ארבעה ותיקי קרבות של יוליוס קיסר, אשר חזרו הביתה – לאחר השתתפותם במערכות גליה ובריטניה – עטורי תהילה, בטריומף שעלה על כל מה שהעולם ראה עד אז, ובכן אותם ארבעה גיבורים, ר"ל Bullio, רב־טוראי בדימוס, Lucius, המכונה בשל רזונו Sartor,Macer, המכונה Hilla, מרפא הסוסים של הלגיון השני, ואחרון אחרון Strobus מהעיר Gaeta, התכנסו בבית היין של היווני הסיציליאני, הממזר הידוע אונוקרטס, על מנת להיזכר בצוותא במעללים הצבאיים המהוללים, שהם היו עדים להם. כיון שהיה קצת חם, הציב אונוקרטס למענם שולחן ברחוב, ושם בילו ארבעת החיילים בשתיה כדת תוך כדי שיחה קולנית. לא ייפלא איפוא, שכעבור שעה קלה התאספו סביבם אנשים עוברי הרחוב ההוא, בעלי מלאכה, נהגי פרדות, ילדים ונשים שתינוקות בזרועותיהן, בכדי להקשיב לשיחתם. זאת לדעת שאותה עת היו מעלליו של יוליוס קיסר הגדול עדיין מעוררים עניין בלב כל אזרחי רומי.
“אז תשמעו,” אמר סטרובוס איש גאאטה, “מה שקרה כאשר עמדו מולנו שם על גדות הנהר ההוא שלושים אלף סנונים.”
“חכה,” תיקן אותו בוליו, “ראשית, מספר הסנונים לא היה שלושים אלף, אלא בקושי שמונה עשר אלף, ושנית, אתה היית בלגיון התשיעי שאף פעם לא עמד מול הסנונים. אתם אז חניתם במחנה באקוויטניה ותיקנתם את הנעליים שלנו, כי אצלכם שרתו רק סנדלרים ותפרנים. כך; ועכשיו תמשיך לספר.”
“אתה מבלבל את העניינים,” טען סטרובוס. “שתדע, אנחנו אז חנינו בלוטציה. ואת הנעליים תיקננו לכם כאשר שפשפתם אותן עד חורים בבריחה ההיא מגרגוביה. אתם אז קיבלתם טוב על התחת, אתם והלגיון החמישי, והגיע לכם.”
“זה לא היה כך,” אמר לוציוס, המכונה Macer “הלגיון החמישי אף פעם לא היה ליד גְרֶגוֹבִיָה. הלגיון החמישי קיבל את המנה במכנסיים תיכף על יד ביברקטה, ומאז אי אפשר היה לשלוח אותם לשום מקום אלא בשביל לאכול. יופי של לגיון,” אמר Macer וירק למרחק.
“אבל מי היה אשם בזה,” אמר בוליו, “שהלגיון החמישי נכנס על יד בִיבְרַקְטָה לבוץ. היה צריך לקדם את השישי, אבל אלה מהשישי לא התחשק להם, המשתמטים האלה. הם בדיוק הגיעו ממסיליה מהנקבות –”
“מה פתאום,” התנגד סארטור המכונה הילה, “הלגיון השישי שמה בכלל לא היה; הוא הגיע לחזית רק ליד האקסונה, כאשר פיקד עליהם גאלבה.”
“אתה לא מבין בזה כלום, סרס סוסים שכמוך,” דברי בוליו; “באקסונה היו הלגיון השני, השלישי והשביעי. את השישי מזמן שלחו הֶאבורונים לאמא שלהם.”
“זה הכל שקרים,” שח Lucius Macer. " האמת היא שהלגיון השני שאני שרתתי בו, נלחם על האקסונה; את היתר מצצת מהאצבע."
“ספר לסבתא”, אמר סטרובוס איש גאאטה. “על האקסונה אתם נחרתם בעתודת העורף, וכאשר התעוררתם כבר נגמר הקרב. לשרוף את גנאבום, את זה ידעתם, ולשחוט כמה מאות אזרחים בגלל שהם תלו שלושה נושכי נשך, זה מה שהייתם מסוגלים.”
“זה היה לפי פקודת קיסר,” אמר הרזה ומשך בכתפיו.
“לא נכון,” קרא הילה; “זה לא היה קיסר שנתן את הפקודה, אלא לאביאנוס. איפה קיסר, הוא לדבר כזה יותר מדי פוליטיקאי; אבל לאביאנוס היה חייל.”
“גאלבה היה חייל,” אמר בוליו, “כי הוא לא פחד; אבל לאביאנוס היה תמיד חצי מיל מאחורי החזית, שלא יקרה לו משהו. איפה היה לאביאנוס כאשר הקיפו אותנו הנרביים, אה? שם נפל הסגן שלנו, ואני בתור בעל הדרגה הגבוהה לקחתי פיקוד. חבריא, אמרתי, מי שייסוג לי צעד אחד –”
“עם הנרביים, זה לא היה כלום; הם זרקו עליכם אצטרובלים ובלוטים. יותר גרוע היה עם הארברנים.”
לך לעזא–", התריס הרזה, “את הארברנים אי אפשר היה להשיג. חביבי, זה היה כמו ציד ארנבות.”
“באקויטניה,” אמר הילה, “שם אני הרגתי פעם איל ביריה; זה היה אחד כארז, היו לו קרניים כמו עץ – שני סוסים הצטרכנו להביא שיסחבו אותו למחנה.”
“זה כלום,” הכריז סטרובוס, “אבל בבריטניה, שם יש איילים – משהו!”
“תחזיקו אותי,” קרא בוליו, “פה רוצה סטרובוס למכור לנו את הסיפור שהוא היה בבריטניה!”
“גם אתה לא היית שם,” השיב הרזה. “היי, אונוקרטס, יין! אני אגיד לכם, היכרתי כבר שקרנים לא מעט, שסיפרו שהיו בבריטניה, אבל אני לא האמנתי לאף אחד.”
“אני הייתי שם,” אמר הילה. “הובלתי שם חזירים. היה שם הלגיון השביעי, השמיני והעשירי.”
“אל תגיד, בן־אדם,” התבטא סטרובוס. “העשירי לא היה אף פעם מעבר למחנה הסקוואנים. היה מה לראות כשהם הופיעו מצוחצחים באלזיה. אבל שם הם קיבלו מנה, הינוקות.”
“שם קיבלנו מנה – כולנו,” אמר בוליו. “הרביצו בנו כמו בדייש, אבל בסוף בכל זאת ניצחנו.”
“זה לא היה כך,” התווכח הרזה. “זה בכלל לא היה קרב גדול. כאשר בבוקר יצאתי מהאוהל –”
“זה לא היה כך,” אמר הילה. “ליד אלזיה זה התחיל בלילה.”
“לך הביתה,” אמר בוליו; “זה התחיל כשגמרנו את ארוחת הצהריים; אז בדיוק היה בשר כבש – –”
“לא נכון,” אמר הילה בהנחיתו את אגרופו בשולחן. “ליד אלזיה היה לנו בשר בקר, כי הפרות שלנו חלו. אף אחד כבר לא רצה לאכול את זה.”
“אני אומר שזה היה כבש,” התעקש בוליו. “אז הגיע אל הלגיון החמישי סגן לונגוס – –”
“בן־אדם,” אמר הרזה. “לונגוס הרי היה אצלנו, בשני, אבל ליד אלזיה הוא היה כבר מזמן מת. בחמישי היה הירטוס.”
“לא נכון,” שח הילה. “בחמישי היה זה – איך קוראים לו – אה, כן, קורדה.”
“איפה!” התעקש בוליו. “קורדה היה במאסיליה. זה היה לונגוס ודי; הגיע ומספר, איזה גשם מחורבן – –”
“ודווקא זה לא,” קרא סטרובוס. “זה לא היה כך. ליד אלזיה אז בכלל לא ירד גשם. היה חום מחניק, אני זוכר איך הסריח בשר החזיר.”
“זה היה כבש,” צעק בוליו, "וירד גשם! ואז בא אלינו ההירטוס הזה ואומר: “בחורים, נדמה לי שהנעליים שלנו יתמלאו בבוץ. והוא צדק. עשרים שעות נמשך הקרב – –”
“זה לא היה כך,” אמר הרזה. “כעבור שלוש שעות הכל נגמר.”
“אתה מתבלבל,” אמר סטרובוס, “שלשה ימים זה נמשך, אבל בהפסקות. ביום השני אכלנו אותה – –”
“לא נכון,” הכריז הילה. “אכלנו אותה ביום הראשון, אבל ביום השני ניצחנו.”
“שטויות,” אמר בוליו, “אנחנו בכלל לא ניצחנו וכבר רצינו להיכנע, אבל הם נכנעו קודם.”
“זה בכלל היה אחרת,” דברי הרזה. “בכלל לא היה שום קרב על־יד אלזיה. אונוקרטס, יין! חכו, אספר לכם משהו: כאשר הטלנו מצור על אבריקוס – –”
“אבל זה לא היה כך”, נהם בוליו ונרדם.
1928
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.