתע פתאום: Polio, הלא זה רק משחק! קוראים לך הוד מלכותך, קוראים לך Sire, כי אנחנו משחקים בזה, אנחנו כולנו. החיילים האלה העומדים דום – – המיניסטרים והשגרירים המשתחווים אפיים – – הכל משחק. ואף אחד לא ידחוף את רעהו במרפק במותניו, אף אחד לא יפרוץ בצחוק – – בתור ילדים שחקנו גם כן באותה רצינות. זה חלק מהמשחק, Madame: להעמיד פנים כאילו כל זה קורה על אמת – –”

על האח מתקתק שעון שיש כבד. הקיסר מוזר, חשבה Mlle Claire בלבה, בתחושת אי בטחון.

“אולי מעבר לדלת הם קורצים עין זה לזה,” ממשיך הקיסר בהרהוריו. “ואולי הם מתלחשים: הוא ממזר הוא, Polio, איך הוא יודע לשחק את הקיסר; לא הניד אפילו עפעף – – אלמלא זה משחק, אפשר היה לחשוב שהוא לוקח את זה ברצינות!” הקיסר חרחר, כאילו הוא צוחק בלב לבו. “מצחיק, מה, Madame? ואני כל כך מרכז בהם תשומת לב – – אם אראה את דחיפת המרפק הראשונה, שאני אהיה הפורץ ראשונה בצחוק. אבל – כלום. לפעמים יש לי הרגשה, שהם קשרו קשר לסדר אותי. את מבינה – שאאמין שזה לא משחק, ואחר־כך ילעגו לי בצוותא: Polio, Polio, איך סידרנו אותך!” הקיסר צחק בשקט. “לא, לא! אותי לא יסדרו! את שאני יודע, אני יודע – –”

Polio, הרהרה Mlle Claire. כשתבוא שעת הפינוקים, אקרא לו בשם זה.Mon petit Polio.Polio.

“סליחה?” שאל הקיסר בנימת קול חריפה.

“לא דבר, sire,” התגוננה Mlle Claire.

“טוב שכך. חשבתי שאמרת משהו.” הקיסר גחן אל האש. “מוזר. אצל הנשים לא הרגשתי בזה בחריפות כזאת; אצל הגברים זה שכיח יותר. בעומק נשמתם לעולם אינם חדלים להיות נערים. לכן הם עושים דברים רבים כל כך – הם בעצם רק משחקים. לכן הם עושים את הדברים בלהט כזה ובריכוז, כי זה בעצם משחק, האינך חושבת? האם יכול מישהו להיות קיסר ברצינות, המממ? אני יודע שזה רק צחוק.”

היה שקט. “לא, לא, לא,” מלמל הקיסר. “אל תאמיני. אבל לפעמים מאבד האדם את הבטחון, את מבינה? לפעמים הוא נבהל – – הלא אני עדייו Polio הקטן וכל זה סתם כך, אמת? אבל, mon Dieu, עד שזה יתפוצץ! זהו העניין, שאין האדם לעולם בטוח לגמרי – –” הקיסר הרים את עיניו והתבונן בריכוז ב־Mlle claire. “רק ביחסיו עם אשה, Madame, רק באהבה הוא בטוח ש־ ש־ שהוא כבר לא ילד; כאן הוא לפחות יודע שהוא גבר, לעזאזל!” הקיסר קם על רגליו בקפיצה.“Allons, Madame!” לפתע הוא היה לוהט ונוקשה מאד.

“Ah, Sire,” נאנחה Mlle Claire, – Comme vous etes grand!"

1933