אותו ערב סעד פילאטוס עם שלישו; היה זה סגן סוזה, יליד קירנייקה. סוזה לא שם אפילו לב לכך שהנציב איכשהו מרבה לשתוק, ופטפט בעליצות שנבעה מהיותו לראשונה בחייו עד לרעש אדמה.
“זה היה מצחיק,” הוא צהל בין מנה למנה. “כאשר אחרי ארוחת הצהריים החשיך לפתע, רצתי החוצה לראות מה קורה. על המדרגות היה נדמה לי שסתם ככה מעדתי או נתקלתי במשהו או מי יודע מה – נו, זה היה מצחיק; חי נפשי, אקסצלנציה, לא הייתי מאמין לרגע שזאת רעידת אדמה. ולפני שהגעתי לפינה, כבר באים מולי איזה אנשים באזרחית וצועקים בעינים בוהות: “קברות נפתחים וסלעים מתבקעים!” ישמרני האל, אני אומר בלבי, אולי זאת רעידת אדמה? בן־אדם, אני אומר לעצמי, איזה מזל שיש לך! הלא זאת תופעת טבע נדירה, לא?”
פילאטוס הנהן. “אני כבר ראיתי רעידת אדמה,” אמר. “זה היה בקיליקיה, לפני, חכה, לפני שבע עשרה שנה – כך בערך. אז זה היה יותר גדול.”
“בסך הכל לא קרה כלום,” הודיע סוזה בקלילות. “ליד השער בחקל־דמא התפוררה חתיכת סלע – כן, ובבית הקברות נפתחו כמה קברים. אני מתפלא, איך כאן קוברים כל כך רדוד, בקושי אמה. זה גם מסריח להם בקיץ.”
“מנהג שכזה,” נהם פילאטוס. “למשל בפרס – שם לא קוברים בכלל. פשוט מניחים את הגופה בשמש, וזהו.”
“על זה צריך להיות איסור, אדוני,” סבר סוזה. “מסיבות היגייניות וכדומה.”
“לאסור,” מלמל פילאטוס. “לפי זה היית כל הזמן צריך להורות ולאסור משהו; זאת פוליטיקה גרועה, סוזה. לא להתערב להם בעניינים – אז יישמר לפחות שקט. אתם רוצים לחיות כמו חיות – תבוא עליכם הברכה. אה, סוזה, אני כבר ראיתי כל כך הרבה ארצות –”
“אבל אני הייתי רוצה לדעת,” חזר סוזה לנושא התעניינותו העיקרי, “איך זה קורה, רעידת אדמה שכזאת. אולי יש מתחת לאדמה חורים כאלה המתמוטטים ככה מעצמם. אבל מדוע שיירד אז חושך כזה ברקיע? זה לא נכנס לי לראש. בבוקר הלא היה יום כזה רגיל ובהיר – –”
“אני מבקש סליחה,” נשמע קולו של פאפאדוקיטיס הזקן, יווני מהדודקנז, שהיה משרתם. “אפשר היה לצפות לזה כבר מאמש, אדוני. אתמול היתה שקיעת שמש אדומה כל כך, אדוני, ואני אומר לטבחית, ‘מרים, מחר תהיה סערה או ציקלון.’ ‘ולי,’ אומרת מרים, ‘יש כאבים בגב.’ משהו היה צפוי, אדוני. אני מבקש את מחילתו.”
“משהו היה צפוי,” חזר פילאטוס על הדברים, מהורהר קמעה. “אתה יודע, סוזה, גם אני צפיתי למשהו היום. מהבוקר, כאשר מסרתי את האיש מנצרת לידם – אני הייתי חייב למסור אותו, כי הפוליטיקה של רומי היא לא להתערב עקרונית בעניינים המקומיים, זכור זאת, סוזה: ככל שיש לאנשים פחות עסקים עם הרשות, כך קל להם לשאת את נוכחותה – לכל הרוחות, איפה הייתי?”
“אצל האיש מנצרת,” סייע סוזה.
“אצל האיש מנצרת. אתה יודע, סוזה, הייתי צריך להתעניין בו קצת יותר. האיש נולד בעצם בבית־לחם – – אני חושב שמה שעשו בו האנשים פה היה בעצם רצח משפטי, אבל זה עניינם; אלמלא מסרתי אותו לידם, היו בלי ספק קורעים אותו לגזרים, והמינהל הרומי היה יוצא מזה בבושת פנים. אבל חכה, זה לא שייך לכאן. חנניה הכהן אמר לי שזה היה אדם מסוכן; הוא סיפר שכאשר האיש נולד, באו רועי הצאן מבית לחם והשתחוו לפניו כמו לפני מלך. ולא מזמן גם הקבילו את פניו כמו שנהוג אצלנו במסע טריומף. זה לא נכנס לי לראש, סוזה. אני בכל זאת הייתי צריך לחכות – –”
“לחכות למה?” הזכיר לו סוזה כעבור שעה קלה.
"שאולי יבואו אלה אנשי בית־לחם. שלא ישאירו אותו בידי האינטריגנטים מכאן. שיבואו אלי ויגידו: “אדוני, האיש הוא מבני המקום שלנו ואנחנו מחשיבים אותו; כלומר, אנחנו באים לומר לך שאנחנו מתייצבים לצדו ולא נרשה לפגוע בו.” – – סוזה, אני כמעט ייחלתי לבואם של אנשי ההרים האלה; הדיינים הקשקשנים האלה מכאן יוצאים לי מהאף – – ואני הייתי אומר להם: “תודה לאל, בני בית־לחם, חכיתי לכם. למענו – ולמען עירכם וארצכם. בסמרטוטים על מקל אי אפשר לשלוט; לשלוט אפשר רק בגברים ולא בפיות מקשקשים. מאנשים כמוכם קרוצים צבאות שאינם נכנעים; מאנשים כמוכם קרוצות אומות ומדינות. מספרים לי שהאיש שלכם מסוגל להחיות מתים. אבל אני שואל אתכם, מה אפשר לעשות במתים? אבל אתם פה, ואני רואה שהאיש מסוגל גם להפיח רוח בחיים: שהוא העניק להם משהו כמו גאווה וכבוד – אנחנו הרומאים קוראים לזה Virtus, אינני יודע איך אומרים את זה בלשונכם, בני בית־לחם, אבל אתם מגלמים את זה. אני חושב שהאיש הזה עוד יעשה דברים. יהיה חבל עליו.”
פילאטוס השתתק וטאטא בפיזור דעת פירורים מהשולחן. “נו, הם לא באו,” נהם, “אה, סוזה, איזו משימת שווא הוא השלטון!”
1932
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.