מותה של דונה אלוירה האומללה נוקם. Don Juan Tenorio שכב, חזהו נקוב פגיון, בפונדק de las Reinas גוסס בעליל. “Emphysema של הריאות,” נהם הרופא המקומי. “יש אנשים שאולי עוד היו יכולים לצאת מזה, אבל caballero כל כך תשוש כמו דון־חואן – זה קשה־קשה, Leporello; הייתי אומר שהלב שלו לא מוצא חן בעיני. זה הלא מובן: אחרי השתוללויות כאלה in venere – מקרה אסתני מובהק, רבותי. אני הייתי קורא על כל מקרה לכומר, לפורלו; אולי עוד תחזור אליו הכרתו, אף על פי שלפי מצב המדע כיום – אני לא יודע. אומר לכם שלום, היה לי הכבוד, caballeros.”

כך קרה ש־Padre Jacinto התישב למרגלותיו של דון־חואן והמתין, שמא החולה יתעורר מעלפונו; בינתיים התפלל בעבור נשמתו של החוטא הידוע לשמצה. לו רק הצלחתי להביא פדות לנשמתו של בן השטן הזה, חשב בלבו הכומר הטוב; נראה שהוא גמור – אולי זה ימוטט את גאוותנותו ויביא אותו לידי צער וחרטה. זה לא קורה לכל אחד שיפול לידו כזה הולל מפורסם וחסר מצפון; חביבי, מקרה יקר ערך שכזה אולי לא נפל בחלקו אפילו של ההגמון מבורגוס. אנשים ילכו וילחשו מפה לאוזן: תראה, זהו פאדרה חאסינטו – זה שקנה פדות לנפשו של דון־חואן –

הפאדרה התחלחל והצטלב; מצד אחד התעשת לנוכח הנסיון השטני הזה להחטיאו בחטא ההתנשאות, ומצד שני שם לב שננעצו בו עיניו היוקדות וכאילו לועגות של דון־חואן הגוסס.

“בני היקר,” אמר ה־פאדרה בהוד אבל בכל החביבות שהיה מסוגל לה, “אתה הולך אל מותך; עוד מעט קט תעמוד בפני כס המשפט האלהי, תחת עולם של כל החטאים שהסתבבת בהם בחייך המטונפים. אני מבקש ממך למען אהבת אלוהינו, הסר אותם מעליך כל עוד יש זמן; לא יאה לך לעבור לעולם הבא, עטוף לבוש טמא של פריצותך ומוכתם בהפקרות מעשיך עלי אדמות.”

“כן,” נשמע קולו של דון־חואן. “עוד פעם להחליף תלבושת. פאדרה, אני תמיד הקפדתי להתלבש כמתאים לנסיבות.”

“אני חושש,” אמר פאדרה חאסינטו, “שאינך יורד לסוף דעתי. שאלתי, האם אתה רוצה להתוודות מתוך חרטה על מעשי הפקרותך.”

“להתוודות,” חזר דון־חואן בקול רפה. “להשחיר פניך. אה, אבי, אתה לא היית מאמין, איך זה קוסם לנשים.”

“חואן,” הזעיף הכומר הטוב את פניו, “עזוב כבר את הבלי העולם הזה. זכור שאתה עומד לבוא לפני בוראך.”

“אני יודע,” אמר דון־חואן בנימוס. “אני גם יודע שראוי למות כדרך הנוצרים. תמיד הקפדתי על מה שראוי לעשותו – כל עוד זה היה אפשרי, אבי. בהן צדקי, אומר לך הכל ללא היסוס; ראשית אני חלש מכדי להרבות בדיבור, ושנית דגלתי תמיד בעיקרון להגיע למחוז חפצי בדרך הקצרה וללא עקלקלות.”

“ברוך תהיה על צידוק דינך,” אמר הכומר חאסינטו. “קודם כל, בני, עליך להיכון כדין, לפשפש במעשיך ולעורר בנפשך את רגשי החרטה על מעשי העוולה שעשית. אני בינתיים אמתין.”

לאחר הדברים האלה עצם דון־חואן את עיניו ויפשפש במעשיו בעוד הכומר מתפלל בלחש לרחמי שמיים והארה אלהית.

“אני מוכן, אבי,” נשמע כעבור רגע קולו של דון־חואן, והוא החל להתוודות. פאדרה חאסינטו הניד מפעם לפעם ראשו לאות שביעות רצונו; נראה היה שהווידוי מלא וכן; לא חסרו בו לא השקר וחילול שם שמיים, רצח, שבועת שקר, התנשאות, ואף לא רמאות ובוגדנות – דון־חואן היה באמת חוטא בעל משקל. ולפתע השתתק ועצם את עיניו.

“תנוח מעט, בן יקר,” עודד אותו הכומר בסבלנות, "ואחר־כך תמשיך.

“גמרתי, הוד קדושתך,” אמר דון־חואן. “ושמא שכחתי משהו – אלה וודאי רק זוטות שהאל הטוב יסלח לי ברחמיו.”

“הכיצד?” הזדעק הכומר חאסינטו, “וכי אלה בעיניך זוטות? ומה עם מעשי הניאוף שבהם טינפת את כל חייך, מה עם הנשים שפיתית, מה עם התאוות הטמאות שהתענגת בהן ללא רסן? רק התוודה נא, בחורי; מפני אלהים, פוחז שכמוך לא תוכל להסתיר אף אחד ממעשי הזימה שעשית; מוטב לך להצטער על נבזותך ולהקל על נשמתך החוטאת!”

בפניו של דון־חואן נראה ביטוי של כאב וחוסר סבלנות. “כבר אמרתי לך, אבי,” אמר בעיקשות, “שגמרתי. בהן צדקי, אין לי עוד מה לומר.”

באותו רגע שמע בעל הפונדק de las Reinas צעקה מחרידה מחדרו של הפצוע. “יהי האל עמנו,” קרא והצטלב, “נראה שפאדרה חאסינטו מגרש דיבוק מגופו של ה־señor המסכן. ריבונו שיל עולם, לא שאני אוהב דברים שכאלה בפונדק שלי.”

הצעקות האמורות נמשכו עוד זמן רב; לרגעים התעמעמו לכדי דברי שידולין דוחקים, לרגעים התלקחו לשאגה פראית; לפתע פרץ מתוך חדרו של האדון הפצוע פאדרה חאסינטו, סמוק כמו תרנגול הודו, ותוך קריאת שם הבתולה הקדושה רץ אל הכניסה. אחר־כך השתרר בפונדק שקט; רק לפורלו המדוכדך חמק לחדר אדוניו, אשר שכב פרקדן ונאנח, כשעיניו עצומות.

★

אחרי הצהרים הגיע לעיירה הזאת Padre Ildefonso de Societate Jesu, רכוב על פרדה בדרכו ממדריד לבורגוס; ומכיון שהיה חם מדי אותו יום, התעכב בדרכו בבית הכומר המקומי, לביקור אצל האב חאסינטו. הוא היה כומר צנום, מיובש כמו נקניק צלוי, בעל גבות שעירות כמו בית שחיו של קצין פרשים.

אחרי שסעדו את לבם בחלב חמוץ, תקע הישועי את זוג עיניו באב חאסינטו, שניסה לשווא להסתיר שמשהו מסעיר את רוחו. היה שקט, עד כי זמזום הזבובים נשמע כמעט כגלגולי רעם.

“ובכן זה כך” פלט לבסוף חאסינטו המיוסר. “יש לנו כאן חוטא קשה, והוא שכיב־מרע. שתדע, דון אילדפונזו, זהו דון חואן טנוריו הידוע לשמצה. הוא הסתבך פה באיזו תקרית, דו־קרב או מה – בקיצור, אני הלכתי לוודות אותו. בהתחלה זה הלך, פשוט תענוג; הוא התוודה – יופי של ווידוי, האמת ניתנת להאמר. אבל כשהגענו לדיבר הששי – כלום; לא הצלחתי להוציא ממנו מלה. אין לו, אומר הוא, מה לומר. בחיי הבתולה הקדושה – איזה נוכל! רק תחשוב, זה ההולל הכי גדול בשני חלקי קסטיליה – לא בואלנסיה ולא בקדיז תמצא אחד שישווה לו. אומרים שבשנים האחרונות הצליח לפתות שש מאות תשעים ושבע נערות; מהן מאה ושלש עשרה הלכו למנזרים, כחמשים נרצחו בידי אבותיהן או בעליהן בחימתם המוצדקת, וכמספר הזה ליבן נשבר מצער. ועכשיו תאר לעצמך, דון אילדפונזו, מופקר כזה טוען על ערש דווי בפניו של הכומר המוודה, כי מה שנוגע לניאוף אין לו ממה להתוודות! מה אתה אומר?”

“כלום,” אמר האב הישועי. “ואתה מנעת ממנו את המחילה?”

“כמובן,” ענה פאדרה חאסינטו בדכדוך. “כל הדיבורים שלי עלו בתוהו. שידלתי אותו כך שאבן היתה מתעוררת לחרטה, אבל על הבן־בלי־יעל הזה לא עבד כלום. בהתנשאות, הוא אומר, בהתנשאות חטאתי, אבי, נשבעתי לשקר, מה שאתה רוצה; אבל בענין שעליו אתה שואל – אין לי מה לומר לך. ואתה יודע מה הענין, דון אילדפונזו?” התפרץ פתאום הפאדרה ומיהר להצטלב. “אני חושב שהוא כרת ברית עם השטן. לכן הוא לא יכול להתוודות מזה. זה היה כישוף טמא. הוא פיתה את הנשים בקסמו של השטן.” האב חאסינטו רעד כולו. “שמא תנסה להסתכל עליו, Domine, הייתי אומר שאפשר להבחין בזה ממבטו.”

.Don Ildefonso, S.J שתק והרהר. “אם אתה חושב,” אמר לבסוף, “אלך לראות את האיש.”

★

דון־חואן נמנם כאשר דון אילדפונזו נכנס בהשקט לחדר ורמז ללפורלו בהינף יד לצאת; אחר־כך התישב למראשות המיטה והתבונן בפניו הנפולות של האיש ההולך למות.

לאחר שעה ארוכה נאנח הפצוע ופקח את עיניו.

“דון חואן,” אמר הישועי במתינות, “נדמה לי שהדיבור מעייף אותך.”

דון־חואן הנהן בתנועת ראש חלושה.

“איו דבר,” אמר הישועי. “וידויך, דון חואן, לא היה ברור בנקודה אחת. לא אציג לך שאלות, אבל אולי תוכל לתת ביטוי להסכמה או התנגדות למה שאומר לך – עליך.”

עיני הפצוע ננעצו כמעט בחרדה בפניו הקפואים של הכומר.

“דון חואן,” פתח דון אילדפונזו בקול קליל קמעה, “שמעתי עליך כבר מזמן; רבות הרהרתי, מדוע בעצם אתה אץ מאשה לאשה, מאהבה אל אהבה; מדוע לעולם אינך מסוגל להעצר ולשהות באותה תחושת שובע ורוגע, שאנחנו בני האדם מכנים אותה אושר – –”

דון־חואן חשף את שיניו בהעוויית כאב.

“מאהבה אל אהבה,” המשיך דון אילדפונזו בשקט. “כאילו רצית תמיד שוב ושוב לשכנע את מישהו – כנראה את עצמך, שאתה ראוי לאהבה, שאתה גבר כמו שנשים אוהבות אותו – או, דון חואן המסכן!”

שפתי הפצוע נעו; היה זה כאילו חזר על המלים האחרונות.

“ברם לאמיתו של דבר,” המשיך הכומר לדבר בנימה ידידותית, “מעולם לא היית גבר, דון חואן; רק רוחך היתה רוחו של גבר – והיא התביישה, señor, ובייאוש ניסתה להסתיר שהטבע לא חנן אותך במה שנתון לכל יצור חי –”

מהמיטה נשמע קול יבבה של נער.

''לכן, דון־חואן, שיחקת את הגבר כבר מימי בחרותך; היית אמיץ עד טירוף, הרפתקן, מתנשא ושחצן, בכדי לדכא בתוך עצמך את ההרגשה המשפילה, שהאחרים טובים וגבריים ממך; אבל זה היה שקר, ולכן ערמת בפזרנות הוכחה על הוכחה; שום הוכחה לא יכלה לספק אותך, כי היא היתה רק מדומה ועקרה – אתה לא פיתית אפילו אשה אחת, דון־חואן. אתה מעולם לא ידעת אהבה, רק התאמצת בקדחתנות, ככל שפגשת אשה נחשקת ורמת מעלה, להקסים אותה ברוחך, באבירותך, בתאוותנותך, שבהן שכנעת את עצמך; אתה ידעת לעשות זאת בשלמות, כי שיחקת את התפקיד. וכאשר בא אותו רגע שבו ברכי אשה מתמוטטות תחתיה – זה היה מוכרח להיות בשבילך גיהינום, דון־חואן, זה היה גיהינום, כי באותו רגע חווית את גאוותך הארורה יחד עם ההשפלה הנוראה ביותר. וחייב היית להקרע מהחיבוק, שזכית בו במחיר סיכון חייך, ולברוח, דון אומלל, לברוח מזרועות האשה המוכנעת, ועוד לפלוט דבר שקר יפה משפתותיך, השפתיים שאין לעמוד בפניהן. זה היה וודאי גיהינום, דון־חואן."

הפצוע הסב את פניו אל הקיר ובכה.

דון אילדפונזו קם. “מסכן,” אמר. “התבייש להודות בכך אפילו בשעת הוידוי הקדוש. נו, אתה רואה, עברנו את זה; אבל אסור לי לגזול מהאב חאסינטו את הבעל־תשובה שלו.”

אשר על כן שלח להביא את הכומר; וכאשר הגיע פאדרה חאסינטו, אמר לו דון אילדפונזו: “ראה, אבי, התוודה מהכל ובכה. חרטתו היא כנה מעל לכל ספק; אולי אפשר להעניק לו את המחילה.” 

1932