(סטינוגרמה של הרצאה לקראת הקונגרס הי"ח)

א    🔗

יש אולי משהו מן הסמל בדבר זה, שספר כאן מר דרויאנוב¹, סימבול לפרט וסימבול לכלל. לא היו כמדומה ימים, שאמתו הגדולה של פינסקר על גורלו של ישראל בעמים נתאַמתה במדה מבהילה כל־כך, כפי שנתאַמתה בימינו. והנה שמענו, מה עלה לזכרו של האיש, מה עלה לעצמותיו. במצב טראגי־פרדוכסלי כזה נמצאת בימינו האמת הציונית בכלל. הפרוגנוזה של הציונות על מצבו של עם ישראל בעולם נתאַמתה במדת אימים, ועם זה תש כחה של הציונות כתנועה, כהסתדרות.

אַל תחכו ממני, שאתן כאן תאוּר מפורט של המצב בציונות, אנאליזה מדוקדקת של המפלגות שלנו, של פרוגרמות וטכסיסים שלהן. אלמלי באתי לעשות כך – לא הייתי מספיק. כרגיל בימים שלפני קונגרס, שהם במדת־מה ימים של חשבון־הנפש הציוני, יש לנו צורך לסכם את העבר ולהתבונן בעתיד, להסתכל בדרך שעברנו ולהתוות דרכים לעתיד. ודבר זה אנסה לעשות כאן לא כבא־כחה של אחת המפלגות או הרשימות לבחירות לקונגרס. טוב שנסתכל לפעמים בענינינו לא מבחינה מפלגתית או סיעתית, אלא מבחינת הנצח הציוני, אם אפשר לומר כך. הגיעה אולי השעה – והפעם ודאי לא תהא זו פראזה, אם נאמר, כי השעה היא גדולה וכבדת תוצאות – לשוב ולבדוק את אמתותינו המפלגתיות, לשוב ולטבוע דפוסים חדשים, או מחודשים, למחשבתנו הציונית. ונראה לי, שכאן, במסבה זו, הוא המקום להסתכלות בציונות מתוך בחינה זו. טוב עשתה “ברית ראשונים”, שנתנה מקום לוכוּח חפשי על הפּרובלימות היסודיות של הציונות, כאן, באטמוספירה זו של המסורת הציונית הטובה, של ותיקי הציונות ונאמניה, של ציונות שלא התפלגה עוד ולא התפוררה לפירורים־פירורים – יש מקום להסתכל בעניני הציונות הסתכלות טהורה ראשונית…

התאמתה הפּרוגנוזה הציונית בכל מוראותיה. אין צורך לעמוד על המצב המבהיל, היוצא מגדר כל הרגיל, בגרמניה. בגרמניה נסתיימה תקופה גדולה של אמנציפציה, של התבוללות והסתגלות אזרחית, נסתיימה אותה התקופה, אשר פינסקר גלה בדברים כאש את שקרותה ואפסותה הפּנימית. נתאַמתה התורה הציונית לכל פרטיה. הציונות נעשתה שאלת החיים, שאלת הקיוּם מהיום ולמחר, לכל תפוצות הגולה, לא רק ליהודי גרמניה לבד. בכל התפוצות אנו עומדים כיום בפני פרוצס מבהיל של אָבדן וכליה. המוני היהודים נעשו מיותרים, תפקידיהם נעשו מיותרים. עם ישראל הולך ונדחק, הולך ונהדף מכל העמדות הכלכליות והתרבותיות עם ישראל הולך ונדחק, הולך ונהדף מכל העמדות הכלכליות והתרבותיות שתפס בעולם, ואין לו מקלט אחר אלא ארץ־ישראל. אין כיום עוד צורך להלחם לאמתה של הציונות, להרביץ את תורתה. אין חולק על התורה הזאת. הציונות יצאה כבר מכלל תורה; היא צורך־חיים הכרחי להמוני בית ישראל בארצות השונות. ועם זה אנו עומדים בפני העובדא המשונה: דוקא בימים האלה נחלשה הציונות כהסתדרות, סר כבודה וירדה השפּעתה. ואַל יאמרו: מה בכך? הרי תנועת העליה לארץ־ישראל, בנינה של הארץ, הצורך החי בארץ־ישראל, – כל זה הולך וגדל, הולך ומתפתח, ומה בכך, לעומת התופעות האלה, אם ההסתדרות הציונית נחלשה. “הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו”! ואין הדבר כך. תנועה כתנועה הציונית, שבאה לשדד מערכות, לחדש יסודות חיים של אומה, ליצור שיטות חיים חדשות, יחס חדש אל העולם ואל החיים, – תנועה כזו אי אפשר לה בלי רשות לאומית מוסמכת, בלי הדרכה לאומית, בלי קונטרולה לאומית, בלי שליחי צבור, שכחם יפה לדבר ולפעול בשם העם, ועליהם הוטל התפקיד לכוון את התנועה, להדריכה ולהאיר את נתיבותיה.

ומהו המצב בתנועה ובהסתדרות? דומה שבמסבה זו אין אני צריך להרבות דברים על זה. התנועה הציונית והתנועה הארצישראלית אינן עולות בקנה אחד. אין הציונות הכח המכריע בבנין הארץ. התנועה הציונית לחוד ותנועת ההמונים לארץ־ישראל לחוד. רוב מה שנעשה בארץ־ישראל נעשה מחוץ לספירת השפּעתה והדרכתה של ההסתדרות הציונית. אתם יודעים, מה המצב באינסטנציה העליונה של ההסתדרות – בהנהלה הציונית. אין כח יצירה, אין עבודה קולגיאלית, אין כשרון לשלוט במצב. ואתם יודעים גם, מה המצב בהיקף. הגענו לידי כך, שמפלגות וסיעות נעשו אויבים זו לזו, וכל אחת אורבת למפלתה של חברתה. אין שמחה גדולה למפלגה מאשר לראות בכשלון המפלגה האחרת ומפעלה, להרוס מה שזו אומרת לבנות. זאבים היינו איש לאחיו. שכחנו את היסודות המשותפים לנו, את האינטרסים המשותפים, את האויב המשותף, את התכלית המשותפת. אנו הולכים ומתקרבים למצב של מלחמת איש באחיו. תורת־חיים של הציונות נהפכה לתורת מעמד ומפלגה, נהפכה לכתתיות, שאין עמה רוח מאַחדת של אידיאל עליון. ואין לנקות בדבר זו שום צד מן הצדדים; הכל שוכחים את העיקר ונאחזים בטפל, הכל מעדיפים את עניני המפלגה והמעמד על עניני הציונות בכללותה. מצד אחד אנו מוצאים את תורת המעמדות כעיקר של אמונה, כדוקטרינה שאין לזוז הימנה. לכאורה אנו שומעים אמנם, שאין כאן ענין של מעמד, שהמעמד אינו התכלית אלא הדרך, שהמעמד אינו אלא שליחה וחלוּצה של האומה בהגשמת יעודה ההיסטורי. בזמן האחרון אנו שומעים הרבה מחוגי השמאל דוקא על ציונות עממית, במקום ציונות מעמדית. לדוגמא יש להזכיר את הרצאתו של בן־גוריון בועידת מפלגת פועלי ארץ־ישראל. ואין לנו יסוד להטיל ספק בכנוּת הדברים, בכנוּת הרצון. אבל מי שמסתכל הסתכלות אובייקטיבית במצב הענינים אי־אפשר לו להמנע מן הרושם, שהנטיה המעמדית והדוקטרינה המעמדית עדיין במקומן עומדות. מה פירושה ומה תכנה של ציונות “עממית”, שיש עמה התבדלות מן המחנה הכללי לכל דבר, לכל פעולה צבורית, לכל פעולת חנוך ותרבות? מה ענינם של חנוך פרוליטרי, אמנות פרולטרית, ספורט פרוליטרי בתוֹך ציונות עממית? ועל ענין ה“יחסים” וההרגשות אין צורך לדבר כלל. די להזכיר את מעשה שביעי של פסח.

אבל נחטא לאמת, אם נטיל את האַחריוּת למצב זה על השמאל בלבד, או אפילו על השמאל בעיקר. האמת מחייבת להודות, כי את המיתודות של מלחמה מפלגתית פרועה הכניס לעולמנו דוקא הצד שכנגד. אנו זוכרים את ראשית המיתודות האלה, את ראשית המלחמה הפרועה בשמאל מימי “באסטה”. מי הכניס לעולמנו את יחס הזלזול והשנאה למתנגד, את תאות ה“שבירה”, את מונחי ההפקר: “סנבלטיות”, בגידה וכדומה? מי לימד נערים להשליך שקוּצים על גדולי ישראל, מי השחיר קירות וגדרים בסיסמאות: הלאה ווייצמן, עבד אנגליה?

ויחס הפקר זה של זלזול, של תאות השבירה, של שנאה פרועה היה קיים לא רק לגבי אישים ומפלגות, אלא גם לגבי המוסדות הלאומיים העליונים שלנו, לגבי ההסתדרות הציונית, זו ירושתו הגדולה של הרצל, לגבי כנסת ישראל בארץ־ישראל. אם אין אלה לפי רצוננו, אם אין הן מקבלות את תורתנו – ישברו גם הן…

זהו המצב באגפים. ומה טיבו ומה ענינו של המרכז? שמא נקי הוא לכל־הפּחות ממפלגתיות וממעמדיות? יש בציונות צבור גדול, שלכאורה הוא צריך להיות נקי מחטא זה, שלפי עצם מהותו הוא צריך לעמוד על יסודות לאומיים־כלליים. צבור זה הוא הסתדרות הציונים הכלליים. אבל אף הסתדרות זו התחילה משלמת מס לרוח הזמן, אף היא הולכת ונהפכת למפלגה, להסתדרות של מעמד. נשכחו היסודות של הציונות הכללית נשכח עיקר השותפות לפעולה ולאחריות, נשכח העיקר הגדול של ציונות כללית, שפירושו ציונות סינתיטית, אחוּד ומזיגת כל הכחות החיים באומה והפועלים בבנין הארץ לשם המטרה המשותפת, נשכחה החובה הציונית האלמנטארית של יחס חיובי לכל הכחות הקונסטרוקטיביים שבתנועה. הציונים הכלליים הולכים ומזדהים עם מעמד אחד מסוים, עם השקפה חברתית וסוציאלית מסוימת, עם שיטה כלכלית מסוימת. הציונות הכללית נהפכה אף היא למעשה, על־כל־פנים בארץ־ישראל ובחוגים הרפּרזנטטיביים שלה, לציונות מעמדית. היא באה להעמיד מעמד מול מעמד, אינטרסים מול אינטרסים. במקום האידיאולוגיה של חלוציות, של מעמד שעבר זמנו כביכול, באה האידיאולוגיה של “המעמד הבינוני”; במקום המאמצים הלאומיים – האיניציאטיבה הפּרטית.

אמוֹר אמרנו, כי אין ענינה של הציונות הכללית לזהות את עצמה עם מעמד אחד דוקא ועם שיטה כלכלית אחת דוקא, אלא ענינה הוא לעמוד בכל “פרץ” ציוני בכל שעת כושר. היום יכול להיות “פרץ” זו ענין העבודה העברית, הקרנות הלאומיות, מחר – תקנת המעמד הבינוני, מחרתים – עניני החנוך והתרבות הלאומית, או המלחמה הפּוליטית לזכויותינו ולעמדותינו בארץ. כי כל אלה הם מענינה של הציונות הכללית, הסינתטית. פירושה של הציונות הסינתטית הוא: מרובים הצרכים ומרובים התפקידים בבנין העם והארץ. ויש מקום, בספוק התפקידים האלה, לחוגים ולמעמדות שונים; יש מקום לדרכי־עבודה שונות, לשיטות כלכליות שונות.

אותה המחלוקת הידועה בציונות: מה עדיף ממה, ההון הפרטי או ההון הלאומי, התישבות פרטית או התישבות חלוצית – אינה קיימת, אינה צריכה להתקיים בשביל הציונות הכללית האמתית, בשביל הציונות העממית, שבאה לאַחד, לגייס ולהפעיל את כל הכחות, שיש להם ערך ויש בהם צורך לבנין העם והארץ, מפני שהגשמת התפקידים הגדולים של בנין לא תבוא בכחותיו של מעמד אחד בלבד, אלא יש צורך במאמצים משותפים של כל חלקי האומה, של כל המעמדות יחד.

והרי למעשה יש שתוּף אינטרסים בבנין הציוני, שרק העוורון המפלגתי או המעמדי יוכל להתעלם ממנו. ולא רק מבחינת הנצח, מבחינת העתיד הציוני, אלא פשוט מבחינת האינטרסים הממשיים של כל חוג בישוב ובציונות. צבור הפּועלים מעונין בהוֹן הפּרטי ובאיניציאטיבה הפרטית, מעונין בהתפּתחות התעשיה, בהתפּתחות המטעים, בהתפּתחות הבנין, שהאיניציאטיבה הפּרטית מביאה אתה. כל זה מרבה את יכולת הקליטה של הארץ, יוצר אפשרויות־עבודה חדשות בשביל פועלים יהודים, מרים את רמת־החיים של הפועל. אין הציונות הכללית מסכימה בדיעבד ומאין ברירה לאיניציאטיבה הפּרטית, אלא היא מתיחסת אליה יחס חיובי לכתחילה. משום שאין דרך בבנין הארץ, ויש רק דרכים, ומשום שיש תפקיד לאומי גדול לאיניציאטיבה הפּרטית. הרי ראינו מה שעשתה האיניציאטיבה הפּרטית בארץ במשך השנים האחרונות. היא גאלה רבבות דונמים אדמה, נטעה אלפי דונמים פרדס, השקיעה מאות אלפים פונטים בתעשיה, יצרה מאות בתי חרושת ובתי מלאכה.

אבל כשבאים ואומרים: האיניציאטיבה הפרטית, ורק היא בלבד, תביא לנו את הגאולה, היא תבנה את הארץ, עברה שעתם של החלוציות, של ההון הלאומי, – הרי גם זו אינה ציונות כללית, משום שגם זו רואה רק שטח מצומצם לפניה. לא כל ארץ־ישראל היא אזור המטעים, גם היום יש עוד תפקידים גדולים בהתישבות החקלאית להון הלאומי, לחלוציות. יש אזורים של הפלחה, של משק מעורב, שהאיניציאטיבה הפּרטית לא תביא להם גאולה. חקלאות זו מחייבת סבל רב, קרבנות מרובים, מאמצי לא אנוֹש, אשר האיניציאטיבה הפּרטית לא תעמוד בהם. לא רק בעבר בלבד היו תפקידים כאלה לחלוציות ולהון הלאומי. עוד לא נסתיימו תפקידינו בעבודת ההתישבות בארץ־ישראל. הנה אנו מדברים כעת על עבר הירדן. כולם אנו יכולים לתאר לעצמנו, שעבר הירדן יפתח להתישבות יהודית באותן המיתודות, שנפתחו לפניה קרקעות המטעים באזור יהודה והשרון?

ועוד זאת: כל קולוניזציה אינה ענין כלכלי לבד, אינה ענינם של המתישבים היחידים לבד, אלא היא קודם כל ענין לאומי־מדיני, המצריך הון לאומי, קרבנות לאומיים. את הדבר הזה היו צריכים לזכור קודם כל אנשי המפלגה הממלכתית שלנו. אם בכל העולם נעשית עבודת ההתישבות בכח המדינה, בכח המרכז המוסמך של העם, בכח המרות הלאומית העליונה, שכחה יפה להטיל מסים על היחיד ולכוף אותו על חובתו הלאומית־המדינית, הרי אצלנו צריכה למלא את התפקיד הזה המרות הלאומית העליונה שלנו, אשר אמצעיה הם התנדבות לאומית, הון לאומי של רשות. לא די לדרוש מאחרים משטר קולוניזציוני, – ומה אם הדרישות לא יועילו, כשם שלא הועילו עד עכשיו? – את ה“משטר” הזה אנו צריכים ליצור בעצמנו, בכח מפעלנו וקרבנותינו, אנו צריכים למלא את התפקידים הממלכתיים האלה, אחריותם של אלה היא על ההתנדבות הלאומית, על “ההון הלאומי”.

ומרות לאומית עליונה בעניני כלכלה אין פירושה רק תפקידים מסוימים בנוגע להתישבות, אין פירושה רק עזרה לעלית חלוצים ולהתישבותם על קרקע לאומית. יש גם צורך בקונטרולה, בהדרכה ובהשגחה על ההון הפּרטי. יש צורך בקואופראציה של ההון הלאומי וההון הפרטי בבנין הארץ, ופירושה של קואופרציה זו הוא לא רק השלמת גומלין אלא גם השפעת גומלין. המשק הלאומי שלנו, כלל כל המעשים והמאמצים לבנין הארץ, ראוי לו שיהיה משק תכניתי, היודע להמנע מהתחרות, מפעולות תפלות או כפולות וסותרות זו את זו. ויש צורך קודם כל בקונטרולה על ההון הפרטי, שלא ישכח את האינטרסים הלאומיים הכלליים, ולא תהפך לפעמים הפעולה הפּרטית לרועץ לשאיפה הלאומית הכללית. החזיונות השליליים בחיינו הכלכליים, הבאים מאותה נטיה טבעית של ההון הפרטי “להיות אדון לעצמו”, ידועים ואין צורך לעמוד עליהם. ענין הספסרות בקרקעות, הנטיה לזלזל בעיקר העבודה העברית, – הם דוגמאות מובהקות לקלקלותיה ולתקלותיה הגדולות של “חרות הפעולה האישית” ונטית הבצע של היחיד, העלולה להעשות סכנה לאומית. ועוד בימים האחרונים היינו עדים לתופעה מאַלפת בנידון זה. ההון הפּרטי, שנוצר בארץ בעזרתו של ההון הלאומי, בכח הקוניונקטורה, שיצרו הציונות והפעולה הלאומית בארץ, עמד לבקש לו שדה חדש ל“פעולה האישית החפשית” שלו. הוא הלך לקפריסין, במקום שאין “מרות לאומית” וחובת עבודה עברית וכדומה, ליצור שם מרכז חדש לפרי ההדר ולהעמיד מתוך כך התחרות להתפּתחות תעשית ההדר בארץ־ישראל.

כללו של דבר: אי אפשר לנו בלי הון לאומי, בלי מרות לאומית עליונה בחיינו הכלכליים.

ב    🔗

כל הדברים האלה הם לכאורה אמתות אלפאביתיות לציונות כללית, ולא היה צורך כלל לעמוד עליהן, אלמלא נהפכה הציונות הכללית עצמה לציונות מעמדית, אלמלא גברו הטכסיסים על הפרוגרמה. והנה דוגמאות לענין הטכסיסים והחשבונות הפוליטיים. ראשית, עיקר העבודה העברית. לכאורה אין חולק ואין מהרהר אחרי עיקר זה. הכל מודים, והציונים הכלליים מכריזים על דבר זה בכל הזדמנות שבאה לידם, שהעבודה העברית היא יסוד היסודות בציונות, שאין ציונות בלי עבודה עברית. ולא רק מטעמים רוחניים אידיאולוגיים לבד, לא רק מפני שאנו רוצים לברוא לב חדש ליהודי הגלות, ליצור יחס חדש לעבודה, לקרקע, לעשות את עם ישראל לעם עובד, לעם פרודוקטיבי, אלא גם מטעמים פשוטים ומעשיים מאד: בלי עבודה עברית ניצור כאן רק גלות חדשה, נהיה רק שכבה דקה של מעבידים, יכולת הקליטה של הארץ לעלית יהודים תהיה מצומצמת ביותר, והארץ לא תהיה לעולם להמוני יהודים. ואף על פי כן אין אנו, הציונים הכלליים, יוצאים ידי חובתנו לעיקר זה. אנו מניחים את המלחמה לעבודה העברית לשמאל לבד, ובמקרים של נגוּדים וסכסוכים אנו מוכנים למחות על שגיאות וחטאים של השמאל, ואין אנו מוחים על עצם הזלזול בעיקר העבודה העברית. וכל כך למה? הטכסיסים מחייבים, ההתנגדות לשמאל מכריעה. דוגמא אחרת: מתוך התנגדות לשמאל, מתוך חשבונות של טכסיסים אנו נוטים לפעמים לזלזל בכנסת־ישראל, בעיקר הארגון הלאומי. כל הענין של קיום קהלה נפרדת בתל־אביב, בצדה של העיריה, בעוד שלפי חוקתה של כנסת־ישראל, לפי החלטות אספת הנבחרים ולפי תפקידנו בארץ: לבנות כאן את חיינו על יסודות טריטוריאליים ולא על היסוד הגלותי הרעוע של אוטונומיה פרסונלית, של כפילות התפקידים: ענינים ארציים־מוניציפּליים לחוד ועניני הקהלה לחוד, אין בה צורך כלל – כל הענין הזה אין לו טעם אחר אלא חשבון של טכסיסים והתנגדות לשמאל. וכיוצא בזה הדרישה האולטימטיבית לשנות את חוקתה של כנסת ישראל, לבטל את היסוד הדימוקרטי שלה, את עיקר שווי הזכויות ושווי החובות של כל יהודי בכנסת ישראל. ודאי הרשות לחוגים מסוימים בישוב להתנגד לעיקרים אלה, להתנגד לשווי זכויות של יהודים, שאין להם בית ופרדס, והם זכאים להלחם לדעותיהם ולנטיותיהם, לדרוש מה שידרשו. אבל זהו ענין של אינטרסים, של נטיה מעמדית – ציונות כללית אין כאן. הציונות הכללית האמתית אי־אפשר לה לזלזל בעיקרים אלה, היא עומדת בעמידתם ונופלת בנפילתם. תנועה העומדת על הרצון החפשי, על ההתנדבות הלאומית, אי אפשר לה להבדיל בין אזרחים ממדריגה ראשונה ובין אזרחים ממדריגה שניה; אי אפשר לה להסכים לבחירות “פלורליסטיות”, לפריבילגיות מיוחדות לאכרים ולבעלי־בתים, כדי שיוכלו להתגבר על השמאל. אם יש צרה כזאת, שהשמאל הוא אקטיבי יותר והוא יודע להשתמש במרצו ובכחו – אין לנו אלא לחנך את שאר חלקי הצבור לפעלתנות אזרחית, לעוררם ולשוב ולעוררם שישתתפו בבחירות, אבל אין לקבוע פרס על רשלנות אזרחית, אין לקפח זכויות אזרחיות יסודיות של מי שהוא. אנו שמחים על כל יהודי שבא אל הארץ ומשתתף בבנינה, אם במחו ואם בידיו ואם בכספו, הכל חביבים עלינו במדה אחת, הכל שוים בעינינו לזכויות ולחובות. וכשבאים ואומרים לנו: אם תקבלו את דרישותינו, אם תשנו את חוקתה של כנסת ישראל, אם תבטלו את עיקר שווי הזכויות שבה – מוטב, ואם לאו – אנו פורשים מכנסת ישראל, או מאספת הנבחרים ומהועד הלאומי, הרי הדברים מובנים מבחינה טכסיסית, מבחינת ה“צורך” במלחמה בשמאל – ציונות כללית־פרוגרמתית אין כאן. ושוב, אין אני מתנשא “לחלוק” על האינטרסים המעמדיים מימין, כשם שאין אני יכול לחלוק על העובדא של מציאות אינטרסים מעמדיים משמאל. אבל היושר הפוליטי מחייב בהירות הדברים. אי־אפשר לדבר על ציונות כללית ולטעון עם זה לאינטרסים מעמדיים. יש מקום גם לציונות מעמדית. אבל בשעה שהאינטרסים המעמדיים, משמאל או מימין, מתנגשים עם האינטרסים הלאומיים הכלליים, ענינה של הציונות הכללית הוא לעמוד בפרץ בשם הפוסטולאט הציוני נגד האינטרסים או הנטיה של המעמד. ויש עוד מקום גם בימינו לציונות כללית כזו, יאמרו מה שיאמרו הריאליסטים ואנשי־המעשה שבקרבנו, מפני שיש עוד ציונות של אידיאות ולא רק ציונות של אינטרסים בלבד.

ובמדה שאנו מחשיבים את עיקר העבודה העברית – בה במדה אנו מחשיבים את הפּרובלימה של יחסי עבודה. אין תקנה ואין פתרון לזה בלי זו. ענין העבודה העברית אינו ענין שבין פועלים למעבידים לבד אלא הוא ענין לאומי כללי. אי־אפשר להניח את ענין יחסי העבודה למשחק החפשי של הכחות, להתרוצצות אנארכית בין שני הצדדים. יש צורך לסדר את היחסים האלה על יסוד לאומי־כללי, יש צורך ב“רגולציה” לאומית, יש להשליט את המרות הלאומית העליונה בענינים אלה, לקבוע חוקת עבודה כללית של הישוב. ובדבר זה חטאו שני הצדדים גם יחד. להלכה אין איש חולק עוד לכאורה על עיקרים אלה. אבל למעשה גדולים עוד העכובים ומרובים המכשולים וחזקות נטיות הטשטוש וההתעלמות מן העיקר. למעשה רחוקים עד היום שני הצדדים גם יחד מן העיקר הפּשוט וההכרחי של ריגולציה לאומית בעניני העבודה ויחסי העבודה. אלה ואלה כפופים לדוֹגמה של מעמד ולאגואיזם של מעמד. אלה ואלה אינם רוצים בעצם במרות לאומית עליונה, שבאה להגביל את “חירותם” בשם האינטרסים הלאומיים הכלליים. הימין עושה את “חירות הפעולה” קדושה לעצמו והוא מסרב להתערבותם של המוסדות הלאומיים העליונים בעניני העבודה מתוך עיקר־האמונה, שההון צריך להיות חפשי בפעולותיו. והשמאל מסרב, מתוך עיקרי אמונה שלו, לזיקתם של פועלים למוסדות תווך ובוררות נייטרליים, ואין הוא מתירה אלא בשעת הדחק, באין ברירה של מלחמה ונצחון, ולשעורים. זכורה עוד עמדתה של סיעת הפועלים באספת הנבחרים השניה בענין חוקת העבודה. היא הסכימה לעיקר הרגולציה לשעורים ולהגבלות: “בירור” ולא “בוררות”, מוסדות לתווך בכפר ולא בעיר. הטעם הוא פשוט: בעיר אין כמעט שאלה בדבר עיקר העבודה העברית, אין המעביד יכול לזלזל בעיקר זה, ולפיכך אין “חשבון” לפועל להסכים לבוררות לאומית ולוותר מרצונו על כלי זינו החשוב ביותר ב“מלחמת המעמדות” – על השביתה. מה שאין כן בכפר. כאן המרות הלאומית היא רצויה ומועילה. אבל מאז התפּתחו הענינים. אחרי כמה לבטים ויסורים, אחרי שביתות והשבתות לאין קץ, שלא הוסיפו לנו לא כבוד ולא כח ושהביאו לנו הפסד חמרי ומוסרי מרובה, נשתנה היחס מצד זה לטובה. החלטת הועידה האחרונה של הסתדרות העובדים בדבר חוזים קולקטיביים ולשכות־עבודה משותפות היא על־כל־פנים צעד קדימה. אבל גם היום אנו רחוקים עוד מן העיקר הפשוט והברור של מרות לאומית עליונה בעניני העבודה, מן ההודאה השלימה בחוקת־העבודה הלאומית, שתהא חובה גמורה לשני הצדדים ותקבע נורמות ברורות ומסוימות בעניני העבודה: לשכות עבודה ניטרליות, או משותפות (אין אני קובע כאן מסמרות בדבר), מוסדות קבועים לתווך ולבוררות של חובה וכדומה.

וכאן יש מקום ללחץ צבורי, יש צורך במלחמה צבורית שיטתית להשלטת שני העיקרים האלה שהם אחד, עבודה עברית ורגולציה לאומית בעניני העבודה, ללא הגבלות ותנאים. אבל מלחמה צבורית זו אין לה דבר לאותה המלחמה הפרועה לשם הענינים האלה, כביכול, שאנו עדים להם בזמן האחרון. יש לנו מפלגה שלימה, הדוגלת לכאורה במשטר הפשרה הלאומית, התובעת לשכות־עבודה ניטרליות וכדומה והמעמידה פנים, כאילו היא גילתה את הדרישות האלה ומידה באו לצבור. אבל המיתודות, שמפלגה זו מכניסה למלחמתה, הן מיתודות של מלחמת־אזרחים. אין טעם ואין תועלת בדבר, שצד אחד יתנשא להטיל את רצונו על הצד השני, על ידי “דקרטים” לא יפתרו שאלותינו החברתיות המסובכות. נצחון העיקר של ריגולציה לאומית יבוא מתוך הסכם, מתוך יחסי כבוד בין הצדדים, מתוך מאמצים למצוא לשון משותפת, מתוך הכרת ההכרח הלאומי בעבודה משותפת ובאחריות משותפת לגורלנו ולגורל מפעלנו בארץ הזאת. וכל נטית ה“שבירה”, כל המלחמה הפרועה והסמויה בצבור הפועלים מרחיקתנו יותר ויותר מן המטרה הזאת. עצם הנטיה הזאת לשבור את ארגון הפועלים יש בה הפסד לאומי עצום. ולא רק מפני שהיא מביאה עלינו את הסכנה של מלחמת אזרחים, אלא גם מפני שעצם העובדא של ארגון הפועלים, של ארגון כללי מוצק של צבור הפועלים, הוא רכוש לאומי חשוב, הייתי אומר: מצוה לאומית. אין אנו יכולים אפילו לתאר לעצמנו, מה היו פני חיינו, אלמלא היה לנו הארגון הזה, אילו היתה שוררת ביחסים האנארכיה של התנגשות רצונות יחידים, אילו היה כל פועל ופועל צריך להתלבט, להתבזות, לבקש דרכי השפּעה והשתדלות אישית במלחמתו העלובה לזכות העבודה ולתנאי העבודה שלו במולדת, והיה מגיע מתוך כך לנטיות של רדיקליזם דסטרוקטיבי. כנגד זה הרי צבור הפועלים המאורגן, בעל הכח הקבוצי המגובש, הוא נושא אחראי להגשמת הציונות. דבר זה אין המפלגה הממלכתית שלנו, נושאת סיסמת ה“שבירה”, מבינה כלל. ואין מבינים דבר זה לצערנו די הצורך גם בחוגי המרכז הציוני. נטית ה“שבירה” אינה מיוחדת לאותה מפלגה לבד, שכתבה אותה על דגלה. גם החוגים האחרים, המוחים על ה“עלילה”, לא ניקו ממנה. וענינה של הציונות הכללית האמתית, הסינטיתית, העומדת על עיקר הסולידריות הלאומית, על שתוּף הכחות והיסודות השונים בבנין, הוא לסייע לתנועה ולישוב לצאת מתוך מהומת הסרק של פולמוס מעמדות ונצחנות מפלגתית תפלה אל דרך המלך של משמעת לאומית, של עבודה משותפת ואחריות משותפת של כל חלקי העם ומעמדותיו לבנין המולדת.

*

אנו מתנגדים לרביזיוניזם מפני אָפיוֹ החברי־הסוציאלי, מפּני המיתודות של מלחמת־אזרחים, שהכניס לעולמנו, מפני סיסמאות ה“שבירה” שלו. אבל במדה זו עצמה אנו מתנגדים גם לשיטתו הפוליטית, אם אפשר לדבר כאן על שיטה, לטכסיסים הפוליטיים שלו.

בזמן האחרון פשטה האמרה – אנו מוצאים אותה יום־יום בעתונות הרביזיוניסטית, בנאומי מנהיגיהם: הריביזיוניזם נצח, נבואתו נתקיימה, תורתו הפוליטית התאַמתה. לפני זמן־מה פרסם גרוסמן מאמר בשם “כשמפלגה מנצחת” – כך בפשטות, בוודאות גמורה: הריביזיוניזם נצח כבר. דבר זה הוא ודאי מחוכם כמעשה להטים מבחינת הפסיכולוגיה של המונים. יש צורך רק לחזור בבטחון ובודאות פעמים אין ספורות על הנחה אחת כאמת שאין להרהר אחריה, כדי שההנחה תקלט סוף סוף; יש צורך רק לחזור ולשוב ולחזור על פראזה זו, שהתורה הרביזיוניסטית נצחה, כדי שהמונים תמימים יתחילו באמת להאמין בדבר. ויש כאן מן הספיקולציה על לקוי כח הזכרון של הצבור. נראה במה נצחה ההשקפה הריביזיוניסטית ומה היה מצבנו אילו נצחה באמת. הנצחה השקפתו של ז’בוטינסקי, שהיה נוסע בשעתו מעיר לעיר ומארץ לארץ ומזהיר את האיניציאטיבה הפרטית, שאַל תהין לעלות אל הארץ, כל זמן שאין לגיוֹן עברי, ואין ממילא בטחון לחיים ולרכוש – או שמא נצחה ההשקפה הריביזיוניסטית האחרת, המעמידה דוקא את האיניציאטיבה הפּרטית במרכז כל עניניה ומטרותיה של הציונות? הנצחה סיסמת ה“הפסקה” של ז’בוטינסקי־גרוסמן, שהכריזה על הפסקה של זרם הכספים, קנית קרקעות ופעולה ישובית בארץ, כל זמן שהממשלה המנדטורית לא תשנה את יחסה אלינו, – או אולי להפך, נצחה תורת החלוציות לכל סוגיה וגווניה, אותה תורה האומרת, שבכל התנאים ובכל האופנים נמשיך את עבודתנו, נבצר עמדות ונוסיף עמדות, כלכליות ותרבותיות, ויהא מה? הניצחה התורה הריביזיוניסטית בדבר “הדומיניון השביעי”, תורת ברית עולם, לחיים ולמות, בין אנגליה ובין ישראל, או שמא ניצחה התורה הריביזיוניסטית החדשה, שיצאה כבר לחפּש מנדטר חדש לארץ־ישראל. הניצחה התורה בדבר שבעה עשר מיליונים הגפרורים או שמא ניצחה האוטופּיה, שראה מנהיג הריביזיוניסטים בימים האלה בחזונו להגשמת המדינה היהודית משני עברי הירדן במשך עשרים השנים הקרובות, – אותה אוטופיה, שהוא הולך ומתאר לפרטי פרטיה בהרצאותיו האחרונות באירופה המרכזית והמזרחית והמעמידה את יצירת המדינה היהודית על ברית מלחמה ונצחון של היהודים והאנגלים על ארצות ערב, שהתקוממו נגד המערב ונגד שליחיו במזרח – עם ישראל?

מה היה מצבנו, אילו ניצחה באמת התורה הריביזיוניסטית, אילו היינו נשמעים לסיסמת ההפסקה, שהכריזו עליה אחרי מאורעות אב תרפ“ט – די ברעיון הנורא הזה, כדי להבליט את כל אפסותה של הפּוליטיקה הריביזיוניסטית. אם מצבנו הפוליטי הוטב סוף־סוף, עם כל קלקלותיו ומגרעותיו הגדולות, אם ארץ־ישראל נמצאת כיום במצב של פריחה ושגשוג, אם העליה אל הארץ היא כיום נקודת האורה והתקוה היחידה להמוני היהודים בתפוצותיהם – הרי כל זה בא לנו דוקא מפני שלא נשמענו לתורה הריביזיוניסטית ולא נגררנו אחרי הרפתקאות של מלחמה והפסקה. אם ההתנקשות של תקופת פספילד־צ’נסלור נכשלה סוף־סוף, הרי אין זה מפני שאויבינו נבהלו מסכנת ההפסקה, או מהכרזות ריביזיוניסטיות אחרות, אלא מפּני שעמדנו במבחן הקשה, לא עזבנו את המערכה ולא הפסקנו את מאמצינו, מפני שהאחרים התחילו בעל כרחם להרגיש בנו כח, שאי־אפשר לזלזל בו, מפני שסוף־סוף נוכחו לדעת, שאי־אפשר שלא להביא בחשבון את הציונות ומפעלה, שאי־אפשר למחוק את היהודים ואת מפעלם מן המציאוּת הארצישראלית, כשם שאי־אפשר למחוק את השמש הארצישראלית, את ים התיכון ואת הרי יהודה. לא על־ידי לשון מדברת גדולות, לא על־ידי איומי הפסקה, שאיש אינו חושש להם, ולא על־ידי הכרזות אחרות, על־ידי תביעת המשטר הקולוניזציוני, החלטת ה”פטיציה" וכדומה הוטב ויוטב מצבנו – אלא דוקא על־ידי השיטה שנואת נפשם של הריביזיוניסטים, שיטת ה“חלוציות”, וה“קטנות”.

מצבנו הפוליטי ודאי הוטב. אבל זו תהא השליה עצמית, אם נתנחם, שהסכנה חלפה עברה לגמרי. גם היום יש עוד סכנות פוליטיות, ואם אין הן אקטואליות אולי בשעה זו, הרי בפוטנציה הן קיימות ועומדות, והן יכולות להפתיע אותנו כל יום ויום. אותן הסכנות קיימות, מפני שאותם האינטרסים של הגורמים הפוליטיים האחרים, שפעמים יש בהם נגוּד לאינטרסים שלנו, קיימים ועומדים, והם עשויים לשוב ולהתבלט בקוניונקטורה פוליטית חדשה. האינטרסים, השאיפות, החשבונות והיחסים של אנגליה, של העם הערבי, של ההודים קיימים ועומדים גם היום. ויש סכנה גם במיתוֹדה הפוליטית של נציבנו העליון, שהוא ודאי ידידנו ורוצה בטובתנו. אותה המיתוֹדה שלו, שבאה להוכיח, כביכול, לערבים, שאין סכנה צפוּיה להם מן הציונות, אין הם צריכים לדאוג, אין להם מה לחשוש, הממשלה עושה הכל לטובת הישוב הערבי, גם הישוב העברי מביא להם רק תועלת – אותה המיתודה שהביאה לידי כך, שהישוב העברי בארץ־ישראל משמש למעשה פרה חולבת לאחרים, שמביאה לידי צרות עין בעליה העברית, לידי קיצוּצים אכזריים בעליה, בנגוּד לאפשרויותיה של הארץ, אותה המיתוֹדה שהביאה לנטיתה הידועה של ממשלתנו בענין המועצה המחוקקת, – כל זה קיים ועומד ואין לזלזל בסכנתו. אבל אין פירושם של דברים, שהתורה הריביזיוניסטית נצחה. הסכנות לא יחלפו, אם נבחר במיתוֹדה ההפכפכנית והמלאה סתירות של הריביזיוניסטים, שאין מאחוריה שום כח ממשי ושום רעיון קונסטרוקטיבי. אין לנו דרך אחרת לפעולה פוליטית אלא הדרך המקובלת בעולם, דרך הכח הממשי והאינטרסים הממשיים. אין לנו אלא ליצור את הבסיס הממשי להשפּעה הפוליטית. והבסיס הזה יוצר רק על־ידי עבודת יצירה, על־ידי עבודה משותפת של כל הכחות, המבקשים את תקונם בארץ־ישראל, ולא יוצר על־ידי אוונטורות והכרזות וסיסמאות שאין בהן ממש. הפּרובלימה של עבר הירדן, למשל, שהולכת ונעשית שאלה ריאלית, אינה מתקרבת לפתרונה על־ידי שהולכים ומכריזים יום־יום על מדינה יהודית משני עברי הירדן. אם ההתפּתחות הכלכלית בארץ־ישראל המערבית הביאה לידי כך, שאלמנטים ידועים בעבר הירדן המזרחי מבקשים ריוח והצלה לעצמם בכניסת יהודית ובפעולתם הישובית, כדוגמת עבר הירדן המערבי, הרי על־ידי ההכרזות על מדינה יהודית משני עברי הירדן מכבידים לאלמנטים האלה את שאיפתם ואת מלחמתם לכניסת יהודים. אם הריביזיוניסטים רואים את התפּתחות הפּרובלימה של עבר הירדן כ“נצחונם” – הרי זו תמימות גדולה. לא הדבוּרים על עבר הירדן הכשירו את התפּתחות הענינים אלא הדוגמא החיה של המפעל היהודי והשפעתו בארץ־ישראל המערבית. חלוּקי הדעות בינינו בדבר עבר הירדן לא היו בנוגע לצורך שבדבר, אלא בנוגע לשאלה, מהי הדרך להתקרב למטרה זו: ההכרזות בעלמא על ה“מדינה”, בשעה שאין לנו שם דריסת־רגל, או עבודה צנועה, “פעוטה” ומתמדת, שאין עמה הכרזות וצעקות. התפּתחותה ההיסטורית של העבודה הציונית בארץ־ישראל המערבית יכולה אף היא לשמש דוגמא והוכחה לדבר. אילו היינו מסתפּקים בימי השלטון הטורקי בארץ־ישראל בלשון מדברת גדולות, בהכרזות נמלצות, שיש לנו צורך במדינה יהודית בארץ־ישראל, במקום לבוא אל הארץ, במדה האפשרית, ולעבוד כאן עבודה מודרגת, צנועה ועקשנית – כלום היינו מתקרבים מתוֹך כך ליצירת בסיס והתחלה כל־שהיא למדינת־היהודים העתידה, כלום היינו יוצרים בדרך זו את האפשרות הפוליטית לשעת־הכושר, שבאה אחר־כך בימי באלפור? הדרך למיליון או לחצי מיליון יהודים בארץ־ישראל הוא רבע המיליון שבא קודם. בימי מלחמתנו הקשה לאחר הספר הלבן של פסיפלד אמר הגנרל סמוטס באחת האספות, כי אילו היו ליהודים שלש מאות אלף נפש בארץ־ישראל, לא היו מאורעות אב תרפ"ט ופעולותיהם אפשריות. עכשיו אנו הולכים ומתקרבים לאותו מספר. ואילו היינו שומעים לריביזיוניסטים לא היינו מגיעים גם לזה.

אין אני יודע, אם קראתם היום בעתונים את הטלגרמה על דברי ה“טיימס” בנודע למצב בארץ־ישראל. ה“טיימס” אומר: אם יחלש השפע בארץ־ישראל, אם תפסק תקופת הפריחה ויגיעו ימים של חוסר עבודה בארץ, – תוצת מתוך כך שוב אש השנאה בין היהודים והערבים, והמעמסה על הממשלה הבריטית תגדל שוב, ואולי יהיה צורך לחשוב על אפשרות זו בעתיד הקרוב. הדברים האלה הם רציניים מאד; הם מוכיחים, עד כמה משלות כל האילוסיות הפוליטיות שלנו, עד כמה אין ממש ואין תועלת בהכרזות ובסיסמאות נאות. דברים אלה מעידים על יחס של צרות עין לעליה העברית. כבר אומרים לנו: יש לחשוש, שמא יחדל השפע הגדול, שמא לא תוכל ממשלת הארץ לאסוף גם להבא מיליונים מכספי העליה היהודית, ועל כן בואו ונחשוב על זה מראש, בואו ונקצץ מראש את מעופם של היהודים, בואו ונצמצם את עליתם אל הארץ. אבל הדרך להלחם בנטיות אלה היא לא הדרך של הכרזת מלחמה על אנגליה. ודאי, אנו צריכים להעמיד את השאלה הציונית כשאלה בינלאומית. כשיש צורך אנו פונים גם לחבר הלאומים. אבל צריכים אנו לדעת, שהאפילציה לחבר הלאומים ולדעת הקהל העולמית אינה יכולה להיות מעשה בכל יום, אינה יכולה להיות ענין של הכרזות וסיסמאות ונוסחאות פוליטיות־יורידיות לבד. אם נבוא להכריז “מלחמה” על אנגליה ולבקש מנדטר חדש – לא תהא זו פעולה פוליטית. אין אנו צריכים לרמות את עצמנו: זה רעיון אַבּסורדי להכריח את אנגליה על־ידי פּטיציה לחבר הלאומים, שתשנה את הפוליטיקה שלה. יש ערך־מה לחבר הלאומים בפוליטיקה העולמית, יש טעם לפנות לחבר הלאומים. אבל אם מישהו סובר, שנוכל לעשות את חבר הלאומים דיין בינינו ובין אנגליה, הרי הוא טעה טעות גדולה. הפּרובלימה של יחסינו עם אנגליה, של דרך השפּעתנו הפוליטית היא קשה ומסובכת הרבה יותר משמתארים לעצמם הפוליטיקאים הריביזיוניסטים. אותם הגורמים הפוליטיים הממשיים, עניני אנגליה הפּנימיים, עניני הקיסרות, עניני הערביים, המושלימים, ההודים – ידם תהא לעת־עתה על העליונה במקרה של התנגשות האינטרסים, משום שמשקלנו אנו אינו גדול עוד ביותר, משום שלנו אין עוד אפילו אותם שלש מאות אלף היהודים בארץ־ישראל, שעליהם דבר סמוטס. אנו מוכרחים לעת־עתה ללכת לאט־לאט, לנשוך לפעמים את שפתינו בשינינו ולעבוד. לא תהיה תפארתנו והתקדמותנו על דרך המלחמה. אמרתי פעם: היחסים שלנו עם אנגליה צריכים לעמוד על פוליטיקה של “כאילו” (כשם שיש “פילוסופיה של כאילו”). אין אנו בטוחים כלל וכלל, שתמיד יש זהות של אינטרסים בינינו ובין אנגליה; אין אנו בטוחים כלל ברצונה הטוב של אנגליה לקיים כל מה שהבטיחה. אבל הפוליטיקה שלנו אינה יכולה להיות אחרת אלא זו של “כאילו”, כאילו יש זהות כזו, כאילו יש בטחון כזה. אין אנו יכולים להלחם באנגליה. אין אנו יכולים לחפש לנו בנדטר אחר, או לעשות את חבר הלאומים לשופט עליון על אנגליה. הפוליטיקה שלנו צריכה להיות פוליטיקה ממשית, אותה הפוליטיקה שנהל ווייצמן, הפוליטיקה האפורה במקצת של יצירת ערכין, של יצירת נכסים מתוך עמל ומאמצים, של יצירת בסיס פוליטי מתוֹך רבוּי אוכלסים, מתוך רבוי עמדות וביצור עמדות.

(“הארץ”, ט“ו–י”ז באב תרצ"ג).