את ה“מלומדות” והעלמות המשתלמות שנאה תכלית שנאה. בכל מקרה הבא לידה התאמצה לבטל את ערכן, להקניטן ולהבזותן. את כל חצי לגלוגיה הריקה עליהן. את ההבדל שבינה לבינן היתה מטעימה בהערות אירוניות: “אני אינני סטודנטית” “לא חוננתי בכשרונות…” ובדברה היה נשמע חיוך של בטול להאחרות. היא הסתפקה בידיעותיה ובהשכלתה שרכשה לה לפנים ולא חשבה מעולם על דבר השתלמות. בהעברת גבול של “הידיעות הנחוצות” ראתה שאיפות ותביעות שאינן מתאימות עם תכונת “האשה האמיתית”.

ההכרה העצמית לא היתה מפותחה אצלה ביותר, אולם כשנגעו בפרק “אשה” היה חושה מתחדד ולא היה עובר גם על רמז קל.

יכולת מיוחדה היתה לה להפוך כל דבר רציני ולצרף לו מובן של שחוק. אולם נטיתה היא גדלה ביותר למי שהראה לה פנים רצינים, בעיקר הדבר נכונה היתה “לאהוב” את כל מי שהראה לה סימני חבה, אולם בעומק לבבה לא האמינה בכל אהבה.

קרבת הרוח והנפש לא ידעה, ואם הבטיחה ונשבעה על אהבתה או “נטיתה המיוחדה”, – קשה היה לדעת אם רמתה במחשבה תחלה או האמינה בהבטחותיה ובשבועותיה.

העיקר היה לה “לצוד” את הנפש ולתכלית זו היו כל האמצעים נוחים לה…

לכל אחד הבטיחה כי רק אותו תאהוב; ואם האהוב ידע גם ע"ד (על דבר?) הבטחותיה לאחרים, – הבטיחתהו כי הוא עולה בעיניה על כולם…

ובקרב לבה לא באה לעולם לידי החלטה למי היתרון בעיניה… קשה היה לה להבדיל. בכל אחד מצאה איזה קו מצוין בחיצוניותו או בתכונתו, קו זה “שלקח את לבבה”.

אולם באותה השעה לא שכחה גם את השני ואת השלישי – – מה שלא מצאה בהאחד נתן לה השני. בכל סוגי וחוגי האנשים היתה מוצאה את האיש ה“מתאים” לה.

ורגילה ובקיאה היתה בהבחנת הגברים, מהמבט הראשון יכולה היתה להכיר אם כדאי לה ליגע בדבר – אם יעלה בחכה… אם נוכחה כי לשוא יהיה עמלה זכתה אותו – שלא בפניו – בכל הכנויים המשפילים בתור איש, ואם ניכר זיק של אפשרות – פנתה מיד להאמצעים שהיתה בקיאה ובטוחה בהם.

כשרון מיוחד היה לה לכסות ולכחד מה שהיה צריך כסוי. כשהכחישה להאחד את יחוסה להשני העמידה פנים של תמימות שאי־אפשר היה להיות מסופק באמתתם.

ואמנם אף לאחד לא שקרה…