היה לילה והגברים בני יוון התקרבו אל האש הבוערת.
“הכבש הזאת אי אפשר היה לאכול אותה,” פתה תרסיטס תוך שהוא מחטט בין שיניו. “אני מתפלא עליכם, כבני יוון, איך אתם משלימים עם זה. אני הייתי מתערב שהם קיבלו לארוחת הערב לפחות שה רך בן שנה; אבל כמובן, בשבילנו החיילים הותיקים מספיק איזה תיש מסריח. חבריא, אם אני נזכר בבשר הכבש אצלנו ביוון –”
“עזוב, תרסיטס,” נהם אבא איפאטור. “במלחמה כמו במלחמה.”
“מלחמה,” אמר תרסיטס. “תגיד לי, מה זה בשבילך מלחמה? זה שאנחנו כבר רובצים פה עשר שנים סתם בשביל כלום? אני אגיד לכם, בחורים, מה זה: זאת בכלל לא מלחמה, רק האדונים המצביאים וכמה גדולים סידרו לעצמם טיול על חשבון המדינה; ואנחנו, החיילים הותיקים, צריכים לעמוד בפיות פעורים ולהסתכל על איזה ינוקא זב חוטם וילד־של־אמא שמסתובב במחנה ומתרברב עם המגן הזה שלו. ככה זה, אחא.”
“אתה מתכוון לאכילס בן פליאוס,” אמר לאומידון הצעיר.
“הוא או אחר,” הכריז תרסיטס. “מי שיש לו עיניים בראש יודע על מי זה מתאים. רבותי, אף אחד לא יכניס לי את זה לראש: אילו העניין היה באמת טרויה המטומטמת, אז מזמן היינו לוקחים אותה. רק להתעטש כמו שצריך והיא על כף היד. מדוע לא תוקפים את השער הראשי? ברור, כזאת מתקפה יסודית ומרשימה, עם צעקות, איומים ושירי מלחמה – ותיכף המלחמה היתה נגמרת.”
“הםם”, נהם איפאטור השקול, “בצעקות טרויה לא תיפול.”
“אז אתה מאד טועה,” צהל תרסיטס. “כל ילד יודע שאנשי טרויה הם פחדנים, מוגי לב, מוכי שחין ובכלל אספסוף. רק פעם אחת להראות להם מכל הלב, מי אנחנו, היוונים! מייד הייתם רואים, איך היו זוחלים ומתחננים לרחמים! היה מספיק פה ושם להתנפל על כמה נשים שלהם כשהן הולכות לפנות ערב לשאוב מים –”
“להתנפל על נשים,” משך היפודמוס בכתפיו, “את זה, תרסיטס, לא עושים.”
“במלחמה כמו במלחמה”, קרא תרסיטס בקול גבורה. “אתה, היפודמוס, פטריוט להפליא! אתה חושב שננצח במלחמה בזה שאדון אכילס יערוך פעם בשלושה חודשים היאבקות פומבית עם הגולם הזה הקטור? בן–אדם, אלה השניים מתואמים ומשחקים את המשחק יופי; התחרויות שלהם בהיאבקות, זה מספר סולו, שהמטומטמים האלה יחשבו שהשניים האלה נלחמים בשמם! היי, טרויה, היי, הלאס, בואו לראות את האדונים הגיבורים! ואנחנו, היתר, אנחנו כלום, הסבל שלנו בשביל שום דבר, אפילו כלב לא ינבח בגללנו. אני אגיד לכם משהו, בני אכאיוס: אכילס משחק את הגיבור רק בשביל שיוכל לקחת לעצמו את כל השמנת ולגזול מאתנו את כל תהילת המלחמה. והמלחמה הזאת נסחבת רק למען שאדון אכילס יוכל להתנפח ולהופיע כמו גיבור מי יודע מה. אני מתפלא עליכם שאתם לא רואים את זה.”
“תגיד לי, תרסיטס,” השמיע לאומידון הצעיר את קולו, “מה בעצם עשה לך אכילס?”
“לי? כלום, ממש כלום,” ענה תרסיטס במרירות כעוסה. “מה איכפת לי ממנו? שתדע, אני אפילו לא מדבר אתו; אבל לכל העם כבר יוצא מהאף איך הוא מפגין חשיבות. למשל, משחק הברוגז שלו באוהל. אנחנו חיים בשעה היסטורית כזאת, שבה מוכרע כבודה של הלאס; כל העולם מסתכל בנו – ומה עושה אדון גיבור? מתגלגל לו באוהל, אומר שלא יילחם. אולי אנחנו צריכים לקחת על הכתפיים שלנו את השעה ההיסטורית ואת כבודה של הלאס במקומו? אבל זה ככה: ברגע שהעניינים מתחילים להסתבך, הוא נעלם לו באוהל ומשחק ברוגז. פףף, איזו קומדיה! כאלה הם גיבורי האומה! מוגי לב סתם!”
“אני לא יודע, טרסיטס,” אמר איפאטור השקול. “אכילס, אומרים, נעלב נורא, מכיון שאגממנון החזיר להוריה את שפחתו, איד קוראים לה, בת־בריזוס או בת־כריזוס, כך איכשהו. בן־פליאוס הפך את העניין לעניין של יוקרה, אבל אני חושב שהוא באמת אהב את הבחורה. חביבי, זאת איננה שום קומדיה,”
“אתה מספר לי”, ענה טרסיטס. “אני יודע טוב מאד איך זה היה. אגממנון פשוט גזל ממנו את הבחורה, מבין? ברור, יש לו המון תכשיטים ואחרי בשר נשים הוא עוגב כמו חתול מיוחם – אבל מנשים כבר מספיק ודי: בגלל הזנזונת הזאת הלנה התחילה המלחמה ועכשיו שוב זה – – שמעתם שהלנה בזמן האחרון היא בצדו של הקטור? חבריא, זו היתה כבר בידיים של כל אחד בטרויה, כולל הזקן הזה שיש לו כבר רגל אחת בקבר, פריאמוס המסריח. ובגלל נקבה שכזאת אנחנו צריכים פה לחיות במחסור ולהילחם? תודה, אני מוותר!”
“אומרים,” העיר לאומידון הצעיר, “שהלנה יפהפיה להפליא.”
“איפה,” אמר טרסיטס בבוז: “היא קמולה ובלה ומלבד זאת מרושלת שאין לזה אח ורע. אני לא הייתי נותן תמורתה שקית של פול. חבריא, אני הייתי מאחל למנלאוס הטיפש שננצח במלחמה, והוא יקבל את הלנה בחזרה. כל היופי של הלנה זה סיפור בדים, רמאות וקצת איפור.”
“ואנחנו, עם הדנאים,” אמר היפודמוס, “נלחמים, לדבריך, טרסיטס, רק בגלל סתם סיפור בדים?”
“היפודמוס היקר,” אמר תרסיטס, “נדמה לי שאינך רואה במה דברים אמורים. אנחנו, בני הלאס, נלחמים ראשית בכדי שהשועל אגממנון יוכל למלא לו שקים של שלל; שנית, בכדי שהגנדרן אכילס ישביע את תאוות הכבוד הבלתי מרוסנת שלו; שלישית, בכדי שהרמאי אודיסאוס ירמה אותנו באספקת ציוד מלחמה; ולבסוף בכדי שאיזה זמר שווקים משוחד, איזה הומרוס, או איך שקוראים לנווד הזה, ישיר, תמורת כמה פרוטות עלובות, שירי הלל לבוגדים הכי גדולים של העם היווני, ותוך כדי כך גם ישמיץ, או לפחות יעלים, את הגיבורים האכאים האמיתיים, הנושאים בצנעה את קורבנם, כמו שאתם. ככה זה, היפודמוס.”
“הבוגדים הכי גדולים,” אמר איפאטור, “זאת, טרסיטס, מלה חזקה מדי.”
“אז שתדעו,” התפרץ תרסיטס ועמעם מייד את קולו, “לי יש הוכחות על בגידתם. רבותי, זה דבר נורא: אני לא אגיד לכם את כל מה שאני יודע, אבל אנא תרשמו לפניכם: אנחנו מכורים. אתם הלא צריכים לראות את זה בעצמכם: האם יעלה על הדעת שאנחנו, היוונים, העם האמיץ והמפותח ביותר בעולם, לא נצליח לכבוש כבר מזמן את המזבלה הזאת של טרויה ולעשות סדר עם הקבצנים והפרחחים באיליון – אלא אם אנחנו כבר שנים על שנים קורבנות של בגידה? האם אתה, איפאטור, חושב אותנו, בני אכאיוס, ללהקת כלבים מוגי לב שאיננה מסוגלת לגמור כבר מזמן עם טרויה זו המלוכלכת? אולי הטרויאנים הם חיילים יותר טובים מאתנו? שמע, איפאטור, אם אתה חושב כך, אתה לא יכול להיות יווני אפילו, רק אולי איזה אפירוטי או תראקי. אדם יווני אמיתי, בן יוון העתיקה, חייב לחוש בכאב באיזו תקופה מבישה וזדונית אנחנו חיים.”
“זה נכון,” סבר היפודמוס, שקוע בהרהורים, “שהמלחמה הזאת כבר נסחבת משהו נורא.”
“אז אתה רואה,” קרא תרסיטס. “ואני אגיד לך מדוע: כי הטרויאנים יש להם בני ברית וסייענים בתוכנו. אולי אתם יודעים למי אני מתכוון.”
“למי?” אמר איפאטור בארשת של רצינות. “עכשיו אתה כבר צריך לגמור, טרסיטס, את מה שהתחלת.”
“אני שונא לומר את זה,” התגונן תרסיטס. “אתם, דנאים, מכירים אותי, יודעים שאינני עוסק ברכילות; אבל אם תחשבו שיש בזה עניין לציבור, אז אגיד לכם דבר נורא. לא מזמן שוחחתי עם כמה יוונים טובים ואמיצים; כפטריוט אני משיח על המלחמה, על האויב, ומתוך הטבע היווני הכן שלי אני אומר שהטרויאנים, אויבינו בנפש ופראי אדם, הם להקה של פחדנים, גנבים, לא־יוצלחים, ארחי־פרחי ועכברושים, שמלכם פריאמוס הוא ישיש סנילי ומגוחך והקטור שלהם מוג לב. אתם, אחים אכאיים, הלא תודו שזו דרך חשיבה יוונית אמיתית. ולפתע יוצא לו מהצל אגממנון בכבודו ובעצמו – אפילו כבר לא מתבייש להציץ ולצותת! – ואומר: ‘לאט לך, תרסיטס; הטרויאנים הם חיילים טובים, פריאמוס הקשיש הוא גבר כהלכה והקטור הוא גיבור.’ ואחר־כך הוא הסתובב על עקביו ונעלם לפני שהספקתי לגמור אתו כיאות. רבותי, אני נשארתי שם, כאילו שפכו עלי דלי של רותחים. תראו־תראו, אמרתי בלבי, מאין נושבת הרוח! עכשיו אנחנו יודעים מי מכניס רוח נכאים במחננו ומפיץ מחשבות מרי ותעמולה עויינת! איך ננצח במלחמה, אם הטרויאנים המנוולים האלה יש להם סוכנים בתוכנו, וגרוע מזה – ממש בתוך המטה הכללי? ואתם חושבים, בני אכאיוס, שבוגד כזה עושה את מלאכתו החתרנית סתם ככה, בלי גמול? לא, חביבי, הוא לא יהלל בחינם את אויבי עמנו; אין ספק שהוא קיבל בעד זה מהטרויאנים תשלום כבד. רק תסדרו את הדברים בראשכם, בחורים: המלחמה נסחבת, בכוונה, אכילס נעלב במתכוון, בצבאנו נשמע בכל מקום קול אנחה ומרי, בכל מקום מתפשט חוסר משמעת – בקיצור הכל מלא נבלה ושוד ושבר. מי שתסתכלו עליו, הוא בוגד שמכר את נשמתו, סוכן זר, מסית ומדיח. ואם אתה מגלה את התככים שלהם, אומרים עליך שאתה נברן ואלמנט מסוכן. זהו שכרו של אדם כמוני החפץ לשרת את עמו ואת כבודו ולרומם את תהילתו, מבלי להסתכל שמאלה או ימינה! לאן הגענו, אנחנו, בני יוון העתיקה! עוד ניחנק בכל הבוץ הנורא הזה! פעם יכתבו על תקופתנו כעל עידן של ביזוי האומה, רמיסת כבודה, בושה, עבדות, קטנוניות ובגידה, שלילת החירות והתפוררות, פחדנות, שחיתות ורקבון מוסרי –”
“מה שהיה – היה, ומה שיהיה – יהיה,” פיהק איפאטור. “אני הולך לישון. לילה טוב, חבריא!”
“לילה טוב,” אמר טרסיטס בנימה לבבית ומתח את עצמותיו בהנאה. “אבל היה לנו היום שיח רעים מעניין, מה?”
1931
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.