ויען ישו לאמור: “… לזאת נולדתי ולזאת באתי בעולם כהעיד לאמת, כל אשר הוא מן האמת, ישמע בקולי.”
ויאמר אליו פילאטוס: “מה היא האמת?” ואחרי דברו זאת יצא שנית אל היהודים ויאמר אליהם: “אני לא מצאתי בו כל עוון.”
(יוחנן, י“ח, כ”ז–כ"ח)
ויהי בערב ויבוא איש נשוא פנים בעיר, ושמו יוסף הרמתי, וגם הוא מתלמידי ישו. וייגש אל פילאטוס לשאול את גוית הצלוב. ויצו פילאטוס ותינתן לו ויאמר אליו: “הוא נצלב במשפח.”
“אתה מסרת אותו להמיתו,” אמר יוסף.
“כן, מסרתי,” ענה פילאטוס, "והבריות חושבים שעשיתי זאת מפחד מפני כמה צעקנים עם זה בר־אבא1 בראשם. לשלוח עליהם חמישה חיילים, ויהיו בשקט. אבל לא בזה העניין, יוסף הרמתי.
“לא בזה העניין,” חזר ואמר לאחר שעה קלה. "כאשר דיברתי אתו, ראיתי שבעוד כמה זמן יעלו תלמידיו על הצלב אנשים אחרים: למען שמו, ובשם אמיתו הם יצלבו ויענו את האחרים, יהרגו אמיתות אחרות וירוממו על כתפיהם בר־אבא אחרים. האיש הזה דיבר על האמת. מה היא אמת?
“אתם אומה משונה, המרבה לדבר. יש ביניכם פרושים, נביאים, מושיעים ומנהיגי כתות. כל המטיף לאמת אחת, אוסר על כל האמיתות האחרות. כאילו נגר שעשה כסא חדש יאסור לשבת על כל הכסאות שעשה מישהו לפניו. כאילו בעשיית הכסא החדש נתבטלו כל הכסאות הישנים. לאחר ככלות הכל ייתכן שהכסא החדש טוב, יפה ונוח מקודמיו; אבל מדוע, לכל הרוחות, לא יוכל אדם עייף להתיישב על כסא כלשהו, עלוב, אכול תולעים או קשה כאבן? עייף הוא ושבור, והוא זקוק לנופשו; ואתם באים וסוחבים אותו בכוח מהמושב שעליו נחת, בכדי שיילך וישב בשלכם. אני לא מבין אתכם, יוסף.”
“האמת,” התנגד יוסף הרמתי, “איננה דומה לכסא או מקום מנוח; היא דומה יותר לפקודה, האומרת: לך לשם ושם, עשה זאת וזאת; הכנע יריב, כבוש עיר זו, הענש על מעשה בגידה וכדומה. המסרב לציית לפקודה כזאת, הוא בוגד ואויב. כזאת היא אמת.”
“אה, יוסף,” אמר פילאטוס, “אתה הלא יודע שאני חייל ואת רוב ימי בליתי בקרב חיילים. תמיד צייתתי לפקודות, אבל לא כיון שהן היו אמת. האמת היתה שאני עייף או צמא; שהתגעגעתי לאמי או לתהילה; שהחייל הזה חושב עכשיו על אשתו והאחר על שדהו ובהמתו. האמת היתה תמיד, שאלמלא הפקודה, איש מבין החיילים האלה לא היה הולך להרוג אנשים אחרים, עייפים ואומללים כמוהו. מה אם כן האמת? אני מאמין שאני קרוב אל האמת, ולו במקצת, בחושבי על החיילים ולא על הפקודות.”
“האמת איננה פקודתו של מפקד,” ענה יוסף הרמתי, “אלא פקודתה של התבונה. הלא אתה רואה שהעמוד הזה לבן; אילו טענתי שהוא שחור, זה היה מנוגד לתבונתך ולא היית מרשה לי לומר זאת.”
“מדוע לא?” אמר פילאטוס. “הייתי אומר בלבי שאתה מן הסתם אדם אומלל נורא או מדוכדך, אם אתה רואה עמוד לבן כשחור; הייתי משתדל להטות את דעתך; אכן, אפילו הייתי מתעניין בך יותר מאשר קודם. ואם אכן זו טעות וטעות בלבד מצדך, הייתי אומר, שבטעותך מושקעת נשמתך לא פחות מאשר באמתך.”
"אין אמת שלי, " אמר יוסף הרמתי, “יש רק אמת אחת, טובה לכל.”
“ואיזו היא?”
“זו שאני מאמין בה.”
“אתה רואה,” שח פילאטוס בלאט. “בכל זאת זו אמת שלך. אתם דומים לילדים קטנים, המאמינים שהעולם מסתיים בקצה אופקם, ומעברו אין כבר כלום. העולם גדול, יוסף, ויש בו מקום לדברים הרבה. אני חושב שאפילו יש בו מקום לאמיתות הרבה. ראה, אני זר בחבל ארץ זה, וביתי רחוק מעבר לאופק; ובכל זאת לא הייתי אומר שהארץ הזאת איננה אמת. גם זרה לי משנתו של ישו זה שלכם; האם עלי להסיק מכך שהיא לא נכונה? אני חושב, יוסף, שכל הארצות נכונות; אבל העולם חייב להיות רחב דייו בכדי להכיל את כולן זו לצד זו כסדרן. אילו הוצבה ארץ ערב לחופי הים השחור, לא היה זה נכון. וכך גם באמיתות. מן הדין היה שהעולם יהיה רחב ידיים, מורכב וחופשי כדי להכיל את כל האמיתות הנכונות. ודעתי היא, יוסף, שהוא אכן כזה. בעלותך על הר גבוה דיו, אתה רואה שהדברים מתמזגים וכמו מתיישרים במישור אחד. מגובה מספיק, אפילו האמיתות השונות מתמזגות. האדם איננו חי, כמובן, ואיננו יכול לחיות על פסגת הר; די לו אם יראה מקרוב את ביתו ואת שדהו, המלאים אמיתות ודברים; זהו מקומו הנכון ושדה פעולתו. אבל מדי פעם הוא יכול להעיף מבט אל ההרים או אל הרקיע ולומר בלבו, שבמבט משם אמיתותיו והדברים הסובבים אותו אמנם קיימים, ודבר לא נגנב מהם, אלא שהם מתמזגים עם משהו הרבה יותר חופשי שאיננו כבר קניינו. להיצמד לחזון הרחב הזה, ותוך כדי כך להמשיך לטפח את שדהו שלו – זה, יוסף, קרוב ליראת שמיים. ואני סבור, שאביו־שבשמיים של האיש המסויים הזה אכן קיים, אבל הוא חי די בשלום עם אפולו ואלוהויות אחרות. חלקית הם חופים זה את זה, וחלקית הם שכנים. ראה, ברקיע יש מקום למכביר. אני שמח שיש שם גם אביו־שבשמיים.”
“אתה לא חמימא ולא קרירא,” אמר יוסף הרמתי וקם על רגליו. “אתה רק פושר.”
“לא כך,” ענה פילאטוס. “אני מאמין, מאמין, בכל לבי מאמין, שיש אמת והאדם לומד לדעתה. היה זה מטורף לחשוב שיש אמת אשר נבצר מן האדם לדעתה. הוא אכן לומד כך; אבל מי? אני או אתה, אולי הכל? אני מאמין שלכל אדם יש חלק בה; גם לאומר הן, וגם לאומר לאו. אילו שניים אלו התמזגו והבינו איש לדעת רעהו, היתה נולדת האמת כולה. הן ולאו לא יתמזגו כמובן לעולם, אבל בני האדם מסוגלים לכך; יש יותר אמת בבני אדם מאשר במלים. לי יש יותר הבנה לבני אדם מאשר לאמיתותיהם; אבל גם בכך יש אמונה, יוסף הרמתי, גם לכך הכרח לקיים מסירות והתלהבות. אני מאמין. בלב שלם ובלא ספק אני מאמין. אבל מה היא האמת?”
1920
-
שמו של בר־אבא המוזכר בסיפור נסמך על המסופר בברית החדשה (מרקוס, טו, ו–טו; יוחנן, יח, לט–מ): כאשר באו נציגי היהודים אל פילאטוס, הנציב העליון של הרומאים בארץ, לבקש חנינה לאחד הנידונים, כמנהגו מדי שנה לקראת חג הפסח, הציע להם פילאטוס את ישו; אולם הם דרשו את שחרורו של בר־אבא, שהיה “אסור עם המורדים אשר רצחו רצח בעת המרד”, ועמדו על דעתם; אשר על כן “ויואל פילאטוס לעשות כרצון העם, ויתן להם את בר־אבא, ואת ישו הכה בשוטים וימסור אותו להיצלב.” ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.