רקע
קארל צ'אפק
שתיקות עם מסריק
קארל צ'אפק
תרגום: אפרים פרויד (מצ'כית)

 

"לא רציתי לשקר… "    🔗

רבים שאלו את מחבר ה“שיחות עם ת. ג. מסריק” כיצד זה בעצם נוצרו ה“שיחות”: האם המחבר רשמן בקצרנות בו במקום, האם רשמן יום ביומו, ובכלל איך זה היה.

ראשית כל על המחבר להתוודות שימים רבים לא העלה אף בחלומו לרשום את אשר הזדמן לו לשמוע מפי הנשיא. יהא נא הדבר נזקף לחובת רשלנותו: לעולם אין הוא נוהג לשאת בכליו פנקס שלתוכו יעלה דברים על הכתוב; מעולם לא רשם יומן, ובזכרונותיו, כבניירותיו, שורר אי־סדר שאין לו תקנה. שמא מוכר לכם סוג זה של בני אדם, והלא לא תצפו מהם שירשמו זכרון דברים מסודר על מה ששמעו או ראו.

ואולם פעם – היה זה בטופולצ’אנקי1 – ירד גשם רצוף כל שעות היום. הנשיא ישב בחברת אורחיו ליד האח המוסק; אוהב הוא להתבונן באש המלחכת. והשיחה קולחת, ומתחילים לספר על קורות המלחמה, והיכן וכיצד מצא עצמו כל מספר במצבו החמור ביותר. “המצב החמור שפקד אותי,” מתחיל הנשיא, “זה כשהגעתי למוסקוה.” ומספר כיצד אנשיו החליטו לשולחו מפטרוגראד שבה השתוללה המהפיכה, למוסקוה, שאמורה היתה להיות יותר שקטה. הוא יורד מהרכבת – ושומע יריות. הולך ברגל למלון, אולם נעצר על ידי כיתת חיילים: אי אפשר להמשיך, יורים שם. בכל זאת הצליח להגיע לכיכר, ושם ערוכים משני עבריה אנשי קרנסקי מזה והבולשביקים מזה, ויורים מרובים ומקלעים. “אני הולך,” הוא מספר, “ולפני הולך אדם, מתחיל לרוץ וחומק לתוך שער שנפתח לפניו. היה זה מלון מטרופול. אם כך – אני רץ בעקבותיו, אבל בינתיים טרקו את השער ממש בפני. אני מקיש בו וקורא להם: ‘מה אתם עושים, תפתחו!’ ‘אתה אורח שלנו?’ קורא אלי השוער, ‘אחרת לא נוכל להכניס אותך, הכל תפוס!’ לא רציתי לשקר, אז צעקתי עליו: ‘אל תעשה שטויות ופתח את הדלת!’ הוא נרתע ופתח.” וכן הלאה. הנשיא שקע בזכרונות ומרחיב את הדיבור על המצור שצרו על מלון מטרופול, על הקרבות בקייב ועל “הבחורים שלנו”, כפי שהוא נוהג לכנות את הלגיונרים הצ’כיים. אבל בלב המחבר נתקע משפט קצרצר אחד: אותו “לא רציתי לשקר”. בכיכר במוסקוה יורים, משני הצדדים נוקשים כדורים באבני הרחוב ובקירות, ופרופסור מסריק עומד מול שער סגור של מלון שאין מוכנים להניח לו להיכנס לתוכו. אם יאמר שהוא אורח, יכניסוהו; אבל הוא, גם ברגע זה, רגע של חיים ומוות, אינו רוצה לשקר. ואחר־כך הוא מספר זאת כאילו מובן הדבר מאליו, רק במשפט קטן ויבש: “לא רציתי לשקר”. זה היה הכל.

אז, בפעם הראשונה, רשם המחבר והדפיס את מלות הנשיא: רק בשל המשפט הקטן האחד, לבלתי ישקע בתהום הנשיה, ולמען הראות את יפי פשטותו וטעם אמירתו כלאחר יד. ולאחר מכן שוב לא עלה על דעתו לרשום את אשר אוזניו שומעות. שנים לא חשב על כך; עד אשר פעם – שוב בטופולצ’אנקי – ישב בשיחה עם הנשיא בצל עצי ערמון עתיקים; היה סתיו ומפעם לפעם נשר פרי ערמון בשל ונקש בקרקע. הביאו דואר. הנשיא קרא את מכתביו וגם המחבר קבל מכתב. מבית הוצאה ידוע. מחבר ה“שיחות” פרץ בצחוק: “פה מציעים לי לכתוב ביוגרפיה שלך. כאילו ידעתי כדבר הזה! לכתוב ביוגרפיה צריך אדם להיות לא מעט היסטוריון, לקרוא המון מקורות, לאמת ולוודא, ומי יודע מה עוד.”

הנשיא הניד ראשו. “לכתוב ביוגרפיה – אמת: תפקיד קשה.”

היה שקט, ורק הערמונים הבשלים נושרים קפוץ והקש מסביב. המחבר נזכר לפתע בכדורים הקופצים ומקישים בכיכר שבמוסקוה. “אלא לוא כתבתי כל מה שאתה עצמך סיפרת מפעם לפעם על קורותיך. גם זה כמעט ביוגרפיה.”

הנשיא הצטחק. “נו, עשה בי כרצונך.”

“אבל תצטרך לעזור לי אם יקרה ולא אדע משהו,” המשיך המחבר.

הנשיא קם. “מה לעשות, אעזור,” אמר במעין כניעה. “אבל עכשיו עלי ללכת לעבודה. להתראות.”

זו, אם כן, היתה ראשית כתיבתן של ה“שיחות”.

★ ★

כן; אבל עד כתיבתן חסר הרבה. לאחר שהמחבר חיטט בזכרונו ושלף הכל, מצא שידוע לו די הרבה על ילדותו של הנשיא, כי בה אהב והרבה הנשיא להיזכר ולספר; על שנות הלימודים גם כן נאמר לא מעט, אבל אחר־כך התחיל החומר להתדלדל. היה צורך לאלץ את הנשיא שיספר על עצמו קצת יותר.

בדרך כלל התנהל הקרב עם בוקר בגן שבטופולצ’אנקי. סמוך לשעה תשע יצא הנשיא ושם את פעמיו אל סוכתו האהובה שטופת השמש. המחבר השכים להכין את מתקפתו, בדרך כלל חזיתית. אחרי פרק זמן הולם שהוקדש לשתיקה, פתח: “איך זה היה בעצם בענין המאבק על כתבי היד2?”

הנשיא נד בראשו. “לא יפה,” אמר לאחר הרהור והתחיל לצחצח את משקפיו. המחבר המתין להמשך. הנשיא הרים מבטו: “קראת כבר את עתוני הבוקר? שמת לב לזה וזה?” – ואחר־כך דיבר על דברים רבים, רק לא על פרשת כתבי היד.

למחרת הכין המחבר שאלה אחרת: “ומה עשית בשנות התשעים?”

“שגיאות,” שח הנשיא בקצרה ובנימה של נעילת דיון.

עיניכם הרואות, לא קל היה להציל מפי הנשיא פרטים על חייו, ועד שהושלמו ה“שיחות” נדרשה מידה גדושה של סבלנות – משני השותפים.

לבסוף נכתב הכל אשר שמע המחבר; מעט ולקוי, חללים חללים; אך מה לעשות – “להדפיס כך?” – שאל פעם.

הנשיא משך בכתפיו: “ולמה לא?”

“לא היית רוצה להציץ בזה?” היסס המחבר. “שלא יהיו שם שגיאות.”

“אם אתה רוצה –” אמר הנשיא; – וכך הגיע כתב היד לידיו. כשיצא מהן, היה מלא תוספות בכתב ידו של מסריק. מילואים, זכרונות שנתחדשו, פרטים לא ידועים.

מלא שמחה חזר המחבר לעבד את החומר שנתוסף. ושוב הביאו לאישור. ושוב קיבל אותו מועשר בתוספות חדשות, פרטים וזכרונות שעלו וצפו.

“זה לא ילך,” הוא מיחה, “אתה עובד על זה יותר ממני.”

“ומה בכך?” אמר הנשיא.

“אבל איך זה אקבל כך שכר סופרים?” התגונן המחבר תוך שהדגיש בידו את משקלו התופח של הכתב. “לפחות אולי נחלוק – חצי־חצי.”

הנשיא הגיב בתנועת ביטול. עכשיו אכלת אותה, חביבי, כועס המחבר על עצמו בלבו. זה לא יעבור לך ככה, להציע שכר לראש המדינה!

אבל למחרת בבוקר בדרך אל הסוכה, עמד לפתע ראש המדינה מלכת ועיניו נוצצות. “אני כבר יודע,” אומר הנשיא, “מה אעשה בשכר הסופרים שאקבל ממך. אני מכיר אלמנה אחת עם ילדים כאלה נחמדים ונקיים; תמיד רציתי לתת לה משהו – עכשיו יהיה לי לזה כסף משלי.”

אולי גם זה שייך לסיפורן של ה“שיחות”.


 

מסריק משוחח – ושותק    🔗

מחבר ה“שיחות” מודע לכך שהיה מגיש תמונה בלתי מושלמת ואף מעוותת אלמלא כתב פרק זה. יש אנשים המיחסים ל“שיחות” נאמנות מעין צילומית. זאת, אם כן, טעות. צילום – או ליתר דיוק הסרטה של השיחות האלה היתה נראית בערך כך: סוכה בנוית גזעי עץ ליבנה, עליהם מטפסים ורדים וערערים. ת. ג. מסריק יושב על מושב עץ מחוספס, מרפקיו שעונים על ברכיו, מושך בשפמו ושותק; חושב כפי הנראה על ענינים משלו. גם מחבר ה“שיחות” שותק, מעשן להנאתו וחושב על עניניו הוא, נאמר על אותה פרת־משה־רבנו המטיילת לה על כף ידו. לבסוף מרים הנשיא את ראשו, מראה סביבו בידו ואומר רק: “הנה…”; אשר פירושו: איזה יום יפה, הבט בהרים שם באופק, באילן זה שצבעה של אש עלה בעליו. מחבר ה“שיחות” מניד ראשו בשתיקה כרוצה לומר: כן, יום יפה, אין כמוהו כבוקרו של סתיו; וגם עלי האשור כבר כמוזהבים – הנה, סנאי; שקט, לבל יברח.

כללו של דבר, לא קשה היה לרשום מתוך הזכרון את אשר דובר בבקרים רבים־רבים שכאלה; אבל יחסר אותו שקט, אותה שתיקה שמתוכה נולדו מלים ונשזרה בלאט שיחה. השתיקה הזאת היתה נוכחת תמיד, מושמת בינות המלים, נועלת משפטים; לא שתיקה כבדה מתוך שאין מה לומר, אלא שתיקה נוקבת, שתיקה של אדם השוקל־וטורה, החש יותר צורך לחשוב על דברים מלדבר בהם. ורק אז, משסיים שיקולו, יפתח בדיבור: בהיסוס ולאט, כמי שמתרגם ממחשבות לתוך מלים; אין זה קל, כי המלים יש והן צרות מדי ויש והן רחבות מדי משיבטאו את מחשבתו אל נכון. לכן ידבר מתוך אי רצון, ואם ידבר – בצמצום ידבר, להמעיט ככל האפשר במלים; ולאט, על מנת שיספיק בפסק הקט של הרהור לחפש את המלה המדוייקת יותר; ובהפסקים, כיון שהמחשבה חסרה את הכריכות המכנית של המשפט המדובר. רבה, רבה השתיקה שממנה נולדו ה“שיחות”; רק מחברן יודע כמה הן בלתי שלמות; והחסר בהן יותר מכל הוא אותו קונטראפונקט השתיקה.

בוקרו של ספטמבר; בסוכת עצי ליבנה יושב נשיא זקן, כובעו בידו, והוא מהרהר. מהכפר נשמע צחוקם של זאטוטים, גבוה מתחת לרקיע משוטט לו נץ, עלהו של אדר צונח בהשקט ארצה. הנשיא מרים ראשו כמי שעומד לומר דבר, אבל אין הוא אלא מראה סביבו באצבעו הארוכה ורבת ההבעה ופולט בלחש: ”הנה…”. ואני יודע מה רצית לומר: כמה יפה הכל, וכמה אתה אוהב את השמש, את בשלות הסתיו אבל גם את צהלת החיים, ומעל לכל, כי ברגע זה אתה משיח עם אלוהים.

כן, אבל איך לומר זאת בלא מלים?

★ ★

ת. ג. מסריק בהחלט איננו הטיפוס הדברני. אין חלקו עם בני אדם הזקוקים לדיבור בכדי לחשוב, החושבים באמצעות הדיבור או הכתיבה. הנואם מלידה, למשל, מפיק את מחשבתו תוך שהוא מדבר, הוה אומר מתוך הדיבור עצמו; דיבורו ניחן בכריכות משלו ובשטף המשיט את מחשבתו. מסריק איננו נואם מלידה. לדידו קיים תמיד משהו מעין תהום בין המחשבה והבעתה המילולית; ההבעה איננה מביאה לו הקלה, אלא אי־נוחות מסויימת, כי עליו לנטוש את שטף מחשבתו, לדלג על פני התהום וכאילו לפלג את רוחו: מלבד החשיבה עליו גם לדבר, לחפש מלים, לתרגם תכנים של החשיבה לתיבות מילוליות; אין זה אפשרי בלא מאמץ – ואי־בטחון כלשהו, הדומה לאותו אי־בטחון שנרגיש בעשותנו בשמאלנו דבר אחד ובימיננו דבר אחר. לעתים יבטא מחשבתו רק בקוויה הכלליים או ברמז; לעתים לא יסיים משפט ויחתמנו בהינף יד, ימשוך בכתפיו ויפטיר “… וככה”; משל כאילו חמק מתוך הקשר הדיבור לתוך הקשר החשיבה. מהבחינה הדקדוקית יש ומשפטיו לוקים בשלמות ועקיבות תחבירית; פיסוקו אינו אלא ביטוי לנתחי שקט שבהרהור. אל נא תשגה באי־סבלנות, ואל נא תנסה לקפוץ לתוך רגעי ההשתתקות; שוב תבקיע מהם לאחר חיפושים מלה שקולה. האדם החושב איננו אץ במלותיו, אלא במלאכת חשיבתו.

★ ★

אמרתי, אצל מסריק קיימת הפרדה רגשית בין המחשבה וההבעה המילולית; די לו כי יחשוב, ולהבעה דרושה לו מידה כלשהי של כפיה עצמית; ביסודו של דבר הוא מדבר מתוך אי־רצון ולא בקלות. נטיה זו מתגלה בסגנון דיבורו בשני אופנים. ראשית, משיוכל, ישתמש בביטוי מוגמר, בניסוח שהשתמש בו לאותו ענין כבר קודם לכן; יש לו מלאי של אמרות שגיבש לעצמו – אם כי במשך הזמן הוא נוהג עוד לתמצתן ולקצרן – הלא הן מטבעות הלשון הידועות והמתקשרות לשמו. הוא אינו אוהב לחזור בהרחבה על דברים שהם לדעתו גמורים וחתומים; להם הוא מייחד משהו כמו אידיאוגרמים. אם יאמר, למשל, “אדם לא נאה”, הרי כלולה בכך פסיקתו לשבט של אנשים משונים ושל אורח חייהם, וכל עומק אי הסכמתו וזעמו; יותר לא יאמר. הביטוי “אדם הגון” כולל כבר הרבה: יושר מוסרי, שכל, מהימנות ואומץ, בקיצור המון תכונות טובות ונדירות. “אדם יפה” – הרי זה כבר השיא שביכולתו לומר על אדם; ואגב, איזו קלסיות יש במלות ההערכה האלה!

התולדה השניה של מיעוט דיבורו הוא היפוכה של הראשונה: כבדות מסויימת בהבעה המילולית. רבים הם המסתפקים לכל ימי חייהם במלאי מצומצם של משפטים וניסוחים מוגמרים הנמצאים תדיר תחת ידם לכל הזדמנות. מסריק תמיד מחפש ביטוי, נרתע ממלים, אומד אותן כמהסס, המביעות הן באמת בדייקנות ובמלואו את אשר בלבו. אופייני לאותו מאמץ הוא נוהגו לערום מלים נרדפות. הוא יאמר, למשל: “מדינה, ריפובליקה, דימוקרטיה זקוקה לזה וזה.” כל אחת מהמלים הנוספות מבקרת, מצמצמת ומשלימה את קודמתה. מדינה, כן, אבל מדינה ריפובליקנית3; כן, ריפובליקה, אבל ריפובליקה דימוקרטית במלוא עקביותה; דימוקרטיה, כן, אבל דימוקרטיה המזדהה עם המדינה וסדריה. מפעם לפעם תמצא אצלו ביטוי מעין זה למנין תוכנו והיקפו של מושג, אותו נסיון להגדיר מונח תוך כדי השימוש בו. אם תרצה לומר, הוא אינו חושב ואינו מדבר במלים, אלא בתכנים; לכן אותה הערמת מלים על מנת להקיף את רוחבו ואת מלואו של ענין שבו הוא הוגה.

אין הוא אוהב ורבליזמים; בדיבורו ובמחשבתו הוא סר מכל אשר נולד ממשחקי מלים; מונע לשונו ממיטאפורות, אנלוגיות, משלים ובמיוחד גוזמאות. כן אין הוא אוהב את המשחק הלוגי הסובב על מלים, כמו אנטיתיזות מלאכותיות, דיאלקטיקה מושגית, בעיות הנרקמות ממלים ופתרונות מילוליים. בפגשו בכאלה, יפטיר: “זאת סתם סכולסטיקה.” לא מלים, אלא דברים: תרגם זאת לשפת המדינאות, והרי לך: לא מלים, אלא מעשים. כפי שאינו אוהב לדבר, אף אינו אוהב לכתוב; פעם אמר על עצמו, שהיה “מסתפק ללמוד ולחשוב”. ואחרי מחלה אמר: “שמחתי שלא הייתי חייב לדבר עם איש; לפחות יכולתי להרהר.”

★ ★

ואם לדבר, אזי לא לשווא. קורה שתוך כדי שיחה תצוף בעיה; לרגע יקשיב ואחר־כך יאמר: על זה כבר נכתב ספר זה וזה." ללמדך: למה לדבר על מה שתמצא בספר? אוהב הוא מאד להקשיב לדברי מומחה־לדבר, יהא התחום אשר יהיה; הכל מענין אותו, ובלבד שאפשר ללמוד משהו. “זה אדם מעניין” הוא נוהג לומר על אנשים המסוגלים לספר לו על דברים שלא הכיר. אז הוא נהנה ומקשיב בעונג; אפילו ישאל שאלות – הוא שדרכו להפגין מידה של ביישנות בכל הנוגע להצגת שאלות; דומה שבעיניו שאלה איננה אלא פלישה לתוך שתיקת הזולת. הוא יקשיב בריכוז רב להרצאה המקצועית ביותר; אחר־כך יעיר: “מצא חן בעיני איך האיש הזה מלא בעניין שבו הוא מדבר, ואיך זה האיר את ברק עיניו.”

לעולם לא לדבר על מה שאיננו יודעים. הוא עצמו יאמר לעתים בהיתקלו בנושא שהוא מחוץ לתחומו: "ובכן – את זאת אינני יודע… “עם הארץ” יאמר ברוגזה על מי שמורח את חוכמתו ודעותיו על עניינים שלא למד דיים ולא התנסה בהם. את זאת איננו ממהר לסלוח. לעתים רחוקות (רחוקות יותר משיידמה לקוראי ה“שיחות”) הוא משתמש במשפטים אפודיקטיים; הוא מעדיף להקדים את הבעת דעותיו במלים “אני חושב”, “הייתי אומר”, “אני מתאר לעצמי”. יקרה שלא ישיב לשאלה, ימשוך בכתפיו, נו, אינני יודע; ולמחרת יפתיעך: “אתמול שאלת אותי על זה וזה; חשבתי על זה – זה כך וכך.” ועוד אחרי ימים רבים יחזור לנושא. “לא מכבר דיברנו על זה וזה; אני חושב שראוי להוסיף…”.

הייתי אומר שכל דיבורו נע בשני מפלסים: מצד אחד בטחונו בדברים, עקרונות־ללא־ספקות, אמיתות שעליהן קנה לו שביתה; אותן יביע בהחלטיות, בקיצור מגובש, בעיבוי לשוני בלתי רגיל, תוך הדגשתן על ידי אגרוף קמוץ או תנועה נמרצת של אצבע זקופה. המפלס השני הוא מדיטציה, חיפוש, דרך־אין־קץ של שיפור ההכרה, ביקורת וביקורת־עצמית מתמדת. ואני לא אדע, מה משניהם מאפיין אותו יותר לעומק: האם אותו בטחון בהיר, איתן ומהימן של אדם יודע ומאמין, או אותה בדיקה ובחינה, אותו חיפוש־שאין־לו־סוף אחר האמת.

★ ★

כי בכך מתמצה הכל: לדידו לדבר פירושו לדבר אמת. האמינו נא: עצם הסגנון, עצם אמצעי ההבעה של האמת שונים הם מסגנונה של האמת־למחצה, של השקר ושל הבורות. אין לה לאמת מה להסתיר או לגשר על ידי מלים בעלמא, אין מה ליפות או לקשט. מלת האמת איננה כסות העוטה את המחשבה, אלא היא אומרת להיות המחשבה עצמה, איננה מתימרת להיות אלא בשורת תכני החשיבה. כאשר מסריק מדבר, הוא מוסר דין־וחשבון על מה שהוא חושב; דין־וחשבון ענייני, מאופק, תמציתי ככל האפשר; והוא נשמר מכל משמר שלא להיסחף על ידי המלים. נוהגים אנו לחשוב במקוטע ולהעיד על כך במשפטים שלמים ומהוקצעים: אומרים אנו יותר מאשר חשבנו. מטריק לעומת זאת מנסה תחילה לסיים את מחשבתו; העדות תמתין ותימנע מלהקדים את המחשבה. הקצב, התחביר והמבנה של דיבורו נקבעים על ידי עבודת החשיבה המתמדת; אין כאן שום מכניזם מילולי האץ לו מאליו, ולא הברקה פתאומית של רעיון שלידתו במפגש מלים; לאט, מלה אחר מלה, בינות שהיות של הרהור, צומח המשפט המדובר. משפט כזה איננו תבנית לוגית פורמלית שלתוכה אפשר לצקת מחשבה; אין זאת אלא שהמחשבה מפלסת את דרכה במלים, נעצרת, מהססת, פולחת קדימה בכיוונה שלה. משפט ממשפטיו של מסריק שומה לקרוא לאט. לא בנשימה אחת; אל תיחפז – סופו שיסגיר לך לא רק את מלוא תוכנו, אלא גם את נימת הלוואי האישית ואת האפיון הרוחני של אומרו.

אמרתי שבאורח התבטאותו של מסריק המחשבה תמיד, תמיד סוללת את דרכה בכיוון משלה. יהא הדבר מודגש במיוחד, מכיון שמבחינה זו ה“שיחות” מעוותות עד היסוד. במציאות הן היו רחוקות מלהיות שוטפות, כפי שהן נראות: שום נושא לא מוצה בישיבה אחת, ולפי הסדר הרשום. שכן מחשבתו של מסריק הולכת בדרכה שלה; אם תרצה לומר, יש לה קצב משלה שאליו היא חוזרת במוקדם או במאוחר, אך כמעט ללא מנוס. כל שיחה רצינית סופה לפנות או אל המעש המדיני או אל אלוהים: אל הדאגה הפעילה לעניני היום והמחר, או אל הנצח. לרוב הוא “ברח” בשיחה עם המחבר מכל שאלה אחרת אל שתי השאלות המרכזיות האלה אשר אותן הוא חי, כך נדמה, ללא הפסק; הן נוכחות גם אם ידבר על דבר אחר, ובהזדמנות הראשונה יחזור אליהן, בדיבור – ובהרהור שבשתיקה. ואולם יעד החשיבה הכפול הזה איננו בחזקת אנטיתיזה; שניהם לדידו קרובים־קרובים זה לזה, כאילו מדובר במציאות אחת הנשקפת פעם בזוית הראיה של הנצח, ופעם בזוית הראיה של יום הפעילות. אתה יודע שהאמונה היא לו ראשית־כל הומניזם, אהבת האדם, שירות לזולת; אבל גם המדינאות היא לו הגשמתו של אותו הומניזם ואהבת אנוש; מזה אל זה יוליכך רק צעד אחד זעיר. לעולם איננו מערבב את השניים: הוא כולו מאמין באמונתו, וכולו פוליטי במדינאותו; אך לעולם איננו תופסם כסותרים זה את זה, לעולם לא יניח לא מזה ולא מזה. אומרים שזוהי אי־פשרנות; אבל להיות כך אי־פשרן, חייב האדם להיות כמו קרוץ מגוש אחד.

★ ★

בכלל, אופייני למחשבתו והתבטאותו של מסריק, שאינו מכיר באנטיתיזות רדיקליות. הוא משיח, נאמר, על דימוקרטיה ודיקטטורה; תצפה שיחדד מושג אחד למול רעהו ויניחם לפניך כתרתי דסתרי, אבל לא; יהרהר קצת ויוסיף: “אבל אל נשכח שגם הדימוקרטיה איננה יכולה לוותר על דיקטאט, וגם הדיקטטורה אומרת להישען על שלטון העם.” ובדומה לכך בכל ענין. אין סתירה בין התיאוריה והפרקטיקה, אין ניגוד בין שכל ורגש, בין המדע והאמונה, אין קונפליקט בין פוליטיקה ומוסר; אי אפשר להציב זה מול זה גוף ונפש, אין דואליזם בין החולף והנצחי. כל המושגים המונגדים באורח מלאכותי, המחודדים זה כנגד זה – מתקרבים לאמתו של דבר, חופים ומשלימים זה את זה ומעצבים את המציאות השלמה, המלאה והמוחשית, שממנה קורצו על דרך ההפשטה. הדגש הוא דווקא על אותה שלמות; הכרחי הוא לקבל את המציאות במלואה ולתפסה בשלמותה: זה מה שמכונה בפי מסריק קונקרטיזם ופלורליזם; אלא שדרוש היה מונח שיבטא לא רק את המוחשיות והריבוי, אלא גם את השלמות, הסינתיזה והאיזון, את הרוגע וההיקפיות, את אי־ההתפצלות, במלה אחת את ההרמוניה, את הקלסיות של ראיית דברים שכזאת. אין הוא נזקק ליישוב ההדורים בין אנטיתיזות ולגישור על פני ניגודים, כי אין הוא מייצר אותם בעולם מושגיו; אין הוא נזקק לחיפוש האחדות האחריתית, כי היא נקודת המוצא שלו. תורת ההכרה שלו היא תורת השלמות: הכרתו של האדם השלם על כל הכישורים אשר בו. ואף המטאפיזיקה שלו היא מטאפיזיקה של שלמות: הוא מקבל “את העולם הגשמי ואת הרוחני, את העולם הפנימי של תודעת היחיד ותודעת המוני אדם, מקבל את עולם הנשמות ואת האלוהים”. מצוות האהבה שלו היא מצוות השלמות: לאהוב אהבה שלמה ומלאה, לאהוב אלוהים ואדם, לאהוב הכל: ההומניזם שלו הוא אהבה אוניברסלית. הרגע הנוכחי הוא קטע ההיסטוריה, בתוכנו חי העבר והעתיד, וכל רגע מחיינו נגזר מהנצח: בכך שלמותו של הזמן ושל חיינו. שוב ושוב, בכל ותמיד, עולם שלם ומלא. הייתי אומר שזהו אידיאל סטטי: בהיות הכל שלם ומלא, אין החיים ואין ההיסטוריה תנועה מתמדת ממשהו אל משהו אחר, אלא עליה בסולם השלמות והעמקה לשורשו של הקבוע. זהו אשר הוא עצמו מכנה “האפלטוניזם שלי”. החשוב איננו רק שקיימת תנועה, אלא מה טיבו של הנע ומשתנה, ובכל זאת קבוע על אף התנועה. וכיצד זה אפשר להבין אחרת את הקבוע, היציב על אף ההתפתחות, אלא כתכנית, כאידיאה ייעודית? ההתפתחות איננה שינוי אלא שלמות גוברת; ובל יטעונו כשלונותיה ומשבריה – האין אנו ניצבים רק בתחילת ההתפתחות?

נעסוק, נאמר, בניגוד שבין האמונה והמדע; המדע עוקר את האמונה ומנסה לדחוק רגליה באמצעות ההכרה. וכאן ירים מסריק את אצבעו ויזהיר: יש מדע ויש מדע, יש אמונה ויש אמונה. המדע עוקר אמונה עוורת, אמונה תפלה, אמונה של בורות; אך מאידך יש מדע של מנדרינים, של שביעות רצון עצמית, מדע־למחצה, המעמיד פנים כאילו הוא יודע הכל. מדע מושלם ואמונה מושלמת אינם תרתי דסתרי. גם זה אופייני למסריק: לא ניגוד בין מדע לבין אמונה, אלא בין מדע לבין מדע־שקר, בין אמונה אמיתית ומודעת לבין אמונה שטחית, תפלה ואלילית. אין ניגוד בין חירות ובין משמעת; אבל יש ניגוד בין חירות אנארכית לבין חירות אמת, בין משמעת של עבדים לבין משמעת של שירות הדדי. וכך בכל. בהגיעם אל שיאם, אל מלואם ואל שלמותם, חדלים האידיאלים האנושיים לסתור זה את זה; בהביאנו את הדברים אל השלמת החשיבה והעשיה, נגיע אל הסינתיזה בינם. שוב ושוב אותו קו אופי קלסי: המלא והשלם אין בו עוד סתירה. בהטיבנו יותר ויותר להכיר את המציאות, בכווננו את מעשינו בעקביות גוברת על פי אמות המידה של הכרה ואהבה – מתקרבים אנו צעד אחר צעד, בפועל ובמעש, אל ההרמוניה האובייקטיבית של העולם – אל הסדר האלוהי, כפי שמכנה זאת מסריק המאמין.

מיוחדת במינה היא תפיסתו את הזמן. ישוחח, נאמר, על ענייני המדינה ויפתח: “אם נסתכל קצת לאחור…”; אתה מצפה שידבר על יסוד המדינה או משהו דומה, אבל לא; ה“קצת לאחור” מתיחס לקיסרות הרומית העתיקה או לכנסיית ימי הביניים. כל ההיסטוריה היא נימוק אקטואלי, כאילו התרחשה היום. הוא מסתמך על אפלטון כאילו יצאה ה“פוליטיאה” לאור אשתקד, והיא עדיין בחזקת החדשה האחרונה של הספרות המדינית. הזמן החופף אותו הוא בן אלפי שנים; הוא כולל את כל תולדות האנושות ועתידה. והוא חושב כל הזמן קדימה: מה יהיה מחר, בעוד עשר שנים, בעוד כמה מאות שנים; בכל עשייתנו אנו ממשיכים את ההיסטוריה ומכינים את העתיד; לפיכך עלינו לשאול תמיד, מה היא ההיסטוריה ולאן פני ההתפתחות בעתיד. מתנזר הוא מהעלאת זכרונות; אולי על ילדותו הוא מוכן לספר דא והא, כמו כל אדם זקן, אבל מלבד זאת נשואות עיניו יותר לעתיד. זה אופייני לאמונו המיטאפיזי שכל מהלך העולם הוא אל הטוב יותר והמושלם יותר. תור הזהב איננו מאחורינו, אלא הוא אתגר לכל מאמץ אנושי; אל לנו לאבד סבלנותנו אם אינו בהישג ידנו ואל לנו לשגות ברפיון אומץ. טחנות שמיים טוחנות לאט, הוא מרבה לציין. אם אותה תקוה סבלנית ואמיצה איננה האופטימיזם במלוא אמיתו, אינני יודע מה ראוי לכנוי זה. ואולם אף לא דבר שאפשר להגשימו עכשיו אל יהא נדחה לעתיד, ושום אמונה שבעוד כמה אלפי שנים יהיה טוב יותר אין בה כדי לחלצנו מן החובה להגשים כבר עתה את אשר בכוחנו להגשים; גם אם חיים אנו בנצח, אין אנו חיים חיים מלאים וחיי אמת אלא בעבודה, הכרה ואהבה כאן ועתה. זה הוא המפתח לעולם מחשבתו של מסריק.

★ ★

לא יצאנו כאן להגיש אפיון מלא, ולא כל שכן ניתוח הפילוסופיה של מסריק, אלא משהו אחר: להעמיד מול עיני הקורא משהו כעין הרקע הרוחני או המרחב שבו נתרקמו המשפטים והפרקים של ה“שיחות”. אמת נכון, היה זה בוקרו של ספטמבר, השעה העשירית, שנה זו וזו; זה עתה נסתיים העיון בעתונות, ובעוד זמן קצר תתחיל העבודה הרשמית וכל מה ש“שייך לעסק” של נשיא המדינה. אבל בינתיים מרקיע מעל סוכת עצי הליבנה זמן אחר, בן אלפי שנים; בסוכה הזאת משוחחים אפלטון ואוגוסטינוס, תקופות ומאות שנים ניצבות זו לצד זו; לאט, במהורהר, הוגים כאן במה שקרה זה עתה – האימפריה הרומית התפוררה, מעצמות קמו ושקעו, רוח האדם השתחררה והלכה; הוס לחם לאמיתותיו, המלך ייריק לשלום העולם וקומנסקי להרחבת הדעת4; כל אשר היה וקרה לעולם ולנו נלקח בחשבון, כדרך שאנו מעצבים את תמונת היום מקריאת העתון. ככה זה. כדרך שבעל מלאכה ניגש לעבודתו: תחילה יעיף מבט סביבו לסקור את סדנתו וכל אשר בה, האם הכל במקומו. כן, הכל במקומו: תולדות כל התקופות, קולות כל מורי הדרך, חוקי האלוהים ומעשי האדם. ואז ישתהה עוד הנשיא על פרט זה או אחר, וכבר הוא חושב על עבודתו.

חושב על עבודתו: זה וזה מצב הענינים, צריך לעשות קונקרטית זה וזה. אבל מעל למצב המדיני היומיומי, שהוא חי אותו מתוך דאגה עניינית, שוב מרקיע משהו כמו מרחב עצום: אותה תפיסה כוללת של האנושות והאלוהות, של עשיה ושיתוף פעולה, ושל ההשגחה. וגם אם יכעס על דבר־מה, וגם אם ידבר על תלאות היום, וגם אם ישתוק: תמיד שולט אותו סדר־על. לפעמים יש לדבריו גוון של יובש: לא מלים גדולות, לא הטפה מלהיבה, לא מעשי כשפים במונחים; רק עובדות קרחות, הגדרות מפוכחות, ביקורת עניינית, או היסק של הגיון מעשי. אבל אם תטה היטב אוזניך, תשמע יותר מזה: לכל משפט כזה נלוית בת־קול הבאה מאותו מרחב רחב הידיים, רב החוזקה ויפה המבנה; כל מלה היא חוליה של המערכת התומכת של הכרה, אמונה ואהבה; היא קרוצה מעפר, אבל היא אבן מאבני מקדש. משפט משפט ומשקלו שאפשר לחושו ולמודדו כאבן בנין; אך לא תתפוס את משמעו אלא אם תשווה לנגד עיניך את דמותם של העמודים, הקשתות, הנדבכים והחומות המרכיבים את המבנה כולו. רק אז נוכל להעריך את הסדר מלא היופי והתבונה, הגלום בכל קורטוב של חומר הבניה.

זאת, אם כן, אשר כנינו השתיקה עם ת. ג. מסריק. אל נא נשים לב למלים, אלא לבת־קול זו השקטה והעמוקה. רק בה התוכן המלא, תוכה של אמת, אמת שלמה. ויהא נושא השיחה כה גשמי וכבד כמו הפוליטיקה; תמיד אותה בת־קול לצדה, בשתיקה וללא מלים; האין אתה שומע את המיית ההיסטוריה ואת ציוויי שמיים? האין אתך עולמם של אפלטון ואבות הנצרות, סדרי כנסיית ימי הביניים, המיית עולם החולין, אנקת השחרור וסבלנותה השקטה של התבונה? מה רבים הקולות המולידים את ההרמוניה!

לקרוא את מסריק, לקראו בתחושת ההרמוניה, הרי גם זו שיחה־ושתיקה. שיחה על כל החולף החשוב לנו; והרהור שקט בכל אשר הוא מעולמו של הנצח. המתעלם מכך, לעולם לא יגיע להבנתו עד תום.



  1. כפר שבו נהג מסריק לבלות את חופשותיו ולהפגש עם ידידים אנשי רוח במפגשים שהפכו את שם הכפר לשם דבר.  ↩

  2. בשנות השמונים של המאה שעברה התפרסם שנתגלו כתבי יד צ‘כיים מימי הביניים המוקדמים, וחוגים לאומניים השתמשו בגילוי כהוכחה שהתרבות הצ’כית קדמה לתרבות הגרמנית. אנשי מדע מתחומים שונים (היסטוריונים, ארכיאולוגים, חוקרי אומנות, בלשנים וכימאים) לא התקשו לגלות את הזיוף, ומסריק – שהגיע למסקנותיו על יסוד ניתוח סוציולוגי – התייצב בראש קבוצת ה“כופרים”. המחלוקת זעזעה את הציבוריות הצ'כית והיתה לזירת התנגשות ביו ה“פטריוטים” שהגנו על גירסת אמיתות כתבי היד על אף כל הראיות העובדתיות – בטענה של התרומה החשובה־מכל של המיתוס לתודעה הלאומית – לבין אנשי הדעת ה“כופרים” שהעמידו את האמת מעל לשיקולי תועלת לאומית מפוקפקת. מסע ה“פטריוטים” נגר ה“כופרים” לווה בהסתה פרועה, כולל, כמובן, האשמות בבגידה באינטרס הלאומי העליון – באוניברסיטאות, בחיי החברה וברחוב. מסריק עצמו סיכם את הפרשה (על אף היסוסיו לחזור ולעסוק בה, כמתואר בתמליל העיקרי) במלים אלה: “מה שהרגיז אותי יותר מכל היה כשראיתי אנשים המגינים על כתבי היד ולא ביושר: לא האמינו באמיתותם, אבל פחדו להודות בכך… לדידי היתה שאלת כתבי היד ראש וראשונה שאלה מוסרית – אם הם מזוייפים, עלינו להודות בכך קבל עם ועדה. גאוותנו, חינוכנו אל להם להישען על שקר. ועוד: לא נוכל להגיע להכרת־אמת של תולדותינו בבוסס רגלינו בעבר מדומה. זה היה לי מובן מאליו” (“שיחות”, עמ' 96–97)  ↩

  3. יש לקרוא מונח זה בהקשר הנסיבות ההיסטוריות של הקמת המדינה הצ'כוסלובקית, שייחדה לשלילת המונרכיה, כעיקרון מדיני, מקום מרכזי ב“אני מאמין” הממלכתי שלה, על רקע השתחררותה ממסגרת המונרכיה האוסטרו־הונגרית.  ↩

  4. להבהרת אזכורן של שלוש הדמויות הבולטות האלה בהיסטוריה הצ'כית עבור הקורא העברי, הרי תמצית אפיונם (מידי המתרגם):

    יאן הוס (Jan Hus) (1369–1415), פרופסור לתיאולוגיה (1398) וכהן־דת בכנסיית בית־לחם בפראג, הוקיע בדרשותיו את שחיתות הכנסיה; הטיף לפלורליזם בכנסיה ובמיוחד יצא נגד נידויו של הריפורמטור האנגלי John Wycliffe. זומן לרומא וסירב להופיע; בתגובה הוטל עליו חרם הכנסיה. בספרו De Ecclesia טען לבכורת התנ"ך, בעיקר הנביאים, כמקור אמונת האמת. בשנת 1414 זומן שוב למועצת הכנסיה בעיר קונסטנץ שבשויצריה להשמיע בפניה את טעוניו, ועל מנת לוודא הפעם את הופעתו צוייד בכתב ערבות לתנועה וחזרה חופשית בחתימת הקיסר זיגיסמונד. על אף התחייבות זו נאסר עם הגיעו והועמד לדין בפני אותה מועצה שהזמינה אותו להתדיין אתה. הוא נידון למוות בעוון כפירה בעיקר והוצא להורג על המוקד ללא שהיות.

    מותו של הוס לא כיבה את אש הכפירה בייחודו של המרכז הכנסייתי, ותנועת הריפורמה לבשה בהדרגה צורה של מרד גלוי ולבסוף מלחמה דת שנמשכה כמה עשרות שנים. כמאה שנה לאחר מות הוס הורם נס המרד נגד הסתאבות הכנסיה הקתולית בגרמניה בידי מרטין לותר.

    ייריק איש פודבראד (Jirík Podebradsky) (1420–1471), מלך צ'כיה (1458–1471), מחסידי תנועת הוס וממנהיגי המרד ההוסיטי. לאחר המלכתו ניסה – ללא הצלחה – להביא לידי פיוס לאומי. ב־1460 הגיש למלכי אירופה הצעה להקמת “ברית נסיכים להבטחת שלום העולם”. האפיפיור הטיל עליו חרם בשל אותו נסיון להקמת ארגון בינלאומי חילוני, שנתפס על ידי הכס הקדוש כאיום על מעמדה המדיני של הכנסיה.

    יאן עמוס קומנסקי (Jan Amos Komensky, בגירסה הלטינית Comenius (1592–1670), מאבות מדע החינוך של העת החדשה, היה פעיל ברחבי אירופה בהטפה לראיית החינוך כדיסציפלינה מדעית. ספריו העיקריים היו Didactica magna (על המסד המדעי של תורה החינוך) ו־Orbis pictus על הצורך להשתית את החינוך על הצגת העולם כמציאות קיימת, ולא כמערכת מושגים ערטילאיים, תוך שימוש נרחב באמצעי המחשה).  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48512 יצירות מאת 2698 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!