רקע
דב סדן
ציון לאצ"ג – דברי־הספד במליאת האקדמיה ללשון העברית

 

א    🔗

הסברה המצויה, אֵם האימרה המצויה, שכמותה כאימרת־עם שגורה, כי אך בנפול האילן ייראה מלוא־שיעורו, בהיות האילן משל לנמשל, – גבר הוקם על – היא כסברה, שדינה עמה ואין דינה עמה. היא כסברה שדינה עמה – אכן, בנפול האילן, מלוא מידת־קומתו, ארצה, הוא מניח להם למי שהראייה, על דרך ההבטה כלפי מטה, היא להם נטייה או גזירה, שיראו, מבעד למשל, את נמשלו, אדם־המעלה, בהיותו משורר־המעלה, ולראותו כל־כולו, ולהאנח על האי שופרא, מה־גם שופרא דשופרא דבלי בארעא. אך היא כסברה, שאין דינה עמה – כי אפילו, אם אותה אנחה צרורה בה אנחת אחיו הגדול כמותו וממנו על מי ששירתו, שירת־חייו, באמצע נפסקה, ואפילו מעלה־הגבורות תפול בו הגדרת־אמצע, הרי אנחת־הקדומים: אוי מה היה לנו, תחול על המשורר שהיה ואיננו עוד, אבל לא תחול על שירתו, שהיא בחינת מה שהיה הוא שיהיה, ורומה כרום צמרתה ותועפותיה ועומקה כעומק שורשיה וסבכיו. ללמדך, שמשל האילן שנפל, שנמשלו המשורר, הוא אך משל־לשעה, ואילו מציאות האילן הנטוע בקרקעו ונזקף אל על, שנמשלו היא שירתו, היא מציאות־לדורות, ושעל־כן תחת היציבה השפופה על גבי האילן השכוב כביכול, נדרשת הרתיעה מעם האילן הזקוף בממש, שכל מה שאנו קרבים אליו, חוג ראייתנו מנומך יותר, וכל מה שאנו רחֵקים ממנו, ראייתנו מוגבהה יותר ואף נעלה יותר משהיתה, כשתחושת־הדור לייחוד השירה ההיא וסגולתה, היא כערובה לתודעת־הדורות הבאים.


 

ב    🔗

ודומה, כי תחושת־הדור באה, אמנם, על גילויה הכולל במעלה גבורותיו של המשורר – כי אם נשקיף, מעל תלולית קברו של אצ“ג, אֶל שנתרחש סביבו בשנותיו האחרונות, תתבלט לעינינו משמעות חג־גבורותיו, כחגה של האומה בארצה ובתפוצותיה, ועדים לכך רוב הקולות ובנות־הקולות, שנשמעו מעברים ושנתלכדו – למעט, חריקה קטנה, צדֵקה לגופה, זעיר־שם זעיר־שם – כדי אוניסונו, למן דברי ההערכה מעל דפי עתון וספר ומעל בימות וקתדראות, עד תרועת הברכה, שנשמעה בבירור גמור במושב מיוחד – מעל דוכן מליאת־הכנסת. רוב דברי הברכה וההוקרה, גם של שלרצונם אמרו אמן גם של שלכורחם ענו אמן, נלוו להם ניסויי הערכה חדשים ומחודשים, שכוונתם, ואף הישגם, היה בהם מן היגיעה הנאמנה למלוא הבנה של החזיון הנִפְלֶה והאדיר, תלתי משמע: בערכו, כמשקלו, בנדירותו, בספרות־ישראל, בלשון־האבות ובשפת האמהות, ולא בלבד בתחומם של הדורות האחרונים, דורות הפריחה של שירתנו, שיש הקוראים לה חדשה ויש הקוראים לה מודרנית, אלא אף בתחומם של הדורות, רוב־הדורות, שלפניהם, באופן שהעזתו של אחד־העם, המתון והזהיר, בהערכת ביאליק לאמור: אתה, שכמוך לא היה לנו מימי ר' יהודה הלוי, ואולי מימי ישעיהו הנביא, נשנתה וחזרה בפי עדת מוקירי אצ”ג, גם אם נקודת מוצאם ודרך־הערכתם היו שונים ביותר, והצד השווה שבתעוזתם היה בקיום מצוות אשא עיני אל ההרים, שפירושה ראיית שיאי הדורות, ותפיסת שיאה של השירה הזאת בכללם, וממרחק הימים, העתידים לבוא, אולי ייראה לרבים בדור רחוק, מה שכבר נראה לקצתו בדור קרוב, כי השיא הזה יהיה לא בלבד בכלל השיאים, אלא אף בראשם.


 

ג    🔗

ואף בשאתנו את עינינו מקרוב, היא קירבת הדור, שהעלה מקרבו את המשורר, ובהשוותנו אותו ואת אחיו, שזכה במעלה הגבורות, ושנעשה חג־עם גם הוא, ש“י עגנון, אנו מתפתים להקבלה, ובולט לפנינו הצד השווה – סופרי מופת, זה בשירה וזה בפרוזה, כשם שבולט כממילא הצד השונה – לא כמספר, שעיקרו היה באֶפיקה, ששקטה מחפה על הסערה, הוא המשורר, שעיקרו בלי־ריקה, העשויה כעצם הסערה, ושקטה כהפסקה בין סערה לסערה, כשם שבולט הצד השונה בינו לבין המשוררים שבדורותיים, וראש להם ביאליק, שאפילו היו לוחמים ומוכיחים גם המה, הרי אף בעשותם מלחמתם ובאמרים תוכחתם, מתוך מריבי הדור והשעה, לא עשויה בתוכם, ושעל כן כתובת תוכחתם היתה כוללת יותר, מקפת יותר, ואילו כתובת תוכחתו של אצ”ג היתה, בכמה חלקות שירתו, מפורשת יותר, מפורטת יותר, או נאמר: אקטואלית, כמעט אקוטית, והיא נסיבה להתנגשות הצדדים, אלה מקרבים ואלה מרחיקים, אלה מהללים ואלה מחללים ובמלחמה, מה גם מלחמת־פלגות, כבמלחמה, ובתוך אֵדיה, בין אופפים אחים־לדעה בין אופפים יריבים לה, שכיחה סמיות־העיניים, ומחמתה עלולה היתה דמות־המשורר שלא להראות במילואה, דמותו של חוזה, הניצב בלב גורלו של העם, והוא כינור לו ותנים לו, רואה ללב האדם וצופה לנשמת האומה, יונק ממעמקי שורשיו של העם ומיניקם, מכוחם הוא שר ומזמר, מוכיח ומייסר, נלבט ומאמין, מקונן ומנחם, העוגבר המופלא של עולם ונפש, אדם ועם.


 

ד    🔗

ראיית המשורר ופעלו כחטיבה אורגאנית, שבה העראי והקבע, השעה והקורות, החולף והנצחי באריגה אחת, גם אם חוטיה נראים כנבדלים, מה לסיעורו של דור ומה לסיעודם של דורות, הוא ענין לרוב חקר ובירור, ותנועתם, אמנם, רוחשת מעברים ובכל החזית – תרתי משמע: חזון וחזית, – וכמה פנים לה. ראשית, מסכת המוצא והייחוסין – איך מתוך טווי משורג של שושלות סטרליסק ופרמישלאן וריז’ין וביליקאמין צץ ופרח חוטר, שהחליף מלכות החסידות ושליטתה במלכות השירה ושלטונה, ונחלף שלשומו של השרף בתמולו של גילגולו בלב המודרנה. שנית, מסכת הביוגרפיה ומהלכה – איך הדיבוק במודרנה היהודית ויצירתה החיה הפיח רוח־שירה מעצימה והולכת במיפנה העיתים ותמורותיו, וחוטר השרף צמח והסעיף בצמד הלשונות מבית, ותחילת התיגבורת היא לשפת האמהות, כעדות ספריו הראשונים, בשבתו בטבור השלישיה, שנפרדה עד־מהרה, איש איש לדרכו – האחד (מלך ראווישט) לעם־עולם, האחר (פרץ מארקיש) לעם־המהפכה, ואילו הוא, השלישי המכריע מטעם תולדת העם וייעודו, לארצו, ובדרך הנסערה והמסעירה נחלפו דפי “כאַליאַסטרע” בווארשה בדפי “אלבאַטראַס” בברלין, ודפי “אַלבאַטראַס” בדפי “סדן” בתל־אביב וירושלים, והתיגבורת היא ללשון האבות, כעדות ספריו האחרונים, גם אם לא זנח את שפת האמהות, כאשר לא זנח יסוד מיסודותיו, מה גם יסודות־עולם, המבריחים את מהות האומה וקיומה מנצח עד נצח. שלישית, עצם מסכת היצירה הפיוטית, שהיא ממפלאות לשון העברים וקסמה, תעורר רבים וכן שלמים לנסות ולפתור חידותיה, איך נתלכדו מיני חומרי הלשון, אריחיה ונדבכיה, לביניה ומכיתותיה, כדי בנין, שממוזגות בו ספירת הגבורה וספירת התפארת, ממיגדל־הרום של ארשת השירה, המתנוססים אך בראשי הפסגות של יכולת הבעתה של לשון.


 

ה    🔗

ובכלל־החידות אף החידה של כמה פרקי־שירתו, שאין להם פתרון בלא השערה של חידוש רוח הנבואה, ולפי שהעליתי את השאלה, לפני כעשרים שנה, ברשות הרבים ובמעמדו של המשורר, וניסיתי לבחון אפשרותה ואף כורכה של תשובת־הן, גם אם ידעתי כן ידעתי, כי מי שתלה בעצמו כחידוש הזה, הוא ר' בנימין, שללו מן המשורר, כפי שמסתבר מביקורתו של קונטרסו של י. ח. ייבין (“אצ”ג – משורר מחוקק"), אך זכרתי, כי הוא, ר' בנימין, מביא וחוזר ומביא דברי הרצל כי בכתבו את מחברתו “מדינת היהודים”, שמע ניפנוף כנפי נשר מעל ראשו, כשם שזכרתי כי יצחק ברויאר כותב, כי השם יתברך חידש, לצורך גבוה, את רוח־הקודש בימי כתיבת המחברת ההיא, ואוסיף כי הרוח הזאת לא סרה ממחברה לאחר חיבורה. והוא הדין בשירת האיש המשורר, שנספוד לו עתה, ולא עוד. אלא כשם שאנו למודים מפי יחזקאל קויפמן לענין אלישע, בבירור סימנים, אימתי שימש באספקלריה המאירה ואימתי לא שימש בה, דין שנהא למודים מפי חוקרי חזון, לעניין צאצאו־הרחוק, בבירור סימנים אלה ובחינתם.


 

ו    🔗

ידעתי, כי זומנתי לשעה זו ולפינה זו לספוד למי שהיה חבר ברשות הלשון, היא האקדמיה שלנו, אך גם ידעתי, כי העיקר לנו היא העיקר שבו, והלכך לא אוסיף על האלגיה על מה שהוא בו עיקר, מלנכוליה על מה שהוא בו כטפילה־לעיקר, ואחזור, ברשותכם, על ההבדלה שבין חברי־האקדמיה, כהבדל בין נבחרים ובחירים – ראשונים והם הרבים, שהם משמשי הלשון, אחרונים, והם מעטים, והם אדוניה, והוא כהבדל שבין מתקיני כלי הנגינה ובין מנגניהם, והחי יתן אל לבו.


[כ“ט בתמוז תשמ”א]


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49514 יצירות מאת 2733 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!