א.    🔗

היקף התמורות שנתחוללו בחיי העם היהודי, עקב הקמת המדינה, הוא בבחינת דבר שאין לו שיעור ומידה. עברו כבר שתים־עשרה שנים, למן היום הגדול ההוא, שבו החל גלגל ההיסטוריה היהודית להסתובב במהלכו החדש, שהוא שונה תכלית שינוי מכל המהלכים שהיו לפניו. ואעפ“י שעינינו ראו ורואות כיצד “נשתנו העתים” ו”נתחלפו הזמנים" – עדיין אין אנו רואים את אפס קצהו של אותו שינוי ותמורה, וכולו לא נראה אלא בפרספקטיבה של דור או כמה דורות.

אחת הנימין הרוטטות במסכת כיסופיה של אומתנו מקופלת בפסוק “חדש ימינו כקדם”. לא נאמר “השב” ימינו כקדם אלא דווקא “חדש” במשמעות של חדש ממש. ודוק: בדברים ממשיים, שיכולנו לנקוב בשמם ולהגדיר מהותם, ביקשנו שיבה ממש, כגון “השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה”. ואילו במופשט נקטנו לשון “חדש”. ולא עוד אלא שמעולם לא שאלנו עצמנו מהו “כקדם” זה שאנו רוצים בו? ואפילו הנביא מלאכי לא הבהיר נקודה זו כשניבא “וערבה לה' מנחת יהודה כימי עולם וכשנים קדמוניות”. אך הכל יודעים שלא הרי ימי השופטים וימי עלי ושמואל כימי דוד ושלמה, ולא הרי ימי חלוקת המלוכה בין יהודה וישראל כהרי ימי עזרא ונחמיה, ואינם דומים ימי ראשית בית חשמונאי לסופם, כל שכן למה שבא אחריהם. אם כן אילו מן השנים הקדמוניות היינו מראים עליהן באצבע ואומרים: כזה ראה וקדש?

עכשיו, שאנו עומדים בעיצומן של התמורות, מסתבר שאין ודאות אלא ב“חדש”. ימינו מתחדשים אך לאו דווקא כקדם. הדברים אמורים לא רק בעם היושב בציון אלא גם ב“שארית” ישראל שנשארה עדיין בתפוצות. והדברים אמורים לא רק מבחינת זקיפות הקומה, הניזונה מן הערכים המוחשיים, שעלו בידינו ושסימנם המובהק הוא גינוני הממלכתיות הישראלית, על כל הכרוך בהם, כגון הכנסת והממשלה, הנשיא וצבא הגנה לישראל, מערכת בתי־המשפט והמוני הצירים והשגרירים היוצאים מהכא להתם והבאים מהתם להכא, וכל כיוצא בזה; הדברים אמורים במיוחד מבחינת כיוון הלכי־הנפש ומבחינת הצביון הרוחני של האומה, שכאילו פשטו צורות ולובשים צורות ואינם עוד מה שהיו, לא בעבר הקרוב ולא בעבר הרחוק אלא דומה כאילו נולדו מחדש.

 

ב.    🔗

ואם אנו כאילו נולדנו מחדש, עם הקמת המדינה, הבה נבדוק כיצד השפיע הדבר על מערכות היהדות מבחינת התורה והדת, מבחינת ההבנה לרוחה ולמהותה, מבחינת ההזדהות אתה וכן מבחינת קיום מצוותיה.

מקובלנו, שיסודות תורתנו הם קבועים ועומדים. הם ניתנו לנו כ“חוקת־עולם לדורותיכם”. וכך מנסח זאת הרמב"ם: “דבר ברור ומפורש בתורה שהיא (התורה) מצווה עומדת לעולם ולעולמי־עולמים, אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת” (הל' יסודי התורה).

ואמנם יסודי התורה לא נשתנו ולא ישתנו. אך דרכי ההבנה של רוח היהדות ומהותה וכן אופני ההזדהות התודעתית אתה אי-אפשר שהיו או יהיו קבועים ועומדים. מי יודע דרך הרוח? מסתבר שלכל דור – ופעמים אף לאישים שונים בני דור אחד – ישנם דרכי הבנה ואופני הזדהות תודעתיים שונים. וגם דורנו אינו יוצא מן הכלל הזה. אעפ“י כן, נשמרה היהדות לדורותיה כמסגרת מורשתית אחת – “מורשת קהלת יעקב”. נתאר לעצמנו את היהדות לדורותיה, כשרשרת המורכבת מחוליות-חוליות, שכל אחת מהן היא חוליה לעצמה, אך היא שלובה בזו שלפניה ובזו שלאחריה, שילוב בל יינתק. וכולנו סוברים ומקבלים ש”יפתח בדורו כשמואל בדורו" לא רק מבחינת הסמליות שברציפות הדורות.

 

ג.    🔗

הווה אומר, שעל אף שפשטנו צורות ולבשנו צורות, עקב הקמת המדינה, הרי כל הצורות לקוחות מן הצרור של היהדות. ואילו השינויים שנתחדשו וחידשו אותנו – חידשו למעשה את היהדות מתוכה וכאילו “חזרו ויסדוה”.

לא ניכנס כאן לוויכוח אם יהדות פירושה דת, במשמע קיום מצוות, ובלעדי כן אין יהדות כלל. ידוע שבסוגיה זו יש מחמירים ויש מקילים; אבל צו הקיום הלאומי כופה עלינו בדור זה – כמו שכפה עלינו בדורות שונים, באופני כפייה שונים ובנסיבות שונות – להיאחז במקילים ולראות כל היהודים, שומרים מצווה ושאינם שומרי מצווה, כחטיבה מהותית אחת ששמה יהדות. אפילו ישראל שחטא – ישראל הוא, וכך מצינו בתנא רבי אליהו.

משום כך יש לראות כעדיפות ראשונה את קיומה הפיזי של היהדות, ש“אם אין ישראל – תורה למי?”.

קל וחומר כשהמדובר הוא ביהדות של מדינת ישראל, שהיא בעלת־צביון יהודי, ועם שהיא חדשה ומתחדשת – הריהי מעין בבואה של היהדות שקדמה לחורבן ולגלות. זוהי יהדות של יהודים שמקצתם מניחים תפילין, אבל כולם כאחד שמים נפשם בכפם וששים ליהרג על קדושת הארץ ועל קדושת העם.

לדידי, מה שאמרו חז"ל “כל הדר בארץ־ישראל נמחלין לו כל עוונותיו”, אינם סתם מליצה נאה, אלא בניין־אב לקיומה של היהדות. אין היהדות מתקיימת קיום אמיתי ונצחי אלא בארץ־ישראל, כל שכן במדינת־ישראל עצמאית.

יהודי הדר בחוץ־לארץ, אפילו הוא שומר מצווה, הריהו חשוף למשבן של רוחות מצויות ובלתי־מצויות מסביבו, שאם לא הזיזו אותו מעמדתו הריהן עשויות להזיז את בנו או את בתו או מישהו מצאצאיהם. לזה קוראים בלשון ימינו סכנת הטמיעה ואבותינו קראו לה שמד, אולי מחמת הכפייה הישירה שהיתה נלווית אליה, שעה שהטמיעה בימינו היא כעין שמד מרצון, לפי שהכפייה לשמד־של־טמיעה היא עקיפה ורבת־פיתויים.

ואילו במדינת־ישראל פסקה לחלוטין סכנת הטמיעה, כל שכן סכנת השמד. יכול יהודי במדינת־ישראל להיות שומר מצווה או שלא להיות שומר מצווה, אך הוא לעולם יישאר יהודי. רגליו עומדות על קרקע, שכולה יהדות, וראשו זקוף תחת שמים, שכביכול כולם יהדות, והוא מוקף חומות גלויות ונסתרות של יהדות ואין לו לאן לברוח מיהדותו, כי אם ממנה אליה.

ולא זו אף זו: כל יהודי שעזב את הגולה ועלה לארץ – בין שהיו חייו שם חיי שלווה וטובה ובין שהיה ניגש ונענה, בין שהיה שומר מצווה ובין שלא היה שומר מצווה – למעשה חוזר אל היהדות, ולא ליהדות סתם אלא לשורשה, לצור־מחצבתה, למקום שכולו אומר יהדות. ואולי מותר להשתמש בהשאלה במאמר חז“ל “ישראל אעפ”י שחטא ישראל הוא” במשמעות מושאלת כזאת: יהודי הדר בישראל אעפ"י שחטא ישראל הוא. לפי שכאן אין לו שום מנוס מיהדותו וישראליותו. אף אינו זקוק למנוס זה ואינו נושא נפשו אליו. הוא מקיים יהדותו בידו כדבר המובן מאליו.

 

ד.    🔗

מאז ימי הרנסאנס היה עתיד קיומה של היהדות בסכנה גמורה. בכל זמן ובכל מקום, שהיהודים נרדפו על יהדותם, ריחפה עליהם סכנה פיזית, ודווקא משום כך רחקה מהם כל סכנה של טמיעה. בכל מקום ובכל זמן, שהחלו לנשב בעולם רוחות של “קידמה” ושל “סילוק מחיצות דתיות” תוך הבטחת שיוויון לכל בני־אדם גברו הסכנות לעתיד קיומה של היהדות וכבר שנינו ש“גדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שקמו להם לישראל”. תנועת המשכילים, שקמה במשכנות ישראל במאה שעברה, היתה עשויה להוליך את היהדות כולה למדחפות לא בגלל המדעים החילוניים, שהטיפה ליהודים ללמדם, אלא מתוך שהחלו להתבייש ביהדותם והטיפו לעצמם ולזולתם: “היה יהודי בביתך ואדם בצאתך”.

אבל צדקה עשה הקב"ה עם ישראל, שרדיפות היהדות לא פסקו, ונבוני־עם הרימו דגלה של הציונות במטרה להקים מחדש מדינת היהודים, שבה יוכלו היהודים לא רק לחיות בשלווה ובכבוד, כסתם בני־אדם, אלא גם לקיים יהדותם בידם באין מכלים.

עוד אומר, שהתנועה הציונית, וביתר־שאת מדינת־ישראל, הן בחזקת מפעל הצלה היסטורי של קיום היהדות ובלעדיהן מי יודע אם היתה מחזיקה מעמד לאורך ימים.

הצלה זו, שניצלה היהדות, אינה רק על היהודים במדינת ישראל, אלא גם על היהודים בתפוצות. יהודים שאינם שומרי מצוות, היושבים בחוץ־לארץ, עלה מתח הזדהותם עם היהדות, תוך כדי הזדהותם עם מדינת ישראל. ומה שהיה מוסתר ומנוון – יצא לרשות הרבים בראש מורם ואף התנער מניוונו וזכה לחידוש עלומים. ואילו יהודים שומרי מצוות, שנשארו בתפוצות, באה המדינה ונתנה טעם ליהדותם, מעין צידוק ואימות לכל מה שהובטח בדברי הנביאים והחכמים, ואף הוסיפה חיזוק ליהדותם, ואפשר גם העמידה תריס בפני סכנת נטייה להתבוללות מצד בניהם ובנותיהם.

 

ה.    🔗

הצלתה של היהדות מניוון וטמיעה זהו, איפוא, החידוש הראשי שנתחדש עם קום המדינה. בקום מדינת ישראל קמה לתחיה גם היהדות במובנה הלאומי והרוחני הן בישראל והן בתפוצות.

אותם שהיתה יהדותם רופפת בידם חזרו להזדהות עמה בגאווה. אותם שהיהדות קיימת בידם – נזדקפה קומתם. אותם שיהדותם היתה קיימת בידם, אלא שלא שמרו על קיום מצוותיה, חזרו לתהות על מהותה ומתאמצים להבין את רוחה, אלו ואלו מבקשים לקיים יהדותם בידם לא רק כתודעה וכזהות אלא גם על־ידי קיום מצוותיה.

ח.נ. ביאליק הוא שטבע את המטבע: “הטילו עלינו מצוות”. הדור, דור הגאולים, לבו נוהה אל המקורות ואל השרשים של היהדות. רצונו לא רק להיאחז בהם אלא גם לינוק מהם. מכאן ההתעוררות ללימודי התנ“ך. משל כאילו חוזרים אל אותם הימים ואותה ההווייה. ואמנם התנ”ך כולו זכה לתחייה גדולה, לא רק משום שעכשיו מרבים ללמוד בו אלא משום שבמדינת ישראל הוארו פסוקיו ותכניו, באור של חיים וממשות, ומשמעותם עכשיו בהירה ומאירה כפי שלא היתה מיום גלות בנים מארצם. ומי שרואה בצרות־עין את התחייה התנ"כית הזאת ורואה בה כעין גלגול חדש של קראות, הריהו מעיד על עצמו שאינו מבין בתמורות העמוקות, שהתחוללו בנפשנו ובהווייתנו.

אך גם החיבה לאותה חכמה שהא בבחינת יין המשומר, שבתלמוד ובמדרשים, יש בה מן החיבה לתנ“ך וגם בה יש מסימני תחייה והתעוררות. עובדה מפתיעה היא אותה רכישה, שאלפים ורבבות רכשו לעצמם את הש”ס, המשנה התלמוד בשנים האחרונות, עם שהופצו ע"י עיתונים מסויימים.

אין תימה, שדברים שנוצרו בימי המלכות והעצמאות רוכשים לעצמם בימינו מהלכים יותר מהדברים שנוצרו בתקופות השפל והדיכאון. אך יש התעניינות גלוייה גם בקיום מצוות, כגון בשמירת מנוחת השבת, בקיום המועדים ובאכילת אוכלין כשרים ובכשרות נישואים וכיוצא באלה.

אולם אסור לנו להתעלם מן העובדה, שאצל היהודים שאינם שומרי מצוות במובן המקובל, שורר פחד שמא קיום מצוות התורה ישלול מהם את חירותם האישית; שמא קיום מצוות, שהלב חפץ בהן והנשמה היהודית זקוקה להן, עלול להביא אותם בעולו של משטר דתי כופה ומשעבד, שאין מנוס מפניו ואינו מסכים לשום פשרות. הם רואים את חירותם האישית כנכס יקר מכל, שעליו נלחמו ועל הגנתנו יילחמו. וכשם שמדינת ישראל לא תתקיים אלא אם היא בת־חורין, כך לא תתקיים יהדותם בידם אלא אם הם בני־חורין.

מתעוררת, איפוא, השאלה: כיצד אפשר לקיים יהדות במובן של קיום מצוות ובד בבד עם כך להיות בני־חורין? לא בכדי “כפה עליהם הר כגיגית” עד שהסכימו לקבל את התורה. עצם קיום המצוות יש בו משום קבלת מרות. זהו משטר של קיום מצוות והוא היפוכו של משטר שאין בו קיום מצוות.

לדעתי, המפתח ליישובה של הסתירה הזאת נמצא דווקא בידי היהודים הדתיים בכלל ובידי ראשי הדת בפרט. זכותם לתבוע קיום המצוות כהילכתן אינה מוטלת בספק. היא גם חובה עליהם מן התורה: “שוגגין ואל יהיו מזידין”. האם נבוא אל אותם שרוצים מחדש לשאת בעולן של מצוות ונאמר להם: הכל או לא כלום? לגבי יהודים שומרי מצוות באמונה אין שאלה כלל. להם אין צורך לא בכפייה ולא בשידול. נכסיהם בידיהם. אך אותם שלא היו שומרי מצווה עד כה – מה תהא עליהם? האם נדחוף אותם ב“אמת־הבנין”, כדרך שעשה שמאי לאותו גר, ונאמר להם אין קיום מצוות ניתן לחלוקה? או שמא היה מוטב שנסייע בידם לקיים בינתיים כל מה שהם נוטים לקבל, בלי לוותר על השאר, אלא מתוך התנהגות בדרכי נועם, או כפי שרגילים לומר בימינו מתוך סבלנות וסובלנות?

סבלנות וסובלנות במדינת ישראל מגמתה לסגל את היהודים אל תורת היהדות ולהקטין אל המרחקים שנתהוו ביניהם סבלנות וסובלנות אין הכרח שתהיה דווקא סבילה אלא יכולה שתהיה פעילה, שתעסוק בהטפה, בסברה, בשיכנוע ובקירוב לבבות.

למרבה הצער ישנם בקרב החוגים החרדים לדת – לאפוקי נטורי־קרתא, שאין להביא מהם ראייה בשקלא וטריא זו – שלבם נוקפם שמא תוריש המדינה את הדת ותבוא במקומה, הד קולם של הללו מובלע בתוך שאון הטיעונים נגד מה שהם קוראים כפייה, במשמע כפייה אנטי־דתית, לא רק מצד הציבור החילוני אלא גם מצד הממלכתיות הישראלית. כן מצויים כאלה השואלים את עצמם, אם מנהמת לבם ואם בריתחת נאומיהם: “הזאת נעמי”? האם אל “מדינה כזאת” התפללנו, שאין בינה לבין המדינות של הגויים כמעט ולא כלום?

חששות ופיקפוקים ממין זה אינם נשארים בגדר סוד והם עושים שליחות הפוכה בקרב החוגים שאינם שומרי מצווה ומעוררים בלבם חששו ופיקפוקים שכנגד. הללו לבם נוקפם שמא היהודים הדתיים אינם עשויים לתת לעצמאות הלאומית והממלכתית עדיפות ראשונה, כיוון שהתורה עדיפה בעיניהם על העצמאות הלאומית. לעיניהם של הללו עומדת הדוגמה של רבן יוחנן בן זכאי, שבשעת משבר מדיני־צבאי מסוכן ביקש להציל את יבנה וחכמיה ובכך למעשה סגר את מעגל ההיסטוריה היהודית בתוך דק אמות של בית־המדרש¹. אף הם נוהגים להתריע נגד סכנת ההשתלטות על המדינה ונגד מה שהם מכנים בשם כפייה דתית, לא רק מצד הציבור הדתי אלא גם מצד הממלכתיות הישראלית.

והנה לראשונים צריך להבהיר, שמדינת־ישראל היא גן־עדן בשביל קיומה של היהדות מבחינה דתית. בשום מקום בעולם אינה יכולה להתפתח ולהכות שורש כמו בתוך המדינה שכולה יהודים. ואילו לאחרונים צריך להיות ברור שיהודים שומרי־מצווה, מושרשים ביהדותם, הם חומר נאמן ומסור לקיומה של המדינה אולי אפילו יותר מיהודים שאינם שומרי מצווה. הללו בשבילם עצמאות מדינת־ישראל היא חלק יסודי של קיום הדת. חלק נכבד ממצוות הדת הן מצוות התלויות בארץ. ולאחר כל מה שעבר על עמנו בגולה, הרי קיומה של מדינת ישראל הוא עכשיו תנאי לקיומה של היהדות. לא ייתכן עוד קיום ממשי של היהדות בלי מדינת־ישראל. יהודים יכולים אולי להתקיים קיום כלשהו, אבל היהדות כיהדות – לא ולא. זאת מבינים היטב היהודים הדתיים. עליית הרבי מצאנז יחד עם קהל חסידיו, מאמריקה לישראל, היא אישור מובהק להנחה זו.

צריך, איפוא ליצור יחסים של אמון הדדי בין היהודים שומרי המצווה לבין היהודים שאינם שומרים מצווה, כדי שיחד ישאו בעול קיומה של מדינת־ישראל, שפשוטו כמשמעו – קיום היהדות.

המפתח לכך הוא כפי שאמרנו ביחסי סבלנות וסובלנות. נוסף לכך תלוי הדבר בהתנהגותה ובמעשיה של המדינה ובעיקר של ממשלתה.

הבה נראה מה עושה המדינה וממשלתה מבחינת קיום מצוות הדת.

 

ו.    🔗

אחד החידושים, שנתחדשו עקב הקמת המדינה, הוא הסיכוי לקיים מצוות דתיות וערכים יהודיים בעזרת המדינה ובכלים ממלכתיים.

רב המכהן במדינת־ישראל או באחת מעריה או מושבותיה, אינו רב של קהילת יהודים באיזו פינת גלות. זהו רב ממלכתי. חורצי לשון יכנוהו בתור “רב מטעם”, זכר לאותם רבנים ששלטונות זרים היו כופים על יהודים. במעמדם אין ספק שהיינו מתאבלים כולנו אילו ח"ו היתה המדינה מנערת חצנה מהכרה ומאחריות על קיומם והחזקתם של רבנים ודיינים בישראל. הם היו נדחקים לקרן־זווית והיו הופכים למין רבנים של עדות היהודים הדתיים בלבד.

לא כן עשתה מדינת ישראל. היא נשאה ונושאת על שכמה את קיומם והחזקתם של רבני ישראל, והיא הקימה ומקיימת מערכת בתי־דין דתיים, שהם כולם רבנים ודיינים מטעם מדינת־ישראל, מקבלים משכורתם מידה ונשענים על כוחה ועל סמכותה. התואר “רב מטעם”, שהוצמד כגנאי לרבנים הנתמכים על־ידי שלטונות זרים, הוא במדינת־ישראל לא רק תואר של כבוד אלא גם מעמד של חוסן וסמכות.

מערכת החינוך הממלכתי־הדתי, הן זו המוחזקת והן זו הנתמכת ע"י המדינה, אף היא תרומה גדולה לחיזוק אושיות התורה, במידה ובצורה שכמוה לא היה ולא יהיה, בשום מקום בעולם, פרט למדינת היהודים.

שמירת השבת הרשמית בכל רחבי המדינה, שהמדינה נוטלת בה חלק בולט, כאשר משרדיה ושירותיה כולם בבחינת “שבת ויינפש”; שמירת כשרות אוכלין וקיום מצוות בתחומי צבא־הגנה־לישראל – אלו הם דברים שאין לזלזל בהם כלל, מבחינת קיום היהדות כיהדות שומרת מצווה, אף כשאין בהם כדי קיום מושלם של ההלכה.

גם התמיכה והעידוד שהמדינה, בתורת מדינה, נותנת בצורת תקציבים, בצורת חקיקת חוקים ובצורת הקלות והנחות ליהודים הרוצים לחיות חיים דתיים מלאים הנם מן ההישגים שהדת השיגה בזכות המדינה.

הווה אומר שעם קום המדינה בא גם תור פריחה לדת ולקיום המצוות. עצם קום המדינה כמדינת־יהודים, יש בו משום תחיה והתעוררות של היהדות. מדינת ישראל בלי יהדות תהיה מדינה ערטילאית, נטולת־נשמה, נעדרת תוכן וחסרת צידוק לקיומה; וכדי לקיימה צריך לדאוג לקיומה של היהדות. אך כאמור גם קיומה של היהדות, כיהדות שלמה וגאה, תלוי בקיומה של המדינה. טול אל המדינה ולא יישאר עוד ליהדות כאומה וכדת מקום להתגדר בו. הא בהא תליא.