א    🔗

בבואי להקדים קצת דברים לספרו של ר' יוחנן גיטרמן “המיית הלב” (ירושלים, תשמ"ד) – הכולל דברי שירתו, מהם שנכתבו בשבתו, לכורחוֹ, רוב שנים שם, בברית־המועצות, וקלוטים בהם רגשי כמיהתו הכפולה, הלא היא הכמיהה ללשון־העברים ולמולדתה, וזו וזו חסומה בפניו, עד שנחלץ, והוא כבר על סיפה של זיקנה, והוא עתה עימנו ובקרבנו – אטול רשות לעצמי לפתוֹח, לאמוֹר: בראשית היכרותֵנו, נודעה לי ראשונה מיהותו: צאצאם של גדולי צדיקי החסידים, שמשפחתם המעוּנפה נמשכה מראשוני אבירי החסידות עד אחרוניהם, ומקפלת עטרת רוב שושלותיה, ושושלת צִ’יצֵ’לנִיק שבפּוֹדוֹליא בכללה. למשמע דבריו, שהרחבָתם נתונה במאמרו על משפחתו, שרשיה ושלוחותיה (בקובץ “שנה בשנה”, הוצאת היכל שלמה, ירושלים, תשמ"א, עמ' 346 ואילך), עלה לפני זֵכר כפול ואפרשוֹ.

ב    🔗

הזֵכֶר האחד הם דברי התיאור של סביבֵי גידולו, כאשר תיאר, גידולה של הנפה ההיא, אליעזר שטיינמן, בדַבּרוֹ על יוסף אהרוֹנוֹביץ, אשר היה משורש פלך פּודוֹליה, בּיֶתר צמצום: משורש מחוז פודולי מסוּים, המשׂתרע בסביבות בֶּרשַאד, באלטה, טוּלצִ’ין, צ’יצ’לניק, טרוסטניץ. “האדם – יאמר – המתהלך בחבל אדמה זה פשטן הוא כאדמתו. פשוט ותמים הכפרי שם, ואף יהודי העיירות נשתמר בהם הרבה מהחן הכפרי. מה מצינו בטבע האדמה שאין בה מן הצחצחות ומן הפִּלפּלא חריפתא, כך לא סבלו בני אדם אלה קשׂקשׂים מתנוצצים ולא גדלוּת דמוֹחין. לא ניתנה התורה אלא שתהא תורת חיים, ואין תורה אלא שיש עמה מעשה; ואין חכמה אלא זו שתוכה רצוף חוֹבוֹת הלבבוֹת. עיקרם אלה היו כל כך מובנים מאליהם ומוסכמים ומקובלים, עד שלא היו מוֹכיחים אותם, הם מסתברים מתוך השׂכל הישר עצמו. ומה טיבו של השכל הישר, אם לא הליכה במישור ללא חכמנוּת יתירה, ללא ברק נפרז וּללא חקראוּת, שאין לה פרי אלא פרחים” (“במעגל הדורות” תש"ד, עמ' 264־263).

הזֵכר האחר הוא למעשה זלמן רוּבשוֹב (לימים: שַזָ"ר), שהגיעתו אסופתם היתומה של חבורת סופרי העברית שמעבר למסך, “בראשית” שמה, וגלגולה סבוך – שכן לא נמצא, ברחבי המדינה העצומה, בית דפוס נאות לה לאות העברית ולכורחם הדידו דבריהם ברלינה, שישודר ממנה למוסקבא ויפוצו ממנה ואף יגיעו לתל־אביב: ופה ישב הקורא, בעירוב של גיל ותוגה, והוא אוחז באותה אסופה כמגפפה ומחבקה, בודק דפיה ומיטיב שיבושי־דפוסה ופולט כמין פזמון, שנפרדו אף נמזגו בו שתי נוסחאות, נוסחה אחת שלשונה נשמע: עוד קוסמת הכוּסמת, ונוסחה אחת, שלשונה נשמע בּבַדוֹמֶה: עוד קוסמת הקוסמת, והלחן, כהיותו שגור בפיו, לחנם של חב“ד. ולביאורו של אותו כפל־נוסח, הנבדל באות אחת בלבד, ולא למשמע־אוזן אלא למראה־עין: כאן כ”ף דגושה וכאן קו“ף, לאמור: הנוסח הראשון הוא זֶמר הכרוך במה שנקרא “חג הגאולה”, הוא שחרור בעל ה”תניא" מכלאו, ונוהגת בו אכילת כוסמת, ואילו הנוסח האחרון הוא כקריאת התפעלות על אסופת “בראשית”. וכשם שהנוסח הראשון נתקיים בשיר הכוסמת בגירסת רובשוב שהתקינה ופירסמה ב“דבר לילדים”, כך הנוסח האחרון נתקיים במאמרו, הוֵוי אומר: המנונו, על כוחה של הלשון העברית וסיסמתו: עד קוסמת הקוסמת, ושפירסמו ב“כתובים”. ואזכור כי הִשמִיעַני אף בעל־פיו כמין שיעור על כוחה של אותה קוסמת, היא הלשון העברית, והטריח מונח־לעז, שהיה שאול עמו מידידנו משה קלווארי, מנאמני ציון ועֵבר, שקרא מאמרו לאמוֹר Im Bannkreis des Hebräischen, שתירגומו גם מעגלי־קסם, וגם מעגל חֶרֶם.

ג    🔗

ואותו זֶכר כפול נשנה ואף נתחדד לי, בקראי את קבוצת השירים של ר' יוחנן, גם אלה שהעלֶם בהיותו מעבר למסך, גם אלה שהם כהמשכם, ושזיווגם להם בארצנו. כי אם לרוח השירה המהלכת בהם, הרי היא ממש כבת־קולם של המזג, האופי, הרוח, שהם בנותן טבעם של בני פודוליא, כאשר תיארם לפנינו אליעזר שטיינמן, בהבליטו את מידת הפשיטות והפשטות של בני הנפה ההיא; ואם לרוח האיש וגורלו, לא ייפלא הזימון שבין יתמות־מלחמתו כקרובם של אחרוני חסידים נרדפים וכחברם של משוררי עברית נידחים, ולא מעט ניתן ללמוד מדוגמתה של אותה אחדות פרסונאלית וכמותהּ.

ד    🔗

וזאת לזכור, כי בבוא ההפיכה, תחילתה כשלטון־עראי של קָרֶנסקי והֶמשֵׁכהּ כשלטון־קבע של ברית־המועצות, היה המשורר בן שש, וחי אימי־התמורות ותמורות־האימים – המלחמות, הפרעות, הגזירות, ודמים בדמים נגָעוּ. גם קורותיו בתוך אלו וכאלו משורטטות בפרקי זכרונותיו – הנער שגדל בתורה ויראה, יגע לקיים את עצמו תחילה כפועל־חרושת, אחרי־כן כתלמיד במתמטיקה ופיסיקה במוסד שלשון הוראתו יידיש, עד שמֵיצר־האיסורים (“בנם של כלי־קודש”) מגרשו מכתליו (והמגרשת אסתר פרומקין), והוא שולח ידו להנהלת פנקסים וכדומה. אך שתיים נאמנויות־סתר, ללשון־האומה ולארצה, עמדו לו כאשר עמדו לכמוֹתוֹ, בין זכו – כמעטים – לראות חלומם קם והיה, בין לא זכו – כרבים – ואָבדו ואוּבּדו וכלא היו. תולדת־הנפתולים האלה כתיבתה זכות וחובה, ואך קצתהּ נכתב ורוּבּהּ לא נכתב ולא ייכתב עוד, וכמידת הִיכּתבהּ נגולה פרשה גדולה ומפותלת של יסורי נאמנות ומכאובי נאמניה, שהאומה על ראשי קנייניה חייבת לשמור להם אמונים. בספרֵי־התולדה הזאת יגוֹלוּ גם פרקים של ראשוני סיעת הסופרים, וביאליק וטשרניחובסקי בראשם, שנמלטו מגזירת אלמם, שהיתה כטבעת חונקת, ומה שעשו לעמם וארצו הוא סימן מובהק לכוחם הרב וּכמוֹתם שבאו לאחריהם, יחידים ובודדים, אשר בלעדיהם לא תצוייר ספרותנו, כהיותה עמהם ומכּוחם, וכמוֹתם, שלא נגאלו ונגזרו לבדידות, או נכלאו וניספו באמונתם ובאֱמוניהם לה, כולם כולם יבואו על הפקודים, וכאהבתם לו אהבתנו להם, סלה.

[תשמ"ד]