א    🔗

בקרוא לי ישראל כהן, כי איכבד להיות בדוברי העצרת לכבודו של שמשון מלצר, שפסע ועבר מיפתנם של ימי שנותינו שבעים שנה, הרהרתי כהרף־עין, האם בחינת היכבד ושב בביתך אינה עדיפה על בחינת וקמת ועלית, אך מיד דחיתי בחינה ראשונה מפני בחינה אחרונה, שכן בן שבעים לשׂיבה, ועליה, על השׂיבה, אנו מצוּוים גם בקימה, גם בהידור, שנאמר: ומפני שׂיבה תקום והָדרת פני זקן, ונאמר: ברוב עם הדרת מלך, ומאן מלכי – אם בקודש: רבנן, ואם בחולין על טהרת הקודש – פייטנן.

ב    🔗

ובבואי לקיים קימה והידור ברוב־עם, חייבני לפרש אותו הרף עין של הרהור – היכבד ושב בביתך, וכך פירושו: יובלו של משורר ודאי שהוא טעון ברכת שהחיינו, ובלשון רבים, ובעיקרו שלושה הם החייבים באותה אמירת ברכה – בעל־המחבר, בעל־המבקר, בעל־הקורא. והנה לעניָננו עתה שני הקצוות ודאי עשו את שלהם, שכן המחבר קיים מי שטרח בערב יובל יאכל ביובל, ולא עוד אלא הקדים טירחתו, שכן לפני שנתיים ימים הוציא מהדורה הדורה נאה־נאה, והיא מהדורה כוללת ומקיפה ביותר, כמעט ממצה של כל כתביו, שלושה כרכים של שירתו שלו (“אור זרוע”, “בצל שיח שושן”, “ילדות מבעד לדמע”), וכרך שהוא כתוספת־נופך (“אלף – הזמן הראשון בחדר”), וכרך אחד פרוזה, ועניָנוֹ מאמרים, רישומים, מכתבים (“דברים על אופנם”), ושני כרכים תרגום, ושעניָנם אנתולוגיה משירת יידיש (“על נהרות”); אף הקורא עשה את שלו – הוא שעשה את שירת המשורר הזה למהדורותיה כבֵּסט־סֶלֶר, שהוא כקבע יציב בתמורות דור ודור וחילופי אופנותיו, נאמן לאותו קבע גם עתה, ונמצאת סעודתו כסעודת־תמיד, ולפי שדרכה של סעודה שהיא בבית, מותרים גם המסעיד, הוא המחבר, גם הסועד, הוא הקורא, בבחינת היכבד ושב בביתך.

השאלה היא, איפוא, לאמצעה של השלישיה, המבקר, הניצב בין המחבר והקורא, אם לקרבם אם לרחקם, האומנם אף הוא מותר בכך. ודאי, אילו נעשה דבר שראוי היה, כמדומה, לעשותו, וסופו ככל המשוער שייעָשה – כגון שסידרת ילקוטי הביקורת על יצירתם של סופרים עברים, הקרויה “פני הספרות”, ייכלל בה גם כרך על המשורר ושירתו הנדונים לנו עתה, היתה התשובה של שאלתנו מסתברת על נקלה ממיבחר המאמרים, וביחוד מהמבוא שלפניהם ומהביבליוגראפיה שלאחריהם. אפס עתה, שאין כאותו כלי־מודיעין בידנו, אנו חייבים לנוד על פני דוכנים שונים ולראות את הקולות, קול קול ומשמעו, כדי לבדוק, היכן הם מתלכדים והיכן הם מתפרדים, ומה הסיכום העולה מלפניהם. ולפי שדומה עלי, כי לא אחטא לאמת, באָמרי, כי בבדיקה של מה קול מקול יאמץ לא ייבָלע קולי, אענה אף אני חלקי, ואומַר כי מלבד היותי שושבין לו כעורכו של מוסף “דבר”, שבו נתפרסמו שיריו, וכעורכה של סידרת הספרים הקטנה שנכלל בה בכור־ספריו (“בשבעה מיתרים”), עשיתי להם לוויָה של ניסויי־הערכה, ציוּנים ורשימות שלא באו עדיין על כינוסם (“בין שבעה לעשרה מיתרים”, “גבו של גאברילו”), וכן אלה שבאו על כינוסם ואתה מוצאם בספרַי (“אבני בוחן”, “בין דין לחשבון”), ומהם דברי מבוא לספרו “שירות ובלדות” (דביר לעם) על מהדורותיו, ועניָן לכאן אף מאמרי על עיר הולדתו וגידולו (“מרחוק תראה את טלוּסט”), והוא בספר הזכרון לקהילתו; ואף לכבוד יובלו עתה הניפותי את עטי, בפרסמי מחברת על דרכו בלשון, אלה חידושיו בצורות הפועַל שבספרו “אור זרוע” (“לשוננו לעם”), ואף מחקר על דרכו במוטיב עממי, הוא מעשה הבעל־שם־טוב ועלילת־הדם (בספרי “בין שאילה לקנין”), וכן מעשה מלאך המוות וזוגתו, ואף מעשה ר' הנזל מסטרי ושימושו המשולש, שלו ושל ש"י עגנון ושל דב־בר וואכשטיין (“פאַלק און ציון”), באופן שהקורא יכול לקיים ניתי ספר או קונטרס ונחזי.

ג    🔗

וכאן אתי המקום לבאר, על שום מה אמרתי עליה על אסופת כתביו על שבעת כרכיה, שהיא מהדורה כמעט ממצה של כתביו. כי הנה מהדורה זו כוללת, כאמור, שני כרכים של מעשה־תירגומו, היא האנתולוגיה של שירת יידיש (“על נהרות”), והיא מהדורה שיש בה צד גדול של הרחבה לגבי קודמתה (הוצאת מוסד ביאליק), שכן המהדורה שיש בה צד גדול של הרחבה לגבי קודמתה (הוצאת מוסד ביאליק), שכן המהדורה הראשונה כָללה שבעים וששה משוררים, ואילו המהדורה האחרונה כוללת תשעים וארבעה משוררים, ויתירה עליהם אסופת שירי־העם או כעינם, והקדמתי לזו ולזו כאותו מבוא גדול (“אחותנו את”), בשיתי לו במהדורה האחרונה מחמת התוספת שבו, תוספת גם אני; אבל דין לזכוֹר, כי האסופה הזאת, עם יחודה, היא אך חלק מיגיעת המשורר במעשה־התרגום, ביחוד מספרות יידיש, ודיינו בציוּן, כי הביבליוגראפיה הכוללת של עשייתו זו היא בת חמישים ושנַיִם מִספרים, וספק הוא אם נמצא לו בן־תחרות בפינה הגדולה הזאת, ולא בכדי זכה בפרס טשרניחובסקי לתרגומים, על שום תרגום כתבי י.ל. פרץ, שלא היתה להם גירסה עברית, והם עשרה כרכים, ואף הוסיף עליהם תרגום רוב המונוגראפיה של שמואל ניגר על י.ל. פרץ ויצירתו, ולא בכדי יזכה בקרוב בפרס מאנגר על כלל פעלוֹ לתפוצת דעת ספרות יידיש בקרב קהל־העברים. וידעתי עשייתו זו מקרוב, וביותר אלה הספרים שאף ידי היתה באמצעם, כגון אסופת “זמר עם”, שענינה שירי־עם וכעינם, שרוב תירגומה נעשה על־ידו וקצתו על־ידי, והקדמתי לה מבוא מקיף, ואף אלה, שידי היתה בהתחלתם בלבד, כדמות הקדמותי להם, כן במחזותיו המשיחיים של אהרון גלאנץ־לעיעלעס (“שלמה מולכו”, “אשר למליין”), סיפור זכרונו וזכרונותיו של שלמה ביקל (“עיר ויהודיה”); סיפורו של יצחק מצקר: “בשדות סבא”, הטרילוגיה של שמואל לוין (“בין שתי תהומות”), ואחרון אחרון, שהיה ראשון ראשון, הפואֶמה של יחיאל לרר “בית אבא”, שמתבקשת לה מהדורה חדתא. ועוד זאת, רוב תירגומיו הוא, אמנם, מלשון יידיש, אך קצתו אף מלשונות־לועז, ואזכיר תרגום הפואֶמה של יוליוש סלובאצקי “אנהלי”, שידי היתה בסופה, היא אחרית־דברי שנתלוותה לה.

ד    🔗

ולא סיפרתי דברים אלה משום יחס־קירבה, שנולד מכוחה של שותפות־עשייה, אלא משום קירבת־יחס, שנולדה מכוחו של יחוד־אופי ודרך, שהבחנתי בהם מראשית בואו של האיש בגבולנו ומראשית זימוני עמו. ואם לשרטט את העניָן בקצרה, אעיר תחילה, כי שמחתי לאותו זימון, כדרך השמח בהיגלות לפניו אח צעיר ממחוז הורתו וגידולו, שלא שיער מציאותו. מרחק הגיל שבינינו הוא כדי שמיטה בלבד, ומרחק העלייה שבינינו כדי עשור בלבד, אך נתלוותה לו, לאותו מרחק כפול, הרגשת מרחק קודמת, והיא הרגשה קשה שאפפתני, בעזבי את הפרובינציה ההיא – מציאות של פרחי סופרים, שלא היה בהם כדי מוקד של ספרות, והיא הרגשה שנתחזקה בי בשובי, מקץ שלוש שנים, לפקוד לשהייה קטנה, תריסר ימים בלבד, את הגלילות ההם, שחקרתי ודרשתי ונחמה אין. רק מקץ שנה לביקורי זה יצאה בלבוב חוברת ראשונה של “צושטייער” (1929) בעריכת רחל אוירבך, שריכזה סופרי יידיש ילידי־גליציה, מהם זקנים מהם צעירים, וכן יצאה, אז ושם, חוברת ראשונה של “יבנה” (טבת תרפ"ט) בעריכת ש.ז. שפירא, שריכז ספרים עברים חרדים; ואך מקץ כשלוש שנים יצאה חוברת ראשונה של “הסולל” בעריכת יעקב רותמן־נתנאלי. הזכרתי שלושתם משום הכשרוֹנות הצעירים, בני הגלילות ההם, שנתגלו בדפיהם, ואפרוש בקצת שמותיהם. ראשית, מעל עמודי “צושטייער” – דבורה פוגל, שעברה מכתיבה פולנית לכתיבת יידיש; שנית, מעל עמודי “יבנה” – שמואל נאדלר, שלא כתחילתו סופו, שתחילתו מטובי תלמידיו של ר' מאיר שפירא, מייסד ישיבת חכמי לובלין, וכתיבתו עברית, שיר ומחקר, וסופו ממשוררי יידיש הקומוניסטים וסוף־סופו נרצח בידי הנאצים בפאריס; וכן דוד רוקח, שפירסם פה בכור שיריו בעברית; שלישית, מעל עמודי “הסולל” שירו של שמשון מלצר, שאם אינו לו בכור לכתיבה הוא בכור לפירסום ברשות רבים גדולה יותר, מה גם שכילכל כתיבה אף בלשון יידיש, שאם לא התמיד בה במקור, התמיד בה, כאמור, בתרגום, ולא בלבד של זולתו, אלא גם של עצמו. הִלכך מובנת שִׂמחתי, ומובן זימוני עם הני תרי צנתרי, שהייתי שושבינם, דוד רוקח ושמשון מלצר, שדרכם בשירה היתה שונה מקצה לקצה, שזה הפליג, מעם ראשיתו, גלגול אחר גלגול, עד שאינך יכול שלא לתהות על ניתוק החיבור שבין ראשונותיו ואחרונותיו, או לפחות ריחוקו; וזה נאדק לראשיתו, גלגול בתוך גלגול, עד שאינך יכול שלא לתהות על דיבוק החיבור שבין ראשונותיו ואחרונותיו, או לפחות הידוקו. וּודאי שתיִם דרכים הן לאמיתה של שירה, כהיות זו, או כמידת היות זו אותֶנטית ואורגאנית לזה, שכינויו השגור מודרניסט, או היפרמודרניסט; וכהיות זו, או כמידת היות זו, אותנטית ואורגאנית לזה, שכינויו השגור: רומאנטיקן, או – ניאורומאנטיקן, ונמצאת דוּגמת־הכפל הקונקרטית של שני צעירי משוררים, שגליל הורתם וגידולם דומה, זה בעיירה ממערבה של עיר־לימודם וזה בעיירה מדרומה, ושוני תכונותם גזר על שוני דרכה של שירתם, כדוגמה כוללת של חזיונות־ניגוד אלה וכאלה, והדין נותן, כי היחס המחויָב כלפיהם יהא כרוח התפיסה של אלה ואלה דברי שירה חיים, שקירובם מִצווה, כאשר קיימתיה, ולכאורה הכל אתי שפיר.

ה    🔗

תיבת לכאורה ודאי שהיא צריכה ביאור, ובנסותי לבארה אומַר: החלוקה הטיפולוגית או הכאראקטרולוגית ששירטטתיה – שיווּי־דינה מתערער באווירה, שכמה וכמה טעמים היסטוריים ואקטואליים חידדוה בספרותנו, ועיקרה בהבחנה בין מה שנחשב ומה שנראה חדש, שנכרך לו שבח כמידת־חידושו, ובין מה שנחשב ומה שנראה ישָן, ונכרכת לו גנות כמידת יושנוֹ, ומשנתחלף צמד־הניגודים של ישן וחדש בצמד־הניגודים של משכים ומאחר, חלוקת השבח והגנות מחריפה והולכת, וטוב מעמדו של הנראה משכים ממעמדו של הנראה מאחר, וההעדפה של זה על פני זה כמובנה מאליה. אך מה אעשה והעיון בחיוני ספרותנו העמידני גם על מציאותו של החזיון: יש שהמאחר הוא־הוא המשכים; ולא עוד אלא אף העמידני על כך בעצם ראשית מגעי עם ספרותנו המודרנית. כי הנה כמוני, כרבים מבני גילי וגלילי, גדלנו, בעקבי חינוכנו ונסיבותיו, על הספרות הגרמנית והפולנית; כתלמידים נתקענו בקלאסיקה וברומאנטיקה, וכקוראים הפלגנו לאימפרסיוניזם ולאֶקספרסיוניזם, קודם שנעשינו קוראים לספרות העברית המודרנית, ואמנם אך בשנת השמונה־עשרה לחיי התוודעתי לה, וכבר סיפרתי, איך ישבתי ביום קיִץ על מפתן ביתנו בכפר וקראתי ספר שירים עבריים, שיצא לאור בשנת הולדתי, והוא ספר שיריו של ביאליק, ונפעמתי למקראו, עד שהשמיִם נראו לי שונים משהיו, כאילו נמתחה קשת מקצה הרקיע עד קצהו, וכולי תהייה: האפשר משורר כזה ושירה כזאת בימינו, שירה שהיא קלאסיקה – לא חיקוי לה ולא התדמוּת לה, אלא קלאסיקה ממש; ואילו היתה בי זריזות־ניסוח, כפי שאני מתיימר בה עתה, הייתי אומר: הנה מאחר שהוא משכים. והרי טענת האיחור היתה כלי־מגח בביקורת, שניסתה להתגרות בו בביאליק באחריתו, ואף עתה מתגלגלים שיורי הדיה, על דרך האמירה: שירתו לא היתה מעודכנת, ומופתה היה מאחורי זמנה, כאילו ביאליק לא הקדים להשיב על כך. והרי גרשנזון, בשיחתו עמו שאל לו: מי, לדעתו, גדול משוררי רוסיה בדורנו, והוא, ביאליק, הירהר מעט והשיב: פושקין. ועוד זאת, שאלה, ששאלתי עם ראשית קריאתי בספרו של ביאליק, ששיקף את ראשית כתיבתו בלבד, שאלתיה לימים, עם ראשית קריאתי בשירת איציק מאנגר, לאמור: האפשר משורר כזה ושירה כזאת בימינו, שירה שהיא רומאנטיקה, לא חיקוי לה ולא התדמוּת לה, אלא רומאנטיקה ממש, ואילו היתה בי זריזות ניסוח, כפי שאני מתיימר בה עתה, הייתי אומר: הנה מאחר שהוא משכים. וּודאי ניתן להתגרות גם בו על שאין שירתו מעודכנת, אבל אותו קונדס הקדים והתגרה בהם במי שעשויים להיות יריביו, ואף ניסו כן באחריתו, ופרקי ביקורתו הם כהימנאות, צנועים אך עזים, לבחירי ה“יונגע” שלפניו, מתוך פסיחה, חשאית אך ברורה, על האינטרוֹספקטיביסטים שבימיו, כאילו לא היו ולא נבראו.

ו    🔗

אכן, אפשר מְאחר שהוא משכים, ואם בגבורות: אפשר מאחר שהוא המשכים. מי שסימני־עילוי הם בו הוא כאור בוקר, שהעבים המלפפות אותו נמוגות מאליהן; מי שאותות־סגולה הם בו, חייב להבקיע נתיב לאורו, ואין ההבקעה קלה, וביותר בימים שהספרות, כהיות ספרותנו לפני דור וכהיותה גם עתה, עשויה חבורות חבורות, חבורה וכלי־מבטאה, חבורה וכלי־מבטאה, ואין מקרבין אלא לקרוב.

ואם לשמשון מלצר, ניתן היה לכוון כנגדו שתי הטענות השגורות כלפי איחור ומְאחרים, שנתרווחו בה בספרותנו. הטענה האחת שעיניה כלפי חוץ – הנה רכבת שירתם, סיפורתם, מחזאותם במלוֹא דהירתה, ורכבתנו מפגרת אחריה ואף מתעלמת הימנה; הטענה האחרת, שעיניה כלפי פנים – הנה ספרותנו בגולה פלונית כבר הדביקה כך וכך תחנות של רכבת העמים, ואילו בגולה פלמונית לא הדביקתן ואף מתעלמת מהן. והמחזר אחרי ביקורת, שניגחה את ש“י עגנון, ביחוד בראשיתו, ימצא כאותה תוכחת־כפל, ולא נאריך בזה, מה גם שהמריבה על עיקרו של ש”י עגנון עדיין לא התחילה, והיא אך תתלקח בהיות לפנינו כל כרכיו, שיהיו נדונים לגופה של הביקורת ולא לגופם של המבקרים, שמה שהם עצמם יכולים להזדהות עמו הוא להם עיקר, ומה שאינם יכולים להזדהות עמו הוא להם כטפֵלה לעיקר, ועל כן אֶלמנט האירוניה נעשה להם כמעצמה שלטת וחטיבת סיפור, כספר המעשים, נעשה להם מרכז וטבור, ממש מלוֹא העולם כולו, מה שאין כן ספרים אחרים, שהסופר טרח עליהם רוב ימיו, וביותר ספריו העל־פרסונאליים המובהקים, והם לו ראשונים להריון ואחרונים ללידה, כשלושת הספרים הגדולים “עיר ומלוֹאה”, “ספר סופר וסיפור”, שהם כבר בידנו, ואחרון אחרון “קורות בתינו”, שיהיה בקרוב בידנו. ולא הזכרתי זאת עתה אלא משום חובת הבחינה, שאף שירת שמשון מלצר מטילה עלינו: ודאי שאנו שייכים לעצמנו, אך גם בהיות עצמנו עצמנו, אין אנו שייכים לעצמנו בלבד, שכן המהות שלנו, ככל ששיכבתה מאורגת יותר – שותפיה מרובים יותר, אם ברוחב־הקיבוץ שאנו נטועים בו ועולים מתוכו, אם בעומק־הדורות שאנו נוחליהם. ודאי יש טעמים עמוקים להרגשת תלישוּת, בודדוּת, ניכור ואספקלרייתה בספרות, אך יש טעמים עמוקים מהם לוודאות השייכוּת, הזיקה, החיבור, ואספקלרייתה בספרות, ומלוֹא האמת היא במי שמשתמש בשתי האספקלריות, אספקלריה אספקלריה לפי כוח־חזותה המשולש: חזות־היחיד, חזות־העם, חזות־היקום. ובבוא שעת חשבון כולל, מה לשעה ומה מעֶבר לה, יבואו חשבון כמה חזיונות של ליבוט בין אספקלריות, ובכללם אף חזיונו של שמשון מלצר. ועד אז, ואין הוא רחוק ביותר, נסתפק בהֶגדר השגור של ניאורומאנטיקן, חרף הסתירה שבו, שכן הקידוֹמת ניאו הוראתה חדש ותיבת רומאנטיקן הוראתה השבת דמות הישן, וברשותכם אחזור על סיפא של מבואי לספרו, לאמור: “המשורר אינו נוהג שיעבוד לחומרי האגדה כדרכם של אלה המשׂיחים את יסוד העם ומסיחים את עצמם; כשם שאינו נוהג הפקר בחומרי האגדה, כדרכם של אלה המסיחים את יסוד העם ומשׂיחים את עצמם בלבד, שכן משכיל הוא להטיל חידוש בעצם הסיפור ובאופניו, בצורתו ובנעימתו, עד שעולה לפנינו בריאה שנצמדים בה יִחודו של כלל וגיוונו של יחיד, וישן וחדש נושקים אהדדי” (“בין דין לחשבון”, עמ' 111). איך אומר ש"י עגנון בסיפורו “השנים הטובות”, על עצמו: חדש האוהב את הישן. וניתן להוסיף: ומתוך שהוא אוהבו, הוא מחדשו ומאהיבו, ואומר לו לקורא: שלך הוא, כי בך הוא.

[אדר תשל"ט]