הבאת המשיח    🔗

מפני־מה קמו בעולם משיחי־שקר רבים כל כך? מפני שרבים מדאי נטלו על עצמם את הטורח להביא את המשיח. לא הלכו לחפש אחרי אתונות, אלא מלכתחילה יצאו בדרך לזכותנו במלכות המשיח. ההרגל מקרב הכל אל השכל, אבל באמת פליאה היא, שאין כלל ליישבה על הדעת, הכיצד מעז בשר ודם להשתמש בשם המפורש של המשיח ולפעול בשמו ולשמו? אין לבו נוקפו? אין מצפונו טורדו? שמץ פחד אין לו? ומה בדבר גאוה? הטורח על ביאת המשיח משער לו מסתמא, שהוא אחד מן הפמליה שלו, אחד מיודעי־חן, שיש לו הזכות להיות מבשרו. בינתיים הוא מוכן ומזומן לסבול ולהסביל אחרים חבלי המשיח, לגרום צרות־צרורות ולהמיט אסונות על כל הדור, ובלבד לקבל בשכר־טירחה את הגאולה השלימה ולשמש שושבין לה. אבל אילו הרבים, שטרחו בכל הדורות לבשר את פעמי המשיח ולהביאו במהרה בימינו, היו משקיעים את עמלם לא בשביל להביא את המשיח כולו, אלא לגרום כל אחד לפי יכלתו ישועות קטנות, פדות מעט מן הסבל, שהוא לאו דווקא בידי שמים, כי אם בידי אדם, להגדיל את מנת המזון ולהקטין את מנת השקרים והכזבים בעולם, לעקור קצת עשבים שוטים ולקצץ בנטיעות מנוּונות, לזרוע מעט שכל ישר במוחות ולנטוע חושים נכונים בלבבות, לקרוע את הרשתות של גניבת הדעת, שהכל מפרפרים בתוכן, ולנתק עבותות הכבוד המדומה, ותחת לשזור בשקידה חבלי המשיח, היו שוזרים חבלים בנעימים של תקוה ובטחון ומעוררים את מיתרי השמחה שבנשמות, היו בוודאי רואים ברכה יתירה בעמלם ומוחקים את סאת הצרות והפורעניות. אבל רבים מדאי מזלזלים בתיקונים הדרגתיים ורואים פחיתות הכבוד לעצמם בשאיפה למטרות קטנות. מה להם תיקון הפרט? הם מבטיחים תיקון הכלל. לא די להם בקישוט עצמם. הם באים לקשט את כל זולתם, להעביר את הרע מן העולם במחי־יד אחד, היינו במחי־חרב אחד, ללמדך שהחרב ושרביט הגואל באו כרוכים לעולם וחזקה על המשיח שהוא רוחץ את פעמיו בדם. המבשרים נתייגעו כל כך בחיפושיהם אחרי המשיח, מה תימה שלא מצאוהו?

 

הדופקים במשיח    🔗

ושמא אין זה מן היושר כלל להביא את המשיח, היינו, להטריחו ולהביאו אלינו, אלא מחובתנו להטריח את עצמנו וללכת אליו. אין זה מנומס לדפוק במשיח, ואילו בעצמנו רשאים אנו לדפוק ולדפוק. והרי הברירה בידינו לא להתמהמה עוד, כי אם ללכת, ללכת לקראת המשיח, לעשות הכנות כדבעי בדרכנו אליו, לחדש בקרבנו רוח נכונה, לטהר את לבנו ולתקן את מידותינו, לפחות שבלפחות לפשפש במעשינו, צמצום אחר צמצום, לברוא לנו לשון אנושית, ותחת לשון מדברת גדולות ומפיחה מליצות ככזבים או כזבים כמליצות לדבר בשפה נאמנה, שהיא קולמוס הלב. אילו שמרו בני־אדם שתי שבתות, היינו, שבת משקר, שבת מחנופה, היו גם כך נגאלים מרוב צרות. אבל הבריות בכל הדורות מוטרדים כל כך בהבאת המשיח, שלא הספיקה להם השעה להבאת עצמם.

 

בעלי ההזיה    🔗

ספק גדול הוא אם מחפשי המשיח נתכוונו באמת לחפש אחריו. חושבני שהם מצאוהו בטרם שחפשוהו. ראיה לדבר, לא היה ביניהם אף אחד, שלא נתפס להזיה כי הוא עצמו משיח, ורבים מהם גילו באמת בסוד וברמיזה, שיש בהם ניצוץ המשיח. אפשר לומר, כי מנין המבשרים הוא מנין המשיחים שקמו לעולם. בעלי ניצוצות משיחיים היו מרובים מאוד, אלא שלא כל ניצוץ יצא ללהב להצית שריפות, וכנגד זה יצאו ניצוצות רבים למדורות־אש לכופרים. כל אבוקה לכבוד איזה משיח נעשתה מוקד לגופים או לנשמות. רבים, שבתחילת דרכם היו מחפשים צנועים, נעשו לבסוף תובעים בפה לכתר על ראש עצמם.

 

דוחקי הקץ    🔗

קראו להם דוחקי הקץ. לדיוקו של דבר נאה להם השם דוחקי המשיח: כי הם דחקוהו והרחיקוהו במעשי־תעתועיהם מחוץ לתחומם של חיי־אדם, ותחת הברכה הצפונה בו הפכוהו לקללה. קראו להם הקופצים לעלות בחומה. לדיוקו של דבר נאה להם השם היורדים לתהום. ולא די שירדו לתהום, גלגלו לתוכו דורות אחרי דורות, אף טובי הדורות, רבי הכיסופים לגאולה וצמאי־חזון.

 

הזעזועים המשיחיים    🔗

יש גוזרים דמיון בין הזעזועים המשיחיים, המחרידים עמים וארצות, לרעידות־אדמה הממיטות שואה על נאות אדם ויושביהם. אין חכמה ואין עצה כביכול. חוק־עולם הוא, גזירה עליונה. אבל הדמיון צולע. אין אנו אדונים לכדור הארץ, אבל אנו מחוייבים להיות אדונים לעצמנו ושליטים על תאוותינו ועל יצרינו. אף על תאוות ההרס והחורבן. כדור הארץ הוא גלגל החוזר בידי כוחות עליונים ואינו מסור לרשותנו אלא כל כמה שאנו מטכסים עצות ותחבולות להחריבו. ‏ ואילו לב שלי, שלך, שלו, של כל אחד, אף לבם של המדינאים ושל נציגי האומות, אפילו של נציגי המעצמות, אינו גלגל ואינו בורג, אלא עצם האדם, חלק האני. ואם אין אני לי ליישר את עקמומיות לבי ולתקן את מידותיו ולהטותו לאורח האמת והיושר, לחיים ולא למות, לבנין ולא להרס, מי לי? אם אני לא ארים במו ידי את כוס הישועות, איש לא ישקני אף נטף מן היין המשומר. משיח יגאל רק את הגאולים בידי עצמם ויחלץ מן המיצר רק את אלה שמרחביה נטוע בנפשם.

אין דרך לעבור גאולים אלא דרך הלב הטוב. לב עקוב ועקום שום פודה ומציל לא יוכל לעבור בסימטאותיו הצרות והאפלות. קל להעביר גמל בקוף המחט מאשר קרן־אורה דרך לב צר וזועף.

אין תרופה בדוקה לרוב צרות ופורעניות, שנגזרו על קרוצי־חומר, אלא רגש הרחמנות. בכל דור ובכל סדר־עולם, לעולם, יהא בשר ודם טעון רחמים ויהא עומד ומצפה שאחד קרוב יגלגל עליו את רחמיו ויבין לרוחו ויסלח למשוגותיו.

הרחמנות היא יסוד החברה האנושית. מותר האדם מן החיות הטורפות רגש הרחמנות. מחקת את הרחמנות מן ה״סידור״, ערערת כל הסדרים והמשטרים.

 

עני ורוכב על החמור    🔗

משיח הוא עני ורוכב על החמור. עני, ענו ושפל־רוח, ממעט בהבטחות. רוכב על החמור לחפש אחר האתונות ולא אחרי המלוכה. תארי המלכות, שקשרו לגואל, אינם הולמים אותו. אל תאמרו מלך המשיח, כי אם אדם המשיח. לא יכנס הגואל דרך שער המלכים, לא יקום מתוך קהל הנשיאים והאדונים, הנגידים והרודים. חפשתי את מצמיח הישועות והנחמות בין תופשי השרביטים ולא מצאתיו. כל אשר כתר לו, עטרה לו, איצטלה לו, לא יושיענו. כתר זה במשמע אף כתר החכם, האמן, היוצר. הוא הדין עטרה, וכיוצא בזה איצטלה. הגואל, אשורנו ולא קרוב למלכות הוא, לא גובה ויראה לו, לא תואר והדר לו. הוא האדם הפשוט, לא ינופף בדגל הגאולה, הוא יטיב את דרכו ולרעהו ישמש מופת חי מה טוב.

 

הצעקה למי?    🔗

ר׳ שלמה מלאֶנטשנו, רבי של חסידים, היה מרעיש בתפילותיו את אבינו שבשמים, שירחם על עמו ישראל ויביא את המשיח, כי עמך ישראל, היה מצעק, צריכים את המשיח. אמר עליו ר׳ מנחם מנדיל מקוצק: מה לו שהוא צועק לרבונו של עולם שירחם על ישראל ויביא את המשיח, מוטב יצעק לישראל שירחמו על הרבונו של עולם וירצו במשיח.

 

אור חדש    🔗

אין להניח אושר לאחדים, היינו, אפשרות של חיים טובים ליחידים, או לחוגים מסוימים, בתוך משטר המיוסד על הגזל. משטר נפסד וסדר עולם פגום הם אבי אבות כל הנגעים והפגעים. אין טוב ליחיד אם אין נחת לכלל הצבור. כשם שאין איש אחד יכול להתבסם מצלוחית של פלייטין שבכיסו בתוך סביבה השופעת באשים, וכשם שאין טעם לנקות פאת־מדרכה ליד הבית, אם המדרכה כולה מלאה לכלוך ואשפה. השאיפה לתיקון הכלל חובה היא על כל פרט, אבל כל הפוסק מתוך כך הלכה, שהיחיד לעצמו פטור לגמרי מעול תיקון עולמו, מעול תיקון עצמו, ואינו מחוייב לקשט את עצמו ולפשפש במעשיו ולתקן את מידותיו, כי הענינים יסתדרו לאחר כך מאליהם, ומתוך המשטר החדש יזרח אור חדש על האדם, אינו אלא טועה, אם אינו משגה בזדון. אור חדש אינו זורח על האדם אלא אם כן הוא בוקע ועולה מתוך־תוכו. כשם שאין נסים מתרחשים בטבע היקום, כך אין נסים מתרחשים בטבע הנפש. יצר לב רע אינו נעקר בהשבעת הקולמוס של מחוקק אחד או של מנגנון מחוקקים. הרבה דרכים ליצר הרע לפעפע את זוהמתו. על פת לחם יפשע גבר, ובמשטר של לחם לכל יפשע גבר לא על פת לחם, כי אם על פס משי ושיראים, על טס כסף וגביע של זהב, על מס כבוד ופירוד כיבוד, על חס וחלילה פגיעה כחוט השערה בדרגה ובתואר. שום סדר־עולם, אפילו מושתת על אדני הצדק והשוויון הגמור, אין לו תרופת־קסמים, תרופה מונעת, כנגד מידות מקולקלות ונימוסים פסולים, כנגד מעשי־תרמית ואונאת־דברים, כנגד גניבת הדעת וציד הנשמות, כנגד שקר, חנופה והלבנת פנים ברבים, כנגד משיכת חלקים יתרים לעצמו, כנגד תפיסת כסאות שלא בדין והתעטפות באיצטלה שאינה שלו. אין אפיטרופוס ליושר, אלא כל אחד ליושרו. אם כל פרט לא יטור את כרמו לא יועילו לו כל הנוטרים והשוטרים של המלכות, ואפילו זו מלכות של חסד. צריך להכריז ולהודיע בכל ע׳ לשונות: תיקון הכלל ראשיתו בתיקון הפרט. מה בצע במשטר־צדק בחברה של רשעים? יהיו המושלים כולם צדיקים והתושבים רעים, החיים יהיו ממילא גיהנום.

משיח רוכב על המשטר אינו גואל.

 

בולמוס המשיחיות    🔗

יש אומרים, כי בולמוס המשיחיות היא מכת יחידים בעלי־הזיה רדופי־דמיונות, חולמים שלא מעלמא הדין, אנשי־מסתורין, הנוטים לכישוף ולמגיה. אחרים סבורים כי היא מכת הדור ואינה מצויה אלא בדורות, שנתפסו לאמונות תפלות ולאשליות. ורבים מניחים שאין מידת האמונה בגאולה נסית מהלכת אלא בעמים יוצאי־דופן, הרחוקים מדרך המלך של העולם המדיני, המעשנים נרגילה של בטלה ומתרשלים בבנין ובקנין, החומדים תנומה בתוך חיקו של המשיח. ואיני כן, הכל עלולים להיתפס לחזיון־בדים, כדרך שהכל עשויים להיכשל בצרת השכרות, אם הם מתרגלים ליתן עינם בכוס. אין פרט או צבור מבוטח כנגד הליכת־שולל אחרי מדוחי־לב ותעתועי־דמיון. אפשר על נקלה לעורר, להפיח שגעון הגדלות בלב כל יחיד, כל צבור וכל עם. בזמן העתיק נכנסו עמים רבים בזה אחר זה לתוך מעגל האשליה העצמית בגדלותם ובסגוליותם. עמים רבים בזמן החדש שרו הלל לעליונותם על כל האחרים. ראינו אנשים, שהיו כל ימיהם בשפל המדריגה, ענוים ומבוטלים לעצמם, כיוון שנזדמן לפניהם גל שנשאם על גבו או נתלווה להם רוח הולמת במפרשיהם, מיד נתנו כשופר קולם, קול נגיד ומצווה, להבטיח ישועות גדולות לעולם. קראו תיכף ומיד, אף פקדו על אחרים לקרוא לכבודם: ברקאי. המלך המשיח הנה בא! כל אחד, אפילו הדל באלפי הבריות, מוכן ומזומן להתפתות לדוברים, אם רק פתאי כזה יזדמן לו בדרכו, כי בחור הוא, גדול הוא, אדיר הוא, ובכוחו להביא את הישועה והפדות. מי שהיה תמול בן בלי שם נוטל היום שם הגואל.

עדיין לא היה מעשה, אמר רבי אחד, שיצטרכו לשכור סרדיוטים כדי לסחוב כל פלוני אל כסא הרביות, חלילה לו לגרום לבריות טירחה זו. הוא הולך אל הכסא ברצונו הטוב.

 

התהלוכות לקראת המשיח    🔗

מאז ומקדם מתקיימות תהלוכות אל המשיח, בזו אחר זו עוברות הן, והרכב כל אחת שונה משל חברתה. יש תהליכים יחידים משיחיים ויש תהלוכות עמים משיחיים, אף יש תהלוכות צבורים או מעמדות משיחיים. בין יחיד, בין עם, בין מעמד האומר: הניחו לי, אני אגאל את העולם מכל מרעין בישין, סופם להביא פורענות חדשה על העולם, גדולה אולי משל הקודמות. זכאי כל אחד לצעוק על עוול ולתבוע תיקון לעוול, אף חובה על כל פרט ליתן את ידו לתיקון החברה. אבל כל האומר, כי מאחר שתיקנתי את עצמי או את החברה הקטנה שלי, הכל נעשה מתוקן, או, להיפך, לאחר שהכל יהיה מתוקן אני והחברה שלי נהיה נגאלים ממילא, הרי אם נדון אותו לכף זכות נאמר, שאינו אלא טועה, ואם לכף־חובה דין לומר, שהוא מטעה במזיד.

תיקון הכלל ותיקון הפרט חד הוא.

 

תיקון הזולת    🔗

מסתבר שכל אחד רוצה לתקן את חברו לפי המום שיש בו, כי המום של עצמו נראה לו כסגולת החן או כגולת הכותרת, בחינת כזה ראה וחדש גם בך. אדם גדול – והגדול אף מומו גדול – רוצה לתקן לא רק את חברו, כי אם גם את כל קהל חסידיו ומעריציו המסתופפים בצלו, לפי המום שיש בו. העסקן, ולא רק בצרכי ציבור קטן, אלא בצרכי העולם, רואה את חזון אחרית הימים באספקלריה של מומו, היינו, הוא נוטל את המום שלו ועושה אותו אימום להתקין לפי תבניתו נעליים כדי ללכת בהן לקראת המשיח הגואל.

על המלאך מטטרון נאמר, שהוא יושב בשמים ותופר נעלים. כל ימי הייתי תוהה על מדרש אגדה זה. מה עובדה היא למלאך במרום לישב תמיד ולתפור נעלים? אבל בסמיכות למה שאמור לעיל הענין מסתבר, כמדומה. מטטרון תופר נעלים לרגליים הצועדות לקראת המשיח. ומאחר שבני אדם נבדלים זה מזה לא רק בפרצופיהם, כי אם גם ברגליהם, ואינה דומה רגל לרגל, הרי באמת ידיו של המלאך עסוקות תמיד להתקין נעלים משיחיות שונות לפי חילוקי הרגלים, ואף לפי חילוקי ההרגלים, ואף, משמע, לפי חילוקי הדעות, בענינים משיחיים.