ויהי בנוסעם ויבוא אל כפר אחד ואשה אחת ושמה מרתה אספה אותו אל ביתה.
ולה אחות ושמה מריה אשר ישבה לרגלי ישו לשמוע את דברו.
ומרתה יגעה ברוב שירותה, ותיגש ותאמר: הלא תשים על לבך, אדוני, אשר אחותי עזבתני לשרת לבדי, אמור נא אליה ותתמוך בי.
ויען ישו ויאמר לה: מרתה, מרתה, את דואגת ומבוהלת לדברים הרבה. ואין צורך אלא באחד, ומרים בחרה בחלק הטוב אשר לא יוקח ממנה.
(לוקס, י', ל“ח–מ”ב)1
אותו ערב נכנסה מרתה לשכנתה תמר, אשת יעקב גרינפלד, אשר זה עתה ילדה;
ותרא את האח ההולכת וכבה, ותיקח בולי עץ ותוסיפם לאש ותשב ליד האח ללבותה. וכאשר עלו הלהבות, הביטה מרתה לתוך האש ושתקה.
ותאמר גברת תמר: “את בחורה נחמדה, מרתה. את כל כך דואגת לי, אני אפילו לא יודעת איך לגמול לך.”
אבל מרתה לא אמרה כלום, ולא הסבה את עיניה מהלהבות.
ותשאל גברת תמר ותאמר: “האם זה נכון שהיה אצלכם היום הרבי מנצרת?”
ותען מרתה: “היה.”
וגברת תמר נשאה את ידיה כבתפילה ואמרה: “בטח שמחתן, גברת מרתה; אני יודעת, אלינו הוא לא היה בא, אבל לך הכבוד הזה מגיע, את עקרת בית כל כך טובה – –”
ומרתה התכופפה אל האש, סדרה מהר את העצים ואמרה: “אני אגיד לך, גברת תמר, טוב מותי מחיי. איפה יכולתי לחשוב שעכשיו, לפני החגים – טוב, חשבתי, אני קודם אכבס – את הלא מבינה, מריה שלנו, כמה כביסה היא צריכה. אז ככה אני זורקת את הכביסה המלוכלכת על ערימה, ופתאום “בוקר טוב, בנות”, והוא עומד בפתח! אני התחלתי לקרוא “מריה, מריה, בואי הנה”, שהיא ככה תעזור לי קצת לסלק את ערימת החולצות הזאת, – מרי מגיעה כבמעוף, פרועה, ואיך שהיא רואה אותו, היא מתחילה לצעוק, כמו שדעתה היתה נטרפת עליה: “רבי, רבי, אתה באת אלינו?” ופתאום – בום, היא כבר על הברכיים, מתייפחת ומנשקת את ידיו – גברת תמר, אני התביישתי בעדה, מה הרבי יחשוב, בחורה היסטרית כזאת ומטורפת, ומסביב הסמרטוטים המלוכלכים – אני בקושי הוצאתי מפי: “רבי אולי תשב”, ואספתי את הכביסה; ומריה מושכת אותו ביד ובוכייה: “רבי, דבר, אמור לנו משהו, רבן!” רק תחשבי, גברת תמר, היא אומרת לו ‘רבן’! ובכל מקום סביב אי סדר כזה, את יודעת איך זה כשמכבסים, אפילו את הרצפה לא כבדתי – מה הוא חושב עלינו מן הסתם!”
“נו, את יודעת, מרתה,” ניחמה אותה גברת גרינפלד, “הגברים בדרך כלל לא כל כך שמים לב לקצת אי־סדר. אני מכירה אותם.”
“וגם אם כך,” הכריזה מרתה ועיניה ברקים. “סדר צריך להיות. תסתכלי, גברת גרינפלד, כאשר הרבי אכל אצל המוכס ההוא, אז מריה היתה מסוגלת לרחוץ את רגליו בדמעותיה ולנגב אותן בשערותיה. אני אגיד לך, גברת תמר, אני לא הייתי מעיזה לעשות דבר כזה, אבל לפחות רצפה נקיה צריך לפרוס לו מתחת לרגליו. זה כן. ולהניח לפניו את המרבד היפה, את יודעת, זה הדמשקאי. ולא כביסה מלוכלכת. לנגב את רגליו בדמעות ושערות, את זה מיר’לה יודעת; אבל להסתרק לפחות כשהוא בא, זה לא; ולנגב את הרצפה מלפני רגליו, גם זה לא. רק להשתטח לפניו על הרצפה ולגלגל עיניים, ועכשיו ספר משהו, רבן!”
“והוא סיפר?” שאלה גברת תמר בלהיטות.
“סיפר,” אמרה מרתה לאט. “חייך ודיבר אל מריה. את מבינה, אני קודם סידרתי את הכביסה הזאת, ואחר־כך הלכתי להגיש לו קצת חלב עזים ופרוסת לחם – הוא נראה עייף ומיוגע; הלשון דגדגה לי לומר לו, רבי, אני אביא לך איזה כרים, תנוח קצת, תנמנם, אנחנו נהיה שקטות כמו הנשמות בגן העדן, אפילו לא ננשום – אבל את יודעת, גברת גרינפלד, הלא לא תרצי להפסיק את דיבורו. וככה רק התהלכתי על בהונות רגלי, בכדי שמריה תתפוס שצריך לשמור על שקט מוחלט, אבל איפה! “ספר, רבי, בבקשה, בבקשה, עוד משהו”, והוא, בטוב לבו, רק חייך ודיבר – –”
“אה, כמה שהייתי רוצה לשמוע מה הוא אומר,” נאנחה גברת תמר.
“גם אני, גברת תמר,” אמרה מרתה בקול יבש. “אבל מישהו היה צריך לצנן בשבילו את החלב, שיהיה טרי. ומישהו היה צריך להשיג קצת דבש על הלחם. אחר־כך לקפוץ לביתו של אפרים, אני הבטחתי לאשתו שאעיף מפעם לפעם מבט על הילדים שלה בשעה שהיא מוכרחה להיות בשוק – את מבינה, גברת גרינפלד, בתולה זקנה כמוני בכל זאת לפעמים טובה למשהו. לפחות אילו אחינו אלעזר היה בבית! אבל כאשר אלעזר ראה בבוקר שהולכים לכבס כביסה, הוא אומר: “בנות, שמעו, אני מסתלק; אבל את, מרתה, שימי לב אם יעבור פה סוחר התבלינים מלבנון, תקני בשבילי את התה נגד שעול” – זאת לדעת, שאלעזר סובל ממשהו בחזה, הוא יורד לנו נורא, גברת תמר. ואחר־כך חשבתי בלבי, אילו אלעזר חזר בעוד שהרבי נמצא פה – אני מאמינה, גברת גרינפלד, שהוא מסוגל להבריא את אלעזר שלנו; כל פעם ששמעתי צעדים בחוץ, קפצתי החוצה וקראתי לכולם: “אדון אשר, אדון לוי, אדון יששכר, לוא ראית את אחי אלעזר, תגיד לו שהוא צריך לחזור מייד, אבל מייד, הביתה!” ותוך כדי כך לצפות שלא להחמיץ את סוחר התבלינים – אני לא ידעתי מה לעשות קודם.”
“אני מכירה את זה,” אמרה גברת גרינפלד. “משפחה תמיד גורמת לדאגות.”
“מילא, דאגות,” אומרת מרתה. “אבל תסתכלי, גברת גרינפלד, הבן־אדם היה רוצה גם לשמוע דברי אלהים חיים. אני רק אשה פשוטה, אמה כזאת אני, – אני אומרת, מישהו צריך לעשות את זה, מישהו צריך לבשל ולכבס ולתקן את הבגדים ולכבד את הבית, ואם מירה’לה שלנו אין לה אופי לזה – – היא כבר לא כל כך יפה כמו שהיתה פעם, גברת תמר; אבל היא היתה פעם יפהפיה, כזאת ש־ ש־ שפשוט הייתי מוכרחה לשרת אותה, את מבינה? ויחד עם זה כל אחד חושב שאני רעה – – גברת גרינפלד, את הלא יודעת את זה, אשה רעה ואומללה לא יכולה לבשל טוב, ואני טבחית לא רעה. אם מריה היא יפה להפליא, אז שמרתה תבשל טוב, אני לא צודקת? אבל, גברת תמר, אולי את יודעת גם זאת: לפעמים הבן־אדם לרגע, רק לרגע קט, מקפל את ידיו בחיקו, ואז באות לו מחשבות מוזרות כאלה, שאולי פעם מישהו יספר לך משהו, או איכשהו יסתכל עליך… כאילו אמר: בתי, את אהבתך את מגישה לנו ואת כולך לנו נתת, בגופך את דואגת לשמור ולטהר הכל בטוהר נשמתך; לביתך ניכנס כאילו את עצמך הוא. מרתה, גם את, בדרכך, אהבת הרבה – –”
“נכון, זה כך,” אמר גברת גרינפלד. “ואילו היו לך ששה ילדים כמו שיש לי, מרתה, אז רק היית יודעת.”
ותאמר מרתה: “גברת גרינפלד, כאשר ככה פתאום בא הרבי מנצרת, אני כמעט נבהלתי אפילו: אולי – – אולי הוא בא לומר את הדברים היפים ששנים רבות כל כך חכיתי להם – ובדיוק באמצע כל האי־סדר הזה הוא בא! הלב דפק לי בגרון, לדבר לא יכולתי – אמרתי בלבי: זה יעבור, אני אשה פתיה, בינתיים אשרה את הכביסה, ואקפוץ לאשת אפרים ואשלח לחפש את אלעזר שלנו ואכניס את התרנגולות לחצר, שלא יפריעו לו – –. ואחר־כך, כאשר היה כבר הכל על מקומו, בא עלי מין בטחון נהדר כזה: שעכשיו אני מוכנה לשמוע דבר אלהים חיים. אז הלכתי בשקט־בשקט לחדר ששם הוא ישב ודיבר. מריה ישבה למרגלותיו, לא הסירה עין ממנו – –.” מרתה חייכה ביובש. “עלה בדעתי, איך אני הייתי נראית אילו גלגלתי אליו כך את העינים! ואז הוא, גברת גרינפלד, הוא הסתכל בי ברוך ובנועם כזה ופניו קרנו, כאילו הוא רוצה לומר משהו. ופתאום אני רואה – אלהים, כמה הוא רזה! הלא ברור, בשום מקום הוא לא אוכל כמו שצריך, בלחם ובדבש בקושי נגע –. ואז פתאום בא לי לחשוב: אפרוחי יונים! אני אכין לו אפרוחי יונים! אשלח את מירה’לה לשוק לקנות אותם, והוא בינתיים יוכל לנוח קצת – – “מירה’לה,” אני אומרת, “בואי לרגע למטבח.” אבל מריה כלום, כאילו היא עוורת וחרשת.”
“זה בטח כי לא רצתה להשאיר את האורח לבדו,” ניסתה גברת תמר לרכך.
“מוטב היה לה לשים לב שיהיה לו משהו לאכול; זהו תפקידנו שלנו, הנשים, לא? וכאשר ראיתי שמירה’לה כלום, רק מסתכלת כמו אחוזת דיבוק, אז – גברת תמר, אני אפילו לא יודעת איך זה קרה, אבל הייתי מוכרחה לומר את זה. “רבי,” אני אומרת, “לא איכפת לך שאחותי נותנת לי לשרת לבדי? תגיד לה שתעזור לי במטבח!” ככה זה פתאום יצא ממני – –”
“נו, והוא אמר לה?” שאלה גברת גרינפלד.
ויפרוץ שטף דמעות מעיני מרתה הצרובות. “‘מרתה, מרתה, את דואגת ומבוהלת לדברים הרבה. ואין צורך אלא באחד, ומרים בחרה בחלק הטוב אשר לא יוקח ממנה.’ – כך איכשהו, גברת תמר, הוא אמר.”
לרגע נפלה דממה. “וזה היה הכל, מה שהוא אמר?” שאלה גברת תמר.
“זה הכל, מה שאני יודעת,” אמרה מרתה וניגבה במרץ את דמעותיה. “אחר־כך הלכתי לשוק לקנות את היונים – אלה גנבים שם בשוק, גברת גרינפלד – וטיגנתי אותם, ובישלתי מרק מהקרביים –”
“אני יודעת,” אמרה גברת גרינפלד, “את נשמה טובה, מרתה.”
“זה לא,” קטעה אותה מרתה. “שתדעי, אז קרה לי בפעם הראשונה שהיונים לא היו מטוגנות דיין. הבשר היה קשה: אבל אני – הכל נפל לי מהידיים. מה לעשות, אני כל כך מאמינה בו, גברת תמר!”
“גם אני,” אמרה גברת תמר ביראת כבוד. “ומה עוד אמר, מרתה? מה הוא אמר למריה? מה הוא הטיף?”
“אני לא יודעת,” אמרה מרתה. "שאלתי את מריה, אבל את יודעת שהיא מטורללת קצת – ‘אני כבר לא יודעת,’ אמרה, “חי נפשי, אני לא יכולה להגיד לך ביושר אפילו מלה אחת, אבל זה היה כל כך יפה, יפה להפליא, מרתה, ואני כל כך מאושרת – –”
“גם זה משהו,” הודתה גברת תמר.
ותקנח מרתה את אפה במרץ ותאמר: “אז בואי, גברת גרינפלד, אני אחתל לך את התכשיט שלך.”
1932
-
ציטוט זה, והבאים אחריו, מהברית החדשה – בתרגום פ. דעליטש, ברלין, 1928. (המתרגם). ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.