לאציל האנגלי הצעיר, Sir Oliver Mendeville, ששהה באיטליה במסע לימודים, הגיעה, בהיותו בפירנצה, הידיעה שאביו, Sir William, נאסף אל אבותיו. לפיכך נפרד Sir Oliver, בלב כבד ודמעות למכביר, מ־signorina Maddalena, תוך שהוא נשבע לשוב בהקדם האפשרי, ויצא בלווית משרתו בדרכו לנמל ג’נובה.

ביום השלישי למסעם הם נקלעו לגשם זלעפות, בדיוק בכניסה לכפר שכוח אל. Sir oliver עצר את סוסו מתחת לצמרתו של עץ ענף. "Paolo, אמר למשרתו, “תסתכל האם יש פה איזה albergo, כלומר אכסניה, שאפשר לחכות שם לגמר הגשם.”

“מה שנוגע למשרת ולסוסים,” נשמע קול מעל ראשיהם, נשמע קול מעל ראשיהם, “ה־albergo הוא שם מעבר לפינה; אבל אתה, cavaliere,¹ תעשה חסד עמדי, אם תואיל לסור אל מתחת לקורת הגג הצנועה של ביתנו.”

Sir Oliver הסיר את כובעו רחב השוליים לאות ברכה ופנה אל החלון שממנו גיחך כומר זקן ושמן. “Vossignoria reverendissima”² אמר בנימוס רב, “מקדם בנדיבות יתרה פני זר העוזב את ארצכם היפה, כשכבד עליו משא התודה על כל הטוב אשר הרעיפה עליו בפזרנות כזו.”

“Bene ³, בני,” אמר הכומר, “אבל אם תמשיך לדבר עוד קצת, תתרטב לגמרי. אז תואיל לרדת מהסוסה הבלה שלך, ותזוז קצת, כי נפתחו עד מאד ארובות השמיים.”

Sir Oliver התפלא מאד, כאשר molto reverendo parocco⁴ בא לקראתו בפרוזדור הבית: כומר קטן כל־כך לא ראה מימיו; כאשר קד את קידת הנימוסין, נאלץ להתכופף עד שראשו נתמלא בדם.

“אה, עזוב,” אמר הכומר. “אני רק בן המסדר הפרנציסקני⁵, cavaliere. קוראים לי Padre Ippolito ⁶. הא, מריאטו, תביא לנו נקניק ויין. לכאן, אדוני, יש פה חושך נורא. אתה Inglese, נכון? תראה, תראה, מאז שאתם האנגלים קרעתם את עצמכם מחיק הכנסיה הקדושה, אתם פוקדים את איטליה כמו זבובים. אני מבין, signore, אין ספק שאתם מתגעגעים. תראה, מאריאטו, האדון הוא Inglese. מסכן, כל כך צעיר וכבר אנגלי! תחתוך לך חתיכת נקניק, cavaliere, הוא על אמת מ־Verona. אני אומר, ליין צריך נקניק ורונזי, ושבני בולוניה יתפחלצו עם המורטדלה שלהם. תהמר תמיד על נקניק ורונזי ושקדים מלוחים, בני. אתה לא היית בוורונה? חבל. משם בא הוורונזי האלהי, signore. עליך להבין שמוצאי מוורונה. עיר ואם, אדוני. קוראים לה גם עיר ה־Scaligeri⁷ האם היין לטעמך?”

“Grazie, Padre”⁸ מלמל סר אוליבר. "אצלנו באנגליה קוראים לוורונה “עירה של יוליה”.

“מה אתה שח,” התפלא Padre Ippolito, “ולמה? אפילו אני לא יודע שהיתה שם איזו נסיכה יוליה. נכון, כבר ארבעים שנה שלא הייתי שם – איזו יוליה זאת יכלה להיות?”

“יוליה לבית קפולט,” הסביר סר אוליבר. “אתה יודע, יש לנו אפילו מחזה כזה עליה, פרי עטו של אחד שייקספיר. מחזה יפה מאד. אתה מכיר אותו, Padre?”

“לא. אבל חכה רגע, יוליה לבית קפולט, יוליה לבית קפולט…” קשקש Padre Ippolito, “בעצם הייתי צריך להכיר אותה. הייתי מבקר בבית הקפולטים עם Padre Lorenzo –”

“אתה הכרת את הנזיר לורנצו?”, לחש סר אוליבר בנשימה עצורה.

“ואיך לא אכיר אותו? אני, אדוני, הייתי פרח כמורה שלו. תשמע, אולי זאת אותה יוליה שנישאה לרוזן פאריס? אותה אכן הכרתי. היתה אשה מצויינת ויראת שמיים, הרוזנת יוליה. היא היתה מבנות הקפולטים, אלה שהיתה להם חנות קטיפה.”

“זאת לא יכולה להיות היא,” הכריז סר אוליבר. “יוליה האמיתית הלכה לעולמה בדמי ימיה ובדרך כה נוגעת ללב, שקשה לתאר כמוה.”

“אה,” אמר ה־molto reverendo, “אז זאת לא היא. היוליה שהכרתי התחתנה עם הרוזן פאריס והיו להם שמונה ילדים. אשה למופת והדורת כבוד, אדוני הצעיר, שאלהים יזכה אותך בכמוה. אמת, סיפרו שלפני כן היא פעם השתגעה אחרי אחד כזה crapulone⁹ – אה, signore, על מי לא סיפרו כזאת? הנעורים הם, כידוע לכל, בלתי שקולים ומטורפים. תשמח, cavaliere, שעודך צעיר. האם גם האנגלים צעירים?”

“כן,” נאנח סר אוליבר. “הלא גם אותנו, אבי, מלחכת להבתו של רומיאו הצעיר.”

“רומיאו?” שח Padre Ippolito ולגם מיינו. “אותו הייתי צריך להכיר. הנה הנה, האם זה לא אותו sciocco¹⁰ צעיר, הפוחז הזה, המנוול לבית Montague, שפצע את הרוזן פאריס? אמרו שזה בגלל יוליה. כן, ככה. יוליה נועדה לרוזן פאריס – שידוך טוב, signore, הפאריס הזה היה איש צעיר עשיר מאד וטוב לב – אבל הרומיאו הזה החליט, כך אומרים – שאת יוליה יקבל הוא – איולת כזאת, אדוני,” נהם ה־padre. “כאילו בית קפולט יכול היה לתת את הבת למישהו מהמונטגיואים פושטי הרגל. והוסף לכך, שהמונטגיואים צדדו ב־Mantova, בעוד שהקפולטים היו בצדו של הדוכס ממילנו. לא, לא. אני חושב שה־assalto assassinatico¹¹ נגד פאריס היה פשוט התנקשות על רקע פוליטי. כיום יש בכל רק פוליטיקה, בני. ברור כשמש, אחרי השערוריה הזאת היה רומיאו מוכרח לברוח למנטובה, ולא חזר יותר.”

“זאת אם כן טעות,” נפלט מפיו של סר אוליבר. “אני מבקש את מחילתך, Padre, אבל זה לא היה כך. יוליה אהבה את רומיאו, אבל הוריה ניסו להכריח אותה להינשא לרוזן פאריס – –”

“והם ידעו למה,” הסכים הכומר הזקן. “רומיאו היה ribaldo¹² וצידד במנטובה.”

“אבל לפני החתונה עם פאריס השיג לה האב לורנצו אבקה, שתגרום לה למוות מדומה,” המשיך סר אוליבר.

“זה שקר,” אמר Padre Ippolito בעוז. “את זאת לא היה לורנצו עושה לעולם. אבל האמת היא שרומיאו התנפל על פאריס ברחוב, ופצע אותו. אולי היה שיכור.”

“סלח לי, אבי, אבל זה היה לגמרי אחרת,” מחה סר אוליבר. “האמת היא שאת יוליה קברו. רומיאו פילח את פאריס מעל קברה לפי חרב –”

"חכה " אמר הכומר. “ראשית זה לא היה מעל לקבר, אלא ברחוב ליד אנדרטת Scaligeri. ושנית, רומיאו לא פילח אותו, אלא רק דקר אותו בכתף. בחורי, להרוג את מישהו בחרב זה לא תמיד מצליח. רק תנסה, איש צעיר!”

“Scusi,”¹³ התווכח סר אוליבר, “אני ראיתי את זה בהצגת הבכורה ממש על הבמה. הרוזן פאריס באמת נדקר בדו־קרב למוות, ונפח את נשמתו בו במקום. רומיאו, באשר חשב שיוליה באמת מתה הרעיל את עצמו על קברה. כך זה היה, אבי.”

“איפה!” נהם האב Ippolito, “לא הרעיל את עצמו. ברח למנטובה, ידידי.”

“סלח לי Padre” עמד סר אוליבר על שלו, “אני בעיניים האלה ראיתי – ישבתי בשורה הראשונה! אותו רגע התעוררה יוליה מתרדמתה ומשראתה שיקירה רומיאו מת, לקחה גם היא רעל ומתה גם היא.”

“מה פתאום,” כעס Padre Ippolito. "אני משתומם – מי בכלל התחיל ברכילות הזאת. האמת היא שרומיאו ברח למנטובה, ויוליה המסכנה, מתוך צער לקחה קצת רעל. אבל זה לא היה כלום, cavaliere, רק ילדותיות כזאת; תחשוב על זה – עוד לא מלאו לה חמש עשרה. אני יודע את זה מפיו של לורנצו, איש צעיר; מובן מאליו, אני הייתי אז כזה ragazzo ¹⁴, "הכומר הטוב הראה קו גובה של כאמה מהרצפה. “את יוליה לקחו אחר־כך אל דודתה ב־Besenzano, בכדי שתתאושש. שם ביקר אצלה הרוזן פאריס, ידו עדיין בתחבושת, וברור לך איך דברים כאלה נופלים: היתה זאת אהבה איתנה כמו קורה. לא יצאו שלשה חודשים והם נישאו. Ecco, signore¹⁵ – ככה זה בחיים. אני עצמי הייתי בחתונה בתור פרח כמורה בגלימה לבנה.”

סר אוליבר יישב נדהם קמעה. “אל נא תכעס, אבי,” אמר לבסוף, “אבל במחזה האנגלי הזה זה יפה יותר פי אלף.”

האב איפוליטו נהם. “יותר יפה! אני לא מבין, מה יפה כל כך אם שני אנשים צעירים מקפחים את חייהם בידם. היה חבל עליהם, איש צעיר. אני אומר לך, יותר יפה הוא שיוליה נישאה לאיש וילדה שמונה ילדים, ואיזה ילדים, אלהים אדירים: כמו תמונות, אחד אחד.”

אוליבר נענע בראשו. “זה כבר לא זה, caro Padre ¹⁶; אתה אינך יודע מה היא אהבה גדולה.”

הכומר הגוץ מצמץ שקוע במחשבה. “אהבה גדולה? אני חושב שזה קורה, כאשר שני אנשים יודעים לשאת זה את זו לאורך כל החיים… במסירות ובנאמנות… יוליה היתה אישה נדירה ואצילית, אדוני היקר. חינכה שמונה ילדים ושירתה ליד בעלה עד מותה. – – אז אצלכם קוראים לוורונה “עירה של יוליה”? זה יפה מאד מצדכם, האנגלים, cavaliere. גברת יוליה היתה באמת אישה יוצאת מן הכלל, יתן לה אלהים תהילת נצח.”

אוליבר הצעיר ניעור לפתע ממחשבותיו. “ומה קרה לרומיאו?”

“זה? אפילו אינני יודע. משהו שמעתי עליו. – אח אני נזכר. התאהב במנטובה בבתו של איזה marchese – – איך רק קראו לו? Montefalco, Monfalcone או כך איכשהו. אה, cavaliere, זה היה מה שאתם מכנים “אהבה גדולה”! אפילו חטף אותה או משהו כזה, זה היה סיפור רומנטי נורא, אבל את הפרטים שכחתי; עליך לדעת – זה קרה במנטובה. אבל סיפרו שזאת passione senza esempio, תאוה כזאת שאין לה אח ורע, אדוני. לפחות כך הילך הסיפור. Ecco, signore – הגשם פסק.”

סר אוליבר קם ממקומו ומתח את גובה גופו המביך. “היית נחמד אלי נורא, Thank you so much .Padre. אולי תרשה לי להשאיר בידיך משהו… בשביל עניי צאן מרעיתך”, מלמל תוך שהוא מעלה סומק ודוחף אל מתחת לשולי הצלחת חופן מטבעות.

“מה פתאום, מה פתאום,” נבהל Padre Ippolito ונפנף בידיו במחאה; “מה פתאום, כל כך הרבה כסף בעד נתח כזית של נקניק ורונזי!”

“קצת גם בעד הסיפור,” אמר אוליבר הצעיר בחפזון. “היה – אה, היה מאד, מאד – – אני לא יודע איך לומרVery much indeed.”

אל חלונות בית הכומר נשפכו קרני השמש.

1932