א    🔗

בבואי להקדים קצת דברי ביאור הצריכים, כמדומה, לגופה של האסופה, שיצאה לאור והכוללת את ירשתו, ירשת־הספרות, של מרדכי גיאורגו (דב) לאנגר, אעיר תחילה, כי נטלתי לעצמי כאותה רשות, שכרוכות בה זכות וחובה, משום שלושה טעמים.

ראשית, ידעתי שמו ושמעו מקדמת־נעורי – כשנתיים לפני היותי בר־מצוה, הלך דודי זקני, ר' שלום שפירא, ראש חסידי־בלזא בעיר־מולדתי, לבקר כמשפטו, בהיכל רבו, ר' יששכר־בּר רוקח, ובשובו סיפר, כמשפטו, ממיפלאותיו, ותינה גודל פירסומו, בשלבו מעשה באברך, שהורתו וגידולו בפראג המעטירה, ושהיה רחוק מאורחא־דמיהמנותא, באין שורש לו ביראה ובאין ענף לו בחסידות, והנה התעורר מאליו ובא מרחוק, להסתופף בחצר בלזא ודבק בה וברבה, והיה כאחד חסידיו מימים ימימה; ובבוא מלחמת־העולם ורבה של בלזא נמלט ממנה וגלה, כמותו כרבים מחסידיו, ומישכנו־ארעי בקהילותיה של ארץ־הגר, אם במונקאטש אם בראצפרד, וקיים גם האברך ההוא בחינת עמך אנכי בצרה.

שנית, לא יצאו שנים מרובות, וידעתי, כי אותו חסיד־מרחוק־בא הוא ממשוררי־העברים ונטוו בינינו קווי־חיבור־שבכתב, למלוא אורך עורכותי, או נאמר במפורט: למימי עריכתי את שבועון “העתיד” בוורשה, עד ימי עריכתי את עתון “הגה” בתל־אביב, ואם התם – לא אסתייעא מילתא, הרי הכא – אסתייעא ואסתייעא, והייתי שושבין לרוב דבריו, שפירסמם בימי ישיבתו בארצנו, ואף עודדתיו לכתוב זכרונותיו, ובייחוד את סיפורי־החסידים, אם כפי שחקרם, בלשון עברי, שהפליא בידיעתה, אם כפי ששמעם, בלשון יידיש, שהפליא בשימושה, ותפילתי עשתה מחצה.

שלישית, הידידות, שנרקמה בינינו, נתנה, כי בחלותו את חליו, מינה את שנינו, את ידידו־מנוער, מכס ברוד, ואותי, אפיטרופסים לעזבונו, וכתום אבל השבעה לפטירתו, באנו, שנינו, לפני הקונסול של צ’כוסלובקיה, מר גרינוואלד, בתל־אביב וקיבלנו מידו את נחלת־המנוח – צרור, המכיל את חיבוריו: פליטת דבריו, ביחוד ספריו וקונטרסיו, כל דבריו שפירסם בארצנו, שיירי כתבי־יד, רובם ככולם חדשים מקרוב נכתבו; וכן כמה תצלומים שלו, של הוריו וצאצאיהם, של אחיו, פראנטישֶק, בימי־עמידתו, של סבו וסבתו בימי זקנתם המופלגת. אף קצת גלויות־דואר – דיוקנאותיהם של רבותיו, רבני שושלת בלזא, ר' יששכר־בר ובנו ר' אהרן רוקח, זכר צדיקים לברכה, שהגה בהם עד אחריתו, כאשר באזני שמעתי על מיטת חליו, שלא ירד ממנה עוד.

ב    🔗

לענין. פירסום כתביו – הרי אגודת הסופרים העברים החליטה, זה־מכבר־מכבר, להוציאם בסידרת “נפש” ונועדו לכך חיבוריו שכתבם עצמו בעברית, כלומר שיריו, בין הכלולים בשני ספרי־שירתו, שפירסמם בחייו – ראשון בפראג (“פיוטים ושירי ידידות”, תרפ"ט), ואחרון בירושלים (“מעט צרי”, תש"ג). וכן כל שיריו הפזורים בכתבי־עת ועתונים, אף זכרונותיו, מאמרי־הביקורת, סיפורי החסידים. אבל אין הם כל כתביו – שכן פירסם גם ספרים גם מאמרים בגרמנית ובצ’כית, ובכללם דברים, אשר בלא ידיעתם לוקה ידיעת חייו ודרכו, מה גם שמצויים פרקים הטעונים, לגופם, תירגום ללשוננו, והוא ענין לאסופה מקפת יותר, ותבוא שעתה.

הלכך אדחה לאותה שעה דיבור רווח יותר על דרכיו בקבלה, בחסידות, בפסיכואנליזה ולבטיו בהם, ואסתפק לעת עתה, בשתים הערות.

ראשית אעיר על הערכה שונה כמעט מקצה אל קצה, של שני סוגי פועלו, כפי שיצאה מפיו ומעטו של האי מרא דהני חיטי, גרשם שלום – כשם שלא חסך דברי־גנותו מספרו של לאנגר “הארוטיקה של הקבלה”, ודינו שפסק עליו חמור ביותר (קרא שיחתו עם אברהם שפירא בספר “דברים בגו”, תשל"ה, עמ' 36), כך לא חסך דברי־שבח מספרו של לאנגר “Devet bran” (“תשעה שערים”), ודינו שפסק עליו חמוּד ביותר (קרא מבואו לתירגומו הגרמני של פ. טיברגר, 1959). הלא כה דבריו על הספר הלז: “אחד התיאורים מרובי־הערך של החיים החסידיים ושל דרך החשיבה החסידית מפנימה. המחבר שאב פה, אם כי עיצב את חומרו דרך חירות, בכללא, ממקורות טובים, שבכתב ושבעל־פה, של המסורת החסידית. ספרו זכאי לבוא במחיצת התיאורים הספרותיים הגדולים של העולם החסידיי, כפי שנודע לקורא הגרמני, באחרונה, מכתבי מרטין בובר”.

אחרית אעיר, כי בהדרשי לפתרונה של הסתירה הגלויה הזאת, לא הייתי יכול שלא להטריח בעייה ביוגרפית סבוכה של לאנגר, מצוקת נפש ויצר, שביקש לו מיפלט מהם, ולא עלתה בידו בספרו האחד, על הקבלה להלכתה – בערבובו של עולם וסכסוכו, ועלתה בידו בספרו האחר, על החסידות לאגדתה – ביישובו של עולם וגאולתו.

ג    🔗

כאמור, מהדורת כתביו עתה אינה מפליגה כדי כלילת כל כתביו, אך היא ממצה כל שכתב בלשוננו, והאיר לה מזל – המשוררת מרים דרור, שהיתה בשומעי לקחי בימי תלמודה באוניברסיטת תל־אביב, נענתה להצעתי וכתבה חיבור על שירתו של מרדכי גיאורגו לאנגר. בצירוף תולדתו, והפליאה לעשות – חקרה כל מה שניתן לחקור, בדקה כל מה שניתן לבדוק, צברה כל מה שכתב הוא, וכל מה שכתבו אחרים עליו ברשות הרבים, אף מה שנכתב אליו ברשות היחיד, עיינה בכל תעודה שבדפוס ובכתב, שיש בה בנותן־עניין לחייו ולעשייתו, וגבתה כל עדות מוסמכת שבעל־פה, ובנתה בנין גדול, שהרבה מלביניו היו מתקפחות, אילולא הצילתן ממש בשעה האחרונה, שהרבה הזיקנה עושה והרבה השיכחה עושה, ויותר מהנה כליית־החיים עושה. עבודתה המצויינת היא בסיס למהדורת הכתבים הזאת על מבואה, ציוניה, הארותיה והערותיה, ותיתי ליה לידיד פרופ' יהודה פרידלנדר, שנטל עליו, בתורת עורך סידרת “נפש”, את הטיפול הנאמן בכך.

ד    🔗

ובבוא שעת חיבור תולדת־ספרותנו, שיכלול, במובלט ובמפורט, את חזון שיבתם של אחינו בני־מערבה של אירופה, שרחקו מדרך היצירה העברית, ותבוא אדמת־ביהם על פקודי־חלוציה, ייחקקו מעשי השלישיה: שמואל הוגו ברגמן – בהגות; ויקטור קלנר – במסה; מרדכי גיאורגו לאנגר – בשירה, וידובר על אותה שיבת־לשון, כחלק של שיבת־עם כוללת יותר, ותובלט שיבתו הכפולה, ואם נדייק: שיבתו המשולשת, של המשורר הזה; ועוד לאלוה מלים.

[ערב סוכות תשמ"א]