(מקוצר)
א 🔗
… הגיעה השעה לבדוק ביסודותיה של הפוליטיקה הערבית שלנו. מקצוע זה הוא הלקוי ביותר בכל סבך שאלותינו וענינינו. שום מקצוע אחר אינו קשה ומסוּבך כל־כך ובשוּם מקצוע אחר אין הדילטנטיות והשטחיות גדולה כל־כך כמו במקצוע זה של עבודתנו.
גם בנידון זה אנו זקוקים לשנוּי־ערכים. אנו צריכים לחדול מן הפוליטיקה של תכניות גדולות וקוֹמבּינציות נועזות ולפנות לפוליטיקה ריאַלית של דברים קטנים.
קודם־כל עלינו לתקן טעות באדריסה. טעות זו משותפת לנו ולממשלת־הארץ. אנו רואים לפנינו לא את העם הערבי כמו שהוא, לא את המוֹניו הרחבים, שרצונם הקבּוּצי אינו קיים לפי שעה אלא בכח ועדיין אין לו לא שם ולא דמוּת ולא נוסח. אנו רואים לפנינו רק את השכבה הדקה של אפנדים תקיפים ובעלי־נכסים, ומאלה אנו יוצרים לנו את ההפשטה של אוּמה המאוּחדת ברצונה ובשאיפותיה, של תנועה לאומית בעלת תכנית ברוּרה ומסוּימת. אנו מקישים היקש מוטעה: מכיון ששכבה דקה זו יודעת להבליט את נטיותיה ושאיפותיה ולהכריז עליהן בקול ענות גבורה ובצעקות מזרחיות, המחרישות את האזנים; מכיון שהללו יודעים גם להשתמש לצרכיהם בשעת הכושר בחלק מן ההמון, ההולך בחושך והנתון בנקל לכל מיני השפּעות ארעיות ומלאכותיות, אנו באים לידי מסקנא, שהם דבּריה ומנהיגיה הטבעיים של אומה אחת גדולה ומאוּחדת והם הנותנים את המבע הנכון לרצונה הלאומי ולשאיפותיה הלאומיות. ושוב אין אנו רואים את הנגוּדים הגדולים והעצומים ־ נגוּדים טבעיים עמוקים, ששום “קונגרס” ושום תכנית מדינית לא יגשרו גשרים על פני תהומותיהם – אשר בין מדינה למדינה מארצות ערב, בין שבט לשבט, בין ערבים מושלמים לערבים נוצרים, בין ה“מדבר” בין הישוּב העירוני והכפרי, ועיקר העיקרים: אין אנו רואים את הנגוּדים הסוציאליים, העמוקים כתהוֹם, אם כי הם עוטים עדיין ערפל, אשר בין הצבור הקטן והתקיף של אפנדים ובין ההמונים המרובים והמדוכאים של פלחים.
טעות יסודית זו, המשותפת, כאמור, לנו ולממשלת הארץ, מסבכת באופן מלאכותי את השאלה הערבית ומטה אותה מדרכה הנכונה והטבעית. טעותה של הממשלה השפּיעה למעשה השפּעה מלאכותית על יחסי־הכחות הממשיים, הקיימים בתוך האוכלוסים הערבים ומצפים לשעת פקודתם: היא הוסיפה תוקף לתעמולה המלאכותית, העוטה תגא של לאומיות, ונתנה לשכבה הדקה של אפנדים כח פוליטי ממשי, שלא לפי ערכם האמתי. וכח זה, שזכו בו מן ההפקר, הגדיל מצדו את השפּעתם על חלק מן ההמונים, וכך נוצרה מראית עין של תנועה לאומית מלוכדת ושל מנהיגי אומה, שכחם יפה לדבר בשמה ולממש את רצונה, ואין זה מן הנמנע, שמראית־העין תהפך במשך הזמן מאליה לדבר של ממש, לכח ממשי, שקשה יהיה להלחם בו ולהעמידו על “אמתו”.
וטעות זו הביאה גם אותנו ואת מנהיגינו לנטות מן הדרך הנכונה בשאלה הערבית, להתאים את מעשינו לאותה תנועה ולאותם מנהיגים דוקא, ולהוסיף להם מתוך־כך כח שאינם ראויים לו. שכחנו את העם הערבי החי, את המוניו הסובלים ומתענים עכשיו בסבלותיהם והעתידים עם זה להיות לימים אדונים לגורלם, וראינו רק את הקלובים המושלימים־הנוצרים ואת הועד הפועל הערבי. ומכאן הפוליטיקה של “נוטאבלים” ושתדלנים מצד אחד, העומדת על הנטיה להתרצות לתקיפי־השעה ו“לענין” אותם בדרך מן הדרכים… ו“הפוליטיקה הגבוהה” שלנו מצד אחר, שהביאה אותנו עד עבדאללה וחוסיין, עד ה“פדרציה” הערבית והחלומות המטושטשים בדבר ברית עברית־ערבית (אין זה סוד כמוס, שאף אנו ומנהיגינו שותפים במדת־מה לכל הנטיות והקומבינציות האלה).
וטעות זו עתידה שתתנקם ותפרע מאתנו. יש להניח, שהשתדלותנו להתרצות אל תקיפי־השעה תבוא בחשבון לפני תקיפי העתיד. לא לאורך־ימים החוֹסן המלאכותי של עושקי ההמונים. אותם הנגוּדים הגדולים, השוכנים לעת־עתה בערפל, יפעלו סוף־סוף את פעולתם. הנגודים הסוציאליים העמוקים, האינטרסים החיוּניים הממשיים, שכחם גדול הרבה מכח הענינים המלאכותיים, שהמליצה הלאומית יצרה לפי שעה, עשויים להפוך להם לגבורי הקלובים את קערתם על פיהם. כל הבנין המלאכותי של ערביסטן הגדולה והמאוּחדת תחת שרביט השושלת של בית חוסיין עתיד ליפול כבית של קלפים מפני המוֹן הנגוּדים הפנימיים שבין מדינה למדינה, בין שבט לשבט ובין מעמד למעמד. הפרוֹצס הטבעי של ההתפלגות החברתית על־פי אינטרסים ממשיים ידחה לעידן ועדנים את התגשמוּת החלום הרחוק על־דבר התאחדות האומה (שבעצם אינו עדיין אלא חלום בדבר יצירתה). ומי יודע, אם אותה שעה לא נצטרך ליתן דין־וחשבון על הברית שאמרנו לכרות עם תקיפי השעה הזאת. מי יודע, אם אף התמימים וקלי־הדעת וההפּעלות שבין ההמונים, המוכנים היום ללכת אחרי “המנהיגים הלאומיים” ולעשות את רצונם, אינם עתידים לפקוד עלינו אותה שעה את עוון ידידותנו עם שונאיהם המעמדיים. מי יודע אולי זכות וצדקה היא לנו, שהשתדלויותינו לא הצליחו עד עכשיו, וברית האהבה והשלום עם תקיפי־השעה לא נכרתה עד היום…
אין איש מאתנו נביא ומגיד עתידות, מתי תגיע שעת התעוררות ופעולה שיש עמה הכרה ודעה להמוֹנים הערבים. ואולם חיים אנו בימים של פלאות וקפיצת־דרך. הטימפּוֹ של החיים המדיניים נעשה בימינו טימפּוֹ של אבטומובילים ואוירונים. תנועות נעשות סערות בן־לילה, וגבורי התעמולה הערבית מקרבים אולי בעצמם, על־ידי עצם תעמולתם, את קץ שלטונם ואת שלטון ההמונים המדוכאים. את הרוחות, שהם מעלים בהשבעותיהם, לא יוכלו שוב להרחיק ולהשתיק. ההמונים, שיתעוררו על־ידי תעמולה זו ויגיעו להכרת כחם וחשיבותם המדינית, ינסו אולי להפעיל את כחם לטובת עצמם ויכוונו את זעמם ועברתם כנגד “מצילי־המולדת”…
אין לנו – ולפי טבע הענינים אי־אפשר עוד שתהיה לנו – תכנית של עבודה פוליטית, המכוונת אל המוני הערבים. הללו אין להם עדיין “אדריסה” משלהם. ואולם דבר אחד ברור לנו: אנו צריכים ל“אוריינטציה” חדשה. אנו צריכים למצוא את הדרך אל ההמונים האלה, לדבר אתם מעל לראשיהם של כל מיני אפנדים ופקידים וסרסורים, החוצצים בינינו וביניהם.
ולא רק לדבר. ההכרזות והדקלמציות אינן מספיקות, כדי ליצור בסיס קיים ליחסי ידידות ועבודה משותפת. ידידות העומדת על מלים בלבד אין בה ממש. יש צורך בשתוף של ענינים ממשיים. ויש יסוד לשתוף זה. עניניהם של העובדים היהודים והעובדים הערביים אין בהם נגוּד מצד עצמם, ולא עוד אלא שההתפּתחות הטבעית של עבודתנו בארץ עתידה להבליט יותר ויותר את שתוּף הענינים האלה, אשר פורענויותיה המדיניות והכלכליות של השעה מאפילות עדיין עליו.
ב 🔗
עם כל החשיבות הגדולה והמכריעה, שיש בשעה זו לשאלות הכלכלה והפוליטיקה שלנו, שהן עיקר שאלת קיומנו ועתידנו בארץ־ישראל, ברור הדבר, שהקונגרס השלשה־עשר יטפּל הרבה, – אולי יותר מדי, להפסדן של אותן השאלות העיקריות, – בעניני ההסתדרות. השאלה ההסתדרותית העיקרית, המעוררת את כל הלבבות ושהעסיקה הרבה גם את הועד־הפועל באספתו האחרונה בברלין, היא שאלת ביאת־כחו הפוליטית של עם ישראל, או של ההסתדרות הציונית, כלפי ממשלת ארץ־ישראל, או, לפי הטרמינולוגיה הרשמית של המנדט, שאלת “הסוכנות היהודית”.
מי יהיו חברי ה“סוכנות” הזאת: באי־כחה של ההסתדרות הציונית, ההנהלה המרכזית שלה (או אוֹרגן מיוחד של זו), שהיא היא, לפי עצם אָפיה ויפוי־כחה ולפי הסעיף הרביעי של המנדט, “הסוכנות היהודית”, או יש לשתף גם אנשים העומדים מחוץ להסתדרות הציונית ולספירת השפּעתה בתפקיד חשוב ורב־אחריות זה?
שאלה זו התעוררה לא בתוקף גדולה הטבעי של עבודתנו ואחריותנו, היא לא באה מפני התרבות הכחות ולשם התרבות הכחות; היא התעוררה מפני חולשתנו וכשלון כחנו. וכאן עיקר חשיבותה הפּרינציפיונית של שאלה זו; כאן מקור התקלה והסכנה שבה.
מעט ודל העם אשר אתנו, וגדולים ועצומים התפקידים המוטלים עלינו, – גדולים עד כדי מידות אימה ויאוּש. טבעי הוא הדבר, שאנו נושאים עין לעזרה מן החוץ, שאנו מחכים לאחים קרובים ורחוקים, שיבואו להשתתף במפעלנו. ואולם יש גם סכנה גדולה בשאיפה טבעית ומוצדקת זו. מתוֹך הנסיון אנו יודעים, כי יש אשר מתוֹך השאיפה העצומה לשתף את האחרים במפעלנו, אנו נוטים להפריז מצד אחד על ערך עזרתם ומדת־יכלתם של אלה, ולמעט מצד אחר את ערך כוחותינו אנו, את דמותנו העצמית ואת עצם מהותו של מפעלנו. יש שאנו נושאים עין לאחים, העומדים מחוץ למחנה, ואנו מעלימים עין מן החצאיות והרפיפות, שדבקה בהם ובהשקפותיהם והמטביעה בהכרח את חותמה, חותם כשלון ורפיון פנימי, על מעשיהם ופעולותיהם – עד כמה שישנם לאלה. שוכחים אנו כלל גדול: כי תנועה הנובעת מהשקפת עולם לאוּמית אי־אפשר לה שתפקיד את גורלה בידי אנשים, שאינם מודים בעיקר השקפה זו; אנו שוכחים, כי במקום שאין הפּרספּקטיבה ההיסטורית של תקות־התחיה, במקום שאין יעודים לאומיים ואין הודאה גמורה בעתיד הלאומי, שם אין עבודה לאומית, אין אותה ההתאמצות “השגעונית”, שבאה לשדד מערכותיה של אומה, לחדש את יסודות חייה ולהכריע את כף־המאזנים ההיסטורית שלה.
תזכר, לדוגמא, “מלחמת הלשונות” שלנו בארץ־ישראל, אותה תקלה גדולה, שהגיעה לנו על אשר נואלנו למסור עיקר גדול של עבודת־התחיה בידי אנשים, שאינם מודים בעיקר תחיתנו הלאומית.
מי שיודע ללמוד מן הנסיון יודע ומכיר אמת פשוטה זו: עצם עבודת הבנין בארץ־ישראל אינה אמנם “פּריבילגיה” שלנו, להוציא כל מי שאינו מודה בדרכינו ובמטרותינו; אבל אנו בעליה של עבודה זו, אנו שופכים עליה מרוחנו, מטביעים בה את חותמנו ומכוונים אותה למטרתנו. ודאי: “הצורך לעשות דבר־מה לטובת ארץ־ישראל” הגיע כבר גם ללבותיהם של יהודים, המתנגדים לציונות ולמטרתה האחרונה, התחיה הלאומית השלימה. תקוה לאומית כמוסה, שכל ערמות האפר של הגלות והטמיעה אינן יכולות להחניקה לגמרי, רועדת במעמקי נשמתו של כל אדם מישראל ומביאה אותו לפעמים לעשות רצונה שלא מדעת. ההסתדרות הציונית תדע, צריכה לדעת, להשתמש בנטיות כמוסות אלה; את גורלה אין היא רשאית להפקיד בידן. כל אדם מישראל כשר לעבודת־ציון, אבל ההגמוניה של העבודה הזאת לנו היא, לציונים ולהסתדרות.
הגויים בפשטותם ובחוש־המציאות הבריא שלהם הבינו דבר זה יותר משאנו עצמנו מבינים אותו. כשהיה להם צורך לאדריסה של היהדות הלאומית, של עם ישראל המלוכד לכוּד לאומי והעומד למלא תפקידים לאומיים, פנו, או נענו, להסתדרות הציונית. הם לא חקרו ולא דרשו, מי ומי העומדים בתוֹך המחנה ומי ומי העומדים מחוץ למחנה. הם לא שאלו ל“פירמות” אחרות שבישראל ולא נמלכו בהן, מפני שהבינו את הדבר הפשוט, כי הריפּריזנטציה הלאומית הטבעית של אומה היא – אותם החוגים, הממלאים את התפקידים הלאומיים ושעבודת הבנין הלאומי מוטלת עליהם. המנדט מטעם חבר־הלאומים ושעבודת הבנין הלאומי מוטל עליהם. המנדט מטעם חבר־הלאומים קובע, כי ההסתדרות הציונית תשמש, כל זמן שממשלת־המנדט תמצא אותה כשרה לכך, “סוכנות יהודית” בכל הענינים הנוגעים לבנין הבית הלאומי לישראל ולהתפּתחותה הכלכלית של הארץ. ואנו – אנו מוכנים לוותר על הכבוד הגדול ועל האחריות הגדולה, ואנו מחזרים על פתחי “נוטבלים”: קצינים תהיו לנו, רק יקרא שמכם עלינו…
כל הנטיה הזאת: להתכווץ ולהצטמצם ולמסור את ההגה לאחרים, נטיה שאין לה יסוד לא באינטרסים הממשיים של עבודת הבנין, לא במסרתה של התנועה ולא בחוקתה של ההסתדרות, אינה אלא פרי חולשה ורפיון־ידים. ואולם מתוֹך חולשה ורפיון ידים אין עושים פוליטיקה של אומה.
ודאי שעלינו להשתדל להרחיב את הגבולות ולפתוח פתח לכל אדם מישראל, הרוצה למצוא את הדרך אלינו. ואולם יש גבול להרחבה זו: תכנית באזל. תכנית זו, שעליה עומד עיקר המנדט ו“הבית הלאומי”, היא המסגרת הרחבה והמוצקה עם זה, שאותה אין לפרק, אם אין אנו רוצים להפריח את נשמתה של הסתדרותנו.
ודאי שעלינו לעשות את כל אשר בידנו, כדי לשתף אנשים חדשים, באי־כח חוגים חדשים, בעבודתנו ובאחריותה. ואולם יש דרך אחת לכך: יפוי־כח מידי הצבור העברי. קונגרס יהודי כללי, שיקרא על יסודות עממיים רחבים, – זוהי האינסטנציה הלאומית היחידה, הזכאית להעשות שותפת לנו באחריות לבנין הארץ ובביאת־הכח הפוליטית כלפּי ממשלת־הארץ. אנו יכולים לסמוך על הרגש הלאומי הטבעי של המוני־העם, אשר ישלחו את שליחיהם לקונגרס היהודי הכללי, כי ימצאו את הדרך הנכונה; ואין אנו יכולים לסמוך על הרגש הלאומי הטבעי – של אצילי בני־ישראל. כל עוד לא נוצר הקונגרס היהודי הכללי ואין לעם ישראל רפּרזנטציה פוליטית אחרת אלא ההסתדרות הציונית, אין הסתדרות זו רשאית להסתלק מאחריותה או למסור חלק ממה ל“נוטאבלים” יחידים.
ואין גם תכלית מעשית לדבר. האנשים החשובים האלה, אשר לא כאבו את מכאובינו ולא נשאו בסבלנו בעשרות שנות ההתלבטות וחבלי־יצירה, לא יתנו ולא יכניסו לנו כלום, זולתי את רוח־הנכר והקרירות, שודאי לא יצלח לכח מניע לתנועת־עם. את האמצעים הדרושים למפעלנו הענקי לא יתנו לנו במחיר הכבוד שננחילם – גם את זה כבר היינו יכולים לדעת מן הנסיון, ־ ועצותיהם ודעותיהם יהיו לנו כנחושתים כבדות להצר את צעדינו. הנטיה הנפשית־האישית לתרבות זרה והסכנה של מעוּט הדמוּת העצמית הלאומית, הכרוּכה בה, אל תהא קלה בעינינו. מנהיגים שיבואו אלינו היום מעוֹלם זר יטביעו חוֹתם זר בתנועתנו, לכל־הפּחות כלפּי־חוץ. רוח הנכר התרבותי יעשה במדת־מה להתנכרות פוליטית.
אין מקום לשותפות בלי חובות שוות ואחריוּת משותפת. אין להניח, שחברי הסוכנות יהיו בחלקם שליחים נבחרים ואחראים של הקונגרס הציוני, ובחלקם “נוטאבלים” בלתי אחראיים, שזכותם האישית, או זכות חברות של צדקה, מסייעתם.
ומכאן גם מסקנא טבעית בנוגע לשאלת מקומה של הסוכנות, שאף בה מתחבטים הרבה בזמן האחרון. הנטיה לשתף את הנוטאבלים בסוכנות מתעה גם בנידון זה רבים מאתנו מן הדרך הנכונה. שכן ברוּר הדבר, כי ה“נוטאבלים” לא יתישבו בירושלים, כדי לעבוד בה את עבודת עמם, וסוכנות יהודית, שהם יהיו שותפים לה, מושבה יהיה ממילא בלונדון ולא בירושלים, והיא תשלח לנו משם באי־כח שלה, פּקידים או מתנדבים, שיעבדו בצדה של ההנהלה הציונית (אם לא כנגדה). אין צורך לומר, שסדר־עבודה כזה אין לו לא יסוד קוֹנסטיטוּציוֹני ולא יסוד מעשי. סעיף ד' של המנדט אומר בפירוש בלשונו הרשמית: “סוכנות יהודית תוּכר כמוסד צבורי במטרה ליעץ ולעבוד עבודה משותפת עם ממשלת ארץ־ישראל באלה הענינים הכלכליים, הסוציאלים והאחרים, הנוגעים להקמת הבית הלאומי היהודי ולאינטרסים של האוכלסין היהודים בארץ־ישראל”. היש צורך להטעים, כי “עבודה משותפת עם ממשלת ארץ־ישראל” אפשרית רק בארץ־ישראל עצמה?
מרכז עבודתנו הפוליטית צריך להיות מעכשיו בירושלים ולא בלונדון. בלונדון אנו זקוקים לבא־כח בעל־כשרון, שיעמוד על משמר האינטרסים שלנו לגבי הממשלה המרכזית. ואולם לא הפוליטיקה הגבוהה הלונדונית היא לנו עיקר בשעה זו, אלא הפוליטיקה המעשית הצנועה, הירושלמית, עבודה עקשנית ומתמדת לשם ביצור עמדותינו הכלכליות והתרבותיות בארץ, לשם הצטברות האנרגיה הלאומית־המדינית גרגיר אחרי גרגיר בארץ ביתנו הלאומי.
“סוכנות יהודית” מעוֹר אחד, האחראית בפני העם, בפני מוסדות נבחרים שלו, וירושלים כמקום מושבה של סוכנות זו – תהא דרישתם של כל אותם מאתנו, היודעים להסתכל בעין פקוּחה אל המציאות ושלא נתפסו לפוליטיקה של יאוּש.
ג 🔗
אם בשעה זו כל הלבבות פונים לשאלה אחת מן השאלות ההסתדרותיות, לשאלת “הסוכנות־היהודית”, הרי מבחינה פּרינציפּיונית אין שאלה זו אלא פרט אחד מן השאלה העיקרית בדבר יסודות הבנין ההסתדרותי שלנו.
הרגשה אחת משותפת לרבים בנידון זה: היסודות האלה נתונים בשעה זו בסימן השאלה. ההסתדרות פסקה מלהיות הבטוי הנאמן והמתאים לתנועה. אין היא הצורה האוֹרגנית, המאַחדת את האיברים הבודדים אחדות פנימית וטבעית לשם תפקיד־חיים משותף, אלא היא מנגנון מלאכותי, יצירה מיכנית כבדת־תנועה ונטולת־חיים. דומה שהוזנחו או נתערערו היסודות החיוּניים של ההסתדרות, יסודותיה הלאומיים־העממיים, ולא נשארה אלא מכונה מתה.
ואין אחריות הדברים, כפי שרבים נוטים לחשוב, על המנהיגים לבד. נטיתם של אלה לזלזל בעיקרים העממיים של ההסתדרות אינה הסבה לירידתה של זו אלא היא אחת מתוצאותיה. הסבות רבות ומורכבות, והן כרוכות בחליפות ובתמוּרות, שהגיעו לחיי העם במשך שנות המלחמה והמהפּכה. הריסותיהן הרוחניות של שנות החירוּם והפורענויות הגדולות אינן פחותות מהריסותיהן החמריות, וכמוהן מצריכות אף הן עבודת בנין קשה וממושכת, עבודת חנוּך עקשנית ומתמדת במשך הרבה שנים, כדי להשיב לאיברים המדוּלדלים והמרוסקים את חיוֹתם ואַחדוּתם האוֹרגנית. הפּרובלימה של ההסתדרות היא בעצם פּרובלימה של חנוך. מסופקני אם יעמוד הקונגרס על דבר זה. אין בנו עוד כח וסבלנות לדרכים ארוכות. השעה דוחקת, העם דוחק, הארץ דוחקת. הדרך הארוכה־ארוכה של כנוּס הכחות הלאומיים בגולה, של הצטברות האנרגיה הלאומית טפה אחרי טפה בכל ענפי החיים, רחוקה עכשיו מאתנו יותר מאשר בכל זמן אחר. “רחוק רחוק מאד מאתנו החוף, אשר אליו נשא את נפשנו, אך לעם נודד זה אלפי־שנה גם הדרך היותר רחוקה לא תוכל להיות ארוכה ביותר” – מי מאתנו מסוגל עוד להחיות בשעה טרופה זו על אותה אמת גדולה של פינסקר? מודים אנו בה הודאת־פה ורחוֹקה היא מלבנו. תמה אני, אם ימצאו לנו דרכים אחרות, קצרות יותר. ואולם נראים הדברים, שעוד הרבה זעזועים ולבטים יעברו עלינו, עד שרצון־הקיוּם ישוב וידריכנו באותה דרך ארוכה, דרך חנוּך־העם.
בשעה זו, במצב זה ובהלך־רוח זה, אין בידי הקונגרס לחדש את ההסתדרות מיסודה, אבל יש בידו לשפר את צורתה ולסתום פּרצות שלה בגבולות הקיים. ועל אחת הפּרצות האלה אני רוצה לעמוד כאן. אני מתכוון ליחסי גומלים שבין ההסתדרות והמפלגות. התפּתחותה של התנועה הביאה אתה את הפּרוצס הטבעי של התפלגות פּנימית לפי הנטיות וההשקפות השונות. על עצם הפּרוצס הזה ודאי אין לערער, משום שאין טוענים כנגד הכרח־טבע. עם גדולה הטבעי של תנועה חיה הולכים וגדלים גם צרכיה ותפקידיה, והתפקידים יוצרים לעצמם אוֹרגנים. משל למה הדבר דומה? לפרוצס של פילוג־איברים בתוֹך האורגניזם החי. משפסקה הציונות להיות חזון־לב סתום, הפורח במרומי רקיע, משהגיעו ימי המעשה לתנועה, ימי העבודה הממשית בארץ־ישראל, מיד התפלג המחנה, שהיה מאוחד מתחילתו בשאיפה הכללית הסתומה, לפי ההשקפות השונות על דרכי־העבודה ויעודיה. ואולם כאן הגדשנו קצת את הסאָה ונכשלנו, כדרכנו, בקיצוניות. התפלגות החלקים הפריחה את נשמתו של הכלל. במקום פלוג־אברים בתוֹך אורגניזם חי אחד, יצאו חוליות־חוליות, שאינן מצטרפות לחטיבה אחת. המפלגות לא באו למלא כל אחת תפקיד־חיים שלה בגבולותיה של כללות התנועה ובשליחותה, אלא הן חלקו ביניהן, כביכול, את ירושתה של ההסתדרות ולא השאירו לה אלא שם שנתרוקן מתכנו. ההסתדרות אינה עוד אורגניזם, והמפלגות אינם עוד אורגנים שלה. ההסתדרות אינה בימינו אלא סכום פשוט של המפלגות והפידירציות, החיות כל אחת את חייה המיוחדים לה. והגיעו הדברים לידי כך, שאָפיה והתפּתחותה של כל אחת מן המפלגות מותנים לפעמים הרבה יותר על־ידי שכנותה ויחסיה אל כחות צבוריים אחרים, העומדים מחוץ להסתדרות ואף שוטמים אותה, משהם מותנים על־ידי יחסיה אל ההסתדרות או על־ידי אינטרסים חיוּניים של זו. היחס הרופף והחיצוני אל ההסתדרות הכללית לא יכול למנוע את “פועלי־ציוֹן”, למשל, מנטית ההתפּתחות כלפי השכנים משמאל, עד שבמשך הזמן עזב חלק גדול מהם לגמרי את ההסתדרות, התחיל נלחם בקונגרס ובעיקר שיתוף־העבודה ועבר סוף־סוף אל מחנה אויביה של התנועה. ופּרוצס זה של התפלגות וקריעה גמורה, המוסיפה והולכת בדרך האוֹריינטציה כלפּי השמאל הקיצוני, אויב התנועה, אנו מוצאים במדת־מה עד היום בחוגים השמאליים שלנו. והאגף הימני שלנו – התפּתחותו מוגדרת על־ידי הנטיה אל הקוטב השני, על ידי האוריינטציה כלפּי אויבי־התנועה מימין. הלואי שאתבדה: חוששני שבשעה ש“אגודת־ישראל” תשכיל לעשות ל“מזרחי” וותורים כל שהם, בשעה שאך יחדלו באותו מחנה הבגידה הגסה והנטיה הבולטת ביותר לפורר, להפריד ולהכות את בית־ישראל לרסיסים, ־ אותה שעה לא יכבד לחלק מחברי ה“מזרחי” לנתק את הקשר המקשרו להסתדרות הציונית ולפנות לשכניו מימין…
זהו במדת־מה פרי ההתפּתחות המופרזת של העיקר המפלגתי בתוֹך התנועה הכללית. במקום האבטונומיה של המפלגות, – דרישה טבעית מצד עצמה – באה האבטרקיה שלהן, אם מותר להשתמש במלה זו, הרשות העצמית הגמורה, המספקת לעצמה, אינה זקוקה לאחרים ואינה קשורה במי־שהוא. ובתוך המפלגות עצמן הלב נתון פחות לצרכי הכלל, לתעודות העליונות המשותפות לכולן, משהוא נתון לאותה רשות עצמית שלהן. כל אחת מן המפלגות מקנאה וחרדה לכבודה ולכחה היא, ולפיכך מתבלטים יותר הנגוּדים וההבדלים שביניהן, משמתבלטות השאיפה המשותפת והתכלית העליונה. היסוד המפלגתי בולע את היסוד הלאומי־הכללי שבעבודתן. יש מפלגות בקרבנו, שעיקר ה“פוליטיקה” שלהן הוא לא שאיפה והתאַמצות ליצור ברוחן, אלא מלחמה ל“כח” ולהשפּעה כלפי־חוץ.
את פריה של התפּתחות זו אנו רואים גם במוסד העליון של הסתדרותנו ותנועתנו, בקונגרס. הקונגרסים שלנו חדלו בשנים האחרונות להיות במה לאישים, למנהיגים של התנועה הכללית, השופכים עליה מרוחם ומטביעים בה את חותמם על־ידי במה זו. כיום אין עוד מקום בקונגרס להשפּעה וליצירה של יחיד, ולוא יהא גדול וחכם כהימן וכדרדע. הקונגרס אינו עוד עכשיו אלא מקום־פגישה לכחות קבוציים מאורגנים, שתכניתם מוכנת ורצונם ברור מראש. הקונגרס אין לו אלא לשים את הגושפנקא שלו על מה שהחליטו תחילה המפלגות והפידירציות, לעשות את החשבון המיכני של “כמה בעד וכמה כנגד” וליתן לדברים את האופי הדיקורטיבי של מראית־עין ופומביות נהדרה.
ודאי שיש גם מקצת מן הטוב בדבר. ודאי שבעצם טובה התנגשות של כחות ורצונות קבוציים מאורגנים מהתנגשות של רצונות יחידים, שיש בה גם מסכנת הארעיות והמקריות. ואולם אם הקונגרס אינו אלא צירוף מיכני של רצונות קבוציים חלקיים ואין בו משום יצירת הרצון העליון, המאַחד והמכלל, של האומה, הרי ניטלה ממנו עטרת תפארתו הראשונה ואין כחו יפה לעורר תנועה ולהפעיל המונים.
והתפּתחות מופרזת זו של היסוד המפלגתי – שעל־כל־פנים יש לו יסוד ממשי – הביאה גם לתגבורת של כל מיני נטיות סיפּרטיסטיות, אף במקום שאין להן לאלה שום טעם ושום יסוד. כבר הגענו לידי כך, שאף הקבוצים הארציים שלנו, ה“לנדסמנשפטים” של הקונגרס, עד כמה שלא נטמעו בין המפלגות, באים והחלטות מסוימות בידם, שהם מטילים אותן חובה על חבריהם. הנה שמענו, שציוני אמריקה החליטו מה שהחליטו ברוב דעות בועידתם בבלטימור ביחס לסדור ענינינו לעתיד, והחלטות אלה הן חובה לכל צירי אמריקה בקונגרס הקרוב, באופן שהללו יבואו לקארלסבד מוכנים להצבעה, ושום נימוקים והוכחות והסברות לא יכלו להעבירם על דעתם, ולא עוד אלא שבכח הכסף אשר להם יוכלו גם להטיל את רצונם על הקונגרס בעל־כרחו…
הגיעה השעה להשיב להסתדרות הכללית לכל־הפּחות חלק מנחלתה ומהשפּעתה, שהמפלגות נטלו ממנה שלא כדין. הגיעה השעה לשוב ולבנות את ההסתדרות על יסודות אורגניים של תפקידי־חיים מיוחדים ונשמת־חיים אחת מכללת ומאַחדת. אולי כדאי להתחיל בריפורמות חיצוניות, כגון חידוש השקל הציוני, הכללי האחד, ויהא חובה על כל מי שאינו פורש מן הקונגרס, באופן שהמפלגות יבחרו את ציריהן לקונגרס על יסודות כלליים ועל־פי רשימות מיוחדות להן, בהסכם לעיקר הבחירות היחסיות. וראוי גם לתקן את סדר־העבודה של הקונגרס, באופן שגם הציר היחיד, שאינו נשבע לאמת מפלגתית מסוימת ואינו מודה גם בחכמתם העליונה של ה“לנדסמנשפטים”, יוכל להשפּיע, עד מקום שכחו וערכו האמתי מגיעים.
אין לקפח את זכותן של המפלגות לעבוד כרוחן וכרצונן ולהשפּיע על הענינים הכלליים במדה המתאימה לכחן הממשי. טעות היא בידי החולקים על עיקר זכותן של המפלגות להשתתף על־ידי באי־כחן בהנהלה. ואולם אילו היתה הסתדרותנו בנויה באמת על יסודות של אבטונומיה טבעית ובריאה לכל זרם וזרם, היינו מוצאים גם בנידון זה את המדה הנכונה והיינו יודעים ליתן לכל נטיה ומפלגה להשפּיע על מהלך־הענינים הכללי, בלי לקיים את ניגודי ההתפלגות האידיאולוגית גם בתוֹך האוֹרגן הפועל העליון, שלפי כל מהותו הוא צריך להיות מצומצם בגבולות התפקידים המעשיים ולקבל את הדירקטיבות הכלליות שלו מאוֹרגן אחר, אשר לו ההחלטה וההשגחה העליונה.
הגיעה השעה להרחיק את הגידולים המופרזים של פּרוֹצס ההתפלגות ולחזק את כחו של יסוד האינטגרציה ולכוד הכחות לשם היצירה החיובית.
(“הארץ”, יוני, 1923).
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.