על־פי סטינוגרמה של הרצאה (מקוצר)

 

א    🔗

…בדרך כלל אפשר להבחין ארבע נטיות או ארבעה זרמים בתפיסת עצם מהותה של הציונות. הציונות הפוליטית אומרת, או ביתר דיוּק, היתה אומרת, שכן התקופה של ציונות פוליטית טהורה עברה לבלי שוב: גאולת־ישראל תבוא על־ידי פעולה פוליטית. ההנחה היסודית שלה היתה: אסונו של עם ישראל הוא, שאין לו חיים פוליטיים משלו. אנו צריכים לחדש את חיינו הפוליטיים, ליצור את התנאים הפוליטיים, שיכשירו את המומנט של קבלת הארץ לרשותנו. לשם כך יש צורך לארגן את העם, ליצור את המכשירים הפיננסיים, שישמשו להשגת הסכמתה של טורקיה ושל הגורמים הבינלאומיים לשאיפתה של הציונות. ההסתדרות הציונית, בעזרת מכשיריה הכספיים, תקבל את ה“צ’רטר”. ובזה יגמר בעצם תפקידה של הציונות ויתחיל עצם הפּרוֹצס של ההגשמה, שיבוא מאליו, על־ידי עלית יהודים אל הארץ וישוּבה.

כנגדה אנו מוצאים עוד בראשית התפּתחות האידיאולוגיה הציונית את הציונות הרוּחנית מיסודו של אחד־העם, המעמידה את יסוד הציונות, את כל עיקרה של התחיה, על תחית־הרוח, על הכשרת הלבבות, על החנוּך הלאומי. אחד־העם הגדיר בשעתו את דרך תנועתנו הלאומית כהתרכזות האומה בציון דרך התרכזות רוּח האומה בחבת־ציון.

ויש עוד זרם ציוני אחר, הציונים הדתיים, – בימינו המזרחי, – האומרים: תחיה פירושה קודם־כל תחית הדת, תחית המסורת, תחית היצירה הדתית והמוסרית של עם ישראל, תחית אוצרות הרוח הגדולים, אשר עשו אותנו לעם סגולה בעולם.

ויש גם הציונות של מבקשי תיקון העולם, אלה הסבורים, שעיקר ענינה של התחיה הוא תיקון האדם, יצירת חברה חדשה, משטר סוציאלי חדש, משטר של צדק, של עבודה ושויון.

מה היתה עמדתו של אותו הגוש הגדול של ציונים, שהיו קוראים להם לפנים “ציונים סתם” ועכשיו קוראים להם “ציונים כלליים”, – לגבי הפּרוצס הזה של דיפרנציאציה? אותו הקהל הגדול של ציונים סתם לא יכלו לזהות את עצמם עם אחד הזרמים האלה, לא יכלו להעמיד את ענינה ועתידה של הציונות על דוקטרינה אחת מסוּימת, על שיטה כלכלית או רוחנית־דתית אחת מסוּימת. אבל היו אפשריים שני יחסים. הציונות הכללית היתה יכולה להתיחס לכל הזרמים השונים האלה יחס של הכלל אל הפּרט, יחס חיוּבי, יחס של סינתיזה ומזיגה. היא היתה יכולה לראות את עצמה כיסוד המאַחד ומלכד לכל הכחות והגורמים, החיים ופועלים בתנועה; היא היתה יכולה לומר “הן” לכל הגורמים החיוּביים ולכל הנטיות החיוביות שבציונות לכל זרמיה. עם זה היתה יכולה, כמובן, להלחם בנטיות קיצוניות, בחד־צדדיות של הזרמים האלה. מתוך יחס כזה אפשר היה לה לציונות הכללית להשפּיע השפּעה חיוּבית לטובת הערכים החיוביים שבכל זרם וזרם וכנגד הנטיות של סיפארטיזם, כנגד מגמות קבוציות חלקיות, שנמצאות בסתירה לאינטרסים הכלליים של התנועה.

אבל עם התפּתחות הענינים תפסה הציונות הכללית עמדה אחרת לשאר ענפי התנועה, – עמדה של שלילה. וזו היתה טעות יסודית, טעות כפולה. ראשית היתה כאן הבנה מוטעית בעצם מהותה של הציונות הכללית. הציונות הכללית, פירושה ציונות כוללת־חיוּבית ולא ציונות שלילית אכסקלוזיבית. והיתה זו גם טעות טכסיסית. מתוך־כך נתרוקנה הציונות הכללית מתכנים חיוביים חיוניים והעמידה את עצמה על סימן השלילה, כלומר: ציונות שאינה תלויה לא באידיאלים רוחניים־דתיים ולא באידיאלים חברתיים. והשלילה אינה מספיקה: מן השלילה לא תמלא הנפש. דבר זה גרם לכך, שהנוער התרחק מאתנו. בתנועת־הנוער, בתנועת־החלוץ אין אנו מוצאים את הציונות הכללית במדה מספיקה, ובינתים, אגב עצם הפרוצס של הגשמת המפעל בארץ־ישראל, באה התפלגות גם בתוך המחנה הזה עצמו של הציונים הכלליים. מתוך נגודי האינטרסים הממשיים במפעל באה ההתפלגות הזאת. חלק מן הציונים הכלליים שכחו את תורתם הראשונה על ציונות עממית, על ציונות שאינה מפלגתית ואין לה אינטרסים מפלגתיים או מעמדיים מסוימים, והתחילו מזהים את עצמם עם מעמד אחד מסוים, התחילו לראות את עצמם כנושאי האידיאולוגיה והאינטרסים של המעמד הזה. זו היתה דרכה של התאחדות האזרחים הלאומיים. חלק אחר של הציונים הכלליים תפסו לכאורה, כשזכינו למלחמת־מעמדות בארץ, עמדה נייטרלית ומתנגדת לעצם מלחמת־המעמדות. אבל זה היה רק להלכה. למעשה תפסו עמדה מעמדית־ימנית או עמדה בלתי ברורה ובלתי בטוחה, אפילו בשעה שעיקרים ציוניים גדולים, כעיקר העבודה העברית, נפגעו אגב מלחמת־המעמדות. ודבר זה, שיש בו בעצם התכחשות ליסוד, לעצם מהותה של הציונות הכללית, הביא להתפלגות חדשה. נוצרה התאחדות הציונים הדמוקרטיים, שכתבה על דגלה את העבודה המשותפת של כל הכחות והיסודות השונים, החיים באומה והפועלים בתנועה.

אבל התפלגות זו לא הביאה תועלת מרובה לציונות הכללית ולא חיזקה את כחה. דומה היה, שהציונות הכללית נחלשה כבר בכל אגפיה וזרמיה ולא היה בה עוד כח למלחמה אידיאולוגית מפרה, למלחמה הפורצת וכובשת דרכים חדשות למחשבה ולמעשה. ולא ארכו הימים והורגש שוב הצורך באחוּד המחנה.

באו ימי הדמים של אב תרפ"ט, ולאור המאורעות ההם נראה לנו כל הענין הזה של התפלגות פנימית כדבר שאין לו טעם ואין לו יסוד. ברור היה לכולנו, כי לעומת הסכנה המשותפת והאויב המשותף אין מקום להתפלגות בשל חלוקי־דעות או בשל נגודי אינטרסים. היה אינטרס אחד משותף לכולנו, – הגנה על קיומנו ועתידנו בפני אויב ומתנקש, הגנה על עמדות וביצוּר עמדות. אותה שעה התאַחדו שוב הזרמים השונים שבציונות הכללית לצבור אחד. שעת המבחן השכיחה את חלוקי־הדעות. נגוּדי המעמדות טושטשו. כזה היה אותה שעה המצב בארץ בכלל. בענין העבודה העברית בא שנוי גדול לטובה. נשתנו לטובה גם היחסים בין הפועלים ובין נותני העבודה, ונראה היה, כאילו הנגוּדים האלה נשכחו לגמרי.

אבל הנגודים רק טושטשו ולא בטלו למעשה. טשטוש זה לא הביא תועלת לציונות הכללית. עם הטשטוש המלאכותי של חלוקי הדעות טושטשו גם פניה של הציונות הכללית. היא לא תפסה עמדה ברורה ובהירה בעניני השעה, לא גילתה כשרון־המעשה, לא גילתה כח יצירה, כפי שהשעה היתה מחייבת. אנו צריכים לאומץ־רוח אזרחי כדי להודות על כשלונות וחטאים שלנו. ברגע הראשון לאחר מאורעות הדמים גילה הישוב כולו אינסטינקט בריא של עם, היודע להלחם לקיומו ולעתידו. העמדה הכללית של הישוב בימים ההם היתה זו: אנו ממקומנו לא נזוז, כל ההתנקשויות, כל מעשי הרצח והדמים לא יוכלו לנו ולא יניאו אותנו מדרכנו. זו היתה עמדת הכבוד והגבוּרה, שלא תשכח לישוב, העמדה שתזהיר באור יקרות בתולדות הישוב ובתולדות הציונות. אבל לא ארכו הימים ובאה תקופה של רפיוֹן ידים, של מבוכה, של התפרקות ושבירת הכלים. הציונים הכלליים לא עמדו בימים ההם על הגובה הראוי, לא ידעו להעמיד עליהם מצוות־עשה שהזמן גרמן.

אין אני בא להאשים את מי שהוא. הרבה גרם למבוכה המצב הפוליטי הקשה. כולנו, כל עם ישראל כולו, היה נתון במערכה כבדה לשם היסודות הפוליטיים לקיומנו בארץ, שנמצאו בסכנה. ודבר טבעי הוא, שהישוב בארץ העומד בשורות הראשונות במערכה, הרגיש יותר מאחרים את כל גדלה והיקפה של הסכנה. ומכאן אותה ההתעוררות הפוליטית הרבה, שתקפה את הישוב בימים האלה וגרמה לו גם שגיאות מרובות.

בטעות עיקרית אחת נכשלנו בימים האלה. דומה כאילו שכחנו את התורה היסודית של הציונות, את תורת האבטואמנסיפּציה, אשר למדתנו, שגורלנו ועתידנו תלויים בסופו של דבר לא בכחות־חוץ, אלא בכחותינו אנו; כי אם נדע להתגבר בכח הרצון היוצר על המכשולים שבדרכנו, לא יוכל לנו שום אויב. את התורה הזאת שכחנו למעשה, אם־כי לכאורה אנו מודים בה הודאת־פה ולפעמים אנו חוזרים על נוסחאותיה מן השפה ולחוץ. גם אנו, הציונים הכלליים, נגררנו אחרי הלך הרוח, ששרר בשוק, גם בנו היתה ההיפרטרופיה של האינטרס הפוליטי, הפראזה הפוליטית, שאין בכחה ליצור יתוש. שכחנו את תורתנו אנו, התחלנו לחזור על סיסמאות של אחרים, על הסיסמאות של הריביזיוניסטים, שהתריעו בכל העולם: הכל אָבד, אי אפשר להמשיך את המפעל, אין תקוה ואין תועלת במעשינו במצב זה. גם אנו נגררנו אחרי הפסיכוזה הכללית, גם אנו הוספנו מבוכה על מבוכה, הגדלנו את הפּאניקה וזרענו אי־אמוּן בתוך הגולה. במקום להעיד על האמת הציונית הגדולה, על ה“ואף־על־פי־כן” שלנו, במקום להוכיח, שבכל התנאים ובכל המצבים לא נזוז ממקומנו; במקום לצאת אל העם, לקרוא לכל כח חי ופועל בתוך עם ישראל לבוא ולעשות מה שאפשר לעשות אף בתנאים האלה – שכן גם אחרי כל הפגעים וההתנקשויות עוד לא חשכו עלינו כאן המאורות, עדיין יש אפשרות להמוני יהודים לעלות אל הארץ ולבנות בה להם לעצמם ולזרעם אחריהם חיי עבודה וכבוד, ואנו הלא ידענו, שדוקא מתוך עבודה שיטתית, מתוך חזוק־עמדות ורבוי־עמדות יתחזק גם כחנו הפוליטי – במקום להכריז על התורה הציונית הפשוטה הזאת, נגררנו גם אנו אחרי הלך־הרוח הדיפיטיסטי, שגרם למבוכה גדולה בגולה, שסייע להחליש את האמונה הציונית ואת הרצון הציוני בגולה. יש ריזוננסה בגולה לכל מה שאומרים ועושים בארץ־ישראל.

זו היתה טעותה הגדולה של הציונות הכללית בארץ־ישראל בימים הקשים האלה. פעולתה המעשית היתה מעטה מאד. הציונים הכלליים לא עשו כלום ולא השפּיעו לביצור עמדותינו הכלכליות בארץ בימי המבחן האלה, לא עשו כלום לשם עזרה הדדית של הישוב, לשם תוצרת־הארץ; לא עשו כלום בעניני העבודה, לגייס אפשרויות של עבודה שישנן בארץ, להשליט את עיקר העבודה העברית, לדאוג ליחסי עבודה, לעיקר הרגולציה הלאומית בעניני העבודה, ליצירת חוקת־עבודה של הישוב, להמנע מסכסוכים ומזעזועים, שסכנתם גדולה ביחוד בימים האלה.

הציונים הכלליים לא גלו כשרון של יצירה בימים הקשים האלה, לא שמשו דוגמה לפעולה ולאחריות. גם הם עסקו ב“פוליטיקה”, גם הם נתפסו לפסיכוזה של המפלגות האופּוזיציוניות ונגררו אחרי הסיסמאות המפוצצות. ודבר זה התנקם בנו. שכן אם לסיסמאות ריביזיוניסטיות – יפה כחם של הריביזיוניסטים מכחנו אנו. והגיעו הדברים לידי־כך, שבבחירות לאספת־הנבחרים נתגלתה הציונות הכללית, זה הגזע העיקרי של כל האילן הציוני, בחולשתה.

הגיעה השעה שנשוב ונבדוק ביסודות. הקונגרס הקרוב, זו האיטאפה החשובה בגורלה של הציונות בימינו, הוא אולי ההזדמנות הטובה בשביל הציונות הכללית לבקש את דרכה, להתוות לעצמה ולאחרים את הדרכים הציוניות. דוקא עכשיו הגיעה השעה לציונות הכללית להתעודד ולהתעורר. אחת משתי אלה: או שהיא תחדש את נעוריה, תוסיף כח והשפּעה ותשכיל לשוב ולחדש יסודותיה של הציונות כולה, או שתצטרך לרדת מעל הבמה הצבורית שלנו.

 

ב    🔗

יש להתקנא באותם מאתנו, היודעים את הרצפּט הפשוט לרפּא את כל מכותינו הפוליטיות. הדרך היא כל־כך פשוטה וברורה: כל התלאות, כל הפורענויות, כל הזעזועים והכשלונות באו לנו מפני שהיו לנו מנהיגים גרועים, שלא ידעו את השיטה הפוליטית הנכונה, לא ידעו “ללחוץ” כראוי, לדפוק על השולחן. נרחיק את המנהיגים האלה, נעמיד במקומם אנשים חדשים, היודעים את התורה הזאת, הללו יתבעו את ה“משטר הקולוניזציוני”, יתבעו בחזקה כל מה שהתחייבו ליתן לנו, ומשיתבעו – יענו לנו וממילא יבוא הכל על מקומו בשלום. אני מתקנא בבעלי האמונה הפּשוטה והתמימה הזאת – אני אין לי האמונה הזאת. כשאנו רוצים להסביר לעצמנו את הפּרובלימות הפוליטיות של הקונגרס הזה, יש עלינו, קודם כל, חובה גדולה אחת, שכולנו מזלזלים בה. זוהי החובה אשר טן הצרפתי קורא לה כנוּת הירוֹאית. אנו צריכים למדת גבורה של אמת. מן ההכרח שיהא בנו אומץ־רוח להסתכל בפני המציאות כמו שהיא ולהסיק ממנה את המסקנות המעשיות.

כשאנו באים לשאול, מהן תעודותיו הפוליטיות של הקונגרס הי"ז, אנו צריכים ראשית כל לברר לעצמנו, מהי הסיטוּאַציה הפוליטית של השעה. אנו צריכים לברר לעצמנו, מהם הגורמים והכחות הממשיים, המשפּיעים על הענינים הפוליטיים שלנו, מה הם הגורמים והכחות, שאנו יכולים להסתייע בהם במלחמתנו הפוליטית ומה הן לפי זה הדרכים והמיתודות האפשריות במלחמה זו.

שלשה הם הגורמים הפוליטיים החיצוניים שלנו: אנגליה, חבר הלאומים, הערבים. היחסים שבינינו ובין אנגליה עומדים לכאורה על בסיס איתן ומוצק. יש התחיבויות בינלאומיות מפורשות, שאינן משתמעות לשתי פנים, יש חוזים כתובים וחתומים: הכרזת באלפור, המנדט, יש לנו על מה לסמוך, אנו דורשים את קיום ההתחיבויות הבינלאומיות.

כל זה היה טוב מאד, אילו היה העולם עומד על יוריספרודנציה בלבד, אילו היו הענינים הפוליטיים שלנו עומדים רק על ניתוח משפּטי של אותם הדוקומנטים, של הכרזת באלפור והמנדט. ודאי אפשר היה למצוא את המומחים המשפּטיים הגדולים כג’ון סיימון ולורד היילשאם, שנתנו פעם חוות־דעת רצויה בדבר יסודות המנדט; אפשר היה לפסוק הלכות משפּטיות ולדרוש את קיום ההלכות האלה. לצערנו הגדול, פוליטיקה אינה יוריספרודנציה. לא הפורמולות המשפטיות מכריעות, אלא גורמים ממשיים, כחות פוליטיים ממשיים. הגיעה השעה שנבין, שלא די להסתמך על דוקומנטים שבכתב לבד. הדוקומנטים שלנו היו בשעתם פרי סיטואציה פוליטית מסוימת, ובינתים נשתנתה הסיטואציה. היה זמן שראו בנו גורם בינלאומי פוליטי חשוב, שכדאי היה להשתדל לרכוש את הסימפתיה שלו. דבר זה היה ודאי אחד הגורמים להכרזת באלפור. אבל מאז נשתנתה הקוניונקטורה הפוליטית. אין עומדים כיום במלחמת־עולם, ואין מעמידים את הפוליטיקה על המוֹמנט של פרופגנדה לבד. בינתים עלו הערבים לגדולה ולכח. הם נעשו כח פוליטי שמתחשבים אתו, ומתחשבים אתו יותר משמתחשבים אתנו. בינתים באו לעולם איזו נטיות של פאניאיסלאמיזם, אשר הפוליטיקה האנגלית רוצה להסתייע בהן. יש ענינים של ארצות ערב, של הודו. אנו רואים בימינו מגמה חדשה לכאורה, שלמעשה אינה חדשה, אלא שעכשיו עלתה שוב על הפרק: המגמה ליצירת פדרציה ערבית. ומפליא הדבר, ראינו איך שבמשך זמן קצר, במשך ימים מעטים ממש, נשתנתה עמדתה של העתונות הערבית הלאומית הקיצונית בארץ־ישראל, שעוד לפני זמן־מה התיחסה בשלילה גמורה לתכנית זו של הפדרציה הערבית. העתונים האלה ראו מתחילה בתכנית נטיה ואמצעי לחזק את כוחה של אנגליה בארצות ערב. והנה אנו רואים, שאופוזיציה זו נחלשה כבר, ויש הרושם הכללי, שהאוֹריינטציה הזאת כלפי התנועה הלאומית־הערבית, כלפי השאיפה להתאחדות לאומית ערבית יש לה יסוד ויש לה עתיד. כל המומנטים האלה באים בחשבון, והם מכריעים כנגד האות של הכרזת באלפור ושל המנדט. אבל לא רק הקוניונקטורה הפוליטית נשתנתה מימי הכרזת באלפור; נשתנתה ביסודה כל הפוליטיקה הקולוניאלית של האימפּריה הבריטית. עוד לפני עשרות שנים מעטות היתה קיימת באנגליה נטיה של כבוש, היה חי האימפריאליזם, “רצון־הכח” מיסודם של אנשים כביקונספילד וכיוסף צ’מברליין. עכשיו דומה, שאנגליה הגיעה למצב של רויה; האנשים שבעו את הענין הזה של כבוש מושבות. עכשיו גברה נטיה אחרת לגמרי. בועידת האימפריה הבריטית, שנתקיימה לפני שנים מעטות בנשיאותו של באלפור, נתקבלה חוקה חדשה לברית העמים האלה, וחוקה זו אומרת, שכל דומיניון חפשי הוא ועומד ברשות עצמו, עד כדי הרשות להפרד מן הקיסרות הבריטית. אם תמצא היום אחת המושבות, שכדאי לה להפרד מן הקיסרות, לא יצאו עליה למלחמה, כשם שיצאו בשעתם למלחמה בבּוּרים, שאמרו להפרד מאנגליה. אין כיום רוח של כבוש באנגליה. דומה שהעם האנגלי חדל להיות העם הכובש ארצות וחולש על גויים. הנטיה הכללית היא עכשיו לקיים מה שיש לא בכח החרב, אלא על־ידי הסכמים, על־ידי הנחות וּויתורים. כולנו יודעים את דרכה של הפוליטיקה האנגלית בשנים האחרונות במצרים, בעיראק ואף בהודו. הנטיה היא לקיים את שארית השלטון, את שארית האינטרסים החיוּניים, שיש לאנגליה בארצות האלה, דוקא על־ידי הנחות פוליטיות, על־ידי ויתוּרים, על־ידי הסכמים וחו­ֹזים. ולא רק לגבי ארצות מתקדמות, הרואות את עצמן מבוגרות וראויות לשלטון עצמי, יש טנדנציה כזו. באותו זמן, שנתפרסם הספר הלבן של פאספילד בנוגע לארץ־ישראל, נתפרסם גם ספר לבן בנוגע למושבה קניה, שאנו מוצאים בו מגמה מעין זו שבספר הלבן על ארץ־ישראל: הגנה על דרישותיהם של הילידים כנגד הלבנים, המתישבים הבריטיים. היו אמנם איזו מחאות בענין זה מצד קצת מן השמרנים, אבל אותו קו הוא עכשיו הקו הכללי, זוהי הנטיה הכללית. נטיה זו התגברה והתבלטה ביחוּד עם עלות הפועלים לשלטון. אבל אַל נרמה את עצמנו לחשוב, כי דבר זה ישתנה כשירדו הפועלים ויבואו אחרים במקומם. זוהי טנדנציה היסטורית. אין זה מן הנוהג באנגליה, שממשלת אחת, השייכת למפלגה אחת, מנהלת פוליטיקה חיצונית או קולוניאלית אחת, וממשלה אחרת שתבוא במקומה תשליט פוליטיקה אחרת. זהו הקו ההיסטורי. זוהי ההתפּתחות ההכרחית של המצב. אף בולדווין הסכים לפוליטיקה של וויתוּרים ביחס להודו.

וכל המגמה הזאת משפּיעה בהכרח גם על המצב הפוליטי שלנו. יהיה מה שיהיה יחסם האישי־האנושי של המנהיגים ואנשי המדינה באנגליה לציונות – קשה לשער שירצו או שיוכלו לעשות את ארץ ישראל ליוצאת מן הכלל. אם הנטיה הכללית היא לבוא לידי הסכם עם תושבי המושבות, אם הנטיה היא להגיע לידי כך על־ידי הנחות וּויתורים, על־ידי הסכמים וחוזים, על־ידי מתן עצמאות פוליטית לתושבים, קשה להאמין, שיסכימו ליצור בארץ־ישראל לאורך ימים מין אי, אשר ישתנה בכל מהותו מכל המושבות הבריטיות האחרות. אנו יכולים אמנם לבוא בטענות מבוססות, יש התחיבות מסוימת, אנגליה קבלה על עצמה התחיבות כלפי עם ישראל. אבל כל זה לא יעכב את האנשים, אם יראו בכך מעצור ומפריע למגמותיהם הכלליות. וגדול כחה של אמנות האינטרפרטציה, שהפוליטיקה האנגלית מצטיינת בה. יש להם לאנגלים הכשרון הגדול לשמור על שמות וסמלים שנתרוקנו מתוכנם; הם יודעים לשפוך את היין ולשמור את החבית הריקה. את הכרזת באלפור לא יבטלו חלילה – אין זה על־פי הסגנון האנגלי – אלא יבואו בפירושים ובפירושי פירושים, שירוקנו אותה מתכנה.

יאמרו: העולם אינו הפקר. יש דעת־הקהל בעולם; אנו יכולים לפנות לדעת הקהל. אבל אף עזרתה של דעת הקהל היא פרובלימתית, ואין לעשותה קבע. במקרים יוצאים מגדר הרגיל אפשר להסתייע בה, אבל אין לבנות עליה בחיי יום־יום. קשה מאד להסביר לבני אדם את מהותה של הציונות, את אָפיה המיוחד, את צדוקה המוסרי, האנושי והלאומי. יש חוסר ידיעה וחוסר הבנה בענינים אלה. התעמולה הציונית היא דבר קשה מאד. כדוגמא יכול לשמש יחסה של העתונות הרדיקלית באמריקה, מסוג השבועון “ניישן”, לציונות: עתונות זו מתנגדת לנו מפני הנטיה האנושית־הטבעית, החלה גם על ענינים רוּחניים, ללכת אחרי קו־ההתנגדות הפחותה ביותר. הציונות היא דבר שאין לו דוגמא, שאין לו פרצדנט, זהו חזיון חדש, מופלא ויחיד במינו. צריך אדם להשתחרר באמת מכל משפּט קדום, הוא צריך לגייס אנרגיה נפשית ומוסרית, היוצאת מגדר הרגיל, כדי לתפוס את הציונות. המתקדמים והדימוקרטים הולכים אחרי המחשבה הדימוקרטית הפורמלית. הם שואלים את עצמם: הנה יש כאן רוב של עם, היושב על אדמתו והוא אינו רוצה באכספרימנט הזה, אין הוא רוצה ש“ינשלו” אותו, אין הוא רוצה שאחרים יבואו ויבנו כאן מדינה. והם שואלים: האפשר להניח את הדבר הזה על יסוד הקשר ההיסטורי שיש ליהודים עם הארץ הזאת? מדת הסימפתיה של האנשים האלה מן החוגים הרדיקליים לציונות מגיעה לכל היותר לסימפּתיה לציונות של ד“ר מגנס. הם יכולים עוד להבין ציונות של ד”ר מגנס ולא ציונות שלנו. את כל זה אנו צריכים להביא בחשבון. ודאי, אנו בעצמנו אשמים בדבר במדה מרובה. לא ידענו לנטוע את ההכרה הציונית בלבבות. לא ידענו לעשות תעמולה לציונות כראוי לה. לא ידענו לגולל לפני העולם את כל הפּרובלימה של המצוקה היהודית הגדולה מני ים, של מלחמת קיומנו ועתידנו, של רצוננו הלאומי והחלטתנו הלאומית. אבל העובדא היא עובדא, אין אנו יכולים להתעלם ממנה, ולא מהיום ולמחר תתוקן.

ודאי יש לנו עוד אדריסה: אנו יכולים לפנות לחבר־הלאומים. הן מבחינה פרינציפיונית המנדט אינו קנינה הפרטי של אנגליה, הוא ניתן לה מאת חבר־הלאומים בתנאים מסוימים, ואם אין היא ממלאה את התנאים, אם היא מועלת בשליחותה, הרי אנו יכולים למסור את דיננו לחבר־הלאומים. אבל גם בענין זה אנו צריכים להמנע מן האילוסיות, שסופן מפח־נפש. ודאי אנו יכולים ואנו צריכים במקרים מסוימים לפנות לחבר־הלאומים. אבל אין להגזים על מדת יכלתו ורצונו של חבר־הלאומים לעזור לנו. אי אפשר לעשות את חבר־הלאומים בדרך־קבע מוסד לאפילציה כנגד אנגליה. לפי שעה מצב הענינים אינו כזה, שאנגליה תלויה בחבר־הלאומים, אלא, להפך, חבר־הלאומים תלוּי באנגליה. ואם היו מוֹמנטים יוצאים מן הכלל, אם לאחר המהומות של אב תרפ"ט היה מוֹמנט, שהתעורר המצפון האנושי והתעוררה ועדת־המנדטים ודברה דברים חריפים כנגד אנגליה, הרי יודעים אנו במה נגמר הדבר. אף־על־פי שאנגליה תומכת בדרך־כלל בחבר־הלאומים, לא חששה מכל מקום להכנס אתו בקונפליקט קשה והשיבה תשובה חריפה על מסקנות ועדת־המנדטים, בסגנון שאינו נהוג כלל ביחסים בינלאומיים. ומה היו התוצאות המעשיות? חדשים לאחר אותה הישיבה הידועה של ועדת־המנדטים בא הספר־הלבן של פספילד. ולא תמיד יכול חבר־הלאומים למלא תפקיד זה של “פרונדה” ביחס לאנגליה. ואַל נשכח שיש עוד גורמים אחרים בחבר־הלאומים ומסביבו, המוכנים לפעול כנגדנו בכל שעת־כושר: איטליה, הוואטיקן, ויש גורמים אחרים, שאין אנו יכולים לבטוח בהם ולסמוך על ידידותם. ואם באבגוסט אשתקד, בשעה שועדת־המנדטים קבלה את החלטתה החריפה כנגד אנגליה, לא השמיע תיאודולי, ראש ועדת־המנדטים, זה מתנגדנו המוחלט, את קולו כנגדנו, משום שחלה בימים ההם, – בין שחלה ממש, או שחלה מחלה דיפלומאטית, מפני שהיה צורך השעה בכך “להראות את הצפרנים” לאנגליה, – הרי אי־אפשר לבנות על זה, אי־אפשר לסמוך על זה, שהיסודות האלה יגנו עלינו תמיד ויכנסו לשמנו בקוֹנפליקט עם אנגליה; אי־אפשר לסמוֹך על כך, שחבר־הלאומים יכריח את אנגליה לעשות את רצוננו.

ושוב: יש דבר משותף למעולים שבחוגי חבר־הלאומים ולדעת הקהל הנאור: זהו חוסר ידיעה והכשרה להבין את הציונות, הקושי הגדול להסביר להם את עניניה של הציונות. יש אמנם גם מעטים יוצאים מן הכלל, אבל בדרך־כלל אין אותה ההבנה בציונות, כפי שאנו היינו רוצים בה. בועדת־המנדטים של חבר־הלאומים היתה באה מתחילה שנה־שנה הדרישה בדבר “הפּרלמנט”. וידוע גם ענין הסעיף 22 מחוקת חבר־הלאומים וכיצד משתמשים בו נגדנו.

מה הן המסקנות המעשיות מן המצב הזה? אנו צריכים לאומץ־רוח של אמת. אַל נשלה את נפשנו באילוסיות, אַל נרמה את עצמנו ואת אחרים. הגורמים והכחות הממשיים, שאנו יכולים להסתייע בהם במלחמתנו הפוליטית, אינם מרובים ולא בעולם־חוץ נמצאים. ולא די בפרזיאולוגיה פוליטית, לא די במחאות סוערות וחריפות, לא די לבוא ולהכריז ערב ובוקר וצהריים: מלחמה, מלחמה, מלחמה. אין לנו אפשרות לנהל מלחמה פרמננטית. אין אנו יכולים להלחם באנגליה. ואם מישהו בא ומרמז, שאפשר לדבר על מנדטר אחר, הרי זו אוואנטורה וחוסר־אחריות. אין לנו אפשרות לדבר על מנדטר אחר, מפני שדבר זה אינו בידנו, וגם אינו רצוי לנו כלל. אי־אפשר לנו בלי מלחמה פוליטית, אבל המלחמה הזאת אינה צריכה לעורר רושם, כאילו אנטי־בריטיים אנו. לא ב“תקיפות” ובעמדת פני־גבורה הכח. הלחץ והדפיקה על השולחן אינה מיתוֹדה ליחסי יום־יום. אין לשכוח דבר אחד: אנו צריכים לחיות עם האנשים האלה כאן, ואנו צריכים למצוא דרך לכך. מלחמתנו אינה יכולה להיות פרמננטית, ודרכה אינה יכולה להיות הכרזת “חרם” על הממשלה המנדטרית. יש תמימים בינינו, המתארים לעצמם, שאנו יכולים לומר: אין אנו נכנסים במשא־ומתן עם אנגליה. דבר זה לא יתכן. אי־אפשר להחרים ממשלה. אנו צריכים לחיות עם הממשלה הזאת. ואין לשכוח גם את שאר הגורמים מן החוץ. אין אנו עובדים וחיים בחלל ריק. על ידי פוליטיקה של חרם לא נרבה לנו ידידים בעולם. ואנו זקוקים על כל פנים לסימפתיות של העולם. ושוב: אנו צריכים להסתכל בפני המציאות הפוליטית שלנו כמו שהיא. מצבנו הפוליטי הוא ודאי קשה מאד, בזה אין חלוּקי־דעות בינינו. אבל דרכינו הפוליטיות אינן מחוורות ואינן פשוטות כל־כך, כפי שרבים מאתנו מתארים לעצמם. לשם מלחמתנו הפוליטית לא די עוד להכריז על הסיסמאות הגדולות שלנו. דבר זה, שהוא לפי הרגשתנו טבעי כל־כך: הנה נהלו פוליטיקה של טשטוּש וּויתורים, לא ידעו להבליט את מהותה של הציונות, לא ידעו להניף את הדגל הציוני, לא ידעו לעורר סימפתיה למטרותיה הגדולות של הציונות – עכשיו נבוא ונניף את הדגל ברמה, נבוא בסיסמאות גדולות: דבר זה אינו פשוט כל־כך מבחינת הפוליטיקה הריאלית. כשאנו שואלים לכחות הממשיים, שנוכל להסתייע בהם במלחמתנו, אין תשובה בסיסמאות הגדולות. לא די לבוא ולהכריז: אנו רוצים במדינה יהודית משני עברי־הירדן. אם נבוא ונדרוש כיום דברים, שיוכלו להגיד, שלא התחייבו עליהם, ניתן רק מקום להתקפה. יבואו ויגידו לנו, שאנו משנים מן התנאים שהותנו לבית הלאומי, וכל המשנה ידו על התחתונה. והרי עוד בשעה שנשאו ונתנו על הכרזת באלפור היתה מלחמה קשה בדבר הנוסח. הציונים דרשו את הנוסח: לשוב ולבנות את ארץ־ישראל כבית לאומי לעם ישראל. לזה לא הסכימו. במקום זה נתנו לנו את “הבית הלאומי בארץ־ישראל”. כשבא ווייצמן, בשעת המשא־והמתן לפני ועידת־השלום, ודרש את הנוסח של קהליה יהודית, ענו לו: אם אתם תעמדו על הנוסחא הזאת, נסתלק מן המנדט על ארץ־ישראל. לא רק עם הספר הלבן של צ’רצ’יל וסמואל התחילה הנטיה הזאת של מעוט הדמות. לכתחילה לא היו וותרנים ביותר, שקלו ובחנו כל מלה, אם אין בה יותר מדאי. ומיד עם גמר המלחמה התבלטה ביחוד טנדנציה זו של מעוּט הדמוּת. בתשובה על הממוֹרנדוּם של קרדינל גספרי כנגד הציונות, הטעימה הממשלה המנדטורית, שהזכויות האזרחיות לערבים, שעליהן מדברת הכרזת באלפור, פירושן גם זכויות פוליטיות. ואצלנו אפשר עוד לשמוע עד היום את הטענה: הא כיצד? הבטיחו לערבים זכויות אזרחיות ודתיות, ומהיכן פתאום זכויות פוליטיות? כשנתעוררה לכתחילה השאלה בדבר גבולות־הארץ, שעליה חלים סעיפי־המנדט, ואנו דרשנו להכניס גם את עבר־הירדן, ואת חוֹרן, נדחתה הצעתנו, מפני שדבר זה מתנגד, כביכול, להתחיבות, שאנגליה קבלה על עצמה כלפי אוכלסי הארצות האלה. את כל זה יזכירו לנו כשנבוא בסיסמא הגדולה של מדינה יהודית משני עברי־הירדן. אַל נשלה את עצמנו באילוסיות, שעל־ידי שנגולל את הדגל שלנו בכל מלואו, נשנה את יחסי־הכחות הממשיים, הפועלים בפוליטיקה. את היחסים הפוליטיים נשנה רק על־ידי מעשה, על־ידי מאמצים ועמל לא אנוש במשך עשרות שנים, על־ידי העבודה הפּנימית, העומדת על עיקר העיקרים של הציונות, – על האבטואמנסיפציה, גאולת העם את עצמו בכחו.

ואין פרושם של דברים וותוּר על המדינה העברית, ולא זהו העיקר, אם ישנה ב“נוסחאות” ואם אינה, אם היא מבוססת בהכרזת־באלפור ואם לא. את המדינה העברית נבנה אנחנו, כשיהיו היסודות הריאליים לכך, והפורמולה היוריסטית לא תכריע.

קצורו של דבר: מרכז הפרובלימה הפוליטית שלנו היא לא במדת־הלחץ וב“דפיקה על השולחן”. בזה בלבד לא נושע. מרכז הפרובלימה הוא בכחות הפּוליטיים, שאנו יכולים להסתייע בהם. אנו צריכים לחשב את דרכנו כלפי־חוץ וכלפי־פנים. אין מקום למלחמה פרמננטית בעלמא, לפוליטיקה של “חרם”, אין תועלת גם בסיסמאות הגדולות, שאחרים אינם רואים עצמם חייבים להודות בהן. אין בכלל תועלת מרובה בפרזיאולוגיה פוליטית כללית. אבל יש מקום ויש צורך במלחמה פוליטית שיטתית לשם דברים מסוּימים, לשם ענינים קונקרטיים.

אבל מה שאנו צריכים לדרוש קודם כל מעצמנו ומאת מנהיגינו – זהו חובת אמת פשוטה, אמת ערומה ובלי כחל ושרק. זוהי ראשית כל חובה מוסרית ביחס לתנועה, לערכה המוסרי וההיסטורי. אנו צריכים להיות כנים עם לבבנו. אנו צריכים פעם אחת לשים קץ לפוליטיקה של טשטוּש, של העמדת פנים, – אותה הפוליטיקה, שמצאה את ביטויה הקלאסי בדינים וחשבונות, שהאכסקוטיבה מגישה מדי שנה בשנה לחבר־הלאומים. לפוליטיקה זו יש לשים קץ, מפני שהיא מזייפת את האמת ההיסטורית ומפני שהיא מתנגדת לאינטרסים שלנו. העם צריך לדעת את כל האמת על מצבנו הפוליטי; הוא צריך לבוא לידי הכרה, שאין לנו על מי להשען אלא עלינו בלבד, על פעולתנו ועל רצוננו. ואנו צריכים קודם־כל לגלות את כל האמת בדבר האדמיניסטרציה הארצישראלית, לנהל מלחמה בפוליטיקה הזאת של חתירה והתנקשות בזכויותינו היסודיות, לא רק בזכות הבית הלאומי, אלא גם בזכויותינו האזרחיות הפשוטות. אנו צריכים לגלות את כל הפוליטיקה הזאת של חתירה שיטתית, את כל המזימה הזאת לעשות ליקווידציה לציונות. יש לציין, שבזמן האחרון דבר גם ד"ר ווייצמן דברים ברוּרים בענין זה. אף אדם בריטי לוֹיאלי, כהרב הראשי הרץ, השמיע זה עתה, בועידת המזרחי בלונדון, דברים ברוּרים על האדמינסטראציה הארצישראלית, העושה סבוטאג’ה למפעל הציוני.

כללו של דבר: על־ידי פראזיאולוגיה פוליטית, על־ידי העמדת פנים של גבורה, על־ידי העמדת פנים של מלחמה עם אנגליה לא נעשה כלום. ואף התביעות בשם היושר ואפילו בשם המנדט לא יועילו הרבה. אבל יש מקום למלחמה שיטתית על כל ענין וענין מוחשי. במלחמה זו נוכל להסתייע בעזרתם של אחרים רק במדה שנגלה את כחנו אנו. אנו צריכים קודם־כל להראות לעולם את הרצון הפוליטי שלנו, והרצון הזה מתגלה לא רק בנוסחאות, במחאות ונפוץ שמשות – הרצון הפוליטי יתגלה ראשית כל לפני העולם, והעולם יאמין ברצון הזה, אם הוא יתגלם במפעל.

ועם ישראל לא נתן את תשובת המפעל בימים הקשים האלה. גם בימי הרעה האלה היה מקום למפעל. הנה המוני היהודים הולכים ונחרבים בכל העולם, הקטסטרופה שבאה על היהדוּת במזרח־אירופה, קטסטרופה שבאה בגזירת ההתפּתחות ההיסטורית, שעשתה את המוני היהודים למיותרים במדינות החדשות, שהולכות ונבנות במזרח אירופה, – קטסטרופה זו עצמה היתה עשויה לההפך לגוֹרם חיוּבי, יש בה כדי לסייע לגייס המונים מישראל, שיש להם עוד מה להציל ולהביא לארץ־ישראל. עוד יש כאן מקום למפעל. הרי עוד לא אסרו עלינו חלילה קנית קרקעות. לא יעלה ולא יבוא הדבר, אבל אף אם היה בא איזה עיכוּב זמני בקנית קרקעות, הרי יש עוד על־כל־פנים מקום לעבודת התישבות חשובה על הקרקעות שישנן כיום ברשותנו. וכלום נתנו תשובה להתנקשות אויבינו? והרי אותה התשובה של המפעל, של עבודת הבנין הממשית, היתה מגבירה את כחנו הפוליטי הרבה יותר מכל מיני ריזולוציות ומחאות.

מתוך ההנחות האלה אנו קובעים את עמדתנו גם בשאלה הערבית. אנו מעונינים בהסכם עם הערבים. אינני מתבייש להגיד זאת. אנו מעונינים בדבר משני טעמים. ראשית: באנו הנה לשם בנין, באנו אל הארץ לשם מפעל של ישוב ותרבות, ואין עושים מפעל תרבותי־ישובי מתוך מלחמה נצחית. ועוד: אין אנו עובדים בחלל ריק. אנו צריכים להביא בחשבון את דעת הקהל העולמית, אנו צריכים לסימפתיה של העולם. והנה שואלים אותנו, היכולים אתם לסדר את עניניכם עם הערבים? היכולים אתם לבוא לידי הסכם עם הערבים? ואין זו שאלה סתם, מה יאמר מישהו, זהו יסוד ותנאי עיקרי אפילו בעמדה הסימפּאתית של ידידינו. תמיד אנו שומעים שאלה זו. עוד בימים הראשונים של המשא־והמתן של ד"ר ווייצמן עם הממשלה האנגלית, היתה ההנחה, שאנו נסדר את הענינים עם הערבים. והלא זהו המוֹמנט, שהכניס טיפּת זפת לאגרת של מקדונלד, המבליטה את ההנחה הזאת, שתנאי עיקרי לבנין הבית הלאומי הוא הסכם עם הערבים. אנו מעונינים בהסכם עם הערבים. אבל גם בנידון זה אין אנו צריכים להשלות את עצמנו. אין השעה מוכשרת בשום אופן להסכם פוליטי עם הערבים בארץ־ישראל, כל זמן שהמנהיגים האלה עומדים בראשם. ההסכם אינו יכול לבוא על־ידי ליקווידציה של הציונות, כפי שחוגים ידועים בתוכנו מוכנים לקבלו. אין אנו יכולים לקבל את התורה החדשה של ברית־שלום, שפירושה התאַבדות לדעת מתוך אימת־מות. סבורני, שהקונגרס אינו צריך לבוא בדקלרציות חדשות, שאנו רוצים בשלום עם הערבים. השמענו דבר זה מאה פעמים ואחת, ואין ערך ממשי לדבר. ולעצם הענין: ודאי אנו מבקשים דרך לשם עבודה משותפת עם הערבים, אבל לא דרך של ויתורים על יסודות. אין אנו יכולים להסכים לשום דבר, שיש בו משום חתירה תחת יסודות המפעל. ומכאן עמדתנו בשאלת הפרלמנט. אם יהיה צורך בדבר יאשר הקונגרס שוב את החלטתנו הקבועה: לא ניתן את הסכמתנו לפרלמנט, מפני שפרלמנט פרושו חתירה תחת יסודות קיומנו בארץ. אותה התשובה ניתן גם בנוגע לתכנית הפּיתוח, אם יתאמת הדבר, שאומרים לעשותה ברוח הספר הלבן והצעותיו של סימפסון, שפירושן התנקשות ביסודות עבודתנו בארץ. אין אנו יכולים להכריז בעלמא, שאנו מתנגדים לכל תכנית של פיתוח. אין אנו מתנגדים למפעל קונסטרוקטיבי, שיש בו משום תועלת לארץ בכלל; אבל אנו תופסים בענין תכנית הפיתוח אותה העמדה, שבאה לידי בטוּי באגרת מקדונלד. אם תכנית הפתוח באה, כדברי האגרת, לאפשר התישבות צפופה של יהודים, אם היא באה לשמש גם ליהודים גם לערבים, יש לה יסוד ויש בה תועלת. אבל אם היא באה לקיים את מזימתו של סימפסון – מלחמה לנו בה.

בדרך כלל לא יוכל הקונגרס לחדש הרבה בשאלת יחסינו עם הערבים. הוא לא יוכל להוסיף הרבה על החלטות הועד הפועל הציוני במושבו בלונדון בחודש מארס אשתקד. הועד הפועל נמנע מדקלרציה כללית על רצוננו לחיות בשלום עם הערבים, הוא דחה את ענין הפרלמנט, אבל עם זה קבע החלטות, שיש בהן כדי לפתוח פתח לעבודה משותפת בענינים קונקרטיים. ההנחה העיקרית היתה זו: אם יש דברים, העשויים להביא תועלת לארץ כולה וליצור מתוך כך גם יחסים אנושיים יותר בין יהודים וערביים, הרי הם רצויים לנו. על יסוד הנחה זו סומנו כמה סעיפי פעולה, שיש בהם כדי להביא תועלת לעניני הארץ כולה ולשפּר ממילא את היחסים בינינו לבין הערבים. אנו דוחים את הפרלמנט, אבל מוצאים אנו, שיש צורך ליתן לשני העמים היושבים בארץ מדה מסוּימת של אבטונומיה פנימית. אין שום עם מתערב בעניניו הפּנימיים של העם חברו. אין אנו מוֹדים בשום פנים ואופן בזכותם של הערבים להשפּיע כרצונם על עניני הבית הלאומי שלנו. אבל בענינים הפּנימיים שלהם יש להם הזכות לאבטונומיה שלימה. אנו דורשים את הרחבת סמכותה של כנסת־ישראל, באופן שתוכל לספּק באמת את צרכינו הלאומיים־הפּנימיים, ואנו סבורים, שגם לערבים יש ליתן מוסדות לאבטונומיה פנימית. ואותו הדבר גם ביחס לכמה וכמה ענינים קונקרטיים אחרים, לשיתוף האוכלסין בענינים מוחשיים בחיים הכלכליים של הארץ. הנה קיימות בארץ־ישראל ועדות שונות לשם ענינים כלכליים מיוחדים. יש למשל, ועדה לעניני הנמל, יש ועדה לעניני המכס, ועוד. כל הועדות האלה הן ועדות בּיוּרוֹקרטיות, משתתפים בהן רק פקידים. ואנו אומרים: התפתחות הארץ, האינטרסים הממשיים של תושביה מחייבים, שבאי־כח האוכלסין ישתתפו בועדות האלה. אנו דורשים, שישתתפו בהן גם באי־כח הישוב היהודי וגם באי־כח הישוב הערבי. ויש עוד כמה סעיפים כאלה, שיש בהם כדי ליצור בסיס לעבודה משותפת. כל אלה הם ענינים קונקרטיים, העשויים להשפּיע לטובה על היחסים לעתיד. אבל בשום פנים אין לדבר על הסכם פוליטי באיזו צורה שהיא, שיש בו כדי לפגוע ביסודות של הציונות, בזכות קיומנו ועתידנו בארץ.

 

ג    🔗

אחת הפּרובלימות החשובות ביותר, שתעמוד לפני הקונגרס, היא שאלת ההסתדרות. שאלה אקטואלית חריפה היא: מה תהא ההנהלה הציונית בעתיד? יש מקום לקואליציה – לדעתי אין גם דרך אחרת בשעה זו – אבל זו צריכה להיות קואליציה על יסוד תכנית עבודה מוסכמת. בקואליציה כזאת יש מקום לדעתי גם לריביזיוניסטים, אם אפשר יהיה להדבר אתם בנוגע לתכנית עבודה, אף־על־פי שיש חלקים ידועים בציונות, שאינם מסכימים לכך. לדעתי יש מקום בתנאים מסוימים להשתתפות הריביזיוניסטים בקואליציה, אבל, כמובן מאליו, לא לפי דרישתו של ז’בוטינסקי, המתאר לעצמו את הדבר בפשטות מרובה: הנה אנחנו, הריביזיוניסטים, “נצחנו”, ולפיכך יש למסור לנו את סדור השלטון, אנו נערוך את תכנית העבודה ואנו נזמין את באי־כח המפלגות האחרות. לדבר הזה לא נסכים, כמובן. ודומה, שאפשר יהיה לעמוד על המקח עם הריביזיוניסטים. ז’בוטינסקי התחיל בדרישות גדולות עוד יותר. מקודם הודיע בווארשה, שהוא יכנס רק לאכזקוטיבה ריביזיוניסטית טהורה. אחר־כך ב“רזסווייט”, שהוא מוכן להכנס לשלטון משותף, ובתנאי שהוא יהיה הכנור הראשון. וזו אינה עוד ודאי המלה האחרונה. הוא יצטרך לשוב ולהוזיל את המחיר שהוא דורש. וסבורני שיש מקום לעבודה משותפת עם אדם כריכרד ליכטהיים, למשל. ז’בוטינסקי בעצמו בא לדעתי פחות בחשבון. לא די בכשרון מזהיר של נואם וז’ורנליסט לשם תפקיד פוליטי אחראי. מסופקני, אם ז’בוטינסקי מוכשר לעבוד עבודה קוליגיאלית עם באי־כח זרמים אחרים, שלא יסכימו להכנע לו. הפרטנזיות הן מכסימליות, והכרת האחריות היא מינימלית.

אבל מלבד השאלות הקונקרטיות האלה אנו צריכים גם להפנות לעיקרים וליסודות של ההסתדרות. יש צורך בשנוי יסודי של אָפיה וחוקתה לשם חיזוק כחה של ההסתדרות בכללותה נגד הנטיות והמגמות הסיפרטיסטיות של מפלגות ומוסדות. אין אני צריך להרבות דברים על ענין זה. מיום שהתחילה בתוכנו הדיפרנציאציה למפלגות נחלשו יותר ויותר היסודות הכלליים והמאחדים של התנוּעה, וההסתדרות נהפכה ל“סכום” של מפלגות, שכל אחת מהן עומדת ברשות עצמה וחיה את חייה המיוחדים לה בלי להזקק לצרכי הכלל כולו. ואנו צריכים לדאוג לכך, שההסתדרות הציונית תעשה שוב לאורגניזם חי ולא תהא צירוף חיצוני לבד של מפלגות וסיעות, שכל אחת מהן חיה לעצמה ודואגת לעצמה. לפני ארבע שנים, לקראת הקונגרס בבזל, באנו, הציונים הכלליים בארץ־ישראל, במצע הבחירות שלנו, בדרישה ליצור בכל ארץ וארץ ועדים מבאי־כח המפלגות השונות לשתוּף הפעולה הציונית. ישנם אלף ענינים, ביחוד בחיי הישוב, שאנו צריכים ויכולים לעשותם יחד, שאנו צריכים להשפּיע עליהם כצבור מאורגן. יש הרבה ענינים, שאין ביחס אליהם ניגודים של מפלגות ואינטרסים של מפלגות. אבל כבר הורגלנו לפרוּד ושוב אין אנו יכולים לדבר איש עם חברו. אבל כשם שיש מוסדות לאומיים כלליים של הישוב, כשם שיש אספת־נבחרים, ששם נפגשים הכחות השונים הפועלים בתוך הישוב, כך צריך להיות גם בהסתדרות הציונית. אנו צריכים למצוא את הקו־האלכסוני של פאראלילוגרם הכחות. כצעד ראשון לכך יכולים לשמש הועדים הכוללים לשיתוף הפעולה הציונית. עד כמה שאני יודע נוצר ועד כזה עד עכשיו רק בליטא. ואנו צריכים לדאג לכך, שיהא הדבר חוֹבה כללית ויתקיים גם בארצות אחרות. גם בתקון החיצוני הזה יש כדי לחזק במדת־מה את ההסתדרות הציונית.

והגיעה השעה לדרוש דרישה נמרצת, שסוף־סוף יקיימו את החלטת הקונגרס בדבר מוסד מרכזי לקונטרולה ולפקוח על כל המוסדות הציוניים. אנו צריכים למוסד לקונטרולה, שלא יהא תלוי באקסקוטיבה, שיהא עומד ברשות עצמו, וכחו יהיה יפה לפקח ולהשגיח על כל הפּעולות של המוסדות הציוניים בלי יוצא מהכלל, – לבקר אותם לא רק במשמע החשבוני הפּשוט, אלא גם מבחינת התכליתיות והרציונליות של העבודה. אילו היה לנו מוסד פועל כזה במשך השנים האחרונות, היינו ודאי נמנעים מכמה תקלות וזעזועים והיינו חוסכים הרבה ממון ומרץ לשם עבודה פרודוקטיבית.

וכאן אני רוצה לנגוע באחת השאלות הכאובות שלנו, בעניין הפּקידוּת. אין אני גורס את מסע המלחמה כנגד הפקידים, שאנו עדים לו בזמן האחרון. יש הרבה גוזמאות תפלות בהאשמות, שאנו שומעים עתה כנגד מעמד הפקידים כולו; יש הרבה אי־צדק במלחמה זו הסוערת סביבם, ויש בדבר גם הפסד לאומי וציוני. מלחמה זו עשויה להביא לידי־כך, שכל אדם מוכשר באמת, כל אדם המכבד את עצמו, יתרחק כמטחוי קשת ממלאכת הפקידות. עם התפּתחות העבודה שלנו הגענו לידי כך, שאין אנו יכולים לבנות את הכל על יסוד ההתנדבות לבד או בעזרתם של צעירים, המוכנים לעבוד, כפי שמציעה לנו הדימגוגיה הזולה, בשכר לחם ופפירוסות בלבד. אנו זקוקים למעמד של אנשים בעלי־מקצוע, שימלאו את התפקידים האלה בכשרון ובידיעת הענינים. ויש לחשוש, שאם תמשך המלחמה הזאת במעמד הפקידים, נבוא לידי כך, שכל אדם הגון, כל בעל כשרון ומכבד את עצמו, יעזוב את המעמד הזה, ואנו נשאר עם הנמושות, המוכנים להסתגל לכל מצב שהוא. כל זה בנוגע למלחמה בפקידות. אבל אין ספק, שיש צורך חיוני בתיקוּנים יסודיים בענין הפקידות. יש להעמיד את כל המנגנון הזה על יסודות חדשים, באופן שיתאים למדת יכלתנו הממשית, ועבודתו תהא רציונלית. כל המנגנון הזה נוצר בתנאים אחרים ומתוך הנחות שלא נתקיימו. קודם שהיו התפקידים המעשיים יצרו אפאראט גדול ומורכב מתוֹך הנחה, שהנה אנו הולכים לבנות את מדינת־היהודים ויש לנו צורך בכל הריסורים הרבים והשונים של מדינה ממש. וכדי לתקן את הענינים ולהתאימם אל מציאותנו, לא די שיפטרו פקיד פלוני או פקיד אלמוני או שיגיעו לידי קימוצים של איזו אלפי לירות בשנה. יש לשוב ולבנות מחדש את כל המנגנון מיסודו בהתאם לתפקידים הממשיים שלפנינו. ויש צורך ליצור פעם אחת סטאטוּס קבוע, חוקה מסוּימת לכל ענין הפקידות. יש לקבוע נורמות מסוימות, נורמות של חובה לכל תנאי־העבודה, משכורת, פנסיה וכו'. וחוקה זו צריכה להיות חובה לכל המשרדים והמוסדות השייכים להסתדרות הציונית ולסוכנות, או שהם קשורים בהן, לקרנות ולבנקים הציוניים, בלי יוצא מן הכלל. בנידון זה המצב הוא משונה מאד. יש בנקים ציוניים, שנוסדו בעבודתם ובעמלם של החיילים הציוניים הפּשוטים ועכשיו הם עומדים לגמרי ברשות עצמם, כאילו הם קנינם הפּרטי של מנהליהם. ההחלטות שהחליטו הקונגרס והועד־הפועל על קימוצים, הנורמות שהללו קובעים בעניני המשכורת וכדומה אינן חלות כלל על הבנקים. יש לבוא פעם בדרישה, שלא יהיו לנו רשויות רשויות, והריפורמות שאנו צריכים להכניס למוסדותינו לשם קימוצים ורציונליזציה בעבודה יחולו על כל המוסדות שלנו, בלי יוצא מן הכלל.

וכאן יש מקום גם לתיקון פרובלימות פיננסיות שלנו. יש לנו מוסדות פיננסיים שונים: של ההסתדרות הציונית, של הסוכנות ושל הברנדייסיסטים, האפּאראטים כבדים, מסורבלים, העבודה מועטה והבזבוז מרובה והמוסדות האלה עושים לפעמים עבודה כפולה. יש ששני מוסדות עושים עבודה אחת, ויש גם שמוסד אחד עובד כנגד מוסד אחר. יש לנו הסתדרות ציונית, יש לנו “סוכנות”, שנצטרפה לכאורה לעבודתנו, יש לנו ברנדייסיסטים, שגם הם לכאורה נכנסו לעבודתנו. ונשאלת השאלה, לשם מה הרשויות השונות? כלום אי־אפשר לאַחד את כל המוסדות הפיננסיים האלה לבנק אחד אשר לו מחלקות שונות? מתוך כך היינו מקמצים לא רק בהוצאות מרובות, אלא את כל העבודה היו מעמידים על יסודות ראציונליים וטבעיים יותר. אין זה אמנם אלא פרט אחד, אבל פרט חשוב בפוליטיקה הפיננסית שלנו.

והגיעה השעה לתהות על יסודותיה של הפוליטיקה הפיננסית שלנו; הגיעה השעה לחשוב על פוליטיקה פיננסית חדשה. רחוק אני מאד מן הנטיה להפחית את ערכן של הקרנות הלאומיות. מי שמזלזל בקרנות, עושה מעשה של קלות דעת שאין לה כפּרה. מי שחותר תחת הקרנות, תחת הסימפּתיה של ההמונים לקרנות, עושה מעשה פשע לאומי. הקרנות הן לעת־עתה חוט־השדרה של כל החיים הכלכליים שלנו ושל כל המפעל הציוני. ואף לעתיד יהיו להן לקרנות תפקידים חשובים. ההון הלאומי יהא תמיד בבחינת החלוץ העובר לפני ההון הפּרטי. תמיד יהיו לקרנות תפקידים ותעודות, שלהון הפּרטי לא יהא שווה להביא את הקרבנות הדרושים לשמם. אבל לא די בקרנות. בקרנות לבד לא תבנה הארץ. ולא די גם במוסדות הקרדיט שיש ברשותנו. הפרובלימה הגדולה של הפוליטיקה הפיננסית שלנו היא: כיצד לגייס את הקפּיטל הפיננסי העולמי לצרכי ההתישבות שלנו. זה כמה שנים אנו מתחבטים ומתלבטים בשאלה בדבר מלוה בינלאומית. ועדות מיוחדות נבחרו לשם כך מקונגרס לקונגרס, אבל עד עכשיו לא נעשה שום דבר של ממש בענין זה. ברור אמנם, ששעה זו אינה שעת־כושר להוציא את הדבר לפועל. המצב הפּוליטי מעכב – אין עכשיו בעולם אותו היחס של אימון לארץ־ישראל ולמפעל הציוני, שהיה קיים עוד לפני שנים מעטות, – גם המצב הפיננסי בעולם מכביד מאד על האפשרות של מלוה חיצונית, שהיתה יכולה להכניס דם חדש למפעלנו. אבל אנו צריכים להתכונן לשעת הכושר, שבוא תבוא עם תקון המצב בארץ ובעולם. סוף־סוף אנו צריכים לבקש דרכים חדשות בפוליטיקה הפיננסית שלנו, כדי שנוכל להזיז את מפעלנו מנקודתו המתה. תלינו תקוות מרובות במוסד להשקעות, שתביא לנו הסוכנות המורחבת. ענין זה היה אחד הנושאים העיקריים במשא־ומתן עם האנשים החדשים. ועוד בציריך שמענו את ההבטחה על יסוד מוסד כזה, שיפרה ויחיה את כל ענין הקרדיט בארץ, ייצור אפשרויות של אשראי, החסרות עכשיו אצלנו – אפשרויות של אשראי חקלאי, אפותיקאי וכדומה. הגיעה השעה, שאנשי הסוכנות יראו, אם כנים הם עם המפעל בארץ־ישראל, אם יש בדעתם לעשות דבר של ממש לרוחתו להתפּתחותו. הגיעה השעה, שיקיימו את הבטחתם בדבר המוסד להשקעות.

וכך הגענו לפרובלימה הקשה של הסוכנות היהודית המורחבת. הרבה מאתנו נלחמו במשך שנים בעצם הרעיון של הרחבת הסוכנות. סוף־סוף הסכמנו להרחבה, מתוך הכרת הכרח. התנינו תנאים על גבי תנאים, הקימונו סייגים על גבי סייגים, אבל סוף־סוף הסכמנו מתוך הכרה, כי הנה הגיעה השעה להרחיב את הבסיס הממשי של מפעלנו, כי קטון העם אשר אתנו, ואנו מתחבטים תמיד בחוג המצומצם של הציונים, שאנו חוזרים ופונים אליו תמיד, ואין כח ואין אפשרות להרחיב את המפעל. אמרנו, שהסוכנות תביא לנו חוגים חדשים של יהודים, שיש להם ענין בבנין הארץ, אבל אינם יכולים או אינם רוצים לקבל את הפּרוגרמה הציונית. והנה באה האכזבה הגדולה. בשעה שהתנינו את כל התנאים וסייגנו את כל הסייגים, כדי להבטיח לנו את האופי הרצוי של מפעלנו, לא פללנו ולא עלה על דעתנו, שהעיקר יהיה חסר, שהפעולה הכספית הממשית לא תבוא. ודאי כמה סבות חשובות גרמו לכך. היו סבות אובייקטיביות חמורות, שאין להטיל את אחריותן על האנשים. אחרי מעמד ציריך באו מאורעות הדמים בארץ־ישראל, באה פטירתו של מרשל, שלא הניח אחריו מנהיג בתוך החוג ההוא, בא הספר הלבן, באה כל התסבוכת הפוליטית, שהקטינה כמובן את ההתלהבות לשם ארץ־ישראל בכל העולם היהודי, בא המשבר הכלכלי באמריקה, בא ההרס של ההסתדרות הציונית באמריקה, וגם הוא השפּיע לרעה על פעולת הסוכנות. אנו יודעים את כל הסבות והמסבות האלה, ולפיכך לא נבוא עכשיו ונאמר: האנשים האלה פשטו את הרגל, בואו ונבטל את הסוכנות ונחזור למצב הקודם. הנקל הוא לעשות את הדבר הזה. אבל מתוך כך לא נצא עוד מן המבוכה הגדולה. אנו צריכים לעשות את הנסיון להחיות את הסוכנות, לבנותה מחדש. בשעה שנכנסנו לענין זה של הסוכנות, הטעמנו וחזרנו והטעמנו, שאנו רואים את הצורה הזאת של הסוכנות, כפי שהוחלט עליה בקונגרסים האחרונים וכפי שהיא נוצרה בציריך, רק כתקופה של מעבר לצורה מגובשת יותר, שתבנה על יסודות עממיים־דימוקרטיים יותר. הגיעה השעה להעמיד את הדרישה הזאת בכל תוקף. אי אפשר להמשיך את קיוּמה של הסוכנות בצורתה של היום. בצורה זו אין היא גורם חיוּבי, אין היא מכניסה הרבה לבנין הארץ, אבל יש לה פּרטנסיות של השתלטות ואפּיטרופסות על מפעלנו. הגיעה השעה להרחיב את הגבולות באמת, כדי לקיים את התקוות שתלינו בהרחבת הסוכנות למשיכת יסודות וחוגים עממיים חדשים לבנין הארץ: קהלות, מוסדות רפרזנטטיביים, קבוצים מגובשים של היהדוּת בארצות שונות, שיכנסו לסוכנות כצבורים מאורגנים על יסודות דימוקרטיים. הועד הפועל הציוני החליט במושבו ביאנואר ש. ז. על מפעל עממי, ארגוני־פיננסי, לבסוּס הסוכנות. הרעיון העיקרי הוא: לפנות לשדרות רחבות של העם לשם יצירת ארגון עממי רחב לסוכנות על יסוד של חבירות ותרומות חברים. ודאי יש מקום להרהר אחרי פרטי ההצעה מן הבחינה המעשית. אבל הייתי רוצה שלא נתייחס להצעה הזאת במשפּט קדוּם, מפּני שהיא באה מן השמאל; אנו צריכים לעיין בכובד־ראש. אנו צריכים למצוא את הדרך להפעיל את הסוכנות על יסודות עממיים רחבים.

ותפקיד מיוחד מוטל עלינו, הציונים הכלליים, בנוגע לעניני העבודה, זו הפרובלימה המכאיבה והמדאיגה שלנו, שלא מצאה עד עכשיו את גואליה. המכשלה הזאת היא תחת ידינו. שתי פנים לפרובלימה זו. ראשית: אי־אפשר שימשך גם להבא מצב ענינים כזה, שאנשים יוכלו לזלזל בחובה ציונית ראשונה זו, בחובת העבודה העברית, ועם זה יראו את עצמם כאנשים הגונים וכאזרחים טובים. כשם שלא יעלה על הדעת, שניתן לזלזל בעיקרים לאומיים אחרים, וכשם לא נסכים, למשל, שיפתחו בארץ־ישראל בתי־ספר באידיש, כך אי־אפשר להסכים לזלזול בעיקר העבודה העברית, – אי־אפשר להשלים עם המצב המחפיר של עכשיו, שאפשרויות של עבודה שיש ברשותם של יהודים, נמסרות לאחרים, והפועל היהודי עיניו רואות וכלות. צריך לבוא לחץ צבורי ממשי, כדי שזלזול זה בעיקר גדול של קיומנו ועתידנו בארץ לא יהא אפשרי כלל.

ויש לפרובלימה זו גם פנים אחרות. לא די לבוא באפּילאציה לרגש הלאומי, יש להכשיר גם את התנאים להשלטת עיקר העבודה העברית. להכשיר את התנאים – פרושו גם תנאים חמריים, גם תנאים אנושיים־פסיכולוגיים, – תנאים שיתנו את האפשרות לפועל היהודי להתחרות עם הפועל הזול: משקי־עזר, דירות לפועלים וכדומה, ותנאים פסיכולוגיים, שיכשירו את הקרקע ליחסים אנושיים־תרבותיים בין שני הצדדים. וכאן יש לפנות לצד השמאל לא פחות מאשר לצד הימין. אי־אפשר לפטור גם את השמאל מן האחריות ליחסים שהתוו אצלנו בין פועלים למעבידים. יש אשר נותן העבודה מרגיש את עצמו כאילו הוא יושב אל עקרבים, כאילו הוא נמצא בסביבה של שונאים. יודע אני ביל"ויי אחד, אכר זקן בגדרה, המעיד על עצמו, שהיה רוצה להסתלק מנחלתו, אשר השקיע בה כחמשים שנות עבודה ויסורין, לילך לכל אשר ישאוהו עיניו, משום שאינו יכול לישא את יחס הזלזול מצד הפועל העברי. יחסים כאלה הם חטא אנושי ולאומי. הגיעה השעה, שנבין סוף־סוף, שכולנו שותפים למפעל ולאחריות.

ויש גם שאלה גדולה של חוקת־עבודה, של קביעת נורמות מסוימות לעניני העבודה וליחסיה. ענין העבודה אינו ענין בין שני הצדדים, בין הפועל ובין המעביד, לבד. זהו ענין לאומי ממדריגה ראשונה, שכולנו אחראים לו, ואי־אפשר להניח אותו למשחק החפשי של הכחות, אי־אפשר לנו בהתרוצצות של כחות, שאין עליהם מרוּת לאומית. הגיעה השעה לקיים את עיקר הריגולציה הלאומית ביחסי העבודה. אנו זקוקים לחוקת־עבודה כללית, שתהא חובה על שני הצדדים ותקבע נורמות לכל עניני העבודה: לשכות־עבודה נייטרליות או מוסכמות, מוסדות קבועים לתווך ולבוררות של חובה, וכדומה. בלי ריגולציה לאומית בעניני העבודה לא תפתר שאלת העבודה. ואותו הצד, שיתעקש ולא יאבה לקבל את המרוּת הלאומית בעניני העבודה, עליו תהיה האחריות, אם הקלקלה הגדולה לא תתוקן.

ומלים מעטות בעניני החנוּך. ולא בעצם הפרובלימה של חנוך ותרבות אלא מן הבחינה הארגונית. בנידון זה עמדה אצלנו בזמן האחרון במרכז האינטרס הצבורי שאלת הבעלוּת על החנוּך. והייתי רוצה להזהיר בענין זה מפני האילוסיות. אם יש בינינו, ביחוד בצבור המורים, הרואים את עיקר העיקרים בעניני חנוּך ותרבות והמקוים שאפשר לקיים את המצב כמו שהוא, שההסתדרות הציונית תהיה גם להבא בעלת החנוך, הרי הם טועים לצערי טעות גדולה. זו תהא מלחמה דון־קישוטית, אם נבוא להלחם בקונגרס על־כך, שגם להבא ישאר הכל בידי ההסתדרות הציונית. בעלות החנוך לא תשאר להבא בידי ההסתדרות הציונית, ואנו צריכים לדרוש ולדאוג לכך, שההעברה מרשות לרשות תתקיים בלי זעזועים ובלי לגרום סכנה לעצם המפעל של החנוך. ויש לעמוד על עיקר אחד, שאנו נוטים לזלזל בו. ביחוד צריכים לעמוד עליו הציונים הכלליים, – זהו העיקר של אחדוּת החנוך. כולנו יודעים, מה המצב בנידון זה בארץ. אין לנו למעשה רשות אחת לאומית עליונה לעניני החנוך; החנוך נתון ברשותן של מפלגות. אין אני טוען כנגד אבטונומיה פנימית לכל זרם תרבותי. יש מקום לבית־ספר חרדי ויש מקום לבית־ספר עמלני, ויש ליתן לבאי כח הזרמים השונים את האפשרות לפתח את בית הספר שלהם כרצונם וכרוחם. אבל עם זה צריכה להתקיים רשות לאומית עליונה, שתדאג לאחדוּת החנוּך בכל ענפיו, ליסודותיו הלאומיים הכלליים ותעמוד כנגד נטיות כתתיות. ונטיות כאלה ישנן. והמכשלה הזאת היא תחת ידינו. הציונים הכלליים צריכים לדאוג לכך, שחוקת החנוך תשונה, שבתי הספר לא יהיו קנינן הפּרטי של מפלגות, באופן שבית הספר העומד על מסורת ודת יהא דוקא מונופולין של מזרחי ונתון ברשות המפלגה דוקא, או שבית־ספר עמלני יהא דוקא ברשותה של הסתדרות הפועלים וטבוע בחותמה. אין להניח, שהמפלגות יהיו בעליה של החנוך עד כדי גידול נטיות של “אתה בחרתנו” מפלגתי או מעמדי בבית־הספר, עד כדי סכנה של נטיות כתתיות בניגוד לאינטרסים הלאומיים הכלליים.

*

יש לנו, להסתדרות הציונית ולקונגרס הציוני הי"ז, ולציונים הכלליים ביחוד, ולציונים הכלליים בארץ־ישראל ביתר יחוד, התפקיד הגדול: לשוב ולעורר את הרצון הציוני ואת האמונה הציונית בהמוני העם. אנו צריכים לתקן את אשר עוינו באותה הפסיכוזה של שעת מבוכה. אנו צריכים לצאת אל ההמונים, להשיב את לבם לאמונה הציונית ולתקוה הציונית. הגיעה השעה לקיים סוף־סוף את המחשבה הטובה, שלא הגיעה עוד לכלל מעשה: שתצא משלחת גדולה מטעם הישוב לגולה, משלחת של אנשי רוּח ומעשה, להביא לגולה את ארץ־ישראל החיה, לספּר לה על האפשרות שיש ליהודים לבנות בארץ חיים חדשים, חיי כבוד ועבודה, להם ולזרעם אחריהם, שידעו לכל הפחות שבניהם ישארו יהודים. הגיעה השעה, שטובי הישוּב יטילו על עצמם לעורר את האיניציאטיבה הפּרטית בגולה, לזרוע מחדש את האמונה במפעל הציוני, בעתידה של הציונות. ותפקיד מיוחד מוטל עלינו ביחס להתישבות המעמד הבינוני. ולאו דוקא, מפני שאנו נושאי האינטרסים של מעמד זה דוקא, ואנו צריכים לזהות את עצמנו אתו. חובת הציונים הכלליים היא, לדעתי, לעמוד בכל פרץ, לדאוג לכל עמדה שנחלשה. וחובת־השעה הראשונה היא עכשיו להפנות לשאלה גדולה זו של התישבות המעמד הבינוני, שיש בה כדי להרחיב את בסיס עבודתנו ולפתוח אפקים חדשים להתישבותנו. חובתנו היא לדאוג כיום למעמד הבינוני שלנו, שהולך ונחרב בגולה, שהולך ונהרס במדינות החדשות שבמזרח־אירופה. הציונות צריכה להביא כעת דבר־מה על כל פנים לחלק קטן ממנו. יש עוד אפשרות לחלק מן ההמונים האלה להציל את שארית הפליטה שיש עוד בידו ולבוא ולעמוד כאן על הקרקע. אם הציונות לא תתן את התשובה החלקית הזאת לשאלת חייהם של המונים יהודים, אם לא תדע לספק את צרכיהם החיוניים של חלק מהם, – לא תהא זכאית לראות את עצמה כתנועת־עם. אפשרות זו ישנה, ואין הדבר תלוי אלא ברצון, בכשרון המעשה.

(“הארץ”, 10, 12, 15 במאי 1931).