לא, אין לי כלום, אומנת – ואל תקראי לי ילדת פז. אני יודעת, שכך היית קוראת לי כשהייתי קטנה; וליר המלך היה קורא לי ילד זערור, נכון? הוא היה אז מעדיף בן – מה את חושבת, האם בנים טובים יותר מבנות? ריגן היתה מאז ומתמיד כזאת גברת מגונדרת וקורדליה – הלא את יודעת: יושבת תמיד כטרף לזבובים; כמו חומר ביד היוצר. וריגן – לא היית מייחסת לה את זה: אפה במרומים כמו מלכה אבל אנוכית – את זוכרת? בה זה היה טמון מאז ומתמיד. תגידי את, זקנה, האם אני הייתי רעה כשהייתי קטנה? את רואה.
איך זה קורה שאדם נהיה רע? אני יודעת, אומנת, שאני רעה. אל תגידי, גם את חושבת כך. לי לא איכפת, מה אתם כולכם חושבים עלי. אולי גם רעה: אבל בעניין הוא, עם אבא, אני הייתי הצודקת, אומנת. מדוע הוא התעקש שהוא מוכרח לסחוב אתו את מאת הברנשים שלו, ולוא רק הם היו רק מאה: נוסף כל מיני אנשי סגל, זה פשוט בלתי אפשרי. אני הייתי רוצה לראות – – חי נפשי אומנת; אני אהבתי אותו יותר מכל אדם אחר בעולם; אבל החבורה הזאת שלו, אל־אלהים – הלא הם הפכו את ביתי לבית בושת! רק תיזכרי, אומנת, איך זה היה נראה כאן: מלא אוכלים־ואינם־עושים, תמיד המולה ומריבות וצעקות, והלכלוך, הלא את יודעת – גרוע ממזבלה. תגידי, אומנת, איזו עקרת בית היתה משלימה עם דבר שכזה? ולתת להם פקודה אי אפשר היה, איפה! להם יכול היה לתת פקודה רק ליר המלך. – עלי רק היו מלגלגים. בלילה הם היו זוחלים אל המשרתות – כל הזמן אפשר היה לשמוע טאפ טאפ ואיזה רעש והמיה וציוצים – הדוכס ישן כמו בול עץ; אני מעירה אותו, אתה שומע? והוא רק נהם, עזבי אותם ולכי לישון. – – תחשבי, אומנת, הלא גם את היית צעירה, את מסוגלת לתאר לעצמך את הדברים, הלא כן? כאשר התלוננתי לפני ליר המלך, הוא עוד לעג לי: מה את יודעת, ילדה, מה את יכולה לצפות אחרת מברנשים זכרים? סתמי את אוזנייך וזהו.
ואז אמרתי לו שכך זה לא ילך, שעליו לסלק לפחות מחצית מאלה אוכלי חינם. ואת רואה – הוא נעלב. כפיות טובה, הוא אמר, ומי יודע מה עוד. הוא קצף, משהו נורא, אין לך מושג. אבל אני הלא יודעת מה יכול להיות ומה לא; והם, הם דואגים רק לכבוד שלהם, אבל אנחנו, הנשים חייבות לחשוב גם על הבית ועל הסדר הטוב. להם לא איכפת שייראה פה הכל כמו אורווה. תגידי, אומנת, צדקתי או לא? את רואה. ואבא נעלב עד מוות. מה יכולתי לעשות? אני יודעת, זקנה, מה אני חבה לו, אבל בתור אישה יש לי גם מחוייבות כלפי ביתי, מה דעתך? ולכן אבא קילל אותי. והדוכס – – – רק מצמץ בעיניים וגרר רגל אחר רגל. את חושבת שהוא קם להגן עלי? לא. הוא הניח שינהגו בי כבאשה רעה קטנונית ואוהבת מדון. אומנתי, אומנתי, את שומעת – אותו רגע זה התפוצץ בקרבי: התחלתי לשנוא את בעלי. אני שונאת אותו שתדעי! שונאת! וגם את אבא אני שונאת, את מבינה? ככה זה, ככה זה; אני רעה, אני יודעת, אבל אני רעה רק מפני שהייתי צודקת – –
לא, אל תדברי; אני באמת רעה. הלא את יודעת, זקנה, שיש לי מאהב, נכון? לוא רק ידעת כמה לא איכפת לי שאת יודעת! את חושבת שאני אוהבת את אדמונד? אני לא אוהבת אותו; אלא שאני רוצה איכשהו להתנקם בעד – בעד זה שהדוכס לא התנהג כגבר. אני פשוט שונאת אותו. אומנת, אין לך מושג מה זה לשנוא! משמעו – להיות רע, רע, רע עד היסוד. כאשר האדם מתחיל לשנוא – הוא כאילו משתנה כולו. אני הייתי בימי בחורה טובה למדי, אומנת, ויכולתי לגדול להיות אשה טובה; היה הייתי בת, היה הייתי אחות, ועכשיו אני רק רעה. אני כבר לא אוהבת אפילו אותך, זקנה שלי, ולא את עצמי, לא את עצמי – אני צדקתי בשעתו; אילו הכירו בכך, הייתי שונה, האמיני לי –
לא, אני לא בוכה. אל תחשבי שזה מייסר אותי. להיפך, האדם חופשי יותר בשנאתו. הוא יכול לחשוב ככל שעולה על רוחו – לא חייב להעצר בפני שום מחסום. את רואה, לפני כן לא העזתי לראות בבעלי שהוא גועלי, שהוא בעל כרס, שהוא סמרטוט, שידיו מזיעות; עכשיו אני רואה זאת. עכשיו אני רואה שאבא ליר הוא רודן מגוחך, שהוא זקן חסר שיניים ומבולבל – הכל אני רואה. שריגן היא צפע ואני, אומנתי, אני – יש בתוכי דברים כה מוזרים וכה נוראים – לפני כן לא היה לי מושג מכל אלה. לפתע בא הכל. תגידי, האם זאת אשמתי שלי? אני צדקתי, אסור היה להם להביאני עד לידי כך – –
– – את זאת את לא יכולה להבין, אומנת. לפעמים אני חושבת שהייתי מסוגלת להרוג את הדוכס כאשר הוא נוחר לידי. פשוט לשחוט בפגיון. או להרעיל את ריגן. הנה, אחותי היקרה, קחי ושתי טיפת יין. האם את יודעת שריגן זוממת לגזול ממני את אדמונד? לא שהיא אוהבת אותו; ריגן קרה כמו אבן. אבל היא עושה זאת נגדי. והיא לוקחת בחשבון שאדמונד איכשהו יחסל את הדוכס הטרדן ובעצמו יתפוס את השלטון ואת כסאו של ליר. זה בטוח שזה כך, אומנת. ריגן היא עכשיו אלמנה – הלטאה הזאת היתה תמיד בת מזל. אבל אל תחשבי: בזה היא לא תצליח: אני עומדת על המשמר ושונאת. אני אפילו לא ישנה, רק בכדי שאספיק לחשוב ולשנוא. לוא רק ידעת, כמה יפה ובלי גבול אפשר לשנוא בחושך. וכאשר אני נזכרת, שכל זה בא רק בגלל עקשנותו של אבא וקצת אי סדר בבית – – תגידי, כזאת שום אשה לא היתה סובלת – –
אומנת, אומנת,אומנתי, מדוע לא ראו אז, שאני צודקת?
1933
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.