א    🔗

השירה הרוגעת והמרגיעה הזאת (תרצ"ג), היא נפש לעולם מלא בשקיעתו, הוא עולם של שרידי תרבות וחיים, שנבוסו ברגל גאוה של כובשים וזינם. נעימת־השירה על קצבה ודרך־הבחירה של סממני הציור והתיאור יש בהם כדי הבלטה נאה ונאותה של שתי התכונות המבטאות את העולם הזה – התוגה והדממה. עוד בראשית הסיפור, כשעלם צעיר, שטביעת עינו, זריזות ידו ושאר־רוחו מכשירים אותו למעשה מכחול להפליא, מתגלגל לנקודת־ישוב של אנגלים הסמוכה לאהלי שבטי האינדיאנים, ובני הישוב ההוא אינם יכולים לעמוד בפני דממתו, כי “ככל אשר שתק כן עמקה התמיהה, כן גדלה מסביבו תעלומה מוזרה ובגדול התעלומה ונולד הפחד” – מגלה לנו המשורר, מבלי לומר את זאת, את האירופאי, הכובש, שפחדו מפני הדממה, זו סגולת־היקר של הנכבשים, אינו אלא פחד מפני מצפונו. הפחד הזה הוא שאמר להם לאותם האנגלים לקשור את העלם לזנב הסוס, שטילטלו לעבי־יער. גם עצם־המעשה של העלם בין אהלי־האינדיאנים, שריחמו את החולה והפצוע וריפדו אותו ברפואות טובות, מעשה הציור של חיי־האינדיאנים והליכותיהם הוא תגובה על מוסר־הכליות, התגובה לפצות במעט אמנות את העוול הגדול, להציל הצלה פיקטיבית, סמלית, במכחול את החורבן הממשי, הלא־סמלי, שהחריבה החרב.

ב    🔗

בשולי האהבה של ללרי בת ראש השבט הרכה והענוגה והעלם הזר נרקמות תמונות מחיי האינדיאנים, נבלטים טיפוסים מסויימים – אבי השבט, השומר סוד בחובו, הרג־נמר האציל והנאמן, המכשפה הזקנה, עיני־חתול, הקומית והחביבה, נשקפים מראות־נוף וכל מהלך הדברים מסופר בנחת, כשגם סערת־הנפש הגדולה כבושה ומתאפקת, והעיקר – ביכולת אֶפּית, היודעת מידה נכונה בשימושי־תיאור על סממניהם. והרי דוקא בתמונה כזאת, שעיקרה הבלטה של הרגשות גדולות, אלמנטריות, שהנוסחה הקבועה והקפואה מזומנת להן כממילא, צפויה המידה הנכונה לסכנת־ערעור.

וכן ידע המשורר להמלט מסכנה אחרת שארבה לו – סכנת הבריחה מפני הסיום הטראגי המוכרח. הקבר של ללרי – סיום־האמת, וצער הבכיה של הצייר הבוגד על קברה – הוא, ככל מוסר הכליות של האירופאי הכובש, צער מאוחר.

ג    🔗

בשירה כזאת מתבקשת כמאליה הלוואה גדולה מאוצר שימושי הלשון של המקרא, שברכתם אינה מרובה מסכנתם. המשורר ידע להדיר עצמו מדרכים אלה, וכן הוא נוהג קימוץ הרבה בשימושי מליצות, והן מבצבצות בריחוק מקום ונשמעות כהפתעה, שיש בה לפעמים גם צל חידוש בדרך־השימוש או ההוראה. ראה, למשל, “שנשימתו כה צרודה, בכבדות מתנהלת” (עמ' 24) או “ובהקיצה כבר גזו צאן־שעות אחדות” (עמ' 141), “הם היו כה נבזים וחדלי־הרהורים” (עמ' 156) ועוד. ביחוד כדאי אולי להעיר על דרכי גיוון, והכוונה היא לא בלבד לחריזה פנימית בשירה שאינה חרוזה ולא לבד למישחקי־מלים, אלא גם לצירופים, שפשטות־תיאור מוציאה חומר־השוואה משומש מכלל הבאַנאַליות שלו: “ואי שם בליל על ריקועי־השתיקה, דרך הגורל ופעמיו רעמו” (עמ' 66), “ולילה כמו נחתום יתגנב בשינה במרדהו הגורל ופעמיו רעמו” (עמ' 66), “ולילה כמו נחתום יתגנב בשינה במרדהו האפל” (עמ' 93), “אך אט בה התגבש החוֹמֶר החוֹמַר לחלמיש החלטה, לעשת קודרת” (עמ' 85), “איך צנח עוד פעם בנפשו בבאר הזכרונות המרה” (עמ' 86). וראה ביחוד סוג צירופים, כמו: “כבר ראה איך החמה גוררת על גלים השובל הארוך של כסף גלימתה” (עמ' 49), או: “עד הירפה ממנו הגל המתקומם ויצנח לבן־קצף על חולות נשמתו” (עמ' 47) וכדומה. דרך־גיוון נאה היא החיאת־תשמישים או מלבודים דוממים ושיתופם באקציה, למשל: "עד עיף מכחולו ואיטט צעדיו (עמ' 46): “מקטרת קנה־דורה שנמה גם היא” (עמ' 60); וביתר הדגשה: “ונוצת־הַסֶכֶם עוד לכודה בהגות” (עמ' 20), וביחוד: “שמעו העגילים את זאת ויזועו” (שם). כעין רישול מכוון, לשם העשרת הביטוי, נראה השימוש המופרז בשמות־תואר מחודשים, במקום סמיכות “אפלה קטיפתית” (עמ' 20), “בת לויתו האורית” (עמ' 70), “ימים סתויים אַדיים” (עמ' 55), “קרום יבש זכוכיתי” (עמ' 146) ועוד. השירה כתובה בריתמוס נאה, מקפיד – נגינה מלעילית – (ולא מובנת היא ההבלעה של הברה אחת בכמה וכמה מקומות).

[כסלו תרצ"ד]