א    🔗

אמר המחבר: כבוד נשיא־ישראל, אפרים קציר, ראה, בסמוך לגמר כהונתו, לכבד את המשורר, יעקב אורלנד, בכַנסו בביתו קהל גדול ורב־פנים, ומהיותי בכלל הדוברים לפניהם, ראיתי להקדים להם לדבריי סיפור־מעשה־שהיה־כך־היה, וביקשתי סליחתם על שאותו מעשה שהיה, בי היה – במלאוֹת לי שישים שנה, ראה ש"י עגנון לכתוב בי, ואף הואיל לקרוא ממה שכתב, במסיבה לכבודי, שנערכה בביתם של רחל ומשולם טוכנר, ובסיימו דבריו נתן לי צרור העלים, שכלל מה שאמר ומה שלא אמר, ושמרתיו עמי, עד שמסרתיו, בכלל ארכיוני, לרשותו של בית־הספרים בירושלים, ובמלאת לי שבעים שנה ראה אברהם יבין להפתיעני, בפרסמו את הדברים במוסף “הארץ”, ועתה הם כלולים בספר “מעצמי אל עצמי” (תשל"ו, עמ' 247־244), והקורא יקרא.

חלילה לי לעמוד על דבריו של ש"י עגנון, ואף לא על כללם, אם כי כרוכה בכך פיקאנטריה, ביחוד במה שלא הרגישו, כנראה, לא השומעים המעטים ולא הקוראים הרבים, כי עיקר דבריו של הסופר, ולמלוא־אורך נאומו, היה פולמוס־סתר עמי. אולם לענייננו עתה, הוריתי היתר לעצמי להביא פיסקה אחת, שבה מנה מידות, שמצא או דימה למצוא בי, כגון שאני “בעל עין טובה ושמח בטובת חברו. חס ושלום ששאר סופרינו צרי־עין, מכל מקום מימות ברנר לא מצאנו סופר, שאימץ סופרים לספרותנו כדב סדן. שושבין גדול היה סדן לסופרים צעירים ומטפל בקטנים כדרך שמטפל בגדולים”. ולא הבאתי פיסקה זו, כדי לספר על זכותי, שקיימתיה כדרך שקיימתיה, אלא כדי להתוודות על חובתי, שהיתה כרוכה בה, ולא קיימתיה.

ב    🔗

אכן, זכיתי להיות מליצם, אפוטרופסם, שושבינם, שדכנם של סופרים הרבה, מהם על דרך מפורש יותר, כעורך, מהם על דרך צנוע יותר, כמעריך, אך לא היתה פרופורציה נאותה בין שני הדרכים האלו. והדברים אמורים ביחוד בסופרים, מהם משוררים, מהם מספרים, מהם מבקרים, שהבאתים ראשונה לרשות רבים בכלל, או לרשות רבים גדולה יותר, ובעיקר בימים, שנמשכו כחצי יובל שנים, שהייתי מעובדי מערכת “דבר”, וכמים פרסונא־גראַטה בתחומה של ספרות, ובכללם הימים, שנמשכו שש שנים תמימות, שהייתי עורכו של המוסף לשבתות ולמועדים, זו בימת הספרות הפופולארית ביותר בימים ההם, כשענין הפופולאריות מכוון לא בלבד לקוראיה, אלא ביחוד לכותביה, וביחוד לצעירים, שהיו אז בחינת זה־מקרוב־באו, וניצני־כשרונם, ואפילו בשורת־ניצניו בלבד, התדפקו על פתחי האכסניה הזאת ונענו. ללמדך, כי האכסניה הזאת היתה בה, כבשאר האכסניות בימים ההם, מהן מיוחדות לספרות, תחילה “הדים”, “כתובים” ו“מאזנים”, ולימים “גליונות” ו“גזית”, מידה של פתיחות, אלא שאני ראיתי את עצמי מחויב בפתיחות כפשוטה, שלא נדרשה לה כל זיקה מוקדמת, אם חברותית או קוליגיאלית, אם כיוונית או אסכולתית, אם הלכותית או מנטאלית, והפנים החדשות רבו כן רבו, ולפי שלא מעטים מהם הם ככוכבים המהילים בשמי־ספרותנו, ראוי היה למנות מיספר להם, ולספר בהם בתחילתם ובהמשכם, ואולי, בדרך־כך, תתוקן הדיספרופורציה שביני, כעורכם, שהזדרזתי להודות בהם על שום ראשיתם, לביני, כמעריכם, שפיגרתי להודות להם על שום המשכם, החשוב ממנה, וביותר שהיא דיספרופורציה, הנוגעת לרובם. וידעתי, כי אם, אמנם, לבי לתיקון, חייבני למהר בזה, מה־גם שאני במחצית דרכי בין שיבה לגבורות, ויפה זריזות. אמת, זהו גיל לכתיבת זכרונות, אבל לפי שהקדמתי בכתיבתם, שהרי זכרונותי משנות הילדות והנעורים נכתבו אף נדפסו, לפני ארבעים שנה ואילך, הריני מפונה עתה לזכרונותיי משנות העמידה והזיקנה, ואכללם, כישע ימין עליון, בספרי, ששמו גנוב עמי מצוואתו של טשרנחובסקי: עם אחיי הסופרים. ודוק: לא עם אבותיי הסופרים, לא עם בניי הסופרים, אלא עם אחיי הסופרים.

ג    🔗

וראשונה יסעו המשוררים, שהייתי להם בחינת סנדק, בכורתי ברית בין ביכורי־שירתם, ובין רשות־הרבים, ובתלותי בה מה שנתלה בברית הראשונה, הלא הם האיחול והקיווי: זה הקטן גדול יהיה. והריני מחזיק טובה לכבוד הנשיא, שראה אף במיצר השעה, היא שעת פרידתו מכהונתו הרמה, לייחד מסיבה לאחד מהם, הוא יעקב אורלנד, שאותה ברכת הברית נתקיימה בו יפה־יפה, ולא משום כך שהוא, המשורר, צריך לכך, גם אם הרמיזני על כך, בעדנת חרוזיו, המעורבים בדיחות דעת ורצינותה, אלא משום שאני צריך לכך; הרומן שבינינו צריך לכך.

ואם לשרטט, ויהא בראשי־קוים בלבד, את הרומן ההוא, הנרקם והולך, מלפני ארבעים וחמש שנים עד־עתה, יארכו דברי ולכורחי אסתפק בקיצורם, ואפתח לא בשעה הקדומה, ששמעתי עליו, והוא עוד תלמיד הגימנסיה בירושלים, אלא בשעה שראיתיו ומקרוב יותר, בבית הועד הפועל של ההסתדרות, הוא הבית, שבו היה קבוע גם מדורו של “דבר”, וכבר ידעתיו מפרחי המשוררים, ויותר משחרוזיו העידו על כך, הוא עצמו, בתמירות־קומתו, בנועם־פניו, באור־עיניו ובנהרת־היופי הניבט מהם, העיד על כך. נהרה זו, הניזונת משקיקת־חיים, ראיתיה בפניהם ובעיניהם של פליטי פורענות וניצוליה – תחילה של פוגרומים ואחר־כך של מחנות־השמד, ומקורה אחד, ראייה מקרוב של מיתה משונה ואכזרית, כתשתיתה של אהבת חיים ללא מצרים.

ואמנם, זכרון־ראייה כזה הוא כמסד־חוויתו של המשורר הזה, אשר בעודו תינוק, נרצחו בני משפחתו בבית־הורתו וגידולו. אכן, זכור רושם יציבתו ונויה, ולא העמימו הלוואי, הקומי משהו, באותו זימון־ראשית – הלא הוא האיש, שהביאו אף הציגו לפני – דוד באדר, שמתוך שעלה בימי העליה השניה, כשהוא למעלה מבן עשרים, ואפילו נשוי, נקרא הזקן, וכינויו לא סר ממנו גם לימים, בהשתנות סולם־הגילים של אנשי העליות המאוחרות. הזקן עבד אז בלשכת העליה, ויעקב הצעיר היה בעוזריו, או עוזרו, שכן הממדים, בימים ההם, צנומים וצנועים היו, ונהג מנהג פטרון בעוזרו, וביותר שהיה בו יצר כתיבה ודבריו נדפסו ובשלל סיגנאות, הכל לפי עורכו הארעי, שהטביע בהם, בדבריו, סגנונו שלו, ובעוררו את העולים החדשים, כי ימהרו וילמדו עברית, היה מעודדם, לאמור: אם תדעו עברית, תוכלו לקרוא ספרים, עתונים, וגם רשימות שלי.

ד    🔗

דומה, כי לא ארכו הימים ופירסמתי משיריו של יעקב אורלנד, שהבחנתי בהם מרישומי קודמיו, אך לא נתפעלתי ביותר, בהעיר לי ב. כצנלסון, כי אותו אורלנד סבור, כנראה, כי אין אנו יכולים לקרוא את שירי א. צ. גרינברג במקורם, שכן מי משורר צעיר, מה גם מתחיל, שנשמט תחילה מרישומו של גדול וקודם לו, ומי לנו כביאליק, אשר בבואו לכנס שירתו, מהדורת פרנקפורט־דמיין, ראה לכנוס בה, מה שדחה במהדורה הקודמת, בהם שלושה שירים (“על אילת השחר”, “אל האגדה”, “שירת ישראל”) שדחאם בשעתם בכוונה, כפרי־בוסר וכבני־כוחה של השפעה זרה (ר' יהודה הלוי, פרוג, יל"ג). ולא הייתי מזכיר אותה קטנה, אילולא נכרכה בגדולה הימנה – בימים ההם אף שיחקתי כמין מו“ל של צעירי משוררים, ומעשה ההוצאה כך היה: פועלי הדפוס לקו, בימים ההם, בבטלה־מאונס, באה הקרן לחוסר עבודה, שנהג בה ידידנו פינקלשטיין וקצבה סכום הגון, וממנו אף יתד לאותם פועלים להאחז בה, ואף פינה לאותם ספרי־שירה להנות בה, ולפי שהגושפנקה שלהם היתה של “דבר”, היתה הכרעתם תלויה בהסכמת ב. כצנלסון, וגם אם רחק משטפה של עבודת המערכת, הרי עמדתו בה היתה, כפי שהגדירה חיים ארלוזורוב, בהזהירו אותי מפני כניסה אליה: ב. כצנלסון ב”דבר", כמותו כאנגליה בחבר הלאומים – אולי אפשר לעשות בו מה בלעדיה, אבל ודאי אי־אפשר לעשותו כנגדה.

והנה השגתי הסכמתו למתן שם ההוצאה “דבר” לארבעה סופרים (פניה ברגשטיין, זרובבל גלעד, בנימין טנא, שמשון מלצר) והספר החמישי, והוא היה ספרו של יעקב אורלנד, הוא הספר “אילן ברוח”, וודאי היה לי, כי אשיג את הגושפנקה ולא השגתיה. עד היכן ודאותי הגיעה, שהספר כבר נסדר וכבר התנוסס בו שם הוצאת “דבר”, וסופו הוסב לשם הוצאת “גזית”. עם כל הבנתי לכלל: כי לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול, היה לי זה כדבר־של־מה־בכך, אך משנכוותי, משכתי ידי מאותו עסק, וכמעט שלא יספתי עוד, אמרתי: כמעט, שכן כאותה פרשה חזרה עלי לשנים, בהיותי עורכו של “הגה”, ושיחקתי מו"ל והוצאתי כמה ספרים קטנים, והפסקתי גם עתה מאותו הטעם, ואין כאן המקום להאריך.

ולענין הגירסה האחרת, הנלמדת משני המכתבים, שהזכירם יעקב אורלנד בתשובתו לדברי, בין מכתבו של ב. כצנלסון אליו, שמתוכו ניתן ללמוד, כי גם במתן־הגושפנקה לא היה לבו שלם, שכן תמה על בהילותו של משורר צעיר לכנס שיריו ולפרסמם במגילת־ספר; בין מכתבי שלי אליו, שמתוכו ביצבץ פיקפוקי, אם תעודתו תעודת־משורר או תעודת־שחקן, איני פטור מחובת־תשובה, אפילו היא מאוחרת הרבה, ואנסה בה עתה לאמור: ראשית, הייתי קנדידאט מסופק ביותר לזכות־התראה מפני מידת בהילות כזאת, שהרי נהגתי בי עצמי, בימי־נעורי, באותה מידה ממש, שנחפזתי להוציא שירי בקובץ קטן, אמנם, בגושפנקה של עצמי, ואם כי ניחמתי וגנזתיו, לא היתה זו עילה צדֵקה להזהיר את המשוררים הצעירים האלה מפני בהילות, שמה שכינסו בקבציהם הראשונים רובו, ופעמים רובו ככולו, ראוי שיכונס בקבציהם הכוללים, ומהם, אמנם, נהגו כן. אחרת, ספק, אם דברי על הפסיחה בין משורר ושחקן יצאו מכלל הלצה – לא חלפו ימים מרובים, ובירכנו על אוניה פרסונאלית כזאת ב“אוהל” – זוסיה שחורי, אברהם נחתומי ואברהם חלפי, עליהם השלום.

ה    🔗

הספר “אילן ברוח” (תרצ"ט) שהוא, כמשפטם של ספרי־בכורה, נהנה מזכות־הבכורה גם להיאחז בעקב קודמים וגם למחותו, ניכרת בו ראשית מצעדו הבוטח של משוררו, והוא מתאושש מספר לספר, אם “שירים על עיט ועל יונה”, אם “שירים מארץ עוץ”, ומתעצם בספריו האחרונים “יום אל־פחר” ואחרון אחרון “עיר האובות”. כדרך שעקבתי ראשיתו, עקבתי המשכו – ובהעלותי עתה את ספריו לפניי, ראיתי בשוליהם רוב סימני עפרוני, אות להתעניינותי במסלולו ונתיביו המיוחדים, ולמדתי, כי, אמנם, שירתו היא טבור־יצירתו, אבל הבנת מהלכה וביחוד מהלך צמיחתה וגמר־בישולה, מצריכה ידיעה במה שאינו כלול עדיין בספריו – והכוונה היא לא בלבד למחזותיו, שהרבה מתיגבורת־חיותה של שירתו מסתבר מהם, ולא בלבד פרקי הפרוזה הפיוטית שלו ובעיקר זו הבנויה כמתכונת המאקאמה, ובה גם הסאגה על ירושלים שלו, שיש בה כדי השלמה וחידוש לפנורמה של משוש כל הארץ, קרית מלך רב, כפי שציירוה רבים וכן שלמים, למן עגנון והזז עד דוד שחר ועמוס עוז, אלא אף תרגומי־המופת שלו – ביירון, וויילד, שלי, פו, קיטס, המעמידים אותנו על כלי־השירה שלו ודרך־השירה שבו. כי הנה הקורא בספרי־השירה שלו עצמו נשבה לרהטתם המשובבה והרוננת, וכסבור הוא, כי אותה קלות, אם לא לומר: אותה קלילות, נקנית לו בהבל־פה, כהולכת אחריו. בא מעשה התירגום ומכחיש אותה סברה של תוהו – שכן אי־אפשר להם ליצירי־השירה האלה, שנוסחם המקסים בלשוננו, יהא נקנה כמאליו, אלא הוא פרי עמל־רוח רב ושקוד, ואם תאמרו, שאין הזיעה ניכרת בהם, זכרו־נא את האימרה, שתולים בו בביאליק, שהכחיש את הסברה, ששירו נולד לו בלא חבלי־לידה, לאמור: ואדרבא, אני מזיע כפליים – אני מזיע, כשאני כותב את השיר, ואני חוזר ומזיע, כדי למחות סימני זיעתי.

אמת, יעקב אורלנד שיאריך ימים, כמותו כשלונסקי עליו השלום, נוטה להעמיד פנים כמי שהיונים פורחות צלויות לתוך פיו, אבל חמדת־קוקטריה היא.

ו    🔗

הכרתי יפה את שלונסקי וידעתי, כי לא כדרך ששיחק את עצמו בשעתו הבטֵלה, היה בשעתו העמֵלה, והיא היתה כמעט בוקר־בוקר, שדה התבוננותי בו, וביותר במעשי־התירגום שלו, שהם לא בלבד שירתם של המתורגמים, אלא אף (ואולי ביחוד) שירתו של המתרגם, וכבר מילתי אמורה בו: המתמיד הגדול בבית ספרותנו ולשונה. אף הוספתי: דימוניה של התמדה, המחלחלת את עבודתו, על כוחה וטיבה, שאין לפרנסה אלא כגילגול של קדמון, הממית את עצמו באהלה של תורה. אכן, אף יעקב אורלנד נראה לי מתלמידיו של שלונסקי, כשם ששניהם נראים כגילגול בעל “המתמיד”, ואם לא היתה לי ראיה לכך, היה לי סימן לכך – לפי שאני, גם בימי זיקנתי, משמש, לפעמים, באומנות של שושבינות, הייתי שושבין בינו לבין יהודה אלברג לתירגום סיפורו המרעיש את הנפש “אויפן שפיץ פון מאסט” (בקצה התורן), ובקראי קצת יריעות ממעשה־התירגום, ראיתי קצת דפים שהמתרגם הניחם במשקל תרגומו הראשון, אך ראיתי רוב דפים, שמירקם וחזר ומירקם, ושיבבם וחזר ושיבבם, ממש שחור על גבי שחור, וסיפר לי המספר, כי גם בהגהה השלישית שבדפוס נהג המתרגם כך. ואם בתירגום־פרוזה כך, בתירגום־שירה – על אחת כמה וכמה, ומה שנאמר בתירגומה של שירה, ניתן לומר בכתיבתה. ואם היא ניצגת לנו כמעשה־שעשוע, מי לנו לרושם מוטעה זה כמו היינה – איעצכם לראות עצם כתב ידו (כגון הדוגמה הנמצאת באוספו של אברהם שרון שבבית־הספרים בירושלים) – אחת, כמה מחיקות ושינויים ותיקונים וטיובים, והרי כבר נוסחה ראשונה נראית כתכלית השלימות לקלות ולנועם, באים הנוסחים והם כתריסר, ללמדך, שיש שלימות מפנים לשלימות.

ז    🔗

ואף זאת, קורא שירתו של יעקב אורלנד, הנתפס לרושמה המקובל: שירים ופזמונים, הננערים כביכול משרוולו של בעל־קולמוס, מתעורר על טעותו, בגלותו קו, שהוא קלוש בראשיתה של שירתו, והתגדש באחריתה, והוא כיסוד השליט בספרו “עיר האובות” – הלא הוא קו־ההגות. וכוונתי היא לא כל־כך לפרקי־הפתיחה הפרוזאיים לשירים ולשירות, שהם במזל מחשבה מכוונת, אפילו אקסאַקטית, אלא להגות המרוקמת בפרקי הפנים בגופם של השירים והשירות עצמם. כי אם לאותם פרקי־הפרוזה, משל למה הדבר דומה – מעשה הבנאי המראה לנו את בנינו באותה שעת־ביניים האחרונה שבין חובת השארת־הפיגומים לבין רשות הסרתם, והיא המניחה בידינו לעמוד על ההבדל שבין הבחינה המופשטת של הוגה לבין הבחינה המוחשית של משורר, ללמדנו כיצד הלכה נעשית שירה. ואם להסתפק בדוגמה אחת, צאו וקראו את פרק ההגות: על השם ועל כוח־השם, שיש בה ניסוי של הסבר, לפואימה “מעשה העגל”, שנולדה מתוך האגדה על ר' חנניה ור' אושעיה, שעסקו בספר יצירה, ונברא להם עגל משולש ואכלוהו. ובעיקר צאו וראו, כיצד אותה אגדה קצרה, שכל כולה י"ח מלים, מתרחבת ומתעמקת כדי שירה מקפת, כיצד הדמויות של רב חנניה ורב אושעיה נתפלגו, באופי ובמהות, וביותר התחקו־נא על סבך העלילה העשירה והמחוייבת לפי אותו פילוג ותראו עין בעין, להיכן ניתן לו, לבעל ההלכה הנעזר באגדה, להגיע במלכות־השירה, מכוח־הזיווג של כורח וחרות, שהיא סוד־חוקתה וחוקת־סודה.

ובאחרונה: הזכרתי הרמז בדברי ההקדשה, שהמשורר רשמם בשערי ספריו, שהובילם שי לי, ואזכיר אך קצת לשונה של ההקדשה בספרו “עיר האובות”, לאמור: “לדב סדן, מורי, אבי / שומר נתיבי מרחוק / ורואה ללבבי ובוחר לשתוק”. דומה, כי הפירותי עתה משהו את שתיקתי, ואקווה כי כאשר הפירותיה לגביו, אפירה לגבי כמותו. לאמור: המשך יבוא.

[י“א סיון תשל”ח]