רקע
יוסף אורן
"מלקומיה יפהפיה" - ס. יזהר

1

2

“מלקומיה יפהפיה” (להלן: “מלקומיה”) הוא סיפור אהבה. סופרי “דור בארץ” האחרים לא המתינו כמו יזהר למעלה מחמישים שנה כדי לכתוב סיפור אהבה. בסיפוריהם המוקדמים נשמעה שאגת החיים בעוצמה רבה. גיבוריהם הצברים חיבקו בחורה באותה טבעיות שבה כבשו שביל בנוף, הדהירו סוס במרחב ואחזו רובה בשדה־הקרב. בכל אלה ביטאו את ההבדל בין בן־הארץ ליהודי הגלותי. יזהר נרתע מהחצנה כזו של הצבריות. הצבר שלו היה מופנם יותר ומתלבט יותר. רק אי־פה ואי־שם ובצורה מהוססת נגע יזהר בנושא שבני המשמרת שלו כה התהדרו בו. בנובלה “בפאתי נגב” מהרהר יגאל, צעיר הקודחים, באהבה לנערה: “ודרך אגב, מהו לאהוב? הידעת? חה־חה, שאלה: לאהוב אדם! לראותו מלוא עולם לא נברא אלא בשלו, לספר הודו ולהעריצו, טוב להעריצו ולהודיע עלילותיו, דברים כפשוטם, וכי מה זה לאהוב אם לא כך?” (הקטע נמצא רק בנוסח הראשון של הנובלה, בנוסח תש“ה, 1945, עמ, 119. בנוסח תשל”ח, 1978, עלה הכרת על קטע זה. ניסיון להסביר את תיקוניו של יזהר בנובלה זו כלול במסה “תיקוניו המגמתיים של ס. יזהר” בספרי “שבבים”, 1981). באופן טיפוסי ליזהר המוקדם, נרתע הגיבור מדיבור מפורש על האהבה הספציפית לאשה והסתפק בניסוח המכליל “אהבת האדם”.

אמנם ב“ימי צקלג” (1958) כבר מוסב הדיבור מ“אהבת האדם” בכלל לאהבה אל האשה, אך גם הפעם הגיבור מפליג בביטויי ההערצה שלו לכלל הנשים במקום לגלות את אהבתו לאחת מהן: “זוכרים שיום שישי היום? באמת? ומחר שבת! תראו! הו, איך שאצלנו ביום שישי! איך קל ובהיר ופתוח ונקי ושבע, והודפים את השולחנות לצאת במחולות - - - אוהבים את כל הנערות, את יופיין את יפעתן הרחוצה, הסרוקה, המגונדרת, את גמישות מותניהן הדקים, את גיזרתן הצרה, הדיקלית, - - - הה, כמה שאוהבים אתכן ככה, סרוקות, חטובות, קלילות, למגע, לריח, לרחשים, למוסיקה - כמה שרחוקים מלוכלכים־עייפים ומובלים אנחנו למוות” ( עמ' 326, במהדורת 1989).

בקטע נוסף מתוך “ימי צקלג” נוטלת על עצמה הסמכות המספרת את המשימה הקשה, לבטא את געגועיהם של הלוחמים הצעירים, על הגבעה המזוהה עם צקלג שבמקרא, אל הנערות שנשארו בבית: “ונזכרים ברעמת שיער יפה מעל צוואר נאה. בגדשי־שיער נפלאים כאלה. שיער ערמוני ונופל אל כתפיים צחות. - - - חבובה שלי. צביטת געגועים. נערה שלי. חלום שלי. אהבה שלי. בהירת־זוך שלי. מאירה שלי. - - - ואוהבים כל מה שיש בך ואתך, ואת חולצתך הרכה, ואת צחות גרונך הלבן, ואת מבע עיניך הלחות אליך, ואת הבוהק החוזר משיניך, בריא ומעודן מצוחצח, ואת גומות החן, ואת שקעי לחייך - - - ומתרגשים להחזיק בך ולקרוב אליך, ולהיות מתגוששים עם קצת מֵאוּנך הלא־דוחה, שלפי שעה, שמבקש כי אחר־כך ולא ממש כעת” (514). אך גם תיאור זה הוא חמקמק, כי הנערה המתוארת איננה נערה מסוימת של איש מהם, אלא היא של כל “הנזכרים”, “האוהבים” ו“המתרגשים”.

רק בחטיבה המאוחרת בכתיבתו, שעל פירסומה שוקד יזהר מתחילת העשור הזה, חזר יזהר אל הנושא היותר מוזנח ביצירתו. הסיפור “הליכה בים”, בספר הקודם (“אצל הים”, 1996), המספר על כישלונו הרומנטי של נער השוהה בחברת נערה על חוף מלצ’ט בכינרת, הוכיח שכתיבתו של יזהר מסוגלת לבטא את אהבתו של עלם מסויים לעלמה מסויימת וגם לתאר אותה כאהבה יצרית וחושנית, בשרית ודמית. (ראה אינטרפרטציה בספרי “הספרות הישראלית - לאן?”, 1998). סיפור זה בישר, כך מתברר, את “מלקומיה”, היצירה שבה הצליח יזהר סוף־סוף לממש את המטרה שהציב לעצמו בכתיבה על נושא האהבה: “לאמור נכון כפי שעוד לא נאמרה אשה מעולם. לא לאמור את מה שאתה יודע, או מה שאתה מדמה שיודע, או את מה שאולי כולם יודעים, אלא את היותר ממה שאף אחד בעולם יודע ואת היותר משאמר מישהו בעולם, לאמור סוף סוף היטב ונכון, כפי שצריך לאמור” (165).


 

התקופה והיחיד    🔗

העלילה של “מלקומיה” מתרחשת אחרי שנת 1938. עובדה זו נחשפת בטענתו של הגיבור המספר, שמגדיר הצמחים שבידו הוא משנת 1931, “בסך הכל לפני שבע שנים” (88), ואף־על־פי־כן אין הוא לעזר לו בזיהוי החלטי של הפרחים בשדה. גם פרטים אופייניים מזהים את זמן העלילה בתקופת המנדט הבריטי, בתחילת שנות הארבעים. שבאחת מהן נמצא המספר, גיבור העלילה, ב“מחנה אימונים אחד, כמה אוהלים וצריף” (14). אל מחנה זה נאספו בני־נוער מהיישוב בסנדלים ובבגד פשוט לאימוני הפלמ“ח בחברת לוחמים ותיקים ומנוסים, “יודעי חוכמת הקפה, הטקסים והאגדות, לבושי החאקי ולבושי הבאטֶל־דרֶס הבריטי” (31). מכאן יצאו בעוד שנים אחדות לוחמי מלחמת תש”ח. אליליו של הנוער הזה הם גיבורי הסרטים המוקרנים בתל־אביב ב“מגדלור”, ב“שדרות” וב“אהל שם”: “אמיל זולה” עם פול מוני, “המלכה כריסטינה” עם גרטה גרבו ו“הפה המחייך” עם אליזבט ברגנר (33–32). הוא מעריץ את כתיבת הסופרים החדשנים: ברנר, גנסין ושופמן, אך את מרדנותו מבטא הנוער של התקופה בעיקר על־ידי הזדהות עם ספרי השירה המסעירים של פרחי המשוררים של התקופה (34): “כוכבים בחוץ” של אלתרמן, “יוחמד” של רטוש (שנדפס בתחילת שנות החמישים, אך יזהר הקדים בטעות את הופעתו בעשור שלם) ו“משירי אחד הלגיונרים” של אורי־צבי גרינברג (שמו הנכון של ספר השירה הזה הוא “חזון אחד הלגיונות”).

תקופה כזו מאירה פנים לחזקים, לנועזים ולמנהיגים מלידה. אך המספר מודע למגבלותיו־מגרעותיו: “סתם אחד בחורצ’יק בלי שום מיוחד לא בצורתו לא בלבושו גם לא בדיבורים” (19), “מקל אחד יבש עטוף בגדים רחבים ממידותיו, עם שני מקלות רגליים שעירות ושני מקלות ידיים שעירות, מעט פחות, וראש אגוז אחד כולו שמוט שיער קוקוס על כל צדדיו” (24), אחד ש“מפרצופו עד סנדליו הוא רק אפשרות שלא מומשה מעולם מפני שדי לו בשתיית מים כמזון מספיק וכל אכילה נראית לו בין דוחה למשעממת, ומכל־מקום מיותרת” (38). התקופה סולחת גם לחסרי תואר וצורה מסוגו אם קיימת בהם התכונה לרכוש חברים בקלות, אך המספר שלנו “גם אין לו הרבה חברים, על צד האמת בקושי אחד, שניים, לעתים רחוקות כשמזדמנים פעם, ואז כדבר רחוקים אל מרוחקים למדי ובלי להתקרב באמת - - - וכולו שואב חייו מן הספרים ומן הדמיונות וממה שביניהם ממה שמקשר אותם יחד, בלי לדבר כמעט עם אדם - - - ילד אחד לבד בלתי עשוי ובלתי יודע לעשות דברים, מחוץ להשקייה הזאת של האשכוליות, שאין בה שום מפעל ושום גבורה ושום כיבוש הארץ מחוץ לאותה גריפת עפר בטורייה סביב הגומה שלא יפרצו המים” (39–38).

את הבחור הזה כבר פגשנו כנער שמשקה את עצי ההדר ב“צלהבים” וקראנו כבר בסיפורי “אצל הים” על רזונו וכיעורו (116) ועל נמיכות רוחו (17) המתוארים כאן. והוא הנער יזהר סמילנסקי שהאזין למוסיקה אצל דודו משה (65), הנודע מכל הסמילנסקים ברחובות, שכבר שמענו את שימעו גם ב“צלהבים” וגם ב“אצל הים”. חשוב מכך, שגם בלי הזיהוי הביוגרפי של הדמות המרכזית ב“מלקומיה” עם יזהר, לפנינו דמות שמדגישה את שונותה מדמות האידיאל של התקופה, דמות הצבר. המספר מבליט שמצוי בו קצת מהכל: חצי גיבור וחצי פחדן, חצי חכם וחצי טיפש, והוא בה בעת גם נלהב וגם נואש, גם מתפעל וגם מתפכח, גם מתפייט וגם מציאותי (150–149). כל ההפכים האלה מבטיחים עלילה רבת תפניות שהפרטיטורה שלה צופנת הרבה הפתעות לכל אורכה. על הגיבור חסר־הגבורה הזה, שממרחק השנים ניכר שיזהר נהנה ביותר לתאר בו באופן כה קומי את עצמו, משעינה העלילה את סיפור האהבה שנפרש ב“מלקומיה”.

שום דבר איננו פשוט אצל יזהר, וגם סיפור אהבה הופך מיד לקריאת תיגר על האופן שבו ראוי סיפור להיכתב. למעשה, מאז חידש יזהר את פירסום סיפוריו ב־1972, אין הוא מפסיק ללחום בהם את מלחמותיו הספרותיות והרעיוניות. “מלקומיה” הוא הכרך החמישי בחזית הזו, והוא בא אחרי “מקדמות” (1992), “צלהבים” (1993), “צדדיים” (1996) ו“אצל הים” (1996). על עצם התדירות של פירסום כרכים אלה חובה להעיר, שכרכים אלה, בשלמותם או ברוב חלקיהם, לא נכתבו, כנראה, במהלך שש השנים האחרונות, אלא באותן שנים ארוכות של הימנעות מפירסום, שהוגדרו זה מכבר על־ידי חוקריו של יזהר ומבקריו כשנות “השתיקה” ביצירתו (שתיקה שנמשכה כשלושים שנה, מאז פירסום “סיפורי מישור” ב־1964 ועד הדפסת “מקדמות” ב־1992).


 

העקשנות הפואטית    🔗

על התפקיד הלוחמני שהטיל יזהר על חמשת הכרכים המאוחרים האלה מעידים השמות המוזרים והבלתי־אטרקטיביים מהבחינה המסחרית שהעניק להם. השמות האלה כמו מזהירים את הקורא מפני הצפוי לו בספרים עצמם: טקסט שאי־אפשר לרוץ בו, סיפור־מעשה דל באירועים המסופר בקצב סיפורי איטי, דמויות שאין בהן גבורה של הרפתקנים ורבי־מעש ועלילה שאיננה מתרחשת בזירות־התרחשות רחוקות ומעוררות סקרנות. ועל אלה נוסף תימלול לשוני מכביד בשל השימוש במלים הפחות מנוצלות בשפה, או לחילופין על־ידי הטייתן של מלים מנוצלות בצורות דקדוקיות שאינן מקובלות, פריעה של חוקי התחביר המקובלים על סדר הופעתם של חלקי המשפט, שבירת הכללים של אורך המשפט ופיסוקו הפנימי ודחייה מזלזלת של שיטות עימוד העשויות להקל על עיניו של הקורא על־ידי החלוקה של הטקסט לפיסקאות. הכל נעשה כדי להצהיר על הטקסט שהוא בלתי־קומוניקטיבי ומסרב להתפשר עם הרגלי הקריאה המוכרים והנוחים לקורא.

אין אלה ביטוייה היחידים של העקשנות הפואטית של יזהר. במשך השנים שבהן הפסיק יזהר לפרסם את סיפוריו לא השבית לחלוטין את כתיבתו. במהלך שלושים שנות “השתיקה” דווקא פירסם הרבה מאמרים פוליטיים, נאומים ומסות בשאלות החינוך. וגם שני חיבורים על התיאוריה של הסיפור: “לקרוא סיפור” (1982) ו“סיפור אינו” (1983). כעת, לאחר שחידש את פירסום סיפוריו, מתברר שבחיבורים אלה הכין יזהר את ההסברים הפואטיים לחידוש הפירסום של יצירותיו. הסיפור “מלקומיה” נשען בשלמותו על אחת מקביעותיו המרכזיות ב“סיפור אינו”: “יופיו של סיפור מתגלה כשיש הרבה סיפור על־גבי מיעוט עלילה” (80). בקריאה מדגימה של דפים מיצירתם של גנסין והזז, שנכללו בחיבור זה, חזר ושיבח אצלם את “מיעוט העלילה ודלות האירועים” (112).


יזהר גילה נאמנות לכלל זה בכל חמשת הכרכים שפירסם עד כה, אך בכרך הנוכחי הביא לאבסוּרדוּם את נאמנותו לקביעה התיאורטית הזו. הפעם הוא פונה ישירות אל הקורא, שאם הגיע עד אחרי אמצע הספר, המקום של הפניה, הוא כבר מותש כהלכה, ואומר לו את הדברים הבאים: “ואולי דווקא זה המקום לצאת רגע מן הסיפור, ולהתנצל לפני מי שחיכה או עדיין מחכה שמשהו גדול יהיה נפתח בסיפור הזה ומתחיל סוף סוף לנוע לזוע לזוז, במעשים ובסיפור מעשה עלילה גדול - - - כמו שסיפור צריך להיות - - - עם התחלה אמצע וסוף, וגם אין פה גיבורים עושי עלילות ומן הסתם גם לא יהיו, והסוף כנראה לא יהיה רחוק מן ההתחלה, ומה שבאמצע לא יוכל להיות הרבה יותר — — — ומי שלא מתחשק לו מין לא־סיפור שיהיה ממשיך בעקשנות לא מוסברת להיות לא־סיפור, וגם לא דומה לשום סיפור, אין סיבה שלא יניח כעת ויעזוב לו ויילך לו לדרכו, שהרי יש בעולם אין קץ מיליוני סיפורים נהדרים, אם חשקה נפשו בסיפור” (120–119).

בהזדמנות הזו יזהר גם מסכם בשביל הקורא המיוגע שלו את העלילה שקרא עד כה, ועל־פי סיכום זה העלילה מספרת “על ההתביישות הזאת של בחור אחד שאין בו עוז לבוא אל בחורה אחת, שנמצאת ממש לא רחוק, וכמעט במגע יד, על צד האמת, כל כך לא רחוק, וכלום לא רחוק, ושכל החיים לא יספיקו כדי לספר כמה הרבה ענקוּת יש בו בלא כלום המרחק הזה - - - ועל איך קשה לו, לבחור ההוא, אפילו סתם לתת לה יד ולהגיד לה, בואי, כזה פשוט ונהדר כזה, שבעצם הוא מעשה בכל יום, ושלבחור הזה משום מה קשה כל כך, ושבעצם אפשר היה להבין עוד מן ההתחלה שהרבה לא יקרה כאן ולא יצא הרבה מכל זה” (121–120). דווקא סיכום זה מסבך את יזהר בסתירה פנימית, כי בניגוד להכרזתו, שכתב “לא־סיפור” שסופו “לא יהיה רחוק מן ההתחלה”, מוכיח הסיכום שבעצם קיימת עלילה ב“מלקומיה”.

אחרי שבעים עמודים נוספים חוזר המספר ותוהה: “ובכלל, למה היה צריך להתחיל לספר מה קרה לבחור אחד שלא קרה לו כלום, ולחזור על זה שוב ושוב אין קץ ובלי סוף” (193). אך במקום לענות על שאלתו, פורץ המספר בהמשך בתלונה על הקורא ועל הרגליו המגונים: חוסר־סבלנותו להתעכב על “הסמוי פנימה” (193) ועל “סוד הדבר המיוחד” (194) אשר טמון בפרטים חסרי החשיבות לכאורה שסיפורו מתעכב עליהם. תוכנה של התלונה מבהיר שבעצם הסיפור “מלקומיה” יוגדר כ“לא־סיפור” רק על־ידי קורא שהורגל לצפות בסיפור לעלילה משופעת באירועים דרמטיים ובדמויות ססגוניות של גיבורים. כאלה לא יגדירו כסיפור “הזיות של בחור אחד, אותו אחד כל הזמן, לא במיוחד אחד מעניין, או מסקרן במיוחד - - - ואיך קרה שיום חורפי אחד החליט הבחור ההוא, זה שאין מה לספר עליו - - - כי הנה הגיע גם הגיע היום ההוא - - - ואיך קם בחור בוקר אחד והלך אל שולה ביום ההוא, ושאר המוצאות אותו באותו יום מבורך, ואיך לבסוף קרה הדבר, כמו בשירים כשכמעט כמעט היה” (198–197). וזהו כבר סיכום שני של עלילת “מלקומיה” וגם הוא מוכיח שהסיפור רחוק מאוד מההגדרה “לא־סיפור” ומהמגרעות שיזהר מייחס לו בחדווה כזו.


 

יסודות הסיפור    🔗

שני הציטוטים האלה, המתמצתים את מאתיים עמודי הסיפור, שיזהר ביקש באמצעותם להדגים את דלות העלילה ב“מלקומיה”, הובאו כאן כדי להוכיח שכל כמה שיתאמץ סופר לבטל את חשיבות סיפור־המעשה, אין סיפור יכול בלעדיו. סופר יכול לנסות אפשרויות שונות: לקפד את ראשו של סיפור, לקטוע לו את אבריו, לקטום לו את בליטותיו ולקצץ לו את זנבו, ובסופו של דבר יגלה, שסיפור־מעשה, ולוא גם כזית, יבדיל את הנותר מתיאור, המוסר תמונה סטאטית במלים. ואם כך הם פני הדברים, מה טעם להתעקש דווקא על כתיבת סיפור שמספר בהרבה טקסט מעט אירועים, ועוד לקבוע זאת ככלל אוניברסלי לכל הסיפורים, כלל שעל־פיו ראוי להבדיל בין סיפור טוב לסיפור גרוע. סיפורים שנכתבו מאז ומעולם מוכיחים שסופרים ניסו בהם את כל האפשרויות של העשרת העלילה או דילולה ובסופו של דבר כשלוּ, אם העלילה בסיפורם לא היתה קיימת.

המקרה של יזהר ב“מלקומיה” מלמד כלל נושן בספרות, שלפעמים צריך להציל סיפור (וכך גם שיר, מחזה ומסה) מידי הכותב, אם הוא דעתן מדי, עד שיום אחד גובר עליו יצרו והוא מחליט לשעבד את מעשה האמנות לאיזו תיאוריה פואטית קיצונית. ולפיכך יגלה הקורא לתימהונו כי בהמשך שוקד המבקר להוכיח, שבניגוד לקביעות של מחבר “מלקומיה” דווקא קיימת בסיפור עלילה עשירה ומפותחת, החוזרת ומקיימת את החוק הבסיסי של סיפור מאז ומעולם: שחייבת להיות בסיפור עלילה מספקת כדי לקיימו כסיפור. כלומר: מישהו שקורה לו משהו, היכן שהוא במשך זמן כל שהוא ומסיבה זו או אחרת. בלי רכיבים הכרחיים אלה (דמות, אירוע, מקום, זמן וסיבה) אין סיפור, אלא תיאור או כל דבר שהוא אחר, יכונה כפי שיכונה. וגם כשסיפור ממעט ככל האפשר באלה אין הוא “לא־סיפור”, אלא סיפור. ולפיכך גם הרומאן “מלקומיה” הוא סיפור מארץ הסיפורים, שחותמו של יזהר ניכר בו ביותר, גם אם יזהר כה משתדל לשעבדו לתיאוריה המופרכת שלו על מה שסיפור הינו (ראה הפולמוס עם יזהר סביב “סיפור אינו” בספרי "מגמות בסיפורת הישראלית, 1995).

בשתי פניותיו של יזהר אל הקורא ב“מלקומיה” הוא מעלים אמת נוספת על מהותה של העלילה בסיפור. עלילה הופכת עשירה ומפותחת לא רק בזכות כמות האירועים, אלא גם בזכות טיבם. אירוע יחיד, אם הוא רק מאותו סוג שמשנה מהלך של חיים ואם רק יטופל היטב, שקול כנגד הרבה אירועים חסרי־ערך שניתן לבדות ולדחוס אל תוך סיפור. הסיפור “מלקומיה” מוכיח שדמות מורכבת, דילמה אמיתית ופיתוח מהימן מהבחינה הסיבתית של שרשרת התגובות המשתחררת בהשפעתה אצל גיבורו של סיפור - כל אלה עשויים להעניק יתרון מלא לעלילה מעוטת אירועים על עלילה הדחוסה בהתרחשויות. גם אם כנדרש ישולבו האירועים, בסיפור שעלילתו גדושה במעשים, בתבנית שיש לה התחלה, אמצע וסוף, יפחת ערכו של סיפור כזה מערכו של הסיפור מהסוג הראשון.

לכן צפוייה לקורא ב“מלקומיה” הפתעה: בניגוד להצהרותיו המתגרות של המספר, המתארות את הסיפור כ“לא סיפור”, יגלה הקורא שלפניו סיפור ממש בזכות דמות מורכבת ומפתיעה בהפכיה, בזכות אירוע המשנה מהלך חיים, שבו הגיבור שוקל והופך שוב ושוב את המחשבה שלו, כיצד להתקרב אל בחורה אלמונית ומצודדת לב, שהוא מכנה אותה בשם שולה, ובזכות שרשרת התגובות שמתפתחת מאירוע זה. רק למראית־עין מצטיירת העלילה כסטאטית. אילו היה זה אירוע מהסוג שאמור להגיע לידי פתרון בממשות הגלויה והחושית (במישור העלילה החיצונית), ניתן היה להלין על הסיפור שאין הוא מביאו לידי התרה. אלא שיזהר נאחז באירוע זה כדי לקדוח לעומק, אל המתרחש בנפשו של הגיבור (במישור העלילה הפנימית). ושם בעמקי נפשו של הבחור, מכפיל האירוע המרכזי הזה את עצמו והופך להרבה אירועים. דרמה שלמה מתרחשת בנפשו של הבחור: הוא חושב, הוא נזכר, הוא מדמיין, הוא הוזה, הוא מתגרה, הוא מתלבט, הוא מחליט, הוא מהסס וכיוצא באלה. יזהר אינו פוסח על שום גוון של רגש האהבה והוא מטלטל את הקורא משיאים של התלהבות לתהומות של מפחי־נפש וגם משנה את קיצבו של הסיפור בהתאם לכך. בקיצור: בעלילה של “מלקומיה” מצויות כל התכונות, שיזהר שולל את הימצאותן בסיפורו בפניותיו אל הקורא.


 

מי זאת “שולה”?    🔗

פרט לדמות גיבור מורכבת ולעושרה של העלילה הפנימית, קיימת סיבה שלישית שהופכת את “מלקומיה” לסיפור כה מיוחד. שתי התמציות מהעלילה, שיזהר סיכם בפניותיו אל הקורא, אינן זהות, אלא מספרות על שני אירועים שונים. תמצית אחת מספרת על “ההתביישות של בחור אחד לבוא אל בחורה אחת לתת לה יד ולהגיד לה, בואי” (121–120), ותמצית שנייה מספרת על “הזיות של בחור אחד”, הזיות על מקרה שאירע לו פעם בחייו, כאשר בבוקר אחד קם והלך אל שולה וכמעט קרה לו באותו בוקר מבורך מה שקורה בדרך כלל לבחור רק בשירים (198–197). את שתי הבחורות השונות, זו שאליה הלך פעם וזו שהוא מתבייש לפנות אליה כעת, הוא מכנה באותו שם עצמו: “שולה”. למען האמת, במוחו של גיבור “מלקומיה” מתרוצצת גם “שולה” שלישית, עתידית. ואם אנו מתקשים להבחין באיזו “שולה” מדובר, זו תוצאה של אופן הסיפר, המעלה את כולן למישור זמן אחד, הנוכחי, בלי לסמן באופן ברור את המעברים המהירים בין הזמנים עבר, הווה ועתיד, במחשבתו של הגיבור. זהו הקושי העיקרי בקריאת סיפור מסוגו של “מלקומיה”, סיפור המזרים את תודעתו של הגיבור.

כיצד ניתן להבדיל בין שלוש העלמות? כיוון שהגיבור מונה בכולן רק את מעלותיהן ומכנה את כולן בשם “שולה”, חייב הקורא להתמקד בפרטים המייחדים כל אחת מהן: לכינוי השונה שהוא מעניק לכל אחת מהן, ללבוש השונה שלהן, למיקום שלהן בנוף שונה, להבדלים הפיזיונומיים ביניהן ולזיקת הזמן של כל אחת מהן אל הגיבור המספר.

הראשונה היא בחורה שהמספר מרגיש שזהו היום לקום וללכת אליה. היא נמצאת כמוהו כעת במחנה האימונים של הפלמ"ח, מחנה “עם כמה אוהלים מתנפנפים נלבטים וסלילי תיל וצריף ומחסנים וכל מיני” (23). היא לבושה בחצאית ובחולצה שחורה עם רקמה בירוק ואדום (34). יש לה תנוחת עמידה טיפוסית: “רגלה האחת ישרה והשנייה רפוייה” (33), “רגל אחת רפויה ואחת תימורה כולה” (203). ולה עיניים חומות (201) וגומות־חן (42). זו “שולה” שבהווה קם הגיבור ללכת אליה ועד סוף הסיפור לא יגיע ממש אליה, כי רבים הבחורים שמקיפים אותה ומבקשים את חברתה. ואף שקם ללכת אליה, כי הרגיש שזהו היום לעשות מעשה, הוא מתייצב מרחוק ונמנע מכל מעשה בגלל שורה ארוכה של היסוסים הקשורים במראהו ובסיכוייו להיענות בחיוב.

בעודו נטוע במקומו מול ה“שולה” הראשונה, מתגנבת אל העלילה, באמצעות זיכרונו, “שולה” נוספת. זו נערה בת גילו וכנראה חברה לכיתה מבית־הספר ברחובות. אפשר לזהות אותה בלבוש של נערות מאותה תקופה: “במכנסי חאקי קצרים ובחולצה לבנה” (87) או בחולצת תכלת שאינה תחובה במכנסיים (26). אצלה הוא מתפעל ממלאות שוקיה ומיפי כף ידה (123) ומבטו מרותק דווקא אל “גומת הגרון שלה” (125). שולה הרחובותית היא תערובת של ילדה ואשה, עדיין רזה ובתולית ובהרבה מובנים אחרים כבר אשה ממש, אשר “ביום סוף חורף אחד, די חמים” (190), בעבר הלא כל־כך רחוק, נענתה להזמנתו. עם מגדיר צמחים בידם יצאו שניהם אל השדה הפתוח שמחוץ למושבה כדי למצוא ולזהות פרחים זה עתה פרחו בשדה. ואת השדה חוצה לשניים שביל, שפעם הוא נעשה צר ופעם הוא מתרחב ואשר אין יודע מי ומאימתי צעדו עליו לפניהם והטביעו בו את עקבותיהם. מעבר לשדה ניצבת “שורת ברושים שלא כולם מזהירים ביופיים - - - ואחד מהם שהחליט להיראות כאן כמין סמל, ופרש הצידה לבדו כשמכל ראש צמרתו לא נותר בו אלא תורן יבש זוקר מתוך מעבה ירוק משחיר של פעם” (107).

מול השתיים שכבר הוזכרו, זו שהכיר כנערה (בשדה ועם מגדיר הצמחים) וזו שנמצאת כבחורה (במחנה האוהלים המתנפנפים), שאל שתיהן כה קשה ההתקרבות, הוא בורא בדמיונו “שולה” שלישית. זו “שולה” שנוחתת בסיפור ישר מעולם האידיאות של אפלטון כדי לייצג כל “שולה” אפשרית נוספת בעולם, דהיינו: היא מגלמת את הנשיות. לכן היא איננה מכונה כקודמות, בהתאם לגילן, כ“נערה” או “בחורה”, אלא בתואר ההולם מי שאמורה לייצג את המהות הנשית: “אשה”. והיא איננה מופיעה בלבוש המקומי של אותם ימים, נערה בקָצָרונים של חאקי המהודקים בגומי מכל עבר, או בחורה בחצאית ובחולצה רקומה, אלא בלבוש של נשים בכל מקום בעולם, בשמלה של יום־יום המתהדקת ברוח אל גופה ומבליטה יותר מכל עירום את נשיותה (113), או בשמלת־ערב שחורה וארוכה שבה אשה הולכת זקופה על עקבים לקונצרט או לנשף (123). והיא משמשת למספר כדמות שלֵמוּת לדון באמצעותה בנשיות על כל היבטיה, סוד צמיחתה הטבעית מילדה לאשה והקסמים שהיא מחוללת לגבר בעצם נוכחותה בכל גיל, בין שלו ובין שלה.


 

שלוש הנשים    🔗

באופן זה עובר עיקר משקלו של הסיפור מהסיטואציה הקונקרטית (המתארת את עמידתו הפאסיבית של בחור במחנה האימונים, שנפשו נכספת אל בחורה אחת, אך אין בו האומץ לפנות אליה ולהתחרות על לבה עם מחזריה הרבים) לשני מצבים לא־קונקרטיים. על כישלונו זה בהווה מפצה את עצמו הבחור על־ידי היזכרות בפרשה מוצלחת יותר שהיתה לו עם נערה מרחובות שפעם נענתה לצאת אתו אל השדה כדי להגדיר צמחים. הפרקים העיקריים בספר מספרים על אותה “הצלחה” שבמהלכה התלבט גיבורנו איך להגשים את הכמיהה שלו להתקרב אל “שולה” ואת כיסופיו להפוך את אהבתו מאהבה תיאורטית ואפלטונית לאהבה גשמית־מעשית. בצד הזדמנות לאמפתיה עם הנער, שאיננו מסוגל לממש דבר מכל הבקיאות שלו על מה שמתרחש בין הנקבה והזכר אצל הצמחים ואצל בעלי החיים, מזמנת הסיטואציה גם אין סוף אפשרויות הומוריסטיות.

עקב הפער הגדול, שהתגלה אצלו אז בין עוצמת תשוקתו אל הנערה לחולשת מעשיו, אין הוא מסתפק בהיזכרות בלבד באותה יציאה עם “שולה” אל השדה כדי להגדיר את צמחי הבר, אלא מנסה לתקן בדמיונו כעת את מה שהחמיץ אז. ההומור מוכפל בדרך זו. בשלב ראשון הוא מתהווה כתוצאה מהמרת המטרה הקונקרטית (כיבוש לבבה של הבחורה במחנה האימונים) בזיכרון (על היציאה עם נערה לשדה כדי להגדיר צמחים). ובשלב שני הוא נוצר עקב השתקעותו של הזוכר באותו זיכרון כדי לתקן את פגמיו.

משתי אלה - מהבחורה “שולה”, שממרחק הוא צופה אליה בהווה, ומהנערה “שולה”, שצצה בזיכרונו מן העבר הלא־רחוק - מפליג גיבור “מלקומיה” בדמיונו אל “שולה” שלישית, היא האשה, שתמיד היא חידה לכל זכר ובכל גיל. איך מילדות היא יודעת להיות ילדה (53–51), ואיך היא צומחת עם השנים להיות אשה כה מקסימה וכה ראוייה להערצה: “חיית חופש אחת בעולם, שרק עושה כלבבה רק מה שנראה לה טוב לעשות, ברגע שנראה לה, וכשפתאום החליטה כי זה הדבר, שוב אין עליה שום הגבלות או עיכובים מאלה שלכולם עושים עיכוב - - - וכבר היא בדרך, לא צריכה רשות ואין לה מעצורים ובלי שאלות ובלי תנאים או תירוצים, ובלי שום מה יגידו” (123). שום פמיניסטית לא היללה כך את האשה, אך עם זאת צריך לזכור שרק מוחו של הססן כמו גיבור “מלקומיה” מסוגל לברוא חוה כה מושלמת.

וכך למעשה מספרת עלילת “מלקומיה” שלושה סיפורי אהבה לשלוש נשים שונות. הדינמיקה של המעבר מ“שולה” ל“שולה” היא זו המוכתבת על־ידי זרימת המחשבה של הגיבור. תוך שהוא משתהה ומהסס להכיר את הבחורה במחנה האימונים, הוא שוקע בזיכרון על הכמעט־הצלחה שהיתה לו בחברתה של שולה מרחובות וגם מנסה לתקן את שהחמיץ אז בחברתה, ומשתיהן הוא מפליג בדמיונו אל “שולה” שהיא דמות שלמות של האשה באשר היא. לכל “שולה” נוכחות משלה, ואף לאחת מהן אין יתרון על רעותיה.

מלבד הפרטים שבאמצעותם ניתן אך בקושי להבדיל ביניהן, הוא מתפעם באותה מידה מאותן מעלות גופניות ונפשיות אצל שלושתן. כל אחת היא מלקומיה נדירה שאין דומה לה (164). מכאן התחושה המוטעית שהמספר חוזר ומתאר תיאורים זהים בחלקיה השונים של “מלקומיה”. למעשה, הוא מתאר כל פעם אחת מהשלוש שמתחלפות לנגד עיניו ובעיני רוחו. כל אימת שאחת מהשלוש מתחלפת ברעותה ומתייצבת לפניו, הוא נכבש אליה מחדש ומתחיל להלל מן ההתחלה את יופייה ולפרט את שבחיה. שלושתן מסחררות את ראשו ומשכרות את חושיו בעוצמה זהה, ולכן בשלב מסויים כבר אין הוא בעצמו מבחין בין הממשית, הזכורה וההזוייה, ופושט את ידו ובלבד שהיד תיגע באחת מהן: “בשולי שמלתך - - - באימרת החצאית שלך, או באלה המכנסיים המהודקים לך במותנייך, כי זה הלוא בערך הכיוון של היד המתכוונת ופונה אלייך שתהיה הולכת סוף סוף ובאה להיות נוגעת בך נכון” (156).

מרגע שהקורא מזהה שלפניו גיבור גברי יחיד שדן במספר דמויות נשיות שהוא רואה, זוכר והוזה עליהן, כבר הוא נמצא ביכולת להשתלט על סיפורו של יזהר וגם ליהנות ממנו. בסיוע הפרטים המבדילים בין “שולה” אחת לרעותה לא יופרע מהמעברים המהירים בתודעה המוזרמת של המספר מדמות נשית אחת לרעותה וגם לא מההתעכבות המחודשת על אותם גילויים של מיסתורין, קסם ויופי בכל דמות נשית. ובכל מקרה לא יוכל הקורא עוד להלין על דלות העלילה, אלא על היקף התיאור ועל תוקף הלשון שבפי המספר ביצירה זו.

הבעייה האמיתית של “מלקומיה” איננה זו שיזהר מצהיר על קיומה: העדר כמעט מוחלט של היסודות המושכים את לבו של הקורא (אירועים בכמות מספקת וגיבורים גדולים מהחיים), אלא פרטנות היתר בתיאור והשימוש המופרז ביכולת הרטורית שלו. אלה מאיטים במידה מוגזמת את קצב הסיפור ומאריכים באופן מלאכותי את היקפו של הטקסט. התביעה שמציבה עלילת “מלקומיה” בפני הקורא, לעקוב אחרי העלילה הפנימית המורכבת, היא בהחלט קשה ומהווה אתגר מספיק גדול עבורו, ולכן ניתן היה לפטור אותו מההתמודדות עם התיזה הפואטית על הסיפור מעוט־העלילה ודל ההתרחשויות החיצוניות.


 

החטיבה המאוחרת    🔗

חמשת הכרכים של החטיבה המאוחרת ביצירתו של יזהר מתמקדים בשנות הילדות והנעורים של גיבור בשנות השלושים והארבעים של המאה המתקרבת לסיומה. ההתמקדות הזו בשנים שלפני מלחמת־השיחרור מלמדת על מקומם של הכרכים האלה ביצירתו של יזהר. בעוד שבחטיבה המוקדמת של כתביו סיפר יזהר על חייו של בן־הארץ מגיל הבחרות ואילך, בשנות המאבק של הישוב הסמוכות למלחמת־השיחרור, במהלך המלחמה ובשנים הסמוכות אחריה, מייעד יזהר לספרים מהחטיבה המאוחרת, המספרים על ילדותו (“מקדמות”), נעוריו (“צלהבים” ו“אצל הים”) ובחרותו (“צדדיים” ו“מלקומיה יפהפיה”), את ההשלמה של הביוגרפיה של בן־הדור, דורו של יזהר, שאותה החסיר בחטיבה המוקדמת ביצירתו.

קשה לאמוד כמה כרכים עוד שמורים עם יזהר מתקופת “השתיקה” שלו על הפרק המוקדם של חיי בן־הדור, אך אם יתברר שבחמשת הכרכים, שראו אור במהלך שש השנים האחרונות, מיצה יזהר את מה שהיה לו לספר על הפרק המוקדם בתולדותיו של בן־הדור, ניצבת בפניו משימת־ענק כהמשך למפעל כתיבתו: לספר על קורותיו של בן־הארץ מייסודה של המדינה ועד ימינו אלה. ואין הכוונה להשלמתה של ההיסטוריה של בן־הדור בשנות המדינה במובן הכרונולוגי. בכך עסקו זה מכבר כל סופרי המשמרת של יזהר, סופרי “דור בארץ”. אלא להשלמה במשמעות הביוגרפית־חווייתית, כהתעכבות על האופן שבו קולט היחיד היזהרי, קליטה נפשית והגותית, את התקופה.

עם זאת חשוב להדגיש שעם כל שונותה מהבחינה התימאטית, כוללת גם יצירתו המאוחרת של יזהר התבטאויות בנושא הסכסוך הבלתי־פתור במזרח התיכון, והן אף קיצוניות יותר מאותן שהשמיע בחטיבה המוקדמת של יצירתו, בסיפוריו על מלחמת השיחרור. (ראה התייחסות אל הרובד האידיאי־פוליטי בספריו אלה של יזהר בספרי “זהויות בסיפורת הישראלית”, 1994, ובספרי “הספרות הישראלית - לאן?”, 1998).

ואכן, גם ב“מלקומיה”, שמעצם היותו סיפור אהבה הוא מאפשר פחות את ביטוייה של התגובה האקטואלית־פוליטית, כופה יזהר על הקורא את ההשקפה הנאיבית־בטלנית שלו בשאלה הגורלית על עתידה של ארץ־ישראל. ושוב הוא חוזר ומגדיר את המולדת במונחים קוסמופוליטיים: “הכיכר”, “השדה” ו“הארץ” לכל - לצומח, לרומס ולבני־אנוש. וזו בתמצית ההיסטוריוסופיה של יזהר בסוגיית ארץ־ישראל: “וההיסטוריה באה וההיסטוריה הלכה והארץ נשארה במקומה, ומעולם לא היתה כאן אף מולדת לאף עם אחד ומעולם לא ישב כאן אף עם על אדמתו, ותמיד היתה זו ארץ ותמיד היו עליה עמים כל עם בשעתו” (108).

יתכן שיזהר יודע משהו שלאיש מלבדו טרם נודע, כגון: שהפלסטינים ועמי־ערב זנחו את ההשקפה המיושנת על “מולדת”, כי בהמשך (182–177) מפנה יזהר את דבריו רק אל אחיו הישראלים ממוצא יהודי: “כמה שאנחנו זרים כאן. כמה שלא רוצים אותנו בארץ הזאת. וגם היא עצמה, הארץ, לא רוצה בנו. ואנחנו איננו אלא רק עוד חבורת פולשים אחת שנדחקה לכאן לאחרונה, אחרי כל אין־קץ הפולשים בני הפולשים לדורותיהם שהלכו כל הזמן ובאו הנה בזה אחר זה גל אחרי גל לרשת ארץ לא להם” (177).

כיוון שאין זו מעידה פוליטית יחידה בכרכי החטיבה המאוחרת בכתיבתו של יזהר, ניתן לתמוה עד כמה גדול מוראו של יזהר על המו"ל, על מי שעסק בעריכתם של הכרכים האלה ועל הביקורת, עד שנמנעו מלהגניב אל אוזנו, שקטעים פוליטיים אלה הם חבוטים, וכל זב־חוטם פלסטיני כבר סחט עד תום את השוואת היאחזותו המחודשת של העם היהודי בארץ־ישראל להרפתקה הצלבנית קצרת הימים. ואם שתקו רק משום שגם השקפתם הפוליטית היא כהשקפתו, שהיאחזותנו כאן היא רק גיחה של פולשים וגל חולף שמתיימר לרשת ארץ שמעולם לא היתה מולדתם, אלא היתה רק ארצם לקטע זמן בהיסטוריה, מדוע לא גילו את אוזנו שהקטעים הפוליטיים הללו משחיתים את שלמותה האמנותית של יצירתו?

ובעניין זה ראוי להעיר, שבניגוד ליזהר שינו רוב סופרי “דור בארץ”, סופרי המשמרת הראשונה בסיפורת הישראלית, את עמדותיהם עם השנים - ואחדים מהם אפילו באופן קיצוני: משה שמיר זנח את האמונה במהפכה המעמדית ודבק בכל לבו במהפכה הציונית. בנימין תמוז נטש את הכנעניות וגילה דווקא את גדולתה התרבותית של היהדות. חיים גורי נטש את הצבריות המתבדלת מרצף הדורות וחשף את החיבור של כולנו אל הגורל היהודי באמצעות ההשתקעות באירועי השואה. אצל אהרון מגד התחזקה עם השנים ההסתייגות מהישראליות החילונית־קוסמופליטית. לבו של נתן שחם נפתח יותר ויותר אל הגורל היהודי ואל תרומתה של הציונות לשינויו של גורל זה לטובה.

על רקע זה, אני מוצא כמביכה את הקביעות הרעיונית שמגלה יזהר בכלל יצירתו. יצירותיו המאוחרות של יזהר מתעלמות מכל מה שהתרחש בינתיים בין השנים תש“ח לתשנ”ח. בניגוד לעמדה עקבית, המאפיינת איש־רוח אשר בוחן שוב ושוב את עמדותיו ומתחזק בהן מכוח עמידתן במבחן השנים, מבטאות ההתבטאויות הפוליטיות של יזהר, ביצירותיו המאוחרות, סתם עיקשות רעיונית של סופר המוכרח להוכיח כי דעתו צודקת ושום דבר לא יזיז אותו מעמדתו. קביעות רעיונית כזו היא תופעה רוחנית מגוחכת. הסיפור “מלקומיה”, בכל אופן, היה בהחלט יכול להתקיים בלעדיה.



  1. הוצאת זמורה־ביתן, סדרת עמודים לספרות עברית, 1988, 210 עמ'.  ↩

  2. נוסח מקוצר של מסה זו התפרסם לראשונה בכתב–העת “מאזנים”, חוברת אפריל 1999, תחת הכותרת: "דרך עלם בעלמה  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49227 יצירות מאת 2721 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20979 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!