מה ומי    🔗

על החפץ שואלים מה זה ועל האדם מי זה. המעבר מן ה״מה״ אל ה״מי״ הוא קפיצה מתחום הדומם לספירת המושכל ומן התוכן אל הצורה.

תוכן    🔗

התוכן נתון בעין. המוצק הוא תכנה של האבן, הצמיחה תכנו של העץ, התנועה תכנו של בעל־חיים; הדיבור תכנו של האדם. אולם התוכן מקנה לנו רק מושג קלוש על העצם שצורתו היא ממשותו וגם משמעותו.

היש הנראה    🔗

היש הנראה אינו אלא תוכן: עצים, אבנים, בעלי־חיים ואנשים, יבשת וים, רוחות ועננים. כל הבעין הוא בבחינת מה. אולם מן האני המוגדר, המשכיל עצמו ואת זולתו, מתחיל ה״מי״. האדם הנהו היצור הראשון התולה את עצמו על בלי־מה, כי הוא כל עיקרו מי. הוא אני ֿֿ ואם אני לו מי לו. לפיכך רק האדם הוא בעל ממשות חיה, המשיגה משמעותה.

צורה    🔗

צורה ענינה אחידות החלקים, יחידיות, כוונה וכיוון, בריה מודעת לעצמה.

התמונה היא בת־צורה מכיוון שכוח יוצרה בה. העולם מקבל צורה, כלומר, ממשות ומשמעות, לפי שכוח הפועל בנפעל. חן הכלי באומן שעשאו. אילו תמונות היו מצטיירות מעצמן, ללא כוונת מכוון לא היו ראויות לשמן. מה שהוא מעצמו ובלי משים, בלי שכל הפועל אותו, לא הגיע לידי מיהות ואינו בגדר ממשות חיה, מאחר שאין בו מיסוד המחשבה.

מנהיג לבירה    🔗

אם יש מנהיג לבירה הריהו נותן בה צורה, ואם לאו אינה אלא תוכן. גם התוכן הוא בנותן ענין. אפשר לחיות בעולם היאך שהוא, ואף הרבה יותר מהיאך שהוא: לבלות בו ולסחור אותו, לעשות בו כל קנין ובנין, אפילו הוא נתפס רק מצד התוכן שבו. עולם־גולם הוא גם כן עולם, אלא שהוא חסר־משמעות.

הנופים    🔗

הנופים מקסימים אותנו לא רק משום שמרהיבים את עינינו. הם גם משמחים את לבנו, בשמשם לנו הוכחה, שיש מי המשנה את הזמנים ומחליף את העתים, מגולל אור מפני חושך ושחור מפני לבן.

״והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכור ברית עולם בין אלהים ובין כל נפש חיה״. צבעי הקשת, שלל־גוונים, משחק הנופים. כל מלאכת מחשבת ודבר שבצורה, הם אות שיש חושב ויש יוצר.

עולם, שהוא רק ״מה״ ללא ״מי״ נהפך לערימת פרטים ללא הגיון הכולל, ללא חן וללא צורה.

סדר וחוק    🔗

מהי צורה? עשייה במתכונת, השלטת סדר, הודאה בחוקיות. בעולם של צורה אין מקרים. הצורה גואלת אותנו הן מן המקרים והן מן הנסים. הצורה מעידה על היוצר. בכוח היוצר כל הנוהג הוא דרך הטבע. טול את היוצר והכל נהפך לפלא ולנס. הצורה עושה את הנס למיותר. הנס חותר תחת הצורה.

גדולה צורה, שתוכה רצוף סדר. בקבלנו עלינו את עול הצורה, הננו משליטים על עצמנו את מרות הסדר.

המאמץ    🔗

החיפוש אחרי הנעלם הוא מאמץ להגיע אל יסוד האישיות שבבריאה, הערובה לממשות היקום ולודאות שבקיומנו האנושי. אם יש נעלם, אף אָנו בגדר יש בפועל ממש.

החיפוש אחרי הנעלם    🔗

בחפשנו אחרי הנעלם הננו מחפשים אחרי מיהות זכורה לנו במעומעם, שנשתקעה בתוכנו וירדה מסתמא לתוך מדור החשאין שבנפשנו. כלום איפה אנו מחפשים את הנעלם? לא בחוץ לנו, אלא בתוכנו. בבקשנו לפתור חידה או בעיה מסובכה הננו מעמיקים את מחשבתנו בנבכי־רוחנו. אחרי כל האבידות עלינו לחפש בקרבנו. הנעלם מאתנו הוא בנו.

משל למתרגם    🔗

המתרגם המתייגע להריק את המשפט הלועזי ללשונו עורך ציד במחשבתו לא על פסוק בלתי ידוע לו לגמרי, אלא על ידוע לו כמעט או על ידוע לו ממש, שנשמט מזכרונו. כדרך שהמטיל את חכתו לתוך הנהר בטוח כמעט או בהחלט במציאת הדגים, השוכנים במעמקים. פשיטא שבר־דעת לא ילך לדוג ביבשה. ככה אנחנו מחפשים את השכל הנעלם, מתוך שהוא שוכן בתוכנו ומסביבנו. חוש נכון לחש גם לאדם הקדמון, כי יוצר כל היש הוא יש בפועל, חי וקיים, ויכול שכוח־זכרונם של הקדמונים היה חזק משל האחרונים, לכן אמונתם בקיום הבורא היתה חזקה יותר. כל עובר במעי־אמו יודע את התורה כולה ובהיוולדו בא מלאך וסוטרו על חוטמו להשכיחו אותה. מלאך התרבות, הפועל בדורות האחרונים, סטירתו חזקה למדי. לכן שכחת הנעלם מצויה ביותר אצל בני־תרבות.

בחפשנו אחרי הנעלם אנו טורחים לדלותו מתוך הנשיה ולתרגם את מושגינו המעומעמים על אודותיו לשפה ברורה.