רקע
יוסף אורן
"עדן" – יעל הדיה

1

2

הרומאן “עדן” הוא רומאן מאז’ורי, המצייר את הדיוקן הלאומי שלנו בתחילת העשור הראשון של המאה העשרים ואחת. לפיכך הוא ראוי לכותרת המייחסת לו את ההישג של “הערכת עצמנו”, כותרת שנשאלה ממסת הביקורת של ברנר על ג' הכרכים של מנדלי מוכר ספרים.

ההגדרה “רומאן מאז’ורי” תופסת לגבי רומאנים ריאליסטיים המתמקדים בפרק זמן מוגדר מהעבר הקרוב, מועד שבו התרחשה תפנית בולטת בערכים של החברה. בניגוד לרומאן ריאליסטי מקובל, שמנצל את הזמן הנוכחי כרקע כללי לעלילה, מתעמק הרומאן המאז’ורי בזמן עצמו כדי להבין את ייחודו ברצף ההיסטוריה. טיב הזיקה של הרומאן המאז’ורי להיסטוריה יתחדד בעזרת ההבדלה של הז’אנר הזה מז’אנרים הקרובים לו, הסאגה המשפחתית והרומאן ההיסטורי.

הרומאן המאז’ורי מצטמצם בקטע זמן קצר מההיסטוריה העכשווית, כדי להצליח לשקף באופן טוטאלי את החברה במועד שבו עברה טלטלה חזקה, אחריה שונו פניה. הסאגה מתארת התפתחות ברצף של מספר דורות במשפחה, ולפיכך משתרעת עלילתה על פני קטע ארוך יותר מההיסטוריה. הסאגה מתחילה את עלילת המשפחה עמוק יותר בעבר ומתקדמת משם קרוב יותר אל הזמן הנוכחי. הרומאן ההיסטורי נסוג עוד יותר אחורה בהיסטוריה לאחת משתי המטרות היותר מועדפות של הכותב: אם כדי לרומם דמויות והווית־חיים מהעבר הרחוק כמופת לדור הנוכחי, ואם כדי להאיר ולהסביר את ההיסטוריה העכשווית בעזרת מצב אנלוגי מהעבר הרחוק. אף שכל ז’אנר בוחר למטרותיו היקף זמן שונה מרצף ההיסטוריה,זיקת שלושת הז’אנרים להיסטוריה ממומשת על־ידי ציור תמונה ריאליסטית, מפורטת ועשירה, תמונה הממחישה היטב את רוח התקופה.

רומאן מאז’ורי ייחשב כמצליח במיוחד אם התמונה הפאנורמית־ריאליסטית שהוא מצייר מזהה את המועד המדוייק שבו שונו פניה של החברה. לפיכך, מצמידים מחברי רומאנים מאז’וריים את העלילה לתחנות בולטות בהיסטוריה העכשווית, שבהן אירועים דרמטיים במיוחד (משברים או תפניות בהתנהלות הסטיכית של ההיסטוריה) מטלטלים את החברה ממצב אחד שאליו הורגלה למצב שני שעליה להתייצב בו. מטרה זו ניתן להשיג בדרכים שונות, והמחברת של הרומאן “עדן”, יעל הדיה, בחרה באחת מהן. היא מיקמה את העלילה ביישוב קטן, הכפר עדן, תחמה פרק זמן מצומצם לתיאור המתרחש בו, רק חודש ימים, ומיקדה את העלילה בשמונה דמויות מהכפר. שקף מוקטן כזה של המציאות מאפשר להתעמק בזיהוי הכוחות המעצבים את רוח התקופה מחדש. גודל המשימה שהמחבר קובע לעצמו ברומאן מאז’ורי מניב לעיתים קרובות טקסט רב—מידות, טקסט המעניק משמעות נוספת להגדרתו כיצירה מאז’ורית, את המשמעות הכמותית.

אחת לכמה שנים מתפרסם אצלנו רומאן מאז’ורי המנסה להשיג העמקה כזו בהבנת עצמנו בעזרת צמצום זירת העלילה, מספר הנפשות ומשך הזמן. הנודעים מבין רומאנים אלה הם: “ימי צקלג” לס. יזהר (1958), “זכרון דברים” ליעקב שבתאי (1977), “התגנבות יחידים” ליהושע קנז (1986) ו“עת הזמיר” לחיים באר (1987). וזה היה גם סוד הצלחתו המפתיעה של הרומאן “ארבעה בתים וגעגוע” לאשכול נבו (2004), שפסע בעקבות קודמיו, אך בגלל מגבלות יכולת לא השיג כמוהם את המטרה המאז’ורית שאליה שאף, לשקף הוויית חיים מקיפה של תקופתנו, והסתפק בשיקוף הרגשתם של צעירים בשנות העשרים לחייהם בחברה הישראלית באמצע העשור האחרון של המאה העשרים. אף שמכל הרומאנים המאז’וריים האלה מובלטת בעלילת הרומאן “עדן” רק זיקתו ל“זכרון דברים”, אי־אפשר לשלול את ההשפעה על יעל הדיה של עוד אחד או שניים הספרים המאז’וריים האחרים שפורטו קודם.


 

גן־עדן יאפי    🔗

הכפר עדן הוא “מושב חקלאי שהקימו יוצאי פולין והונגריה בתחילת שנות החמישים”, ואלמלא מיקומו במרכז הארץ, היה נותר עם מייסדים קשישים, לולים שוממים ורפתות ריקות, כהרבה מושבים משנות העלייה הגדולה אחרי ייסוד המדינה. לכפר עדן היתה עדנה, כי בסוף שנות התשעים החלו לנהור אליו “משפחות צעירות, בעיקר מתל־אביב ופתח־תקווה” (עמ' 15), כדי להגשים את חלומם היאפי על בית צמוד־קרקע, עם צמד כלבים, בריכה פרטית וחנייה חופשית לשתי מכוניות. אלה שמקרוב באו לעדן בנו “מבנים בני קומה אחת או שתיים, מצופים טיח בצבעים פסטליים” לצד הבתים הישנים והמתפוררים של קשישי המושב. אחריהם הגיעו העשירים והם כבר הקימו “אחוזות ענקיות”, מוקפות “בחומות גבוהות עם שערים חשמליים – – – וכך, ב־2003 כבר היה המושב מחולק לשלושה מעמדות ברורים – המעמד הגבוה, הבינוני והזקנים” (16). דפנה שחזרה לכפר ל ילדותה בתחילת הקיץ של שנת 2000, אחרי שאלי שיכנע אותה “כי הרבה יותר בריא לגדל ילדים בכפר”, נדהמה לגלות, ש“כבר אי־אפשר היה לזהות בעדן כמעט דבר ממה שהיה שם פעם” (19).

כמו הבחירה בעדן כזירה לעלילת הרומאן, כך גם הבחירה בזמן היתה מכוונת. חודש אחד בשלהי שנת 2003. האינתיפאדה כבר נמצאת בסיום שנתה השלישית, ערפאת כלוא במוקאתעה ברמאללה, משם הוא מפעיל את אירגוניו המשלחים מתאבדים לערים בישראל. השפעתן של עובדות אלה גדולה במיוחד על מרק, המתהלך במצב רוח משונה המוגדר בפיו “פחדעצב” (70), “משהו בין מועקה לאימה” (459). בעצת שותפו בעבר בעסקי ההסעדה מעכב מרק את הפתיחה של מסעדת הגורמה האיטלקית שלו, “טרטוריה”, בכל ימות השבוע עקב אי־הוודאות, אם במצב הביטחוני הרעוע יגיעו מספיק סועדים לסעוד בה גם בימי החול. אף שנפרד מאלונה ועבר להתגורר בנפרד בבית ששכר לא הרחק מביתם המשותף, לא פסקו המחלוקות ביניהם, אך כעת הן קשורות באינתיפאדה ובהתערערות הביטחון של אזרחים מהשורה מסוגם. מרק מזהיר את אלונה שלא לצאת עם הילדים לקניונים ואת רוני מהנסיעה באוטובוסים. אך שתיהן אינן שועות לאזהרותיו. עם זאת מאיצה אלונה במרק שיתקין מערכת אזעקה, ובינה לבין עצמה היא מודה, שהיא לחוצה וחרדה (120) בגלל הדאגה לשלום ילדיה.

בכל אירוע פלילי שמתבצע בעדן נחשדים תחילה העובדים הזרים המועסקים בכפר. שני אירועים כאלה התפענחו במהלך החודש שעליו מספרת עלילת הרומאן, ומם התברר שההחשדה החפוזה של המועסקים הזרים היתה בלתי־מוצדקת. לא הפלסטיני עַלי ולא התאילנדי בּוֹבּוֹ פגעו מינית ביניב, ילדם של שוקי ואיריס, שעברו מרעננה להתגורר בכפר, אלא החייל דּוּבִּי, בנם של ראובן ורינה ברוכשטיין, מוותיקי הכפר. דובי הוא, כנראה, פדופיל פעיל, ועבר לאחרונה מהורדת תמונות של קטינים בעירום מהאינטרנט לביצוע עברות שונות. יתכן שהוא גם עומד מאחורי מותם של צמד דגי הזהב מבריכת־הנוי של מרק ומאחורי הרעלתם של שני הכלבים שלו, בְּרוּטוּס ואוֹליב. גם בגניבת המכונית של אלונה יחד עם המצלמה הואשמו תחילה גנבי־רכב פלסטיניים, אך לבסוף התברר שהמכונית נמצאה בתחומי ישראל. ואשר למצלמה – אותה העלים ופירק עידו בן השלוש, שלסקרנותו אין גבול ושהיקר לו מכל צעצועיו הוא ארגז כלי־העבודה שלו.

אם כן, בניגוד לשמו, הכפר עדן איננו גן־עדן. היאפים והעשירים שנהרו אל הכפר כדי למצוא בו שלווה והגנה מפני הפגעים הנוכחיים של ההיסטוריה גילו שגם החיים בסביבה פסטוראלית ונידחת, כמו זו שקיוו למצוא בכפר עדן, מושפעים מאירועי האינתיפאדה. הם גם נוכחו לדעת, שאפילו בעדן, הסמוכה למדי לתל־אביב, אין בימים של חוסר־ביטחון ואי־ודאות משמעות כלשהי להבדלי המעמדות. כולם, זקנים, יאפים ועשירים נמצאים באותה סירה וסובלים באותה מידה מטלטוליה.

קשה מבחירת המקום המצומצם, שישמש כזירת התרחשות מרכזית לעלילת הרומאן, ומבחירת הזמן המותאם למטרותיה, היתה הבחירה של הגיבורים. שמונה הדמויות המרכזיות, אלה שפרקי הרומאן מסופרים מנוקדת־המבט שלהן, נבחרו משלוש משפחות: משפחת ברוכשטיין, משפחת נחמיאס ומשפחת סגל. הנציג ממשפחת ברוכשטיין, ראובן, בא משכבת מייסדי הכפר עדן. הוא, אשתו רינה ובנם החייל, דובי, מתגוררים בבית הישן של הוריו. ממנו צופה ראובן בבתים של שתי המשפחות האחרות. משפחת נחמיאס מתגוררת באחד מהבתים שהוקמו על ההריסות של בית ישן שבנתה הסוכנות, והיא תרמה לעלילה שתי דמויות, את הפעילה החברתית דפנה ואת בעלה, עורך־הדין אלי. את רוב הדמויות המרכזיות, חמש במספר, תרמה לעלילת הרומאן משפחת סגל, המפוזרת בשלושה מבתי הכפר. באחד מתגורר בשכירות מרק, מאז נפר מאלונה לפני כשנתיים. בשני מתגוררת אלונה עם שני ילדיהם, עידו בן השלוש ומאיה בת החמש. בין שני הבתים נעה רוני, בתו בת השש־עשרה של מרק מנישואיו הראשונים לג’יין המתגוררת באמריקה. ובבית השלישי מתגוררת הסבתא נחמה, אמה של אלונה. בהמשך יובהרו הקשרים בין המשפחות ויוסבר כיצד הן משלימות יחד את התמונה התקופתית, שאליה חתרה יעל הדיה ברומאן המאז’ורי שלה.


 

עלילה דו־שכבתית    🔗

לרומאן “עדן” מבנה מוקפד: עשרים ואחד פרקיו מכונסים בחמישה חלקים. בארבעת החלקים הראשונים כלולים חמישה פרקים ורק החלק החמישי כולל פרק בודד. כל פרק מספר על האירועים דרך עיניה של אחת מאותן שמונה דמויות מרכזיות ושקולות בחשיבותן. יעל הדיה היטיבה לעשות כשנמנעה מהשימוש בטכניקה של ריבוי המספרים, אלא העדיפה להפקיד את פעולת הסיפר בידי סמכות מספרת אחת, זו של מספר יודע־כל. אילו הופעלו שמונת הגיבורים גם כמספרים, היה עלול השימוש בטכניקה של ריבוי המספרים לפרק במקרה הזה את העלילה ולפגום במהימנותה, כי מספרם המופרז היה ללא־ספק קובר את האמת האובייקטיבית תחת נטל הסתירות בסיפוריהם ותחת עומס האינטרסים המנוגדים שלהם. לטכניקה של ריבוי מספרים יש סיכוי להצליח, כשמספר המספרים אינו עולה על מחצית ממספר הגיבורים בעלילת “עדן”, וגם אז רק אם סמכות־על שוקדת לתאם בין סיפוריהם כדי להשיג עלילה קוהרנטית, רצופה ומלוכדת.

המספר היודע־כל של “עדן” לא רק העניק מהימנות לעלילה, אלא גם גיבש את סיפוריהם של כל שמונת הגיבורים, כיוון שבנה את כל הפרקים שלהם כסיפורים דו־שכבתיים. דו־שכבתיות מושגת בסיפור, כאשר אירועי העבר נשזרים באירועים המתרחשים בהווה או כשאירועים של העלילה הפנימית נשזרים בעלילה החיצונית. דוגמא תסביר את יתרונות הבנייה של הסיפור באופן כזה. למשל: בפרק החותם את החלק הראשון, נוסע עו“ד אלי נחמיאס אל משרדו המפואר ברכב השטח, שעל רכישתו היה לו ויכוח עם דפנה, שלא הבינה את להיטותו לדהור את הקילומטרים המועטים על הכביש האיכותי מעדן ועד תל־אביב דווקא בג’יפ יקר, שנועד לנסיעה בדרכים ארוכות ומשובשות. ואכן עד מהרה מצא אלי את עצמו תקוע בפקק של גַנוֹת ומזדחל באיילון צפון בדיוק כמו המכוניות העממיות והזולות ממכוניתו היקרה. ואחרי שמנוע רכבו שרף יותר דלק מהאחרים, נחלץ סוף־סוף מה”פקק של המדינה" והגיע לחניון התת־קרקעי של בניין המשרדים ברחוב פנקס ועלה במעלית למשרדו המפואר בקומה העשירית. עד כאן אירועי ההווה של העלילה הפנימית. במשך התהותו־התעכבותו השגרתית והמתישה בפקק הקבוע במבואות תל־אביב, מגלגל אלי במוחו נושאים רבים. מחשבותיו עוסקות בדפנה, בהשפעה של טיפולי הפוריות הכושלים על נישואיהם, בהבטחות שהבטיח לה לפני שעברו לעדן, בוויכוחים שהיו להם על רכישת רהיטי הגן היקרים, זללן הדלק הממונע שלו ושאר צעצועי הסטאטוס שהוא אוהב לרכוש. ובעיקר שב והרהר בבת־השכנים, רוני בת השש־עשרה, שהדהימה אותו במתירנות המינית שלה ושהתמכרותו לגופה, אם תתגלה, עלולה להכתים אותו כפדודפיל ולשים קץ לקרייה שלו כעורך־דין מצליח בתל־אביב.

האסוציאציות זורמות במוחן של הדמויות בלי סדר כרונולוגי. חלקן משנות הילדות, ההתבגרות והחיזור. אך גם מאורעות שארעו לאחרונה נמסרים בזרם האסוציאטיבי כשהם מהוקצעים על־ידי הבנתו, השקפתו ופירושו של כל גיבור. לפיכך צפוי שבפרק של דמות אחרת, שהיתה מעורבת באותו אירוע עצמו, תצטייר תמונה שונה ממנו, אם מעט ואם הרבה. תופעה זו אינה מוקצנת בעלילת “עדן” כתחבולת ראשוּמוֹן, חותרת להבליט סתירות עמוקות בין הגירסאות של המעורבים באותו אירוע, ואף־על־פי־כן היא בעלת חשיבות ועניין להגדרת האופי של הדמויות. ידגים זאת תיאור האירוע שבעיקר בו התרכז אלי נחמיאס במהלך ההזדחלות בפקקים מביתו בעדן ועד משרדו בתל־אביב. דרך הפרשנות שלו (בעמ' 134 – 135, 142 – 143, 161 – 163 ו־165) הצטיירה רוני בת השש־עשרה כנערה מתירנית וחסרת־מעצורים שבמהלך נסיעת טרמפ תמימה במכוניתו פיתתה אותו לקיים איתה יחסי־מין נועזים. אם עוברים לתיאור הנסיעה הזו מפי רוני (בעמ' 217 – 221), שאף הוא שזור בתוך פרק הבנוי באופן דו־שכבתי, מתקבלת תמונה שונה על האופן שבו התגלגלה נסיעת הטרמפ שלה בג’יפ של השכן, המבוגר ממנה בעשרים וחמש שנים, לקיום יחסי־מין ביניהם. מהתיאור שלה על אותה נסיעת טרמפ מצטייר אלי נחמיאס כמי שמשך אותה בלשונה להתוודות באוזניו, שהיא שוכבת עם גברים בוגרים, בשיחה שבה התכוון לפתות את שכנתו הקטינה לצרף גם אותו לרשימת מאהביה.

אחת ההנאות המצפות לקוראי הרומאן “עדן” מוצפנת בדו־שכבתיות של הפרקים. כדי להפיק הנאה זו צריך הקורא להפריד בין שתי השכבות, בין המצב שבו מצוי הגיבור בהווה לבין האסוציאציות הזורמות בה־בעת במוחו מזמנים שונים של חייו בעבר. הניגוד בין עיסוקן הטריוויאלי של הדמויות בהווה במציאות החושית־פיזיקלית, המתוארת ברובד החיצוני של העלילה, לבין המורכבות והעושר של עולמן הפנימי־הנפשי, המתוארים ברובד הפנימי של העלילה, מוכיח שבני־אדם הופכים לעמניינים, רק כאשר מצליחים להבקיע דרך הקליפה התדמיתית שהם עוטים על עצמם בעולם־המעשה הגשמי, כי רק אחרי שחודרים אל הנסתר במוחם ובנפשם מגלים פתאום שכל אדם הוא עולם ומלואו. ובכך בעצם אפשר לסכם את תפיסתה של יעל הדיה על הדמות הספרותית ועל דרך עיצובה הראוי בספרות. ובכך גם מתמצה ההשפעה הטובה שהשפיעו עליה המיינסטרים מבני המשמרות הקודמות, ס. יזהר, יהושע קנז ויעקב שבתאי (האחרון גם מוזכר לרוב בעלילה), שעיצבו זה מכבר את הדמויות הבלתי־נשכחות שלהם, באופן שספרות בת־הזמן, ספרות הפונה לקוראים משכילים ואינטליגנטיים, צריכה להיכתב.


 

היחיד והחברה    🔗

על הקורא מוטל להחליט איזה פירוש מבין השניים האפשריים מציג את הרומאן הזה במיטבו ומצדיק את כל המסופר בעשרים ואחד פרקיו: זה המכוון אותו לבעיותיהם ולעולמם של שמונת גיבוריו הראשיים, או זה המסתייע בבעיותיהם ובעולמם של שמונת גיבוריו הראשיים ושאר הדמויות המשניות כעדות למצבה של החברה בעיצומו של המבחן שהועמדה בו על־ידי האינתיפאדה, שהגיעה לשיאה בשנת 2003.

הפירוש הראשון מבליט את הערך האוניברסלי של הרומן “עדן” כרומאן המטפל בבעיות הנצח של החיים, שהרי הבעיות הפרטיות של אנשים הן זהות בכל המקומות ובכל הזמנים. הכמיהה של דפנה להיות אם חובקת תינוק זהה לחלוטין לזו של נשים מאז ומעולם. ותמיד תהווה ההורות אתגר קשה לאלה שזכו להוליד ילדים, כפי שיתברר למי שיעקוב אחרי דרכם השונה של אלונה ומרק להתמודד עם ילדיהם. ולעולם יהיו מסובכים יחסי אב־בת ויחסי אם־בת כמו היחסים בין מרק ורוני (335) והיחסים בין רוני ואמה, ג’יין (636). לעולם יתקשו גברים ונשים להבין זה את זה, כי ליצר המיני משקל שונה וביטוי אחר אצל שני המינים. וכמו תמיד נבדלים בני־אדם זה מזה גם בפער שקיים אצלם בין הדימוי שהם עוטים על עצמם, המתאמץ להיראות מהוגן ונורמטיבי לעיני אחרים בחברה, לזה המציאותי־אמיתי שהם מצניעים מעיני זרים. אלי נחמיאס, בן־זוגה של דפנה, ואורי ברויטנר, הסופר הצעיר שבעריכת כתב־היד של ספרו הראשון עוסקת אלונה, יכולים להדגים את הסתירה הזו. אצל הראשון הסתירה היא שחצנית וזועקת, ואילו אצל השני היא מתבלטת באופן צנוע ופאתטי יותר.

אף שההיכרות עם הדמויות ועם בעיותיהן האישיות היא משימה קלה ולכן גם מפתה יותר, עולה בכל הפירוש השני, האקטואלי־חברתי, על הפירוש הראשון, כי רק הוא מצדיק את כל הדמויות ואת כל האירועים בכל עשרים ואחד הפרקים של הרומאן, ורק הוא חושף את ההישג המאז’ורי שאליו חתרה יעל הדיה ברומאן הזה: להמחיש את מצבה של החברה הישראלית בעיצומה של האינתיפאדה השנייה. והן המטרה המאז’ורית הזו היא שמבדילה א הרומאן “עדן” מהרומאנים הקודמים של יעל הדיה.

בשני ספריה הקודמים “שלושה סיפורי אהבה” (1997) ו“תאונות” (2001), שאף בהם היו העלילות ריאליסטיות, אכן הסתפקה יעל הדיה בגילוף דמויות ברורות ומעניינות. בעלילותיהם המחישה את עולמם ואת בעיותיהם של יחידים וכמובן על רקע המציאות הישראלית, כמקובל בסיפורים שלא ההיסטוריה העכשווית בכללותה מעניינת את הכותב, אלא מצבם הקונקרטי של בני־אדם על רקע הזמן הנוכחי.

יתר על כן: למעשה עסקה יעל הדיה בספריה הקודמים בסוגיה מיגדרית – בבעיותיהם של הפנויים והפנויות בשנות השלושים והארבעים לחייהם ובמאמציהם למצוא אהבה ולהינצל באמצעותה מהבדידות המעיקה עליהם בתל־אביב הסואנת. כיוון שהחוו בעברם כשלונות אהבה, מושרש אצלם חשש עמוק, שלעולם לא ייחלצו מהבדידות. בה־בעת מניע אותם הפחד, שעם כל יום נוסף שחולף הם מחמיצים את החיים האמיתיים, לעשות הכל כדי להיחלץ מהרווקות שלהם. סתירה זו מסבירה את הכישלון המובנה במאמציהם למצוא אהבה שתחלץ אותם מבדידותם (ראה הפירוש ל“שלושה סיפורי אהבה” בספרי “רבי־מכר ורבי־ערך בסיפורת הישראלית”, 2000, ואת הפירוש ל“תאונות” בספרי “הסיפורת הישראלית בשנות האינתיפאדה”, 2005).

יעל הדיה נפרדה מהנושא של ספריה הקודמים על־ידי איזכורו בעלילת “עדן”. באחד מפרקיה נזכרת אלונה באבחנתו של מרק, שלפני היכרותם היתה לה הבעייה של ה“רווקות שחיו יותר מדי שנים לבד”, המאמינות “שכל השנים של הלבד, שלא לדבר על השעון הביולוגי” מכשירות אותן להיות “בנות זוג אידיאליות”, והן “בהחלט רוצות קשר” ובשלות לכך, אלא שבה־בעת הן שונאות את הגברים האלה, “הרווקים המזדקנים שיש להם בעיה עם מחוייבות” (229). ואכן, מסמן הרומאן “עדן” בהתפתחות יצירתה של יעל הדיה היחלצות מהסוגיה המיגדרית הזו, שריתקה את כתיבתה לגיזרה מצומצמת של הקיום ולקבוצה הומוגנית של דמויות שמצוקתן זהה. כראוי לרומאן מאז’ורי עברה לתאר בו חברה רב־גילית, הטרוגנית ומורכבת, שרקע תקופתי משותף מערער את ערכיה ומשנה את פניה.

ההיחלצות הזו מהבועה המיגדרית חשפה את יעל הדיה כמספרת המסוגלת לגייס נסיון חיים, אינטואיציה ודמיון כדי לתאר דמויות מכל קשת הגילים, ובכללם ילדים כעידו בן השלוש ומאיה בת החמש, ילדיהם של אלונה ומרק, נערה בת שש־עשרה כרוני, חייל כדובי, סופר בן עשרים ושבע כאורי ברויטנר, שני זוגות (דפנה ואלי נחמיאס ואלונה ומרק סגל) בסביבת שנות הארבעים לחייהם, זוג כראובן ורינה ברוכשטיין שחצו את השישים ואלמנה כנחמה פרסלר הנושקת את שנת השמונים לחייה. אמנם את הדמויות השונות גילפה יעל הדיה ברומאן זה בקווי אופי אישיים, ברורים ומדוייקים, אף־על־פי־כן לא הדמויות לעצמן, אלא ההשפעה של התקופה המסויימת עליהן היא הנושא של הרומאן “עדן”.


 

חברה במשבר    🔗

כהכללה ניתן לומר בשלב הזה, שהבחירה בשנת 2003 נעשתה על־ידי יעל הדיה כדי לתאר את החברה הישראלית בעיתוי הזה כחברה הנתונה במשבר ערכים חמור. לטיבו של המשבר רמזה באמצעות המשפטים שהעתיקה מהסטיקרים, המדבקות המעטרות רבות מהמכוניות הנעות על כבישי הארץ, החל מהיקרות וכלה בעממיות. את המשפטים האלה הציבה בראש חמשת החלקים של הרומאן. כל המשפטים מבטאים תחינה לרחמיו של אלוהים ולסיועו. כגון: “אין לנו על מי לסמוך, רק על אבינו שבשמיים”, “אבינו מלכנו היושב במרומים הצילנו מאויבינו ברחמיך הגדולים” ו“אבא, רחם עלינו”. כה גדול המשבר וכה עמוקה אי־הוודאות בחברה הישראלית בשנת 2003, עד שבעליהן של אותן מכוניות, מוכנים להצהיר בשיטה כה צעקנית, בעזרת סטיקרים על גבי מכוניותיהם, שרק אלוהים יכול להושיע אותם בעת הרעה הזאת. רק במצבי משבר אמיתיים מתעלמים מהסתירה האירונית בין תוכן לצורה כמו הסתירה בין תוכן התחינה הממוענת לאלוהים לבין צורת הבעתה כמדבקה צעקנית ברשות הרבים על גבי המכונית, שהיא סמל מובהק לגשמיות וליהירות בני־אנוש.

המשבר שבו נמצאת החברה הישראלית מושווה בעלילת הרומאן למצבה של הפעילה החברתית דפנה נחמיאס. אף שהיא נתונה במצוקה אישית ועוברת טיפולי הפרייה קשים ומתסכלים, אין היא מזניחה את המאבק למען השלום. בניגוד לאחרים, שבמהלך האינתיפאדה השנייה התפכחו ונואשו מפעילות אזרחית לשינוי פני הדברים, ממשיכה דפנה להגיע מדי יום מעדן לת“א אל משרדי האגודה חמ”ש, ששמה המלא, “חברה מביאה שלום” (155), מעיד על זיקתה האמיצה לרעיונות של מפלגת מרצ ושל תנועת “שלום עכשיו” (154). למען תפקיד הדוברת תשלח מ"ש נטשה דפנה לפני חמש שנים, כשהיא ואלי בעלה עברו להתגורר בעדן, מישרה מכניסה כמפיקה בטלוויזיה (146). ואף שמאז הפכה מטרה ללעגו של אלי בעלה, כי לא קיבלה שכר ואפילו לא את ההוצאות שמימנה בכספה, התמידה בפעילותה באגודה גם בימים שהתברר לה שטיפולי ההפריה שעברה נכשלו בזה אחר זה.

רק אחרי שפרצופו הציני של גבי, מנכ"ל האגודה, נחשף בכיעורו המלא כשמזם ההחלפות (309) שלו נכשל, השתוממה על עצמה: "איך יכול להיות שלפני חמש שנים האמינה לו? מילא שהאמינה שהשלום רלוונטי, שאפשר להתכוון אליו ברצינות, כי אפילו ברגעים שהיה ברור שזה חסר סיכוי, הצליחה לשכנע את עצמה שמישהו חייב להאמין בזה, מישהו חייב להיות תמים, – – – להילחם למען התמימות דווקא, כי השלום, ידעה, אם יבוא אי־פעם באיזושהי גירסה, לא יוכל להציל אותנו מעצמנו (600 – 601).

במשפט האחרון, האומר שגם שלום “לא יוכל להציל אותנו מעצמנו” רמזה דפנה על עומק המשבר שהחברה הישראלית נתונה בו, לדעתה, כי שלא כאחרים הבינה דפנה, “שיש איזה קו מקביל בין מה שקרה לעדן לבין מה שקרה למדינה” ובין מה שקרה למדינה “לבין מה שקרה לה עצמה: השמנה פראית, כתוצאה מההורמונים, ופה ושם גם התקפי זלילה, אבל בפנים כלום; שום דבר לא צמח בתוכה” (19 – 20). ההקבלה בין דפנה, הכפר עדן והמדינה, השלושה שההשמנה הפתאומית והמוגזמת להם לא העידה על ההתעברות המבורכת, אלא דווקא על עקרות שלא תניב דבר, מדגישה את החומרה ואת הטוטליות של המשבר שאליו נקלעה ישראל בתקופת האינתיפאדה.


 

היאוש הפוליטי־אידיאולוגי    🔗

הגילוי הבולט ביותר למשבר שבו נתונה החברה הישראלית הוא היאוש הפוליטי־אידיאולוגי. להבלטתו של היאוש הזה בחרה המחברת להתמקד בדמויות משלוש משפחות, המייצגות את ההשקפות הפוליטיות השכיחות בחברה הישראלית בנושא “הסכסוך”. את משפחתה, משפחת סגל, אמנם מגדירה אלונה כ“משפחה ישראלית שמאלנית אחת” (226), אך עם זאת היא מודה באוזני מרק, שבהשפעת האינתיפאדה “היא פמיניסטית בדיוק כמו שהיא שמאלנית, מכוח האינרציה” (345). ואכן, בהווה מתבטאת השמאלנות של מרק ואלונה רק בהתרפקות על זכרונות משנות בחרותם. אז היו מעורבים יותר בשאלות השעה וביטאו את הסתייגותם מעמדות הימין ומפתרונותיו בנושאי חברה ומדינה בפעילות פוליטית אקטיבית, אך פיגועי הטרור הפלסטיני באוטובוסים ובקניונים רופפו אצלם את האמונה בפתרון “הסכסוך” על־פי העקרונות שפעלו למענם בעבר. ואכן, כיום הם ממעטים לדבר על פוליטיקה וזה מכבר הפסיקו להשתתף בהפגנות ובהתכנסויות של השמאל. כעת מעסיקים אותם יותר נושאים אישיים ומשפחתיים.

עומקו של היאוש הזה נחשף בדבריו של מרק. הוא היה פעיל בנעוריו ב“השומר הצעיר” והשתתף בבחרותו בהפגנות של “שלום עכשיו”, התעייף מלהיות שמאלני. יום אחד התוודה באוזני אלונה: “נמאס לי להיות שמאלני. זה לא שנעשיתי ימני, – – – זה לא זה, פשוט זה יותר מדי תחזוקה להמשיך ולהחזיק בדעות הנאורות האלה, ואין לי כוח, אני עייף, אני זקן, יש לי יותר מדי עניינים על הראש בשביל להשקיע כמו שצריך בשמאלנות שלי” (448). נוכח תגובתה הרוגזת של אלונה להצהרתו זו, מיקד יותר את עמדתו הנוכחית בשאלות השעה: “אני כבר לא כל־כך בטוח שאני רוצה להיות שמאלני. – – – לא אמרתי שנהייתי ימני – – – אני לא רוצה להיות ימני ואני לא רוצה להיות שמאלני. – – – אני. זה מה שאני רוצה להיות” (449). ואכן, אחרי שהאינתיפאדה מוטטה את אמונתו השמאלנית והסוציאל־דמוקרטית, הסתפק מרק בהתייצבות במרכז הפושר ובמאמץ לקיים “ציונות קולינרית” עבור היאפים והעשירים ממרכז הארץ. בפשרה האסקפיסטית הזו ניחם מרק את עצמו על נטישת האידיאלים של השמאל ועל התרחקותו מפעילות ב“שלום עכשיו”. פשרה כזו הצטיירה בעיניו מוצדקת יותר מהשינוי הקיצוני שעבר על אחיו. דני היה פעיל שמאל מובהק ממנו, ואפילו ישב בכלא שלושים יום, בימי האינתיפאדה הראשונה, על סירוב לשרת בשטחים (75), וכעת, אחרי שהיגר עם משפחתו לקליפורניה, אימץ שם בגלוי דעות ימניות קיצוניות (245).

הוא “חי את הרגע” (94), מגדירה אלונה את השינוי שהתחולל בעמדתו הפוליטית של מרק, וזוהי הגדרה קולעת למהותו של האסקפיזם, שהוא מוצא לשמאלנים, שפנו אל המרכז, אחרי שהתאכזבו מהסיכוי להשיג שלום בהווה בהידברות עם הפלסטינים, אך עדיין לא התגברו על המבוכה הכרוכה בהודאה, שבנושא יִשוב “הסכסוך” חצו את הקווים לעבר הימין. אף שאלונה מגיבה ברוגז על הווידוי של מרק, היא יודעת שתהליך דומה עבר גם עליה. אחרי הפריצה לביתה, היא מהרהרת “שאיזו משפחה יושבת עכשיו בשאטי” ובוחנת את הצילומים במצלמה שגנבו הפורצים. אגב כך “היא ניסתה להיזכר בשמות של מחנות פליטים נוספים אבל לא הצליחה, ולרגע זה הציק לה: מה זה אומר עליה, היא אמורה הרי להיות נאורה, כבר שלוש שנים היא מכריחה את עצמה לקרוא קודם כל את גדעון לוי במוסף, לפני נירה רוסו, נותנת זכות קדימה לטרגדיות של משפחות פלסטיניות, נשים שילדו ולדות מתים במחסומים, על פני הלהג הגסטרונומי המרגיע”. בפני השוטרים שחקרו את הפריצה שטחה את חרדתה באופן שלא היתה מנסחת בעבר, כאשר השקפתה הפוליטית היתה מגובשת ויציבה יותר: “תארו לכם מה היה קורה, הם עוד היו יכולים לשחוט את שלושתנו, רק מתוך פחד! וכשארמה את זה תפסה שמעולם לא הגתה בקול את המילה ‘לשחוט’ – זו היתה בעיניה מילה של ימנים, אבל הנה, יצאה לה המילה מהפה, והיה לזה צליל מרגיע דווקא” (226 – 227).

בעוד מרק מפרגן לעצמו “קצת שנאה”, מתיר לעצמו “כל מיני יציאות גזעניות” כלפי הפלסטינים ומשקיט את מצפונו בעזרת הידיעה, שעייפותו מהשמאל לא גררה אותו עד לימין, כפי שהוליכה לשם את אחיו דני, קשה עדיין לאלונה להשלים אפילו עם השימוש ב“מילה של ימנים”, “ופתאום נזכרה ב’מיכאל שלי', בחנה גונן, ובימים ההם, שנראו עכשיו תמימים כל כך, בהם אפשר היה בכלל להעלות על הדעת פנטזיה כזאת, על סקס עם ערבי. כמה לא רלוונטי נדמה פתאום הספר ההוא, וחנה גונן, הנוירוטיות הזו שלה, השבריריות, איזו אבולוציה עברה המדינה מאז, כמה רחוקות הפנטזיות וכמה מוחשית הסכנה, ותהתה אם מרק צודק אולי, קצת צודק כשהוא מאשים אותה באיזו התעקשות ילדותית לא לשנוא אותם אלא את עצמנו” (244 – 245). אלמלא חשב מרק שהיא “הטיפוס הסובל”, טיפוס שקשה לו “להיות בתוך הרגע” (119), לא היה מציע לה לפרוק את פחדיה על־ידי ההמלצה שתתיר לעצמה לבטא מקצת מהשנאה שנצברה בה כלפי הפלסטינים בגלל הטרור שהם מבצעים באינתיפאדה כלפי האזרחים של מדינת־ישראל.


 

ראובן ודפנה    🔗

גיבורים משתי משפחות נוספות המתגוררות בעדן צירפה יעל הדיה משני צדדיה של משפחת סגל כדי להשלים את הייצוג של ההתפלגות הפוליטית העיקרית בחברה הישראלית בנושא “הסכסוך”. ימינה למשפחת סגל הציבה את משפחת ברוכשטיין, מהמשפחות הוותיקות של הכפר. ראובן בן השישים ושתיים מכהן כמנהל מחלקת הרישוי במועצה המקומית. באופן אירוני יד ימינו הוא דווקא עַלי, עובד פלסטיני שהוא מעסיק מזה שנים לביצוע עבודות שונות. אף־על־פי־כן הוא חושד בעובד הנאמן הזה, שהתקף השלשול שלו נגרם לו מבייגלה מזוהם שהלה הביא לו. מסירותו של עלי בעבודה, שעליה מעידים כולם ובכללם גם נחמה (301), אינה מפריעה לראובן לחשוד בעלי ולהחזיק בחשדות חמורים יותר כלפי כלל הפלסטינים. כגון: “מתוך שישה יתומים פלסטינים לפחות אחד יוצא מחבל מתאבד, אולי אפילו שניים” (58). לכן סבר שאסור להסתכן ותמיד צריך לחשוד בפלסטינים “וכעס על אשתו שמסרבת להבין את זה, הרי כל המדינה כבר הבינה את זה מזמן, אפילו השמאלנים” (420).

שמאלה למשפחת סגל הוצבה משפחת נחמיאס. אלי נחמיאס הכיר בעובדה, שהשמאלנות היתה אצלו תמיד “עניין גמיש מאוד, נסיבתי, ואולי הצגה בשביל דפנה” (271), כי כבר באחת מפגישותיהם הראשונות גילתה דפנה לאלי שהיא מצביעה רק“ח, משום “שמרצ זה בשביל יאפים, מרצ זה בשביל פסבדו שמאלנים כמוהו”, והוא התבייש לגלות לה “שמעולם לא הצביע מרצ אלא עבודה” (147). ואכן אלי לא חווה משבר אידיאולוגי כמו דפנה, אלא פעל בהתאם לנסיבות. לכן לא מצא סתירה בין העסקתו של בובו, הגנן התאילנדי, ובין תמיכתו במדיניות גירוש העובדים הזרים. את בובו שכר, כי בגלל האינתיפאדה אי־אפשר להעסיק עובדים פלסטינים, ובגירוש העובדים הזרים הוא תומך “למען הפלסטינים”, כי צריך “לשמור להם על מקומות העבודה”, שאליהם ודאי יחזרו אחרי שהאינתיפאדה תסתיים, שהרי יעברו שלושים שנה עד שהפלסטינים “יבנו להם כלכלה משלהם” (271) ולא יזדקקו לעבוד בישראל. אלי טרח להשיב לדפנה, אף שלאמיתו של דבר אין לו עניין רב בוויכוחים פוליטיים על המצב האקטואלי, ובניגוד לה נתונים מעייניו במיצוי ההנאות המיידיות שהוא יכול להרשות לעצמו בכספים שהוא גורף במשרדו המפואר בתל־אביב. דפנה נכנעה לגחמות היאפיות של בעלה, אך חשה שבהשפעת האינתיפאדה עובר עליה משבר אידיאולוגי קשה. אכזבתה מהשמאל היא עמוקה. לבסוף נטשה את מישרת הדוברות של אגודת חמ”ש, אך לא לפני ששמעה את דעתו האמיתית של מנכ“ל חמ”ש על הערבים, שבאופן מפתיע זהה לדעה של ראובן ברוכשטיין עליהם: “אני מכיר ערבים, דפנה אני מכיר אותם, אני עבדתי איתם, ראיתי אותם עובדים במפעלים שלי, קיבלתי דוחות ממנהלי עבודה שלי, דפנה, אפילו היו לי כמה מנהלי עבודה ערבים, הם חלקלקים, הם מניפולטיביים, אין להם אלוהים!” (611).

יעל הדיה איתרה את החודש בחורף 2003 כמועד המוגדר שבו נקלעה החברה הישראלית, בהשפעת אירועי האינתיפאדה, ליאוש אידיאולוגי חמור שפגיעתו היתה קשה בעיקר על “מחנה השלום” (“השמאלנים” בהגדרתו של הרומאן), על אלה שהאמינו שהשלום הוא בר־השגה, אם רק יתמידו שני הצדדים בהידברות ביניהם ויגמישו את שאיפותיהם הלאומיות. המשבר האידיאולוגי החליש בקרב הפעילים המסורים של מחנה השמאל את המעורבות החברתית, שהיתה בולטת אצלם כאשר האמינו שלשלום יש תומכים משני הצדדים, הישראלי והפלסטיני. זו התחלפה בפאסיביות אזרחית. דפנה מזהה נגע חברתי זה אצל אלי בעלה ומגדירה את הנגע כ“עצלות אזרחית” (20).

תופעת הסירוב לשרת בשטחים שיקפה את עומקו של המשבר האידיאולוגי בשמאל בתקופה זו. ובמקרים קיצוניים יותר אף נתגלו התארגנויות להשתמט בכלל מהתגייסות לצבא. מקרה כזה נודע לרוני מפי חברתה שירי. הוריו השמאלנים של עידן, החבר של שירי, עודדו את בנם לא להתגייס לצבא, והוא אכן הוציא פרופיל 21 והתחמק מחובת השירות בצה"ל (495). רק מעטים ביטאו באופן מפורש את אכזבתם מההנחות התמימות של “מחנה השלום”, נטשו באופן מופגן את השמאל וחצו בהשפעת האינתיפאדה את הקווים אל הימין. הרוב ביטא את המשבר האידיאולוגי כמו מרק, בהסתגרות בענייניו הפרטיים, כלומר: באסקפיזם. אם השלום איננו בהישג־יד, אז יוגשם לפחות משהו בהיקף האישי והמשפחתי. נבוכים אחרים, שהמציאות המרה טפחה על פניהם, הצטרפו לרוב הדומם והתיישבו על הגדר, רגל פה רגל שם. אלה גם אלה הופתעו לא אחת מאמירות ספונטניות זועמות ואף גזעניות שנפלטו מפיהם על הערבים.


 

גאולה באמצעות מין    🔗

גילוי נוסף למשבר החמור שאליו נקלעה החברה הישראלית נחשף בעלילת הרומאן באמצעות רוני בת השש־עשרה, בתו של מרק מנישואיו הקודמים עם ג’יין. מרבית תיאורי המין השזורים בעלילת הרומאן קשורים בה, כי למרות היותה קטינה היא מקיימת בגיל זה יחסי־מין עם שלושה גברים בוגרים. הצעיר ביניהם הוא הסופר אורי ברויטנר בן העשרים ושבע, המבוגר מרוני בעשר שנים. בוגר ממנה בחצי יובל שנים הוא עורך־הדין אלי נחמיאס בן הארבעים ואחת. והמבוגר משניהם הוא המורה לנהיגה יוסי. אף שהפרקטיקה המינית זמינה לנערה יפה כמוה (82), אסור לשגות בהבנת דמותה. רוני אינה זנזונת מופקרת, אלא נערה שמנסה לגבש את דרכה בחיים באמצעות קריאה בספרים, צפייה בסרטים ובחינה ביקורתית־שיפוטית של מעשי המבוגרים,ובכללם גם את המעשים של הוריה, ג’יין ומרק, שנפרדו כשהיתה עדיין ילדה. אחרי שג’יין לא עמדה במשימת גידולה, הסכימה להעביר את רוני להשגחתו של מרק, אך גם הוא מופתע מהמרדנות של בתם המתבגרת. אילו ידע על קשריה עם הגברים המבוגרים ועל מעשיה כשהיא נוסעת לתל־אביב, יתכן שמול החירויות שנִכְסה לעצמה רוני, ובכללן החירות לישון היכן שהיא בוחרת וגם החירות לצאת ולחזור מתי שהיא מחליטה על כך, היה מאמץ את ההשקפה של הורים אחרים, שעד כה הסתייג ממנה: “הוא חשב על כל אותם אנשים, מעיין למשל, שטענו שילדים צריכים גבולות, ולא סתם גבולות אלא גבולות נוקשים, כי זו הבעייה הכי גדולה היום העדר הגבולות, וכל האלימות והסמים בבתי־הספר, הכל בגלל העדר גבולות” (446).

העדר הגבולות והתמעטות הסמכות של המבוגרים על בני־נעורים הם הסברים שתופסים לגבי פעילות מינית רגילה, שגם רוני התנסתה בה עם בני גילה כמו נערות אחרות בכיתתה. רוני מזכירה ביומנה את אלה, נערה מכיתתה הכותבת שירים בהשפעת הקשר שלה עם חבר בן־גילה “על אהבה ועל התמזגות – – – של גוף בתוך גוף שהוא גוף אחד” (169). רוני גם מספרת כיצד החלה שירי, חברתה הקרובה, לקיים יחסי מין עם החברה שלה, עידן, גם הוא בן־גילה, אחרי שהודרכה על־ידי רוני כיצד לקיים מין בטוח. איך, אם כן, ניתן להסביר את היענותה של רוני לשכב עם גברים מבוגרים ממנה, כשרק אל הצעיר שבהם, אל הסופר, היא רוחשת אהבה? במקרה של רוני תקצר גם ידם של ההסברים הפסיכולוגיים לפרש את קשריה עם גברים מבוגרים. כגון: חיפוש אהבת־אב על־ידי נערה ממשפחה שנהרסה, או הסקרנות של נערה בגיל ההתבגרות, שההורמונים המיניים מכניעים בקלות את צניעותה וביישנותה הטבעיות.

יומנה של רוני חושף, שהיא מודעת לסתירות בהרגשותיה. כך, למשל, רשמה ביומנה טיוטה של מכתב, שכמובן לא יישלח אל אורי: “אני מרגישה שאני משוגעת. לא בגללך, בגלל הכול. אני לא יודעת יותר מה אני חושבת, אני שונאת משהו כל־כך חזק ואני לא יודעת מה. וגם אוהבת משהו כל־כך חזק, אותך” (503). אכן, עולמה של רוני איננו מגובש וגם מצבי־רוחה אינם יציבים, אך לא אלה דוחקים נערה אינטליגנטית כמוה למה שמצטייר כהפקרות מינית. יחסה של רוני למין הוא יותר רציני משל חברותיה, והיחס הזה התגבש אצלה אחרי שצפתה יחד עם שירי בסרט של ברנרדו ברטולוצ’י “הטנגו האחרון בפריז”. התגובה של שירי לסצינת המין, שהפכה את הסרט לכל־כך מפורסם, היתה טיפוסית: “איזה סרט מגעיל – למה הוא עשה את זה”, אך רוני הרגישה שהסצינה מובנת לה: “הכאב היה גאולה בשבילו” (493), בשביל הגבר שמרלון ברנדו גילם בסרט, בדיוק כפי שהכאב הוא אמצעי לגאולה גם לה עצמה, הנערה בת השש־עשרה, שהחליטה אחרי שצפתה בסרט לנווט את פעילותה המינית מבני הגיל שלה לכיוון חדש. רק ארי שראתה את הסרט הזה הסיקה רוני “שסקס זה גאולה, ומאוד היה דחוף לה להיגאל, ולהיגאל עם בנים בגילה לא היה אפשרי, כי הם פשוט עוד לא סבלו מספיק בשביל לדעת משהו על גאולה, כך שמגיל חמש־עשרה בערך חיפשה מישהו שיזיין אותה כמו שמרלון ברנדו זיין את מריה שניידר, בזעם, בתשוקה, ישפוך לתוכה את כל הבדידות שלו” (172 – 173). שלושת הגברים המבוגרים לא שיערו, שדווקא היא, הנערה המתבגרת, זיהתה אצלם את הבדידות הקיומית ושהמניע שלה לקיים איתם יחסי מין היה כדי “לדעת משהו על גאולה”.

המניע המחתרתי־חקרני להיענותה של רוני לשכב עם גברים בגיל של אביה מלמד על הסכנה האחרת שאורבת לחברה כאשר היא נקלעת למשבר ערכים קשה. לא רק “עצלות אזרחית” מתפשטת בין המוגרים כתוצאה מאכזבתם מאידיאולוגיות, אלא גם בין הצעירים משתרשת ההנחה, שאי־אפשר להישען על המבוגרים ולסמוך על הגאולה שהם מציעים. רוני מחפשת גאולה בכוחות עצמה, גם אם היא גאולה המושגת דרך הביבים של החיים, באמצעות מין ללא אהבה. בתמימותה האמינה, שאם תשתמש באטרקטיביות המינית שלה, יחשפו בפניה הגברים המבוגרים את הכאב העמוק, הקיומי, שהיא חוכמה הנרכשת על־ידי נסיון־חיים. היא, כמובן, לא ידעה, שלא כל אלה שהוסיפו שנים, גם הוסיפו חוכמת־חיים זו ולא כל אלה שרכשו ניסיון, השכילו לגבש בעזרת הכאב הזה ערכי־חיים ראויים.

ואכן, גם אורי וגם אלי נחמיאס לא התעמקו במניע הרציני והעמוק שלה להתמסר להם. אורי ידע לכתוב רומאן מפתיע בבשלותו, אך לא קלט באהבתה של רוני אליו את הכמיהה העזה שלה לגאולה. וכמוהו גם אלי נחמיאס לא התעמק בפרדוכסים שהשמיעה באוזניו באחת מפגישותיהם: “בפעם האחרונה שנפגשו סיפרה לוש היא נורא רוצה להיות כבר זקנה, – – – ואמרה שאין לה כוח להיות צעירה כשיש לה כל־כך הרבה דברים שהיא עוד צריכה לעשות ולחוות, – – – ומה שנראה לה כיף בלהיות זקן זה שהכל בעצם כבר מאחוריך” (162 – 163). הוא היה קשוב יותר לתשוקותיו מאשר לדבריה ולא הבין שהוצפנה בהם שוועה של נערה להביא גאולה לנפשה המיוסרת. ולכן מבליטים מניעיה העמוקים של רוני, לגאול את עצמה מהכאב, מהסבל ומהבדידות, שראתה סביבה בכל מקום, את האסקפיזם של אורי ואת ההדוניזם של אלי. חייהם של שני המבוגרים האלה נחשפים כחיים כה סתמיים וכה חסרי־מרה דווקא בגלל רצינותה של קטינה כמו רוני המתאמצת למצוא משמעות לחייה.


 

המשבר המוסרי    🔗

המשבר המוסרי־ערכי, שהחברה הישראלית נמצאת בו בשנה שבה מתרחשת עלילת הרומאן, נחשף בכל עומקו בנימוקים שבהם מצדיקים שלושת בועלי־הקטינות את ההיתר המופקר שאיפשרו לעצמם, לקיים יחסי־מין עם רוני הקטינה. מהשלושה ניתן בעלילה פתחון־פה רק לאלי נחמיאס, ולכן הוא מייצג בעניין זה גם את שני הבוגרים האחרים, שממש כמוהו אף הם אנשים מן הישוב המנהלים לכאורה חיים נורמטיביים והגונים בעיסוקיהם המכובדים.

להשקטת מצפונו מגייס עורך־דין אלי נחמיאס את המקרה שייצג בבית־המשפט בתחילת דרכו כעורך־דין עצמאי. הוא ייצג אז “אחד כמוהו, גבר סולידי ונחמד, אחד שהיה יכול להיות חבר שלו אפילו, מתכנת מחשבים חביב, נשוי פלוס שניים, שהואשם בבעילת קטינה בת חמש־עשרה” (136). קו ההגנה שבחר בבית־המשפט כלל טענה “שהחוק מיושן, שהיום צריך לפרש אותו מחדש” ולהתאים אותו לרוח המתירנית של התקופה. בלא מעט חוצפה שאל את השופט: “האם כבודו יודע שנערים ונערות מקיימים היום יחסי מין מלאים כבר בגיל שתים־עשרה? האם כבודו צפה פעם בסידרה ‘המורדים’, או ב’קטנטנות'?”. השופט אמנם הזכיר לו שבעילת קטינה אסורה על־פי החוק, אך הסכים לעיסקת טיעון עם הנאשם והטיל עליו “שישה חודשי מאסר בפועל, שאותם ירצה בעבודות שירות”, עונש, שמתברר שלא הרתיע אחרים וגם לא את אלי עצמו.

אף שאלי נחמיאס חושב שדווקא יוסי, המורה לנהיגה של רוני, “עם הקרחת והכרס הכדורית והמכנסיים הקצרים והסנדלים”, “התאים לתפקיד בועל הקטינות הרבה יותר ממנו” (142), אין הוא פוסל את ההתנהגות של שניהם מסיבה מוסרית. כל היסוסיו הם רק מאימת העונש הכפול שיושת עליו אם ייתפס ששכב עם קטינה. כמי שמכיר היטב את החוק יודע אלי נחמיאס, שאם ייתפס ייענש לא רק בעונש המוגדר בחוק על בעילת קטינה, אלא יאבד גם את ההיתר להמשיך ולעסוק במקצועו. אף־על־פי־כן הוא קובע עם רוני פגישות נוספות ובאחת מהן, בדרך לירושלים, גם חושף אותה למין קשה ואלים במיוחד. חברה המקדשת את האינדיווידואליזם ומגזימה בחירויות שהיא מתירה לפרט, מאבדת אט־אט את הבלמים ומידרדרת ממתירנות מינית סבירה להפקרות מינית מהסוג שרוני בת השש־עשרה נחשפה אליה. ואכן, לא בסמלי הסטאטוס שהוא מקיף את עצמו בהם, כגון: לבושו האופנתי (217), מאכלי הסושי שהוא טורף ורכב השטח המוזהב שלו, אלא בניצולה המיני של קטינה כמו רוני, משקף אלי נחמיאס את המשבר הערכי־מוסרי שבו נתונה החברה הישראלית בשנה שבה מתרחשת עלילת הרומאן “עדן”, בשלהי 2003.

לא רק בהפקרות המינית מתבטא המשבר המוסרי הזה, אלא גם בקריסה של נורמות אחרות. סמכות ההורים על ילדיהם התערערה, ולמעשה אין הם יודעים היכן הם משוטטים ומה הם עושים כשהם מחוץ לבית (רוני) או כשהם מסתגרים בחדרם מול המחשב (דובי). רוני אפילו יעצה למרק להשגיח טוב יותר על שני ילדיו מנישואיו לאלונה מכפי שהשגיח עליה (336). גם ביה"ס איבד את מעמדו בעיני תלמידים והורים (358). רוני וחבריה משתמטים מימי לימודים, בורחים לתל־אביב, משוטטים באפס מעשה בחיפוש הרפתקאות שימלאו את חייהם בתוכן. אפילו רוני,ש נסיונה המיני עשיר משל רוב חברותיה, נדהמה למראה שראתה במועדון. אחרי שההופעה הסתיימה והקהל התפזר, התעכבו הזמרת ואחד הנגנים ליד שולחן פנוי, החלו להתמזמז וסיימו את ההתעלסות בקיום מישגל ליד רוני, שהמתינה עד שקרלוס יעמיס למכוניתו את ציוד ההגברה (517). השוטטות בתל־אביב והשתייה לשוכרה במועדון של קרלוס גבו לבסוף את מחירם. רוני נפגעה במעבר חצייה מנהג, שגם הוא לא הקפיד בוודאי על מהירות מותרת ועל נהיגה סבירה בכביש עירוני. הפציעה של רוני היא קצה השרשרת של המשבר המוסרי העובר על חברה שאיבדה את כל הבלמים. וספק אם הפיוס סביב מיטתה בסיום העלילה מתיק במשהו את מרירות העובדה הזו, אף שיעל הדיה התאמצה לסגור את העלילה בסיום אופטימי על־ידי קישור הסיום הזה לפרק שפתח אותה.

כזכור, נפתחה עלילה הרומאן בפרק שסיפר על רצונה העז של דפנה להתעבר. באופן אישי הגשימה דפנה את חלומה כשהתבשרה, ביום שבו התפטרה ממישרת הדוברת של אגודת חמ“ש, שהיא עתידה להיות אמא. אך בהמשכו של אותו פרק הובלטה ההקבלה בין ההשמנה שלה מההורמונים, שהוזרקו לה במהלך טיפולי הפוריות, ל”השמנה" של הכפר עדן ושל המדינה. סצינת הסיום, המתארת את ההתעוררות המוצלחת של רוני מההשפעה של חומרי ההרדמה שהוזרקו לגופה אחרי התאונה במחלקה הנוירוכירורגית, מתקשרת לכיסופיה של דפנה להיות אמא באמצעות התיאור שרוני החוזרת לנשום בכוחות עצמה משמיעה יללה “תובענית ותינוקית ונפלאה: אמא!”

ברור שהתעוררות זו היא בבחינת “לידה”, כי היא מוקבלת לסיפור המפורט של הלידה הראשונה של רוני לפני שבע־עשרה שנים, שכמעט הסתיימה באסון. אף שהלידה הראשונה הסתיימה למרבה המזל “בפעייתה של התינוקת”, הלידה השנייה של רוני, המסתיימת בקריאה התובענית והמפורשת “אמא!”, היא הסמלית מבין שתי הלידות, כיה יא זו המבשרת את השיבה של רוני ליחסים טבעיים עם אמה, אחרי שנים של התנכרות אליה. עוד קודם שהגתה רוני את המילה “אמא”, נדרה ג’יין, שאם תתעורר רוני, תגדיר מחדש את חייה ואת יחסיה עם מרק: “לא עוד היטפלות לדברים הקטנים, לא עוד מלחמות” (667) – נדר שהוא יאה גם לימים הבאים בתולדות הכפר עדן ובתולדות המדינה.

לסיום של עלילת “עדן”, המתאר את חידוש הקשר הטבעי בין רוני לאמה, הועידה יעל הדיה תפקיד נוסף. הַמְשלת היחלצותה של רוני מתוך “העקרות” של חייה ללידה שנייה שלה, בסיום הרומאן, צריכה להתפרש גם כהומאז' של מחברת הרומאן לסופר שהשפיע מאוד על כתיבתה, יעקב שבתאי. כזכור סיים שבתאי את הרומאן “סוף דבר” (1984) בתיאור מדהים, כיצד ברגע מותו מבקיע גיבורו, מאיר ליפשיץ, דרך קיר שחור וזוכה להיוולד מחדש כ“ילד יפה”. רוני, שציפתה לגאולה, וניסתה להשיג אותה על־ידי התמסרות לגברים מבוגרים, זכתה בה דווקא אחרי התאונה. בדומה לגיבורו של יעקב שבתאי נולדת גם היא מטוהרת מכל הזוהמה שבה התפלשה עד לתאונה, כדי לחיות חיים אחרים, חיים שאינם חיי עקרות.


 

הומור קומי ואירוני    🔗

כמו בספריה הקודמים, כך גם ב“עדן”, מצליחה יעל הדיה לתאר באופן הומוריסטי את הטבע של גיבוריה. ההומור בספריה הוא משני סוגים: קומי ואירוני. ההומור הקומי מנוצל בתיאור מצבים שהגיבורים נקלעים אליהם. סוג זה של הומור נקשר בעיקר לדמותו של ראובן: כעסו על בזבוז מים וקנאותו לחיסכון בכספים. התקף השלשול שלקה בו והתגרותו ממחשבות על התענוגות המצפים לו מגופה של אלונה, אם רק יצליח לזכות בחסדיה בתמורה לשירותים שהוא מבצע למענה, מחשבות החולפות בראשו תוך כדי הישיבה על האסלה להורקת מעיו. ובה־בעת המחשבות על אלונה אינן מונעות ממנו לגנוח ולהתפנק באוזני אשתו, רינה (36 – 38). תיאורים קומיים נוספים הקשורים בדמותו של ראובן הם האופן שבו נדבק לעגלה העמוסה מצרכים של אלונה כדי להסתיר את הזיקפה שגרמה לו הימצאותה בקירבתו (54) וכיצד משבש החשש מהשלשול את ההזדמנות הנדירה שהתגלגלה לידיו, לפחות להנחתו, לכבוש את ליבה של אלונה, כדרך הגברים המפתים, כשהסיע במכוניתו את אלונה ואת ילדיה לגן בישוב סמוך, אחרי שהרכב שלה נגנב (425 ו־433 – 435).

קשה יותר ליצירה ונועז יותר מההומור הקומי הוא ההומור האירוני. סוג זה מרוכז בעיקר בפרקים המציגים את הסתירות שבהן מצוי השמאל, שבתֵאוֹרְיה אמור להידבר עם הפלסטינים ולהרגיש קירבה אליהם כשותפים לשלום המיוחל, ובפועל הוא מתקשה להרגיש נוח בחברתם. פרק אירוני כזה הוא הפרק המתאר את המיפגש של מרק עם עובד המועצה הפלסטיני, עַלי, שאותו הזעיק לביתו כדי שיסלק מהחצר את גוויות אוליב וברוטוס, שני הכלבים שהורעלו בחצר ביתו (466 – 481). התיאור מתחיל בלבטים שלו כשמאלן, אם להזמין את עלי לבצע פעולה שבעצמו אינו רוצה לעשותה. אחרי שקבע לעצמו “שבעצם, בגלל איזו שמאלנות עקומה הוא מנשל את עצמו מזכותו הבסיסית כתושב” להסתייע בעלי, הוא מטלפן למועצה, אך עדיין מקווה שעלי לא יהיה זמין. והתיאור האירוני מעפיל לשיאיו אחרי שעלי הגיע אל ביתו. עלי מתייצב לבוש בדובון צבאי ובמכנסי דגמ"ח ונראה כאיש מילואים. הוא מתחיל לסקור את הבית ולא חוסך את שבט ביקורתו על עבודת השיפוץ שבוצעה בו, ביקורת המהפכת את הדעה המקובלת על “עבודה ערבית”. ככל שהשתהותו של עלי בחברתו מתארכת, מצפה מרק שהלה יזדרז להסתלק עם הגוויות של הכלבים, כי “התגנב ללבו החשד שהערבי לועג לו, מביט עליו מלמעלה, על היאפי עם מכונת האספרסו וחדר האמבטיה המבולגן והילדה שנוסעת בלילות בטרמפים” (474).

תיאור אירוני נוסף מופיע בפרקים של דפנה. למרות הסבל שלה מטיפולי הפוריות שהיא עוברת ועל אף הלעג של בעלה, אלי, על מסירותה הממושכת לפעילות בשמאל, היא ממשיכה להיות יד ימינו של גבי באגודת חמ"ש. גבי שהוא עסקן משופשף של השמאל אינו רואה שום סתירה בין דבריו הנלהבים באמצעי התקשורת על שלום צודק, שיתקן עוולות שנעשו לפלסטינים, לבין עיכוב שכרה ותשלום הוצאותיה של דפנה. לאחרונה הגה רעיון חדש “פרוייקט שבמסגרתו היו אמורים ישראלים ופלסטינים מעוטי יכולת להציע למסירה חפצים שאין להם צורך בהם, בתמורה לחפצים אחרים, מין חנות יד־שנייה וירטואלית”, כדי “ששכבות מצוקה משני הצדדים יתקרבו זו לזו, ידברו זו עם זו, יבינו שלכל צד יש מה לתת, לא רק לקחת, אולי ייווצר סוג של הידברות, סוג של הבנה, סוג של הזדהות, והכרה בזה הישועה לא תבוא מלמעלה, אלא מלמטה, תהליך השלום, זוכרים אותו? יקום לתחייה” (309 – 310). בשבוע הראשון להפצת מס' הטלפון “הוצף הקו בפניות של ישראלים”, אך רק פלסטיני אחד התקשר אליו, רצף מכפר ליד שכם, שהציע את שירותיו כרצף בתמורה לבובת פאואר ריינג’ר בשביל בנו. תיאור מלאכת ההונאה המתרקמת מאחורי הקלעים והרחק מעיני הציבור כדי לספק לפלסטיני את מבוקשו, מגלגל את ההומור האירוני לסאטירה מושחזת על השמאל ועל דרכי־פעולתו. אין להשתומם שעד מהרה נקעה נפה של דפנה מהאגודה והיא הגישה לגבי הנהדה את חשבון הוצאותיה יחד עם ההודעה על התפטרותה.


 

תחילתו של שינוי    🔗

השימוש בהומור כדי להבליט את יחסיותם של הדברים וכדי לנעוץ סיכות בנפיחות, שמתרכזת בחברה הישראלית בעיקר באליטות השונות: הפוליטית, התקשורתית, הכלכלית, הבטחונית, האקדמית והתרבותית – השימוש הזה התמעט והידלדל מאוד בספרות הישראלית. את רגלי הספרות המצליפה הזו דחקה כתיבה סנטימנטלית־ביוגרפית על הצרות והאסונות האישיים־אינטימיים של הכותבים או של מישהו ממכריהם ומבני משפחתם. סופרים מדומים, גרפומנים של מחשבים, שוטחים את מרכולתם וזוכים בעזרת יחסי־ציבור נמרצים שלהם ושל המו"לים להשתלב בתוך האסקפיזם הבכייני כמבשרי תפנית בספרות העברית וכחושפי אמיתות שהוסתרו מעיני הציבור. יעל הדיה החזירה ברומאן “עדן” לאירוניה ולסאטירה, הצורות היותר אינטלקטואליות של ההומור, את התפקיד הרציני שהיה להן תמיד בספרות שלנו, כתכשיר יעיל לניקוי האורווה הציבורית מכל הגללים שהותירו שם מנהיגים, עסקנים ושאר צדקנים וצבועים לכיתותיהם, ובכלל מטיפי רעיונות מופרכים ומפריחי חזונות הזויים.

כאמור, ספרי פרוזה רבים נכתבים אצלנו מזה שני עשורים כלאחר־יד, כתיבה חפוזה ומאולצת בסיועו של המחשב. כולם ריאליסטיים במובן הרע של ההגדרה, ספרים המעבירים לעלילתם את הממשות ביחס שלש אחד לאחד, והיומרניים שבהם נגועים גם בנטייה אלגוריסטית, ברצון לשדרג את סיפור־המעשה הביוגרפי־טריוויאלי ולהציגו כעדות למצב האומה. הספרים הממוסחרים האלה כה דומים זה לזה, שאם קראת אחד מהם, יכול אתה לחסוך לעצמך את הקריאה באחרים. ואם קראת כעשרה מהם כבר נחשף לך המירשם שלהם: עלילה טריוויאלית המסופרת בשפה שדופה ופורעת חוקים, העוסקת בדמויות פריקיות ומתארת אותם במצבים מורבידיים ובעיסוקים דקדנטיים. הספרים מתחרים ביניהם בהעלאת סף־הגירוי ובחיפוי על הניוון והעליבות של הוויית החיים שמתוארת בהם על־ידי תחבולות שונות של הכתיבה, “שטיקים” שנועדו להרשים את הקורא כאילו מדובר בספרות נועזת, פורצת דרך ובעלת ערך. כל המגרעות האלה ורבות אחרות ניתנות להצדקה בתוך השיח הפוסט־מודרניסטי שהשתלט על הספרות, המאפשר להכשיר כל הונאה כ“פוסט”, גם אם היא בעליל מוצר של “קומפוסט”, של רקב ספרותי.

באחד מפרקיה של אלונה, העובדת כעורכת בהוצאת ספרים, מגיבה יעל הדיה על כתיבה כזו המפריזה בצעקנות. אלונה נהגה למחוק בשיטתיות סימני־קריאה מכתבי־יד שערכה וכך הסבירה לסופרים את התנגדותה להם: “אם תיצרו אווירה של סימן־קריאה, לא תצטרכו את הסימן עצמו” (93). ואכן נמנעה יעל הדיה ברומאן “עדן” מהצעקנות שמאפיינת כותבים, המנסים באמצעות סימני־קריאה, מנוסחים או משתמעים, להבליט את השקפתם על הסתירה בין “ההשמנה הפראית” של החברה הישראלית לעקרות הערכית שלה. התמונה שהיא מציירת להערכת עצמנו בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת היא לכן מאוזנת, מהימנה ומשכנעת. ייתכן שבעתיד יתברר, כי הרומאן “עדן” סימן את ראשיתו של השינוי שהיה צריך זה מכבר להתרחש בספרות הישראלית.



  1. הוצאת עם עובד / ספריה לעם, 2005, 674 עמ'.  ↩

  2. נוסח מקוצר של מסה זו נדפס לראשונה בכתב־העת “האומה”, חוברת 163, אפריל 2006, תחת הכותרת: “הערכת עצמנו – בכפר שאיננו גן־עדן”.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49533 יצירות מאת 2739 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!