אנשי האקדמיה של בויוטיה הזמינו את הפילוסוף אגאתון איש אתונה להרצות לפניהם על הפילוסופיה. אף על פי שאגאתון לא היה נואם מופלג, הוא קיבל את ההזמנה, בכדי להפיץ, ככל שיכולתו מגעת, את דבר הפילוסופיה, אשר “נראה היה שהיא נמצאת בתהליך שקיעה”, כדברי ההיסטוריון. ביום המוסכם הוא הגיע לבויוטיה, אך השעה היתה עדיין מוקדמת; אשר על כן יצא אגאתון לטייל בשעת הדמדומים בעיבורי העיר ונהנה ממעופן של ציפורי דרור מעל לגגותיה.
בשעה שמונה בדיוק הוא ניגש לאולם ההרצאות, אך מצא אותו ריק כמעט לגמרי; רק חמישה שישה אנשים ישבו על הספסלים. אגאתון התיישב ליד דוכן המרצים והחליט להמתין מעט, עד אשר יתאסף מנין גדול יותר של שומעים; בינתיים פתח את המגילה שממנה התכוון להקריא, והתעמק בה.
המגילה הזאת הכילה את כל שאלות היסוד של הפילוסופיה; היא פתחה בתורת ההכרה, המשיכה בהגדרת האמת, בהפרכתן של דעות פסולות, כלומר כל הדעות שבעולם מלבד דעותיו של אגאתון, ושרטטה את עיקרי הרעיונות הנשגבים ביותר. כאשר הגיע אגאתון למקום זה, הוא הרים את עיניו; הוא ראה שמספר השומעים עלה לתשעה, אשר על כן נתקף בזעם וצער, והוא הכה במגילה בשולחן ופתח כדלקמן:
"גבירותי ורבותי,
או ליתר דיוק andres Boiótikoi, לא נראה לי שעירכם מצטיינת בהתעניינות רבה בשאלות שברומו של עולם, הכלולות בתכנית הערב. אני יודע, גוברין דבויוטיה, שדעתכם נתונה כעת לבחירות הקרובות ל־bule המקומית, וכי שעה כזאת איננה מתאימה לדברי תבונה, ואפילו לא לחוכמה; בחירות הן עניין לפיקחים."
כאן עצר אגאתון את שטף דיבורו והרהר קמעה. “רגע אחד,” חידש את דיבורו, “זה עתה נפלט מפי משהו שטרם חשבתי עליו. אמרתי שלוש מלים: פקחות – חוכמה – תבונה. אמרתי אותן בכעס. שלושתן מציינות איזה שהוא כושר של האינטלקט; אני מרגיש שמשמעותן שונה לחלוטין, אבל אני מתקשה לומר מה מבדיל בינן. סלחו נא לי, מייד אחזור לתוכנית הערב; עלי רק להבהיר לעצמי את שלוש המלים האלה.”
“זה ברור,” הוא המשיך לאחר שעה קלה; "הניגוד לפיקחות הוא טפשות, בעוד שניגודה של חוכמה הוא שגעון. אבל מה הוא ניגודה של תבונה? יש מחשבות, רבותי, שאינן פיקחות, כי הן פשוטות מדי, שאינן חכמות, שכן הן דומות לשגעון, ובכל זאת הן נבונות. התבונה איננה דומה לא לפיקחות ולא לחוכמה.
"בני בויוטיה, בחיי היומיום לא איכפת לכם כזית, כפי שאנחנו אומרים ביוונית, מה הן הגדרות המושגים, ובכל זאת אתם מבדילים בינם. תאמרו שפלוני הוא ‘גנב פיקח’; לעולם לא תאמרו שהוא ‘גנב חכם’ וודאי לא שהוא ‘גנב נבון’. תשבחו את החייט על שהוא קובע את מחיריו בחוכמה, אבל לא תאמרו לעולם שהוא עושה זאת בתבונה. יש כאן הבדל כלשהו המונע מכם לערבב את המונחים.
"אם תאמרו על פלוני שהוא חקלאי פיקח, כוונתכם לומר מן הסתם שהוא מיטיב למכור את תוצרתו בשוק; תאמרו שהוא חקלאי חכם, כוונתכם שהוא בדרך כלל יודע לכלכל את ענייניו היטב; אבל אם תכנו אותו חקלאי נבון, משמעותו אולי שהוא חי טוב, יודע הרבה ומסוגל לשתף את עצמו בבעיות הזולת ולהשיא לו עצה רצינית.
"או, נניח, פוליטיקאי פיקח יכול בהחלט להיות נוכל ומזיק לקהיליה; אבל כפוליטיקאי חכם תכנה רק את מי שיודע לנהל את העניינים לתועלת הכלל ובאורח הראוי לשבח; בעוד אשר פוליטיקאי נבון, רבותי, את זאת אתם וודאי מרגישים כולכם, הוא אשר מכנים אותו ‘אבי המולדת’ או בדומה לכך; מכאן שהתבונה היא משהו הקרוב ללב.
"אם אומר על פלוני שהוא פיקח, אני מתכוון לתכונה הראויה לציון; כאילו אמרתי, נגיד, שלדבורה יש עוקץ או לפיל יש חדק. דבר אחר לגמרי הוא לומר שהדבורה חרוצה או שהפיל חזק מאד; יש בכך מעין הכרה: אני מכבד את החוזק, אבל לא את החדק. באותה מידת רצינות אומר על פלוני שהוא חכם. אבל אם אומר שהוא נבון – זה, חביבי, ענייו אחר; זה כאילו אמרתי שאני מחבב אותו. בקיצור, פיקחות היא מתת או כושר; חוכמה היא יכולת או עוצמה; אבל התבונה היא סגולה.
"ועכשיו אני כבר יודע מה ההבדל בין שלוש המלים: הפקחות היא בדרך כלל אכזרית, אנוכית ונוטה להרע; היא מחפשת את חולשות הזולת ויודעת לנצלן לטובתה; היא מובילה להצלחה.
"החוכמה היא בדרך כלל אכזרית לבני אדם, אבל צודקת כלפי תכליותיה; היא מחפשת את טובת הכלל; אם היא מגלה חולשה או פיגור אצל הזולת, היא מבקשת לסלקה על ידי הדרכה או משמעת; היא מובילה לתיקון הדברים.
"התבונה איננה יכולה להיות אכזרית, כי טיבה רצון טוב וסימפטיה; אין היא עוד מבקשת אפילו את תועלת הכלל, כי היא אוהבת את בני האדם ואין לה עניין בחיפוש תכלית מרחיקת לכת יותר; במוצאה חולשה או עניות רוח בזולת, היא מוחלת ואוהבת; היא מובילה להרמוניה.
"גוברין דבויוטיה, השמעתם אי פעם שאדם אומלל ייקרא ‘נבון’? או לץ? או אדם מר נפש ומאוכזב? אמרו נא לי, מדוע נוהגים – לפחות בחיים שמחוץ לפילוסופיה – לכנות אדם נבון באשר הוא ממעט לשנוא וחי בהבנה טובה עם העולם הסובב אותו? אמרו בלב פעמים רבות ומרובות את המלה ‘תבונה’; אמרו אותה כאשר אתם שרויים בשמחה או בצער, עייפים, ממורמרים וקצרי רוח; תשמעו בה הד של עצב, אבל עצב מפוייס, שמחה החוזרת אל עצמה בעדן, עייפות, אבל עייפות מלאת אתגרים, סבלנות ומחילה לאין קץ; כל אלה הם, ידידי, קולות מהנים ונוגים, קולות שבהם מהדהדת התבונה.
"כן, התבונה היא מין תוגה. את החוכמה יכול אדם להשקיע כולה בפעלו, יכול להגשימה במלאכתו. אבל התבונה לעולם תישאר מרחפת מעל לכל מלאכה. אדם נבון דומה לגנן, המזבל את גנו וקושר את הורדים לתמוכות ותוך כדי כך הוא חושב, אם תמצי, על אלהים. מלאכתו לעולם לא תקיף את מלוא תבונתו ולא תגשימנה. החוכמה היא חוכמת המעשה, התבונה – תבונת החוויה.
"אלא שמשוררים ואומנים רבי תבונה יודעים להשקיע גם את החוויה ביצירתם; אין הם מגישים את תבונתם במעשים, אלא במישרין בחוויה. זאת סגולתה המיוחדת של האומנות ודבר בעולם לא ישווה לה.
“ראו, פרשתי לגמרי מהנושא שלי. אבל מה נותר לי עוד לומר? אם התבונה נעוצה בחוויה ולא במחשבה, אין צורך שאקרא מהמגילה שהבאתי.”
1920
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.