מלאך ואדם    🔗

מטטרון המלאך היה אדם בימי קדם ושמו חנוך. עליו נאמר בפרשת בראשית ״ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו כי לקח אותו אלהים״. ורש״י אומר: כי לקח אותו לפני זמנו כמה שנאמר ביחזקאל כ״ד, ״הנני לוקח ממך את מחמד עיניך״. יכול המקשן לשאול: הכיצד מת חנוך קודם זמנו, לאחר שהיה חי ברוך־השם, כפי שמעיד עליו הכתוב קודם לכן, חמש וששים שנה ושלוש מאות שנה, ואף הוליד זרע של קימא, הוא מתושלח, שהצליח להאריך ימים הרבה? אבל מה שייך חיים הרבה או חיים מעט? הכל תלוי במושגים שיש לנו מה הם חיים ארוכים וחיים קצרים. יכול שאפילו אלף שנה הן כיום אתמול, כשחשק החיים גדול וגם יש שכל לחיות ולמלא את הימים והשנים תוכן ראוי לשמו. לפיכך לגבי איש כחנוך, שהתהלך עם האלהים, והיה מלא להט אהבה לבורא ולעולמו, שלוש מאות שנה בתוספת חמש וששים שנה הן כמר מדלי וכצל חולף. האגדה המתוקה, שלעולם אינה מניחה שום ענין באמצע, עמדה והוסיפה נופך שהוא בנותן־טעם: חנוך עלה חי השמימה. הוא נשרף, משמע, בלהט חשקו להביא תיקון. עלה למרום ונעשה מלאך לתפור נעליים.

שוב על תיקון הזולת    🔗

אסור להתעלם מן הדבר, שרש״י דווקא, הפשטן טוב־הלב ויפה־העין, הנוטה דרך כלל לקולא, מדקדק עם חנוך בחומרה יתירה, שלא כפי הרגלו, ואומר עליו דרך זלזול כל שהוא: ״צדיק היה וקל בדעתו לשוב להרשיע, לפיכך מיהר הקדוש־ברוך־הוא וסלקו קודם זמנו. וזהו ששינה הכתוב במיתתו לכתוב ואיננו בעולם למלאות שנותיו״. מכאן אנו למדים שאין דעתו של רש״י הטוב והמטיב נוחה ממעשי חנוך, שהיה קל להרשיע וביקש לתקן את האחרים לפי מידתו שלו. רש״י קורא לו קל־דעת. אמנם, צדיק, ובכל זאת קל־דעת, כיוון שהיה מפשפש תמיד במעשיהם של אחרים. אלא שרש״י פשטן, וחנוך לא היה, כנראה, מן הפשטנים. ואילו מפרשים קדמונים אחרים דורשים ענין זה לשבח ואומרים ויתהלך חנוך את האלהים התהלך בדרכיו להטיב לזולתו בצדקה ובתוכחה. רואים אנו שענין התיקון לזולת שנוי היה במחלוקת גם אצל קדמונים.

אין אנו צריכים לחטט בכתבי המפרשים הקדמונים, כדי לגלות מחלוקת הפוסקים בענין תיקון הזולת, אם יש לדרשו לשבח או לגנאי. הפלוגתא מונחת על השטח בספר־הספרים עצמו, וסמוך למעשה חנוך ממש. רצונכם לבדוק את הנביא, את הצדיק ומתקן העולם, אם ראוי הוא להיות נדון בטוב, אל תפליגו למרחוק, לכו אצל בני ביתו, אצל קרוביו במשפחה ואצל אנשי עירו ותשמעו מהם חוות דעתם עליו. או תשפטו לפי ההשפעה שקיבלו ממנו על טיב־אמתו ויושר־דרכו. חנוך הוליד את מתושלח. ואני מבקש את המעיין, שיש לו הרגל להיות מעיין, שיש לו פנאי להיות מעיין ושאינו מתבייש מפני המלעיגים להיות מעיין בספר ולא־כל־שכן בספר־הספרים, הראוי מאד לעיון – כי אין בו פסוק או אף חצי פסוק, צירוף־מלים כל־שהוא, שהוא סתם ללא רמז וכוונה– כן, אני מבקש את המעיין, שיקרא בכוונה ובהתבוננות בחיבור הפסוקים ובסמיכות המלים, שמדובר בהם בפרשת חנוך ומתושלח. כך נאמר שם בבראשית ה׳, כ״א־ב־ג־ד: ״ויחי חנוך חמש וששים שנה ויולד את מתושלח. ויתהלך חנוך את האלהים אחרי הולידו את מתושלח שלוש מאות שנה ויולד בנים ובנות. ויהיה כל ימי חנוך חמש וששים שנה ושלוש מאות שנה. ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו כי לקח אותו אלהים״. כמה חזרות כאן, כמה מיותרות, וכמה חסרות. פעמיים נאמר כאן שחנוך הוליד את מתושלח. פעמיים מסופר שחנוך התהלך את האלהים. חסרים כאן הבנים והבנות האחרים בשמותיהם של חנוך. הכתובים קושרים ואינם פוסקים את חנוך ומתושלח, האב והבן, כורכים אותם יחד. דבר בגו. ידים לדבר, שהכתובים כורכים אותם יחד כדי לרמוז, שהם, האב והבן, היו מפורדים ומחולקים. מתושלח היה בר־פלוגתא לחנוך אביו.

בן חולק על אביו    🔗

אין זה חידוש. כל בן חולק על אביו. ולא עוד אלא בן רוצה לתקן את אביו, או רוצה לתקן מה שפגם אביו. הבנים לכך בנים הם, שיהיו דומים במקצת להוריהם, ובמקצת או הרבה שונים מהם, שיוכיחו לעצמם ולאחרים שאינם סמוכים על שולחן אבותיהם. יש להם משלהם ואינם חיים מן המוכן. ואילולא אני חושש מפני הליצנים, הקוראים לכל אחד, המפרש סמלים, בשם דרשן, הייתי אומר, שהבנים שמם מעיד עליהם להיות בונים ומתקנים מה שהרסו וקלקלו לפניהם. רוב בנים מחולקים בדעותיהם עם הוריהם. אבל כלום זו בלבד היתה נקודת המחלוקת בין חנוך למתושלח? ולא היא. בין חנוך למתושלח לא היתה נקודת המחלוקת, כי אם סלע המחלוקת. האב והבן נחלקו לא רק בדעותיהם, אף במנהגיהם, בארחות־חייהם, בהתנהגותם, ביחסיהם עם הבריות, בדברים שבין אדם לעולם התיקון. הם היו מפולגים בעיקר, בשורש המעשים, בעצם ההגות. מתושלח מרדן היה לגבי אביו. חנוך היה אב מסכן, שאויבו, מכל מקום יריבו העז כאויב, קם עליו מביתו. בנו המתמרד עליו מכל הבחינות ומתוך כל נקודות ההשקפה.

משפחת חנוך    🔗

איני מגלה טמירין ואיני חודר לתוך גנזיה של רקמת היחסים במשפחת חנוך. הדברים גלויים לפי מה שמסופר בפרשת בראשית. המספרים מחכימים. חנוך חי בסך הכל חמש וששים שנה ושלוש מאות שנה. ואילו מתושלח בנו חי תשע וששים שנה ותשע מאות שנה. הבדל עצום. לגבי הבן שהאריך שנים נראה באמת האב קצר־ימים. השכל מחייב, שמתושלח הבן נשתנה מן האב מן הקצה אל הקצה בהליכותיו, בכל שיחו ושיגו, בעיקרי משאו ומתנו עם הבריות. הוא ראה מנהגיו המשונים של אביו, שהיה כל ימיו טוב לשמים וקודר לבריות, מטיף ומוכיח לזולת, מבקש לתקן את כל העולם, ומה שעלה לו לאביו, שנחטף מן העולם בדמי ימיו, למד הבן לשנות ממנהגו של אביו ולהיות אדם קרוב אצל עצמו, חי לעצמו, חי בשלוה ובנחת, לא איכפת לו, יהיה מה שיהיה, יבוא מבול לעולם – הוא בא בחיי נח הנכד – ובלבד שהוא יקיים את סדר־היום שלו וימשוך את חוט השני של תענוגותיו.

ללא מוסר השכל    🔗

האמת היא שמתושלח הבן לא למד כלל מוסר השכל ממעשי אביו, שלא להיות כמוהו סר וזועף, קפדן ונוקדן וטורחן. בדברים כאלה אין מקבלים תורה. צריך להיולד תלמיד־חכם כזה, שלא יהיה איכפת שום דבר. מסתבר שמתושלח נולד מהול וממוגז ביין הטוב של נחת־רוח. הוא לפי עצם טבעו מי שראוי להיות סבו של נח, כי הוא עצמו איש נח, ההיפך הגמור של אביו. הוא לפי עצם טבעו ומזגו שייך לשבט מאריכי־ימים. לא בכדי נעשה מתושלח שם־דבר לאורך־ימים. אלא שאותה תכונה של נחת־רוח, הטבועה במתושלח מלידה, עשתה, כנראה, חיל, פרחה ושגשגה והחריפה למראה סופו המר של אביו ביש־גדא, שהיה סוער ורוגז ומרעיש עולמות והמות בא עליו כחתף.

ואולי נחטף חנוך גם מכאב־לב ומרוגז־עצבים שקפצו עליו מפאת שלות ההליכות של מתושלח בנו, שכל העולם היה לו מעין שק של נחת־רוח.

המתקנים הקדמונים    🔗

ועדיין אומרים על חנוך שהיה קל־דעת. קלות הדעת של האבות, הרוגז של הראשונים, הקפדנות של המתקנים הקדמונים – אל יהיו קלים בעיניכם. ההם שביקשו לתקן את העולם, כלום רק את העולם ביקשו לתקן ואת עצמם לאו? גם את עצמם. הראשונים גרסו בכל את האני. הם אמרו: אני אני, אתה אני ואני העולם. הם פתחו את הדברות שלהם באנכי, והם אמרו אני מאמין. ואם אני כאן הכל כאן. האני הרחב כפתחו של עולם סכנה פחותה נשקפת ממנו מאשר מן האני המצומצם כגרוגרת של ר׳ צדוק. אפילו אני מצומצם זה עוסק כל עיקרו בצרכי העולם.

פרומיתיאוס    🔗

רבים קשרו קינות וזמירות על גורלו של פרומיתיאוס, או הפיסתוס דורש הטוב, שנגזר עליהם לעשות מלאכה לבטלה אחת לאורך דורות רבים, למלא מים בכברה, ללא כל סימן־ברכה וללא קבלת שבת. ותמה אני שלא נמצא אף מנחם אחד לאבל הגדול על המהפכה שנכשלה, הוא חנוך, שנגזר עליו לישב עד קץ הימין ולתפור נעלים לרגלים הצועדות לקראת הגאולה האמתית והשלימה. ומי יודע. מתי יבוא קץ הימין ואימתי תכלה רגל מן השוק. אין לדעת מה יהיה בסופו של חנוך. אבל עינינו ראו רבות את פרשת מעשיו של מתושלח. וזאת לדעת, מתושלח אינו אחד אלא רבים. יש מתושלח ויש מתושלח. יש מתושלח משורש נח, שאין לפניו אלא תכלית אחת והיא חיים נוחיים, אין הוא דואג אלא לכרסו, אינו מחבב אלא את סנדלי ההרגל שלו, אינו חרד אלא לעורו, ואין הוא שונא אלא כל שינוי ותיקון. אבל יש מתושלח, שהוא היפוכו הגמור של מתושלח איש נח. זה אינו בא כלל וכלל לתקן ֿֿ הוא בז לכל תיקון, הנתון בהכרח במנות קטנות – אלא מבקש להפוך ובבת־אחת ולשנות הכל מיסודו, לשנות בזולתו ובכלליות דווקא. האני אינו מענינו. אדרבה, סבור הוא שאני אינו ולא כלום וכלום אינו תלוי בו וכוחו לגאולה הוא כקליפת השום. האני מתחיל מן הלא־אני, מן התא, מן הארגון. ואם אין אני אין גם רגלים לאני. וכשאין רגלים, נעלים למה? את הנעל משליכים על כל ועל הכל. מתושלח השני הוא מין מהפכן משבט נח. מתושלח המשנה ומהפך, בניגוד לחנוך, אביו, אינו תופר נעלים לרגלים, הוא תופר כתרים לראשים; ולא כתרים רבים לראשים רבים, אלא כתר אחד לראש אחד, כתר הכולל לראש הכולל, שהוא חכם הכולל ואבי כל תופש חרב, אף אביו כל תופש כינור, בדומה לשני בניו של למך בן מתושלח. שם האחד יובל ושם השני תובל קין.

האני נמחק מן ה״סידור״    🔗

על מתושלח לא סיפרה התורה כלום. אין אנו יודעים מה היו מעשיו בעולם הזה, אם היה איש ציד או יודע נגן. אך ברור לנו, שלא עסק בתפירת נעלים ולא היה שוקד על תקנתן של הרגלים. הוא חי לו בנחת, ראה את עולמו בחייו. אף אין אנו יודעים מה ראה מתושלח בעולם, כיצד הביט לעולם, אם הרים ראשו להביט גם לשמים או לאו. אין זה מן הנמנע שאותו מתושלח איש הנחת התהלך לפעמים בקומה זקופה, ראשו לשמים. אך מה יחרד ויתחלחל הלב למראה מתושלח השני תופר הכתר.

ראשית מלאכתו בתפירת הכתר הגדול, השלם, המלא. אך בסופו מה עלה? קל יותר לתקן את הכלל מאשר את הפרט של עצמו, לתלות הכל בתנאים, בגורמים, בסדרים ובמשטרים, מאשר להתחיל מביקורת עצמו ממש. אף דבר זה מתחייב לפי טבע האדם, שבשר־ודם מסוגל אולי לעשות רק מהפכה אחת בחייו ולא שתי מהפכות בזו אחר זו, היינו, להרהר גם אחרי סדרי המהפכה, שהוא גופו היה שותף לעשייתה. אף־על־פי־כן מתמלאות העינים חושך מחמת שפל המדריגה שהגיעו אליה מי שהיו בשעתם מהפכנים ישרי־לב והיו חרדים לגורל האדם ולכבודו. כיצד חיים להם בנחת בני מתושלח השני לאחר כל הזוועות והבלהות שנעשו לעיניהם בידי חבריהם. השותפים לתפירת הכתר. כיצד בני מתושלח השני, שעדיין שוקדים על תיקון העולם, יורקים בפניהם והם נעלבים ואינם עולבים, רואים כל שוד וכל אוון וכל רצח וכל עלילה ועקירת עמם והרס תרבותו ושומעים דיבות רעות ומחרישים, בולעים ומחרישים, מחרישים מכאן וצועקים שם, לא, להיפך, מחרישים שם וצועקים כאן. כאן הם צועקים על כל קיסם ושם הם שותקים על כל קורת בית־הבד הסוחטת דם וכבוד. חיים וצדק וכל מידה נכונה. מתושלח השני, כשהוא כופף קומתו אין נמוך ופחדן ממנו.

איני רואה הסבר לצרה זו, שסופה להיות בכיה לדורות, אלא זה: האני נמחק מן הסידור של בני מתושלח השני. אם אני אין כאן שום תיקון לא יהיה כאן. אין מה לתקן, אם אין מי שאותו יש לתקן. האני הישר וזקוף הקומה ֿֿ הוא יסוד עולם התיקון. ואין תיקון לעולם בלי עולם התיקון.