א    🔗

אחת הדמויות היפות אשר פיארו את עיר בירתנו ואת שכונת בית הכרם היה קבק. אדם יקר, יפה־רוח ויפה־תואר, שופע רוח עלומים ומשובה, רעננות ועליזות, חדות יצירה, אהבה לאדם ואמונה באנוש.

בהויתו האישית היה משהו מלבב ומהנה, אשר קירב אליו את הלבבות ואשר מצא את ביטויו ברבים מסיפוריו וברומנים שפרסם בימי חייו. היה נעים להפגש עמו להקשיב להערותיו לויכוחים שנטל בהם חלק ולפרקים גם לפגיעותיו. הוא היה גלוי־לב; בלתי אמצעי ובלתי מורכב, הגיד תמיד ללא רתיעה ומתוך בדיחות־דעת את אשר עמו. היתה בו בריאות – בריאות גוף ובריאות־נפש, שהיא נדירה בחברתנו, חברת מורים וסופרים. באשר נמצא הוחשה חדוה מיוחדת; כל דיבור שפלט נתלווה חיות מלבבת, שהיה בה כדי להפיח רוח־עליזות בחברה, לחשמל את האוירה ולחמם את הלבבות. אהבוהו והתפעלו ממנו אף אם לא תמיד הסכימו לדעותיו, שלא היו טבועות לרוב בחותם של עקביות יתירה. לא היה כמוהו לכשרן הרצאה על נושא, ולתאור דמות. מאז חזר לארץ בשניה בשנת תרפ“א – ראיתיו בכל הופעותיו כסופר, מורה, איש שיחה ולעתים כמרצה וכנואם. עקבתי אחריו כחבר לעבודה בגמנסיה העברית בירושלים, בה שימש בהוראת ספרות עברית ותנ”ך במשך חמש־עשרה שנה לערך; חייתי עמו באותה שכונה יפה בית־הכרם, עליה היתה, מאז בנה בה את ביתו, גאוותו, ובה היה משוטט במשך שתי עשרות שנים ערב ערב, כשהוא רוקם את מסכת הדמויות ליצירותיו, חוצב מלבו את עלילות גיבוריו.

שכן היתה זו דרכו המיוחדת לו, להעלות אגב טיול של מתבודד, את יצירי רוחו ולחרות בזכרונו את דבריהם, הגיונותיהם, תיאוריהם ומעשיהם עד כדי יכולת לרשום למחרתו כמעט מלה במלה את אשר הגה ודימה בשעת טיוליו הארוכים. זכרונו לא הטעהו, אף כי בחיי יום יום היה מפוזר ושכחן. אותו תהליך של יצירה, היה לפלא בעיני ולא אחת הבעתי תמהוני בפניוף שהרי אם יש בדרך יצירה זו משהו ההולם כותב דראמות או רומאניסטן, היוצר ומגולל יריעות רחבות, הנה הופתעתי לא מעט מן המיכאניות שבאותו אורח עבודה. חשתי, כי הרגלי־כתיבה אלה נטולי אויר הם בהכרח. אך עד מהרה הבנתי לרוחו; בוקר בוקר עם עלות השחר נוהג היה לקום ממשכבו, להרתם לעבודתו, שהפכה לעבודת קודש עד השעה העשירית. לאחר מכן היה בא לגמנסיה ונותן את שיעוריו, כשהוא עודנו רענן וממלא את המוסד בצליל הכסף שבקולו הלבבי והרם.

באותן עשרים וארבע השנים, שחי בירושלים, עבד א. א. קבק עבודה מאומצת, ללא לאות. עסק בהוראה שגזלה ממנו את הימים והתמכר לעבודתו הספרותית הפוריה – בלילות. מעולם לא פסקו מאמציו להעשיר את עולמו לעיין בספרי־חוץ ובספרי־פנים, בכלי מבטא צרפתיים ובכלי מבטא עבריים, לקרא את העתונות היומית ולבקר בתיאטרון ובאספות־עם. בין שיעור לשיעור, בין הליכה לבית־הספר לשיבה הביתה, לשכונתו, בנסיעה באוטובוס – היה שקוע בספר, לא היה גבול לכוח עבודתו ולכוח קליטתו. מעולם לא עזבה אותו רעננותו; לבו היה ער; מוחו היה צלול, כולו בדוח ועליז מוכן תמיד לקרב־דברים.

ב    🔗

אותה רעננות נפש היתה תוצאה של תום־לב, שלמות־רוח ופשטות־אופי. א. א. קבק לא נאבק עם עצמו לא בימי נעוריו ולא בימי זקנתו. אף לאחר שפנה עורף לעברו, חזר בתשובה ושב אל אלוהיו, לא נתייסר ביסורים ממרקים. המהפכה הנפשית שנתחוללה בו, אחר שחלה, והביאתו ליצירת רומאנים כ“במשעול הצר”, ו“בחלל הריק”, לא נתלוותה באותו מאבק המציין רבים מבין החוזרים בתשובה. קבק החל מקיים מצוות, שומר דיני ישראל וחי חיי יהודי חרד ללא מלחמה פנימית. מכל מקום אותה שיבה ליהדות לא היתה פרי ספקות, שארכו שנים רבות ואכלו את לבו; היא באה לפתע והתמיהה את ידידיו. שכן רוחו – רוח העליזות והמשובה, ההתגרות והשחוק, שציינוהו מני אז – לא עזבתהו. הוא נשאר כמקודם שלם עם עצמו תם, פשוט בהליכותיו, ללא סיבוכים נפשיים יתרים. אותה מהפכה שיוותה לכל אשר יצר מאז משקל מיוחד; עולמו נתרחב ונתעמק; חרדתו לדת העמיקה את הכרתו האנושית; בעיות אנוש עלי אדמות ובעיות אומתו, סבלותיה וכיסופיה לגאולה הדריכו יותר את מנוחתו והטביעו על יצירותיו האחרונות חותם עילאי כבד יותר; אותו זעזוע דתי שעבר עליו – הדו הורגש ונשמע ב“משעול הצר”, אם כי אין להתעלם מן המחשבה המעיקה – כי דוקא ישו שימש לו לסופר העברי דמות לתיאור לבטיו כיהודי חרד דוקא. ר' עקיבא או הלל היו הולמים ללא ספק יותר. ואלו אותה “מהפכה” דתית לא היתה, כאמור, מלווה היסוסי־לב, צער ומכאובי־נפש. א. א. קבק נשתיירו בו גם בערוב־ימיו קוי אופי מימי נעוריו. הוא גדל כסופר; יצירותיו נתמלאו תוכן חדש ועמוק. בין “לבדה” ודניאל שאפראנוב" לבין “שלמה מולכו” וב“משעול הצר” רובצת כמעט תהום – אך בתוך תוכו לא נשתנה. אותה פשטות־לב הוסיפה ללוותו גם אחרי שיבתו אל מקורות היהדות וערכיה. הוא לא נמנה עם “יוצאי הדופן” בספרותנו; הוא לא נמנה עם הסופרים, שמרדו ובעטו בכבלי העבר, עשו מאמץ נואש לפרוק מעליהם את עול המסורת ולהזרים חיים חדשים אל תוך הויית אומתם. קבק הלך בתלם שחרשו בני דורו, אשר לא נשתחררו מעולם מחיי הישיבה, התורה, – חובות הדת, אך שיוו צורה חדשה לתוכן ישן. הללו לא השתמשו בכלים שאולים; הם חצבו מלבם את לשונם, את דרך מחשבתם ודרכי הבעתם.

א. א. קבק לא היה חניך הישיבה; הוא היה שרוי כולו באוירה רוסית: טולסטוי, דוסטויבסקי, טורגניב וגוגול היו מחנכיו; הוא חשב את מחשבותיהם, הרגיש את הרגשותיהם וחי את חוויותיהם, כקורא. הוא חי בערי רוסיה המרכזית, בילה בהן כמה משנות עלומיו. הוא היה רווי כולו רוח “אמא־רוסיה” ושקוי בּשמה. הספרות הרוסית היתה מזונו הטבעי.

לפיכך לא נתלבט בלבטים מיוחדים, שעה שהחל כותב את סיפוריו עברית. הוא לא נקרע לקרעים דוגמת ברדיצ’בסקי, שחתר בתקופתו הראשונה לקראת יצירת ספרות והווי יהודיים חדשים, כשהוא אחוז רגש התקוממות סוערת נגד מקפיאי ערכי היהדות וחיי היהודים. א. א. קבק יצר את סיפוריו העבריים כיצור סופר בלתי יהודי את סיפוריו הוא. הוא העתיק, יחד עם ברשאדסקי, את צורת הרומאן כמות שהוא, אל תוך ספרותנו, ללא התחבטויות וללא ספקות, הוא הלך בעקבות הגויים ועשה כמותם. גיבוריו אהבו, סבלו, חלמו, התוכחו כגיבורי הרומאנים של כל אומה.

מנדלי, שלום־עליכם ולפניהם סמולנסקין – לא יכלו לספר סיפורים דוגמת מספרים שלא מבני ברית. הם רבצו תחת משא המסורת ויצרו יצירות, שהיו בהכרח טבועות בחותם מקורי – חותם שנשאר כולו יהודי, בתכנו ואף בצורתו, אם גם הושפעו מסוגי ספרות חיצוניים.

גם בשטח זה לא היה קבק אנוס להאבק עם עצמו. הוא כתב את “לבדה” ואת “דניאל שאפראנוב” כנהוג בספרות העמים. העלילה נתפתחה בדרך הרגילה והטיפוסים תוארו אגב התפתחות העלילה, המושכת את הלב, תיאור מודרני. דרך יצירה זו היה בה משום חידוש בספרותנו; הנוער, האמון עלי סיפורי סופרים רוסיים, לבו נמשך לאותם הגיבורים שקבק דובבם. זכותו זו בספרותנו – אין ערוך לחשיבותה. א. א. קבק הכניס אל תוך הספרות העברית את הרומאן, השוה לכל נפש, ובפרובלימות על הציונות וההוי היהודי, אשר גולל ביצירותיו, קירב אליהם את הלבבות. הוא היה המספר האירופאי הראשון בתוכנו…

ג    🔗

א. א. קבק ליווה את התנועה הציונית בראשיתה ועד לימינו אלה ביצירותיו בהן הביע את לבטי הדור העברי, כיסופיו והלך נפשו. הוא היה חדור רוח אופטימית, ובניגוד לרוב סופרי תקופתו, לא היה אכול ספקות לגבי עתיד האומה. הוא היה מספר, שיחסו לשאיפות עמו לתחיה לאומית היה חיובי, ודבק בדמויות שתאר. הם היו רוויים אמונה בציונות. פסימיותו של ברנר, התלבטויותיו וראית השחור שלו לא היו מעולם מנת חלקו. משום כך היו סיפוריו שקויים נעימה שקטה אפית, ועלילותיהם נתפתחו התפתחות שלוה, בלתי מצוייה בספרותנו, מלאת הצער והכאב; ומשום כך הוא המספר האחד, שהרהיב, בתום נפשו, לגולל יריעות רחבות ברומאניו ההיסטוריים: “שלמה מולכו” ו“במשעול הצר”, ואף השכיל לתאר בהצלחה תקופות שלמות, על טיפוסיהן, חויותיהן, לבטיהן, וכיסופיהן; ומשום כך נרתם לכתיבת ה“רומאן הנהר”, אותה איפופיה של משפחה יהודית, שראשיתה נעוצה בדור ההשכלה בגולה ואחריתה, כפי שעלתה מלפניו צריכה היתה להסתיים באותה פרשה נשגבה של הקמת “הנקודות החקלאיות” בימי המאורעות, באותה התישבות ב“חניתה”, בפינה בודדת ומרוחקת על ההר בגבול סוריה שהלהיבה את רוחו, דובבה את לבו ועוררה את דמיונו, דמיון מספר בעל נשימה ארוכה, שאמר לספר את תולדותיה של המשפחה בשנים־עשר כרך.

זוכרני אותו יום, בו הופיע רוטט והרה עולם, שופך את לבו בדבר הרעיון שהגה לתת דמות לאותם יהודים, בעלי היזמה והמרץ, שהיו מראשוני המיסדים של הפוסטה ברוסיה, מראשוני הקבלנים והשולחנים באותה ארץ מפגרת, מאותם בעלי המלאכה שבעיירתו ומאותם המהפכנים הראשונים ש“הלכו אל העם”. כי אין אמת בתיאור בני הגולה כאנשים בטלנים, חלושים ונטולי רצון לעמול. על כל פנים אין בהם משום אמת מוחלטת. כי מאז ומעולם היו בגולה יהודים חרוצים ובעלי יזמה; ומהם שואבים כיום חלוצינו את כוחם ואומץ־לבם. לפיכך יש הכרח להרחיק נדוד במקום ובזמן ולחשוף ממעבי הגולה בדורות האחרונים את כוחות־היצירה, בהם חוננו אבותינו, שעברו בירושה לצבא מגשימי רעיון תחית המולדת בארצנו. א. א. קבק הטיל על עצמו את הקיבולת האדירה הזאת מתוך אמונה, כי על אף מחלתו, בה חלה בשנותיו האחרונות, ישכיל לעמוד בה ויכול יוכל לה. הוא היה חדור הכרה כי יאריך ימים בכוח אותה התחיבות שהעמיס על עצמו. אך משאלתו לא באה; לא ניתן לו לסיים מלאכתו. רק שליש ממנה בוצע. אהה! שירת חייו באמצע¹ עבודתו נפסקה…

א. א. קבק היה חוליה בשרשרת התחיה, וביתר־יחוד בשרשרת הספרות. יש סופרים גדולים היוצרים את יצירותיהם המקוריות, כשהם כאילו רחוקים מגלגל הדור. הללו הולכים בצדי דרכים ואינם מהווים חלק אורגאני מספרות דורם ומתולדותיה, יוצאי דופן הם מטבעם; רק בודדים מבין הקוראים מאזינים לרטט לבם. הדור אינו רגיש להגיגם. הללו על פי רוב אינדווידואליסטים הם. ויש סופרים, שלפרקים נופלים בערכם האישי, בכשרון יצירתם מן היוצרים האמורים, ברם רשמם בחיי הדור כה ניכר עד שיבצר מכותב תולדות הספרות לדלוג עליהם ועל ערך יצירתם. עם התעלמות מחוליה זו, באה התפקקות בשרשרת זו של ספרות התחיה בדורנו.

שכן עם היותו סופר־אמן, אחד מאדריכלי הספרות בתקופתנו, שהירוו את צמאון הקוראים העבריים בתקופתנו, היה בכל מעמקי לבו אזרח עברי, אזרח נאמן, שכל מאמציהם של נושאי התחיה הלאומית היו קרובים לנפשו. כל בעיות הדור הדריכו את מנוחתו. הוא נמנה עם ראשוני מגשימי התחיה שלנו. לפיכך ראה בהוראה בבית־הספר, שהחיה את הלשון העברית והקים דור עברי ציוני, את המשכה הטבעי וההגיוני של עבודת היצירה הספרותית. מבחינה זו הלך בעקבותיהם של ביאליק וש. בן־ציון, שהניחו יסוד לטיפוס בית־הספר הלאומי, פיתחו את ה“חדר המתוקן” בגולה, יצרו קורס עברי בתוך בית־הספר", “לקחו את כל הטוב, הפרינציפים והיסודות מהחינוך הישן, חידשום, צירפום ומיזגום עם החינוך החדש”. הוא עבד בעת ובעונה אחת בשדה הספרות ובשדה החינוך, ואם גם נטה לבו בעיקר לספרות, הנה עסק רבות בשאלות בית־הספר, הגיגיו היו נתונים לבעיותיו ואף חיבר ספר על שיטתו הפידאגוגית של טולסטוי שלא ראה עדיין אור.

עם מותו אבדה לספרות העברית – אבדה, שאין לה תמורה; אבד אדם יקר ונלבב ויהודי חם; אבד מורה עברי, שעוד הוטל עליו, כעל כל המחנכים העבריים, בני דורו, "ליצור צבת ראשונה, כמעט יש מאין, כדברי ביאליק על ש. בן־ציון.