רקע
קארל צ'אפק
אופיר
קארל צ'אפק
תרגום: אפרים פרויד (מצ'כית)

האנשים אשר בכיכר סן־מרקו בקושי שמו לב, כאשר שליחי החוק הובילו את הישיש אל הדוג’ה. הוא היה מרופט מאד ומלוכלך, אפשר היה לחשוב שזה איזה גנב־של־זוטות מהנמל.

“האיש הזה,” הודיע סגן המושל לפני הכס המלכותי, “טוען ששמו הוא Giovanni Fialho, סוחר מליסבון; הוא טוען שהיה בעל ספינה והוא נחטף עם ספינתו, על צוותה ומטענה, על ידי שודדי ים אלז’יריים; הוא מעיד שהוא הצליח לברוח מספינת העבדים ושביכולתו לשרת את הריפובליקה הוונציאנית שירות מצויין – איזה שירות, את זאת הוא מוכן לדבריו למסור רק באוזני הוד מלכותו.”

הדוג’ה הזקן הביט בריכוז רב בישיש הפרוע במבט של ציפור טרף. “אז אתה,” אמר לבסוף, “מספר שעבדת בספינת עבדים?”

במקום תשובה חשף האיש את קרסוליו המלוכלכים; הם היו נפוחים מלחץ כבלי הרגליים. “וגבי,” הוא הוסיף, “מלא צלקות, הוד מלכותך. אם תאבה שאראך –”

“לא, לא,” אמר הדוג’ה מהר. “אין צורך. מה רצית לומר לנו?”

הגוץ העלוב זקף את ראשו. “תן לי ספינות, הוד מלכותך,” הוא אמר בקול צלול. “אוביל אותן לארץ אופיר, ארץ הזהב.”

“לאופיר,” מלמל הדוג’ה. “אתה מצאת את ארץ אופיר?”

“מצאתי,” אמר הישיש הגוץ, “והייתי שם תשעה חודשים, כי נאלצנו לתקן את הספינה.”

הדוג’ה החליף מבט מהיר עם יועצו המלומד, ההגמון מ־Pordenone. “היכן ארץ אופיר?” שאל את הסוחר הישיש.

“מהלך שלושה חודשי הפלגה מכאן,” אמר הספן. “יש לשוט סביב אפריקה כולה, ואחר־כך שוב צפונה.”

ההגמון מפורדונונה הניע קלות את ראשו. “ואיך חדרת לפנים הארץ?” שאל הדוג’ה. “מספרים שאופיר מופרדת מהים בשרשרות הרים ובמדבריות בלתי עבירות.”

“נכון,” אמר הספן Fialho, “אין שום דרך המובילה לאופיר. המדבר ההוא שורץ אריות וההרים עשויי זכוכית וחלקים במו זכוכית מוראנו.”

“ואתה הגעת עד אל מאחוריהם?” פלט הדוג’ה.

“הגעתי. כאשר תיקננו את הספינה שנפגעה קשה בסערות, הגיעו לחוף אנשים לבושים בגלימות לבנות אדומות־שוליים, ונופפו אלינו בידיהם.”

“כושים?” שאל ההגמון.

“לא, monsignore. לבנים כמו אנגלים, ושערותיהם ארוכות זרויות אבקת זהב. הם היו יפים להפליא.”

“ומה, חמושים הם היו?” רצה לדעת הדוג’ה.

“היו להם רמחים מזהב. הס הורו לנו לקחת כל מה שיש לנו והעשוי ברזל, להחליפו באופיר תמורת זהב. זאת לדעת שבאופיר אין ברזל. הם עצמם השגיחו שניקח אתנו כל דבר מברזל: עוגנים, שרשראות, נשק ואפילו מסמרים שחיברו את ספינתנו.”

ומה הלאה?" שאל הדוג’ה.

“בחוף המתין עדר של כששים פרדים. היו להם כנפיים כמו כנפי ברבורים. קוראים להם פגזוס.”

“פגזוס,” הירהר בקול ההגמון המלומד. “על אלה נשתמרו ידיעות כבר מימי היוונים הקדומים. אפשר להסיק מכאן שהיוונים הכירו את אופיר.”

“זאת לדעת שבאופיר מדברים יוונית,” הכריז הסוחר הישיש. “אני יודע קצת יוונית, כי בכל נמל יש איזה גנב בן כרתים או בן סמירנה.”

“אלה ידיעות מעניינות,” נהם ההגמון. “והאם בני אופיר הם נוצרים?”

“שלא אחטא לאלהים,” אמר Fialho, “אבל הם עובדי אלילים, עכו”ם ממש, monsignore. הם סוגדים לאיזה אפולו, או כך דומה קוראים לו."

ההגמון מפורדנונה הניד את ראשו. “זה היה מתאים. כנראה שהם צאצאי היוונים שנסחפו בסערת הים לאחר כיבוש טרויה. ומה עוד?”

“עוד?” אמר Giovanni Fialho. “ובכן הטעננו את הברזל על הפרדים בעלי הכנפיים. שלושה מבינינו, והם אני, איזה Chico מקאדיז ומאנולו פררה מקומברה, קיבלנו סוסים מכונפים ובהנחיית הגברים מאופיר טסנו הישר מזרחה. הדרך נמשכה תשעה ימים. כל לילה נחתנו, בכדי שהפגזוס יוכלו לרעות ולשתות. הם אוכלים רק עירית ונרקיסים.”

“רואים שהם ממוצא יווני,” נהם ההגמון בלחש.

"ביום התשיעי ראינו אגם כחול כמו אבן ספיר, "המשיך הסוחר הישיש. “ירדנו בחוף האגם. חיים בו דגים מכסף שעיניהם אבני אודם. והחול שעל שפת האגם, הוד מלכותך, כולו פנינים, בגודל חלוקי נחל. מנולו כרע ברך והתחיל להתפלש בפנינים האלה מלוא ידיו; אז אמר לנו אחד המלווים שלנו שזה חול מצויין, שבאופיר שורפים אותו לסיד.”

הדוג’ה לטש את עיניו. “סיד מפנינים! זה הלא נפלא!”

“אחר־כך הובילו אותנו אל ארמון המלוכה. כולו מבהט, רק הגג מזהב, והוא זרח כמו השמש. שם קיבלה אותנו מלכת אופיר, ישובה על כס מבדולח.”

“האמנם באופיר שולטת אשה?” התפלא ההגמון.

“אכן, monsignore. אשה שיופיה מסנוור, דומה לאלה.”

“כנראה אחת האמזונות,” סבר ההגמון, מהורהר.

“ומה בנוגע לנקבות אחרות,” אמר לפתע הדוג’ה, “אתה מבין, אני מתכוון לנשים בכלל, יש שם נשים יפות?”

הספן שילב את ידיו. “אה, הוד מלכותך, כמותן לא היו אפילו בליסבון בימי נעורי.”

הדוג’ה נופף בידו. “אל תספר! בליסבון, סיפרו לי, הנשים שחורות כמו חתולות. אבל בוונציה, בן־אדם, בוונציה לפני איזה שלושים שנה – אלה היו נשים! כמו של טיציאן! אז מה עם הנשים באופיר, ספר!”

“אני כבר זקן הוד מלכותך,” אמר Fialho, “אבל מנולו יכול היה לספר, אלמלא הרגו אותו המוסלמים שתפסו אותנו ליד איי הבליארים.”

“הוא יכול היה לספר הרבה?” שאל הדוג’ה בעניין רב.

"אלהים שבשמיים " קרא הספן הישיש, “אפילו לא היית מאמין לו, הוד מלכותך. אספר רק זאת, אחרי ששהינו שם שבועיים, יכולת לנער את מנולו כולו ממכנסיו.”

“ומה בנוגע למלכה?”

"המלכה ענדה חגורת ברזל וצמידי ברזל. ‘אומרים שיש לך קצת ברזל,’ היא אמרה; ‘כאן אנחנו מקבלים לפעמים ברזל מסוחרים ערביים.’ "

“סוחרים ערביים!” צעק הדוז’ה והיכה באגרופו במשענת היד של כסאו. “ראה, ראה, בכל מקום מכרסמים הנוכלים האלה בשווקים שלנו! את זאת לא נסבול, כאן מדובר באינטרסים החיוניים ביותר של ריפובליקת וונציה! את האספקה לאופיר נוביל אנחנו, וזהו! אתן לך שלוש ספינות, ג’ובני, שלוש ספינות מלאות ברזל – –”

ההגמון הרים את ידו. “ומה הלאה, ג’ובני?”

“המלכה הציעה לי תמורת כל הברזל שבידי זהב באותו משקל.”

“ואתה, כמובן, הסכמת, גנב שכמוך!”

“לא הסכמתי, monsignore. אמרתי שאינני מוכר ברזל לפי משקל אלא לפי נפח.”

נכון," שח ההגמון. “הזהב כבד יותר.”

“במיוחד הזהב מאופיר, monsignore. הזהב הזה משקלו פי שלושה מזהב רגיל, והוא אדום כמו אש. ובכן, המלכה צוותה לצקת מהזהב הזה עוגן, מסמרים, שרשראות וחרבות בדמות אלה מברזל שבידינו. לזה נאלצנו להמתין שם כשבוע.”

“ובשביל מה צריכים שם ברזל?” התפלא הדוג’ה.

“כי הוא נדיר אצלם, ויקר מציאות, הוד מלכותך,” אמר הסוחר הזקן. “הם עושים ממנו תכשיטים ומטבעות. הם מחזיקים מסמרי ברזל בארגזים, בחזקת מטמון. הם טוענים שהברזל יפה מהזהב.”

הדוז’ה הוריד את עפעפיו דמויי עפעפי תרנגול הודו. “מוזר,” הוא נהם. “זהו, ג’ובני, סיפור יוצא מן הכלל. ומה קרה אחר־כך?”

“אחר־כך העמיסו את כל הזהב על פרדים בעלי כנפיים, והובילו אותנו באותה דרך אל חוף הים. שם תיקננו את הספינה במסמרי הזהב ותלינו את עוגן הזהב בשרשאות הזהב. את החבלים והמפרשים הקרועים החלפנו בחדשים ממשי, והפלגנו, ברוח גב בכיוון הביתה.”

“ומה פנינים,” אמר הדוג’ה, “פנינים לא לקחתם אתכם בכלל?”

“לא לקחנו,” אמר Fialho, “אני מבקש סליחה, הלא הן היו שם כמו חול. רק כמה גרגירים נשארו דבוקים לנו בנעליים, וגם את אלה לקחו מאתנו העכו”ם האלז’יריים, כאשר התנפלו עלינו ליד הבליארים."

“נדמה,” נהם הדוג’ה, “שהתיאור הזה מתקבל על הדעת.”

ההגמון אותת בהנד ראש קל את הסכמתו. “ומה עם בעלי חיים,” הוא נזכר. “יש שם באופיר איזה קנטאורים?”

“לא שמעתי עליהם, monsignore,” אמר הספן בנימוס. “אבל יש שם ציפורי אש.”

ההגמון נשף דרך האף. “אתה כנראה מבלבל את הדברים. ציפורי אש יש במצריים, וידוע שהן בעלות רגל אחת בלבד.”

“וגם יש שם חמורי פרא,” הוסיף הספן, “מנומרים בשחור ולבן כמו נמרים.”

ההגמון הרים את עיניו בחשדנות. “אתה, האם אתה מתכוון לתעתע בנו? מי ראה אי פעם חמורים מנומרים? דבר אחד מוזר בעיני, ג’ובני. אתה טוען שטסתם מעל להרי אופיר על גבי פרדים בעלי כנף.”

“אכן, monsignore.”

“הממ, צא וראה. לפי ידיעות ממקורות ערביים חיה בהרי אופיר ציפור פלא הנקראת גריפין, אשר, כידוע, מקורה ממתכת, צפורניה ממתכת ודורבניה מברונזה. לא שמעת עליה דבר?”

“לא שמעתי,” גמגם הספן.

ההגמון מפורדנונה הניע את ראשו בפליאה. “מעל להרים האלה, בן־אדם, אי אפשר לטוס, את זה לא תספר לנו; הלא זהו תחום מושבה של ציפור הגריפין. זה בלתי אפשרי מהבחינה הטכנית, כי הגריפין היה אוכל את הפגזוס האלה כמו שציפור דרור צדה ואוכלת זבובים. בחור, אתה לא תרמה אותנו. ומה, ליצן שכמוך, איזה עצים צומחים שם?”

"ובכן, איזה עצים,'' הוציא המסכן מפיו בקושי, “ידוע איזה עצים. עצי דקל, monsignore.”

“אתה רואה – אתה משקר,” אמר ההגמון בנימת נצחון. “על פי בובון איש ביסקרה, שהוא בר סמכא בנושא הזה, צומחים באופיר עצי רימון שגרעיניהם אבני חן. בדית, בחורי, סיפור מטופש!”

Giovanni Fialho נפל על ברכיו. “חי אלהים שבשמיים ממעל, monsignore, איך יכול סוחר בור ועם הארץ כמוני לבדות מלבו את אופיר?”

לי אתה מספר?” גער בו ההגמון המלומד, “אני יודע טוב ממך שיש בעולם ארץ אופיר, ארץ הזהב; אבל מה שנוגע לך, אתה שקרן ונוכל. מה שאתה מספר, מנוגד למקורות בני סמכא, ולפיכך הוא שקר וכזב. הוד מלכותך, הגבר הזה הוא רמאי.”

“עוד אחד,” נאנח הדוג’ה הזקן, ומצמץ בעיניו מתוך דאגה. “איום ונורא, כמה הרפתקנים כאלה מסתובבים כיום בעולם. תקחו אותו מפה!”

סגן המושל הרים מבט שואל.

“כרגיל, כרגיל,” פיהק הדוג’ה. “תנו לו לשבת עד שיכחיל, ואחר־כך תמכרו אותו לספינת עבדים. חבל,” נהם, “שזה רמאי; לא מעט מהדברים שהוא סיפר היה בהם איזה גרעין… כנראה שהוא שמע את זה מערבים.”


1932


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48420 יצירות מאת 2697 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!