רקע
ישראל ישעיהו
הסכנה לפילוג האומה

הרצאה בצוות־חשיבה של מפלגת העבודה בנושא הדת והמדינה

(בית ברל, 2 במאי 1971)


הרשו לי לקדם בתודה מרובה ובברכה לבבית את הרב מרדכי מנחם קפלן, שנענה להזמנתנו ובא להסב אתנו. זוהי לנו הזדמנות לשמוע מפיו מקצת דברים בתחום הנושא הכולל הנקרא: בעיות היהדות בזמן הזה.

הרב קפלן הוא מאנשי הסגולה והמופת, יליד ליטא שגדל ולמד בארצות־הברית, צמח בשירות יהדותה כאילן גדול ששורשיו עמוקים וצילו נאה ופירותיו משובחים. הוא ידוע ומקובל כתלמיד־חכם מופלג, שדעתו רחבה ונסיונו עשיר ורב, הן בהלכות והן במעשים; הוא הירבה לחקור ולנתח את התהליכים והתמורות שהתחוללו ומתחוללים ביהדות בת־זמננו והפיק מהם לקחים ומסקנות, שכל מי שבא ללון בעומקן של בעיות היהדות בזמן הזה, לא יוכל שלא לתת דעתו עליהן, בין שיתקבלו על דעתו ובין שלא יתקבלו.

אנחנו הננו צוות־חשיבה של מפלגת העבודה הישראלית. שהוטל עלינו התפקיד של שקלא־וטריא, של דיון ועיון בנושא: מעמדה של הדת במדינה ישראל. כן נמצאים אתנו היום מספר מוזמנים העוסקים או המתעניינים באותו נושא, איש איש על פי דרכו ואופק ראייתו.

בארבעה דברים אין אנו מתלבטים, או שההתלבטות בהם היא חלקת מועטים, ואלו הם:

א. התנועה הציונית המאורגנת, שהיא המיילדת של מדינת ישראל, קמה מקרב העם היהודי כדי לתת מזור ותרופה לשני פגעים קשים בחיי העם הזה. והם שני צדדים של סכנה אחת: אימת הכליון הפיסי מזה והרוחני מזה, שריחפה ומרחפת על קיום היהודים והיהדות. פגע אחד – הגלות וצרותיה וצרות־צרותיה. הפגע השני – ההתבוללות והטמיעה שנגרמו עקב פגעי הגלות ועקב התקוות לאמנציפציה, והיה בכך כדי לגזור חלילה כרת על שורשי הקיום היהודי.

ב. מדינת ישראל היא מדינת יהודים, שזכות השיבה ותקוות השיבה וייעוד השיבה אליה מעוגנים בהיסטוריה היהודית, בתודעה היהודית, באמונה ובדת היהודית.

ג. מדינת היהודים היא הבסיס והמשענת היחידה לעצם הקיום היהודי, בהווה ובעתיד הנראה לעין, לא רק מבחינה פיסית – כלומר הצלת חייהם של היהודים כבני־אדם – אלא גם מבחינת קיומה של היהדות עצמה, כמורשת גדולה ומקודשת, כתרבות עשירה, כמהות בעלת ייחוד ומשמעות, שעל קדושתה וזכות קיומה נלחמו וסבלו ועלו על מוקדות בכל הדורות ובכללם דורנו.

ד. מתקבל, איפוא, על הדעת, שהמאחז העיקרי והתקווה הוודאית של הקיום היהודי – בעיצומן של תמורות העיתים בעולם ובישראל – חובה עליו שיהא אופיו יהודי והווייתו יהודית בשיעור ברור ומשמעותי, שדינו לא רק להיעשות אלא גם להיראות.

ומה המצב?

א. התנועה הציונית סללה לעצמה מסלול כפול, שבו צעדו, או נסעו, שאינם דתיים מכאן ודתיים מכאן, זה לצד זה. לשון אחר, נוצר דו־קיום, שבמרוצת הזמן הביא לידי חלוקת רשויות. שאינם דתיים, והם הרוב, עסקו בביצוע הייעודים והמשימות הציוניים במדיניות, בבניין ובמלחמה, על פי דרכם, כשאופי מעשיהם ועקבות מצעדיהם היו חילוניים, לפעמים במודגש ולפעמים שלא במודגש. הדתיים, למעט אותם חוגים דתיים ששללו את העשייה הציונית מעיקרה, היו מיעוט. גם הם עסקו בביצוע הייעודים והמשימות הציוניים, אלא שעשו זאת לחוד ועל פי דרכם: התיישבות לחוד, קיבוצים לחוד, תנועת פועלים, לחוד, חינוך לחוד – החל מגן הילדים וגמור באוניברסיטה, וכמעט שהיו באים לידי העמדת צבא של דתיים לחוד, אלא שבן־גוריון, יישכר לטוב ולשבח, התנגד לכך בכל כוחו ועלתה בידו.

ב. שעה שצעדו במסלוליהם, הללו מכאן והללו מכאן, התברר שיש שטח בינותם שאינו יכול להישאר חלל ריק ודינו להתמלא. הדברים אמורים באותו שטח, שלצורך הבנת העניין נכנה אותו בשם: החיים הדתיים של כלל היהודים, תחילה בארץ־ישראל ולאחר מכן במדינת ישראל.

אם נבחון א עמדתם של המנהיגים והציבור שאינם דתיים נמצא כי: 1. מקצתם סברו וקיבלו שהם עצמם, כחילוניים, אינם רשאים ואינם זכאים לעסוק בנושא זה כדרך שהם עוסקים בכל נושא אחר של בינוי הארץ והחברה; 2., מקצתם סברו וקיבלו שאינם רוצים לעסוק בו מחמת שהם שוללים אותו מעיקרו; 3. ומקצתם חשבו שאינם מסוגלים לעסוק בו או מחמת בורות וזרות בעלמא, שגרמו להם להיות יראים את הדת ואת הדתיים, במשמעות של יראה ופחד מפני הסמוי, הנעלם, הנעלה, והמסתורי, או משום התרפקות על ההווי הדתי של בית אבא, עד שרואים בכל יהודי דתי, בייחוד אם הוא עטור זקן ופירות, בבואה של אבא וסבא, ובוודאי קודמיהם אשר בצילם חומדים לשבת.

התוצאה היתה שכולם כאחד הניחו שטח זה לעיסוקם, ולימים נעשה הדבר כבעלותם הגמורה של חוגים דתיים, הנחשבים לציונים, כלומר אותם בני לוויה נאמנים בהגשמת ייעדיה ומטרותיה של הציונות.

יתר על כן, נסתבר להם, לשאינם דתיים, שהם יצאו נשכרים ממסירת עיסוק זה, או בעלות זו, לידי אותם חוגים דתיים, שבתמורה יתנו ידם לקיומה של קואליציה שלטונית, תחילה בתנועה הציונית ובוועד הלאומי, ולאחר מכן במדינה, דבר שאכן קיים ופועל עד היום הזה, וכשם שהוא תומך בסוכת קיומה של הקואליציה בממשלה, ובמרבית הרשויות המקומיות, כך תומכת הקואליציה ההיא באותם חוגים דתיים, שיפרו וירבו ויגדילו הישגים כהנה וכהנה.

על רקע המירקם הזה של יחסים, הוקמו המוסדות הדתיים בישראל: הרבנות על כל הסתעפויותיה, בתי־הדין הדתיים והמועצות הדתיות.

אותם שותפים דתיים הצליחו במרוצת הזמן לשלוט על החיים הדתיים של היהודים במדינת ישראל ועל מוסדותיהם שלטון ללא מצרים. לא יהיה זה מוגזם אם אומר, שלא זו בלבד שאי־אפשר לקיים חיים דתיים פרטיים וציבוריים בישראל בלי עידודם ותמיכתם, שלא לומר הסכמתם, של אותם מוסדות ואותם חוגים, אלא גם אי־אפשר להיחשב דתי בלי שתהא על כך גושפנקה שלהם. אותו ציבור דתי, כשהמוסדות הדתיים במרכזו, הוא שולט בהם והם שולטים בו, התרגל לראות עצמו כמי שהופקד על קיומה של היהדות ובלעדיו לא ירים איש את ידו ואת רגלו.

וככל שנתחזקה שליטתם, בסיועם של חוקי המדינה – הניתנים מידי הסמכות הדמוקרטית, שהיא חילונית במהותה – כן הלכו ונתעצמו שאיפותיהם להשלטת שלטון התורה, כפי שהם מבינים אותו, על הכל ועל כולם, ולא עוד אלא כל מי שתופס מרובה יותר וקיצוני יותר הרי זה משובח.

אין תימה, איפא, שכפעם בפעם אנו נקלעים לתוך מחלוקת קשה וויכוחים מרים בנושא זה דווקא, שלא כמו בנושאים מדיניים, כלכליים או חברתיים, עד שלפעמים נדמה שאלמלא הסכנות האורבות לנו מבחוץ – מי יודע לאן היינו מגיעים במחלוקת זו ובוויכוחים אלה.

בינתיים מתמקדים צירי המחלוקת והוויכוחים ואי־הנחת בתחום אחד, שהוא תחום דיני אישות. לא שתחום זה הוא הסיבה היחידה לכל המחלוקת, אלא שהוא משמש סדן לפטישה.

חוקי המדינה קבעו שנישואין וגירושין של יהודים בישראל ייעשו על פי דין תורה. אותם חוקים נתנו מניה וביה אינטרפרטציה למשמעותו של דין תורה הנזכר בחוק, כאשר הקדימו וקבעו שהשיפוט בעניני אישות נתון באורח בלעדי בידי בתי־הדין הרבניים. ועוד קבעו אותם חוקים כיצד מוקמים בתי־דין רבניים, כשמפתח הקמתם הוא להלכה ולמעשה בידי מועצת הרבנות והרבנים הראשיים; ואילו מועצת הרבנות והרבנים הראשיים נבחרים על־ידי גוף בוחר שרובו ככולו מורכב מרבנים ודיינים, שבחירתם או מינויים בתחום שליטתם של הרבנים הראשיים וחברי מועצת הרבנות, בצירוף נציגים של המועצות הדתיות, שגם הן נבחרות בשיטת בחירה המבטיחה מראש רוב מוחלט למפלגות הדתיות ולרב המקומי.

ואולם הציבור שאינו דתי, והוא רוב מניין אוכלוסי ישראל היהודים, או נראה כרוב מניין, כי איש לא עשה ספירה או מיפקד כזה, נחלק לשלושה מחנות: האחד, מחנה המתנגדים לדת, המבקשים לחיות חיים חילוניים גמורים ללא כל התערבות מצד הדת. הם זועקים חמס נגד מה שנחשב בעיניהם ככפייה דתית וכירידה לחיי אדם בתוקף נוסחאות והלכות, שלדעתם, עבר ובטל זמנן. השני, מחנה המתייחסים בחיוב לדת ולהווייה דתית יהודית, לרבות קיום מספר מצוות דתיות, ביחוד בתחום חיי האישות, בתנאי שזו תהא הווייה מתונה ופשרנית, המקרבת ואינה מרחקת. הללו היו שמחים אילו היו הרבנים פוסקים לקולא, מחפשים ומוצאים היתרים מהיתרים שונים, אלא שאין מי שישמע להם וככל הנראה אין הדבר אפשרי כל עיקר. השלישי, מחנה שאינם יודעים מה הם רוצים, אלא שהם חשים שמשהו כאן אינו כשורה והוא מעיק עליהם ומשרה עליהם קוצר־רוח, וכאילו תובע מהם למצוא דרכים להקלת המצוקה, יהיו הדרכים אשר יהיו.

המחלוקת הזאת הולכת ונוטה לצד קיטוב חמור ומדאיג: קיצוניות דתית גוברת והולכת מכאן, ושלילה קיצונית של הדת מכאן. קיטוב זה מוליך בדרך הפרדוקס של הניגודים המביאים למרבה הצער לידי תוצאה אחת: נטייה גוברת והולכת בקרב החוגים שאינם דתיים, לרבות מתונים ופשרניים, מבקשי חוויה דתית גואלת או אוהבי קמצוץ של דת למזכרת – להתנער משלטונם ומעולם הכבד של שליטי הדת ומכאן להתנערות משלטונה ומעולה של הדת קצרה הדרך.

משם כך גדולה המצוקה ומוטל עלינו לחפש דרכים למוצא. ישנן הצעות מרובות ועדיין אין אנו יודעים אם יש באחת מהן כדי לחלצנו ממצוקתנו. יש מציעים להפריד את הדת מן המדינה, ועדיין לא שרטטו לפנינו מה להפריד וכיצד להפריד. יש מציעים להנהיג נישואין אזרחיים בישראל לכל מי שירצה בכך, אבל הצעתם מעוררת סלידה אצל יהודים המסרבים להשלים עם כך שככל הגויים בית ישראל. ויש המציעים להנהיג נישואין אזרחיים רק בשביל אותם איסורי חיתון שהרבנות תסרב לתת להם חופה וקידושין, ומן ההצעה יוצא שעלולה להיווצר כת מנודים בישראל, ודבר זה הוא בלתי־נסבל. ויש מציעים לבטל את בלעדיות השיפוט של הרבנות האורתודוקסית ולאפשר קיום שיפוט בענייני אישות של בתי־דין יהודיים שונים, למשל קונסרבטיבים ורפורמיים וכיוצא בהם אלא שגם הצעה זאת מעוררת ועשויה לעורר מחלוקת גדולה. אליבא דאמת, כל אחד מן ההצעות הללו מעוררת ספקות והתנגדויות, ודומה שעד שאנו באים לשים קץ לוויכוח מר אחד, אנו עלולים לפתוח פתח לוויכוחים מרים מרובים. ביחוד משום שכבר נוצרה מסורת במדינת ישראל, מסורת שראשיתה לפני קום המדינה, והיא נתחזקה מאד בתקופת קיום המדינה. זו המסורת של שלטון ושיפוט בלעדי של הרבנות בישראל כמו שהיא. סביר, איפוא, להניח, שכל שינוי במסורת זו יעורר מחלוקת גדולה.

אומרים: מחלוקת זו או שינוי כלשהו בסמכות השיפוט הדתי במדינת ישראל, יגרמו לפילוג האומה. בין שסכנה זו היא ודאית ובין שאינה ודאית, אין ספק שהיא תגרום מחלוקת גדולה, ואפשר שבעטיה תתפורר הקואליציה בין תנועת העבודה הישראלית לבין המפלגה הדתית הלאומית, דבר שאינו חסר־משמעות מדינית וחברתית מרחיקת לכת. אפשר, איפוא, לומר עלינו: באו בנים עד משבר וכוח אין ללדת.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49227 יצירות מאת 2721 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20979 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!