רמזים    🔗

כל סגנון שאין בו רמזים ומשחק־משובה אין בו חן. ובלי חן אין מדברים אל הלב ואין כובשים לב.

סגנון של רמזים הוא סגנון עשוי קמטים רבים, המשמשים מחבואים ומנהרות, הוא בנוי בתבנית בית־חומה, שיש בו דיורים הרבה; לדיורים פתחים וחלונות; לחלונות תריסים המוגפים, ומבפנים להם וילאות.

כל משפט יש בו מפורשות וסתומות. המפורשות הן המלים, הסתומות הן פסקי־הטעמים; המפורשות הוא השטח, הסתומות – התוך. המפורשות נותנים בנו קול נגוז ועובר; הסתומות גונזים בתוכנו איזה ריח דק, המשתמר לאורך זמן. ולכן כל ספר פתוח טעמו עומד בו רק במידה שהוא גם ספר החתום.

רבים אומרים: למה לנו סתרי־תורה?‏ ומה לנו לפלוני הטורף? יפתח את קלפיו. יפתח את האגרת ונקראנה עד תומה. אולם תום יש לו שני פירושים. תום של ראשית ותום של אחרית, תום בטרם נפתח ותום שהוא תם ונשלם. בתורה תמימה מובעים דברים בתום, ולא דווקא עד תום. בתוך החלקות החרושות מניחים קרקע בתולה. מה שלא נאמר משמר ומקיים את הנאמר ומרבה לו רעננות. שני תומים מתרוצצים בנו.

 

לשון וסגנון    🔗

הסגנון בא להבהיר, להרוס, עד כמה שיד הלשון מגעת, את החייץ שבין אדם לחברו. אולם הסגנון בעילויו ובליטושו מתקפל כביכול לתוך עצמו ונעשה מוקשה וסתום: סוגר יותר ממה שפותח. מופלא למדי, סגנון כולו נפש, שחותם יחודה של האישיות בו, שוב אינו שוה לכל נפש, ואם חן מיוחד לו יעמדו על טוב־טעמו רק יודעי־חן. הלשון היא ציר נאמן לשולחיה רק במידה שאינה נאמנה לחוקיה, הקובעים את תכונתה. מתחבבים המסירים כל רסן מעל לשונם ושולחים אותה לרחוב להתפטם מגידוליה וספיחיה, להשמין משיחות יושבי־קרנות, עד שהיא נעשית חיצונית וחוצנית. על רשות היחיד בלשון נענשים כעל חבלה ברשות הרבים. העבריין לוקה בידי עצמו: הוא נמצא משוכן במעגלו האישי הסגור. אפילו המבינים לשיחו מעמידים פנים כאילו אינם יודעים מהו סח.

 

עמוקות ורדודות    🔗

שחיינים טובים זקוקים למים עמוקים. ברדודים הם נכשלים. הפושט את ידיו בגדוד הסוגיות החמורות, יש שאינו מוצא את ידיו ואת רגליו בדיונים הקלים. אנשי לשון־למודים נעשים גמגמנים בפרשיות יומיומיות. וכלום אפשר לדבר על פכים קטנים בסגנון ״ברכי נפשי״ שבתהלים?

מילטון חיבר גם מגילות עפות. אבל איני יודע אם אבן גבירול לא היה מפגר בחיבור מסמכים יבשים.

 

החיקוי בסגנון    🔗

הוא חיקוי הוא ליקוי. הוא מזייף גושפנקה. ולא רק המחקה, אף המחוקה, הוא עבריין. חותמת צריכה שמירה מעולה, שלא תיפול בידי שאינם מהוגנים. בעל הכשרון אינו שומר חינם, אלא שומר שכר, החייב באבידה. ההשראה, שהאמן זוכה לה, היא שכר. סגנון היחיד, המשמש כלי שרת ביד הרבים, נעשה תחליף, ורוח הקודש מתחללת על ידו.

הזכרון גנב הוא, אולם מותר לו לגנוב רק רעיונות, שהם מעיקרם הפקר על ידי כל המביע אותם בפרהסיה, ועל מנת כך הם מוצאים לפומבי, שיהיו הכל זוכים בהם. אולם גם הזכרון הגנב חייב להיזהר מסחיבות בסגנון. אַל תגעו במשיחי. הסגנון הוא שמן המשחה לכשרון. למרבה הפליאה דווקא עולם הסגנון הוא הפקר. בתחומי לשוננו כל הכותב בסגנון המשנה או המדרש מתיימר לזקוף על חשבונו סגנון משלו.

אף מנדלי לא כתב בסגנון מנדלי ואין טעם לייחד לו סגנון הייחוד שכולו שלו.

הסגנון האישי הוא עיקרו לחן, ניגון, הלך־נפש, ואין שניים כותבים בלחן אחד. פשיטא שבסגנון מנדלי כתב רק מנדלי ולא כל אחר. אם כי רבים ניסו לעשות כמתכונתו. למרבה הפליאה הרבים שהלכו בעקבותיו התיימרו גם כן להיות מחדשי הסגנון.

 

לא כל הגמגמנים הם עמקנים    🔗

כתבתי פעם בעמוד בעתון, כי האיש שאנו מקבלים ממנו מפורשות ראוי לנו לבלי לשפוך לו על פניו בלעג את הסתומות שלו. בא חבר וקפּחני בדברים ותבע ממני להסביר לו כמה ״יצירות״, שלכל הדעות הן לא רק סתומות, אלא גם נבובות.

מכאן למדתי בפעם האלף שקוראים לפי האות ולא לפי הרוח. ואפילו לפי האות לא אמרתי, שכל חצץ טעמו כדבש וכי כל מלל ריק חייבים אנו לייחס לו סתרי־חכמה. בפירוש הדגשתי, שרק בזכות הפשט המובן לנו כדאי להטות אוזן גם לחלק הסוד הגנוז בו. אין לשער שיש נגלה בלי נסתר, ואין גם להניח, שקיים נסתר, שאין לו גם צד נגלה. מהרש״א מוקשה חייב אני להתייגע עליו. אבל צריך להיות מהרש״א. יש מקומות מוקשים והרבה ודוקין גם ברש״י. אבל לא כל מקום שכתוב ודוק כדאי לדייק משום שיש בו משהו ראוי להתחבט בו. אמר רב ירא־שמים: כל הכופר בגלוי בתורת הנסתר חזקה עליו שהוא כופר בסתר גם בתורת הנגלה. לא כל הגמגמים הם עמקנים, ואפילו בור עמוק אפשר שיהיה ריק.

 

עניות ועשירות בלשון    🔗

יש קובלים על עניות לשוננו. תמה אני אם הדין עמהם. עניות במה? בשמות־עצם? ראשית, אין זה נכון. הם מצויים בשפע במשנה ובמדרשים ואין הדבר חסר אלא לחפרם ממטמוניות ולהוציאם מן הגניזה. שנית, אף מן האין אפשר לעשות יש על ידי חידושי־מלים או לקיחה בהקפה מלשונות אחרות, שאף הן לוות זו מזו.

יתכן ששפתנו עניה בפעלים, בדיוקי־הגדרות של השגות ורגשות. אבל עוני זה לעתים אינו מזיק כלל, פעמים אף מועיל. מה חן בשפה, המדברת בעדה, המגישה מתוכה כל מושכל דק מן הדק ופוטרת את המשתמשים בה מלבטי־ביטוי? לא מה שמבטאים עיקר בכל שיח ושיג, אלא מה שמבליעים בנעימה וברמיזה. קוראים בין השטין ושומעים באתנחתות. שפה עשירה מצד עצמה מרוששת את דובריה, הנוטלים מתוכה הכל מן המוכן. אילו העברית היתה עשירה יותר, היינו אנו עניים יותר.

העברית חסרה מעות קטנות, אבל יש לה מטבעות גדולות, ניבים מלכותיים. סגולתה היתירה בשפע מליה, שכל אחת מהן היא ניב לעצמו. כשם שיש בה אלף רבתי, כך יש בה מלים רבתיות. אדם אומר תלפיות, מחלצות, חזיונות, הגיונות, צחצחות וכיוצא בהן, כל אחת פסיפס, שטיח צבעוני. מלה והיא עולם. והנה מלים, שהן ריבוי מלכתחילה: מים, שמים, מכמנים, נבכים, גנזים, אבניים, ריחיים, נעורים, זקונים, רחמים, מנעמים, מעדנים, מטעמים.

אין לשון עניה. אולי מצויים חלקי־לשון משומשים רב מדאי, ששוב אינם פורטים על מיתרי הלב. אולם נשדפים רק המותרות והצעצועים שבשפה. המלים המחודשות מתיישנות מהר. כיוון שלא היה בהן מלכתחילה לשד, כל שכן שנעשות מהר לעצמות יבשות. אין מתיישן אוצר הזהב של הלשון. לחם, מים, אש, שמש, אדמה, עננים, שמחה, עצבות, כל מה שיש בו מריח השדה ומריח תורה וחכמה ומהמיית נפשות של דורי־דורות, טעמם עומד בהם תמיד.

אוצר הזהב של שפתנו אינו עני כלל וכלל. שוחריו ימצאוהו.

 

בשל המחלצות    🔗

על חייל שבוי נגזר מטעם קצין שוביו להיהרג בשתי יריות, אחת מול ערפו ושניה מול חזהו. התחנן השבוי במררו בבכי, להפשיטו בטרם יירה מבגדיו, למען לא יבולע להם מן היריה, כי הוא בצאתו למלחמה ציוה אותם אחריו לאביו הזקן, העני המרוד, ללבשם בבוא העת תחת בלואותיו אשר לגופו. הקצין, אשר תחנוני השבוי נגעו עד לבו, נתן לו את משאלתו ויצו על שני היורים מזה ומזה להציגו ערום. אפס שני היורים, בהביטם אל האיש במערומיו ללא מדי המלחמה, נתעוררו רחמיהם על המסכן חסר האונים, אשר גם עדיי הקרב הוסרו מעליו. ידיהם רעדו בשיתם אותו על ההדק ולא עצרו עוד כוח להוציא אל הפועל את פקודת הירי. ואף הקצין בראותו את המעשה נחרד לגורל החלכה, אשר נשקו וגם מדיו פורקו מעליו ויתן צו לקרוא לו דרור.

שני הזמן כחצים שנונים יקלעו אל מרבית המגילות, אשר תיכתבנה בעט סופר. אף פסוקי־יושר תוכם רצוף מוסר השכל, אשר הרו והגו חכמים נאמני־רוח, נשכחים במרוצת הימים. העש, האוכל כל בגד עדיים, הוא גם המושל בכיפה בכל כתבי העתים. ואולי מחלצות המליצות הנשגבות אשר הסופרים יעטפו בהן את הגיגיהם כמדי־חן, הן אשר תמשוכנה אליהן את החצים השנונים, כל עש ותולע למיניהם, לעשות כלה גם בנשמת הדברים הכתובים.

מי יתננו ונחכם לחקוק בעט סופר דברים ומעשים במערומיהם ללא כסות הניבים הנאוים, או אז אולי יתעוררו רחמי המחבלים על פעלי המושכים בעט סופר.

מי יתננו ונשכיל אל לשון ללא מלים.

 

סגנון השווה לכל נפש    🔗

כן, זה סגנון השווה לכל נפש. אבל הוא עצמו מחוסר־נפש.

 

לנביאים אשאל    🔗

אני גם לנביאים אשאל ואף מלאכתם בקודש חידה־פליאה בעיני.

ממעמקים יקראו וניבם יעשה כנף. מעיהם יהמו ולשונם תדבר צחות. ראש דברם: לא ידעתי דבר, נער הנני, כבדה לשוני. וכאשר פתחו את פיהם, הלא יערכו לנו משתה שמנים בשגב המליצה. כבדי־פה וחצי־לעגם מה שנונים. צנועים וענוים, אך כאריות גברו וכצבאים קלו לישא את חזונם עלי במות כל הגויים. עניים ואביונים, איזור־עור למתניהם ונגידים ידברו, תוקף שלטון בפיהם. משוגע איש הרוח והגיונו מה מוצק!

 

המליצה    🔗

חכמת הלשון היא חכמת המליצה, היינו התיווך בין הזרים וחיבור הרחוקים. אם כך, לא רק חכם הלשון, אף כל חכם־חרשים, הוא מליץ ומתווך.

 

אמרות־כנף    🔗

היזהרו מאמרות־כנף. אף על פי שיש להן כנפיים הן בעלות קרנים לנגח. אף רגלים בעטניות יש להן. מימי לא ראיתי השפעה טובה יוצאת מאמרת־כנף אפילו תוכה רצוף כוונה של תיקון. חן האמירה ויפי הניסוח מעוורים את עיני השכל, ושוב אין הלבבות מתעוררים על התוכן הכלול בהן והתובע משהו מן הפרט או החברה. החן והיופי עומדים כביכול כמחיצה בין התוכן ובין האוזן השומעת. הכל תמהים ומשתוממים ומתמוגגים מהנאה: איזו פנינה של דיבור! ובמדובר עצמו אין משגיחים.

 

אחד־העם ויעקב קלצקין    🔗

בתחום ספרות ישראל מוצא אני שני חכמי־לב, זכים ובהירים, אף בעלי מזג מפוכח, מיטיבי־טעם ומשכילי־סגנון, שרישומיהם בהתפתחות הביטוי העברי אינם ניכרים כמעט. אחד־העם ויעקב קלצקין. אמנם, אחד־העם פעל הרבה בתורת מבקר לחזיונות חברותיים ולנימוסים ציבוריים, אבל לא אָצל על תלמידיו וחסידיו לא מטוהר רוחו ולא מזוך סגנונו. הוא לא הניח אף תלמיד אחד לטוב טעמו ולחן הסברתו. הוא הדין קלצקין. אלא שקלצקין שהיה לו סרח העודף בקישוטי־סגנון ובדבלולי־שפה, הקים דווקא הרבה תלמידים לחולשותיו ולחספוסיו. רק קצת קליפות טפלות קיבלו ממנו, סלסולים, הנסלחים לזמיר, ולא למחקיו.

כתבתי על הנפילה למעלה, הגורמת תקלות־רבות. הלכו הדברים להיכן שהלכו, כשם שכל הנחלים הולכים אל הים. וכאן הים משמעו ים הנשיה. אך לא נשתכחו, כנראה, לגמרי. בזמן האחרון היתה להם לידה שניה. הם נתגלגלו למעין מימרה שנונה, שנזרקה לתוך החלל: אצלנו נופלים למעלה. ההצלחה האירה להם את פניה בלידה השניה וכמה קולמסים נדבו דיו. הנפילה למעלה נעשתה אמרת־כנף, מעין שיגרא דלישנא. וכלום מהי שיגרא דלישנא, אם לא שיקרא דלישנא? ומעכשיו הנפילה למעלה עלולה להיעשות מעין אָפנה, ענין של מהדרים מן המהדרים. צאו וראו, כמה גדולה תקלתה של אמרת־כנף.

הנפילה למעלה אינה כלל דיבור של חידוש. בעצם היא כלולה בתוך מאמר החכמים הישן: כל המיצר לישראל נעשה ראש. כל היורד לשפל המדרגה ומציק לבריות עולה לגדולה.

 

אישיות דינאמית    🔗

– מה טיבו של פלוני?

– הוא גס־רוח, שקרן, מחוצף.

– איזו לשון־הדיוטות בפיך. בזמננו אין מדברים כך. אומרים: אישיות דינמית.