גם לבית היני1 הגיעה הידיעה שהגלילי נשבה והושלך לכלא.
בשומעה את הבשורה, קפלה מרתה את ידיה לתפילה ודמעות זלגו מעיניה. “אתם רואים,” היא אמרה, “אני אמרתי שכך יקרה! מדוע נכנס לירושלים, מדוע לא נשאר פה? פה לא היה יודע עליו איש – – היה יכול לנגר פה בשקט – – אפשר היה לסדר לו בית מלאכה אצלנו בחצר –”
אלעזר היה חיוור ועיניו להטו מתוך התרגשות. “אלה דיבורים בעלמא, מרתה,” הוא אמר. “הוא היה חייב להיכנס לירושלים. היה חייב להתייצב מול הפרושים וגובי המסים, היה חייב לומר להם בפנים מה ואיך –. את זאת אתן, הנשים, לא מבינות.”
“אני מבינה את זה טוב מאד,” אמרה מריה בקול דק ובריגוש. “ושתדעו – אני יודעת מה יקרה. יקרה נס. הוא יניע אצבע אחת, וחומות הכלא ייפתחו לרווחה – – וכולם יכירו בו, יפלו על ברכיהם לפניו ויקראו ‘נס’ – –”
“לזה את יכולה לחכות,” אמרה מרתה בדכדוך. “הוא אף פעם לא ידע לדאוג לעצמו. לא יעשה למען עצמו שום דבר, לא יעזור לעצמו בכלום, אלא אם – –” הוסיפה כשעיניה פעורות לרווחה, " – – אלא אם יעזרו לו אחרים. אולי הוא מחכה שיבואו לעזור לו – – כל אלה שהיו שומעים את דרשותיו – – כל אלה שהוא עזר להם – – שיחגרו חגור ויבואו – –"
“ומה!” הכריז אלעזר. “אל תפחדו, בנות, כל יהודה מאחוריו. הם לא יצליחו – איפה! שיראו לי! – מרתה, תכיני את הכל לדרך. הולכים לירושלים.”
מריה קמה על רגליה. “גם אני אלך. לראות איך נפתחים שערי הכלא, והוא יופיע בנוגה זרחו – מרתה, זה יהיה נפלא!”
מרתה רצתה לומר משהו, אבל בלעה את דברה. “תלכו, ילדים,” היא אמרה. “מישהו צריך לשמור פה – להאכיל את העופות ואת העזים – אני אכין לכם תיכף את הבגדים וקצת עוגות לדרך. אני כל כך שמחה שתהיו שם!”
★
כאשר חזרה, סמוקה מאש התנור, היה אלעזר חיוור ונרגש. “אני לא מרגיש כל כך טוב, מרתה,” הוא נהם. “איך בחוץ?”
“חמים ויפה,” אמרה מרתה. “יהיה לכם נעים ללכת.”
“חמים, חמים – –”, ענה אלעזר. “אבל למעלה בירושלים תמיד נושבת רוח קרה כזאת.”
“הכנתי לך מעיל חם,” הודיעה מרתה.
“מעיל חם,” רטן אלעזר באי נחת. “הבן־אדם מזיע בו, ואז בא משב רוח קר, והא לך! תגעי בי, האם איו לי חום כבר עכשיו? את מבינה – לא הייתי רוצה לחלות בדרך – – על מריה אי אפשר לסמוך –. מה אני אועיל לו, אם למשל אחלה?”
“אין לך חום,” ניחמה אותו מרתה וחשבה בלבה: אלהים, אלעזר הוא כל כך מוזר מאז – – מאז שהוקם לתחיה2 –
“גם אז תפסתי משב רוח רע, כאשר – – כאשר כל כך חליתי,” שח אלעזר מתוך דאגה; זאת לדעת שהוא לא אהב להשיח במותו הקודם. “את הלא יודעת, מרתה, מאז אני איכשהו לא בקו הבריאות. זה לא בשבילי, הדרך וההתרגשות – אבל כמובן, אני אלך, רק שהצמרמורת הזאת תעבור.”
“אני יודעת שתלך,” אמרה מרתה בלב כבד. “מישהו מוכרח לבוא לעזרתו; אתה יודע – אותך הוא – – ריפא,” הוסיפה בהיסוס, כי גם היא חשה שבלתי הולם לדבר עם אדם בתחית המתים שעברה עליו. "תסתכל, אלעזר, אחרי שתשחררו אותו, תוכל לפחות לבקש ממנו שיעזור לך, אם אולי תרגיש לא בטוב – – "
“זה נכון,” נאנח אלעזר. “אבל מה אם לא אגיע לשם? מה אם נאחר להגיע? צריך לקחת בחשבון את כל האפשרויות. ומה אם יהיו בירושלים מהומות? את הלא מכירה את החיילים הרומיים. אלהים, לוא רק הייתי בריא!”
“הלא אתה בריא, אלעזר.” מרתה ממש דחפה את המלים מגרונה. “אתה חייב להיות בריא, באשר הוא ריפא אותך!”
“בריא,” אמר אלעזר במרירות. ''את זאת אולי אני מיטיב לדעת, האם אני בריא או לא. אני רק יכול לומר לך, שמאז לא היה לי רגע קל – –. לא שאני לא נורא אסיר תודה לו על כך שהוא… העמיד אותי על רגלי. את זאת אל תחשבי עלי, מרתה; אבל מי שעבר את זה כמוני, הרי הוא – הוא – –" אלעזר נרעד וכיסה את פניו בכפיו. “אני מבקש ממך, מרתה, עזבי אותי עכשיו; אני אאזור כוח – רק כמה רגעים – זה בטח יעבור – –”
מרתה התיישבה בשקט בחצר; היא הביטה נכוחה בעיניים יבשות, תקועות, ידיה שלובות כלתפילה, אך לא התפללה. תרנגולות שחורות נעצרו בהליכתן והסתכלו בה בעין אחת; כאשר בניגוד לצפייתן היא לא זרקה להן גרעינים, הלכו להן לנמנם בצל הצהריים.
אותו רגע יצא אלעזר כמעט בזחילה מהפרוזדור, חיוור עד מוות, ושיניו נקשו. “אני – אני לא יכול עכשיו, מרתה,” גמגם, “אני כל כך הייתי רוצה ללכת – אולי מחר – –”
גרונה של מרתה חנק אותה. “לך, לך לשכב, אלעזר,” היא אמרה בקושי. “אתה – לא יכול ללכת!”
“אני הייתי הולך,” נקש אלעזר בשיניו, “אבל אם את חושבת, מרתה – –. אולי מחר – – אבל את לא תשאירי אותי בבית לבדי, נכון? מה אעשה פה לבד?”
מרתה קמה על רגליה. “לך בשקט לשכב,” היא אמרה בקולה המחוספס הרגיל. “אני אשאר אתך.”
אותו רגע נכנסה מריה לחצר, מוכנה למסע. “ובכן, אלעזר, אנחנו יוצאים?”
“אלעזר אסור לו לצאת לשום מקום,” ענתה מרתה ביובש. “הוא לא מרגיש טוב”.
“אז אלך לבדי,” נשפה מריה. “לראות את הנס.”
מעיני אלעזר זלגו לאטן הדמעות. “אני כל כך הייתי רוצה ללכת אתך, מרתה, לוא רק לא פחדתי… עוד פעם למות!”
1932
-
בית היני מוזכר בברית החדשה (יוחנן י"א, א') ככפר מושבם של מרתה, מרים ואחיהן אלעזר. בפסוק י“ח נאמר אח”כ “ובית היני קרוב לירושלים כדרך חמש עשרה ריס” (משמע כשלשה ק"מ). יש המזהים את המקום עם הכפר אל־עזריה דהיום (אולי כשל הקרבה לשם אלעזר). (המתרגם). ↩
-
אלעזר, גיבור הסיפור, הוא הוא האיש שעל פי המסופר בברית החדשה הוחיה בידי ישו באחד ממעשי הנסים הבולטים המיוחסים לו שם (יוחנן י“א, י”ז–מ"ו). (המתרגם). ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.