א    🔗

בבואי להיענות לקריאת ידידנו, יהואש ביבר, להיות בדוברי הערב לכבודו של יקירנו, אהרן אפלפלד, אמרתי להמשיך במה שהחילותי, לפני כמה וכמה זמן, באוזני באי הבית הזה, בית־הסופר, ולקשר נימה בנימה, כדי לגלגל בקצת סוגיות במסכת ההיכרות והידידות, שנתרקמה בינינו, וההרהור הוליכני כממילא לפגישה הראשונה, שהדה נתלווה כביכול לכל הפגישות שלאחריה.

 

ב    🔗

לשון הד שאחזתי הוא פשוטו כמישמעו – הלא הוא הד־מצעדינו בגבב רחובה וסימטותיה של ירושלים, בשעת לילה אפל וגשום ושומם, כהיותה בסמוך לגמר מצור העיר, ואנו מדשדשים להגיע למרתפו של סמינר מדריכי הנוער, והוא, מורה־דרכי, אוחז וחוזר ואוחז זרועי, ומעודדני: תסמוך עלי, עיניי רגילות בחשיכה עבה יותר, ורגליי מאומנות בשקערוריות (ואולי אמר: במהמורות) עמוקות יותר.

 

ג    🔗

פגישה ראשונה זו נצטרפו לה, לימים, פגישות הרבה, ביחוד בכותלי־האוניברסיטה, שנמנה בה עם מקשיבי־לקחי, ושמועה קטועה על קורותיו, קורות נער, פליט גיא־ההריגה, נצטרפו לה רוב שמועות קטועות כמותה, והיו כפירוש לאותו הדגש שבאמירה הראשונה (“… יותר… יותר”), שהיתה גם קו־חציצה גם קו־חיבור בינו לבין סביביו. ממרחק־הימים נראים שני הקווים בחינת הא בהא תליא, אבל התגלותם שונה היתה. קו־החציצה עיקר דרכו היה בעל־פה, וגילויו בא מאוחר יותר בנאומיו, ביחוד על עצמו; קו־החיבור עיקר־דרכו היה בכתב, וגילויו בא מוקדם יותר, תחילה במגומגם, אלו שיריו, ולימים במבוּרר, אלה סיפוריו.

 

ד    🔗

לו נדרשתי לפרוש, אימתי נזדמנו, בראשונה, שני הקווים האלה, ברשות רבים גדולה יותר, הייתי מרמיז על נאומו, בסדר חלוקת פרס־אוסישקין, שזכה בו זה מכבר; ולו נדרשתי לפרוש, אימתי נתלכדו, באחרונה, שני הקווים האלה, ברשות־רבים גדולה יותר, הייתי מצביע על נאומו, בסדר חלוקת פרס־ביאליק, שזכה בו זה עתה. אך אלה בכם, ששמעו או קראו את שני המשאות האלה, וכן את נאומיו שבאמצע, שבהם דיבר על זולתו, ודרך זולתו על עצמו, מתבקשים לשוב ולקרוא את פרקי הווידוי והזכרון האלה, וילמדו עד מה קו־החציצה, על רמז־האוטוביוגראפיה שבו, פירנס את קו־החיבור על גלגולי־הרמזים לתוך מערכת־סיפור וסיפור, הפרוש לפני קוראיו, שגורלו שלו עצמו וחיבוטיו נתרחבו אף נתעמקו לו כדי חזיון גורלה של מחצבתו ויסוריה. אמרתי: גורלו שלו עצמו, ודין שאומר: גורלו שלו עצמו ושל שכמותו. הלא כה דברו: “המצוקות הגדולות חיפשו תשובות גדולות. אחדים מאתנו נעשו בעלי־תשובה, אחרים דבקו במסתורין, ואחרים, להבדיל, פנו אל המסחר הגדול. לא היה באפשר לכסות את הפצע הגדול בתחבושת קלה. נעורים מבוזים הם פצע של שנים רבות, נעורים מבוזים הם כפצע, שלעולם לא יירפא. אין לך עשייה שלא תמצא בה את ילדי־השואה. איזו פעילות־יתר מאפיינת את כולנו”.

ומדרכם של חבריו־לגורל אל דרכו שלו: “גורלי היטה אותי, משום־מה, אל הספרות”. ולאחר שהוא מברר עיקר מהותה של ספרות, הוא אומר בה, כי היא “מחוייבת במיצוות מעשיות, והמיצווה המעשית הגדולה שלה: היחיד. אני יחיד, שאביו ואמו נתנו לו שם, לימדו אותו את לשונם, העניקו לו מאהבתם, הורישו לו מאהבתם.”

 

ה    🔗

פתח ביחיד והמשיך באביו ובאמו, שמם, לשונם, אהבתם, ובהמשך־דבריו באה הרחבה מפנים להרחבה: “מיהו יחיד זה, שאתה רוצה לנגוע בנפשו, ואם להתיימר, לרדת לשורשו. יחיד זה יהודי הוא, ברצונו או בעל־כורחו יהודי הוא. ביודעין ובלא יודעין נושא הוא בקרבו את מורשת אבותיו, יש לו לשון והוויה וקסם־פנים וצחוק ובכי. כיוון שצימצמת עצמך לכדי אמות אלו – כל עניין יהודי הוא יקר לך. ואם סופר אתה, ומלאכת־המלים היא מלאכתך, אין לך אלא ללכת אל האמנים הגדולים וללמוד מהם לשון, צירוף ודימוי. ממילא אתה בא לידי השתאות על מה שעשו ראשונים, שהכשירו לך כלים והעמידו מסד, כדי שבבוא היום, תוכל גם אתה להניח לבינה משלך” (שם, שם).

אבל ממה, שהקדים להם לדברים אלו, אתה למד, כי לפתח קיוויו ליום, שבו יניח לבינה שלו, חטאת רבץ – נעלם, וביתר דיוק: הועלם, ממנו מלוא־בניינו של גדול־האמנים, שהכשיר לו כלים והעמיד לו מסד, הוא־הוא האיש, שלשמו נאמרו דבריו עתה: “שנים חלפו עד אשר באתי אל יצירתו של ביאליק, והפגישה הראשונה, אם לומר את האמת, היתה מרה. ביאליק חמור־סבר הביט אלינו מתוך השיטין. ביאליק המוכיח, ביאליק של חזות קשה, שחזותו כביכול נתקיימה בנו ובהורינו”. והוא מפרש, בסמוך, את דבריו אלה: “באנו ארצה, ב־1946; בני שתים־עשרה שלוש־עשרה היינו, וסבל השנים צרור בנו כפקעת קשה ונעדרת־משמעות. כל סבל כפוי הוא נעדר משמעות. סבלנו לא רק חסר משמעות היה, אלא מביש. בארץ הָמו חיים של מעש, כוונה ותושיה; ואנו ילדותנו המעונה כמו נשחחה עוד יותר תחת משא־המעשים. לא די שחיינו עלובים, באה השירה ובאצבע מוכיחה הצביעה עלינו, על האשמים כביכול, שלא שעו לקולו של המוכיח ונענשנו. אנו היינו הראיה החותכת של הנבואה שנתקיימה. – – – לא היה ספק בלבנו, כי אנו האשמים וממילא הנענשים: כמו להכעיס נעלם לנו ביאליק הנסתר, שמאמינים לוהגים את שמו עד רגעי חייהם ובא ביאליק אחר, ביאליק המאשים” (שם, שם).

 

ו    🔗

ואודה, שלא יכולתי לקרוא דבריו, דברי וידוי אלה, בלא רגשות מעורבים של הצדקת כותבם והאשמת עצמי. לעניין הצדקת כותבם, הרי הוא עצמו כמצדיק את עצמו – הוא מזכיר דרך לימודה של שירת ביאליק, שנהגה במוסדי־ההוראה, ושהיתה ברוחה האקטואלית של התקופה ההיא. והנה אמת הדבר, כי ההוראה, שלפה מתוך שירת ביאליק סוגית־אמצע, ועיקרה שירת־הזעם, ועשאתה ככל־כולה, באופן שקיפוח ראשיתה הגדולה וקיפוח אחריתה הגדולה כמותה וממנה, גימדה את מלוא גרם־המעלות שלה. לעניין האשמת עצמי, שהייתי מורו גם באותה מסכת, לא אוכל להצדיק את עצמי, על שלא עלתה בידי לאשש כהלכה את דעתי, כי השיטה הזאת, שנהגה במוסדי־ההוראה אחוזה היתה בעקב הביקורת הרווחת על שני קוויה השונים, הקו־שבמזיד והקו־שבשוגג, שהצד השווה שבהם הוא צמצומה של השירה הזאת על תחנת־ביניים דיאלקטית שבה, ובעילום מלוא מהלכה, על תוכה וברה, כאמתה ולאמתה. הלכך דומה עלי, כי לא מחכמה עשיתי, שהנחתי כי הקונטרא־טון שלי להערכה הרווחת, צלילו היה חזק כדי סתירתה, והטלתי עליו על אהרן אפלפלד עבודה סמינריונית, והיא בדיקת פרטי־שיטתם של ביאליק־רבניצקי בתירגום מיבחר ספר האגדה, על שני כרכיו ללשון ייידיש, וסופו הביא קונטרס, שכתב בו דוגמות ראשית, הסדורות לפי אלפא ביתא, של מלים וביטויים, וכפורק מעמסה לא־לו, הפטיר: איני יכול עוד. אכן, נואלתי ולא ידעתי, כי בלבו מולך פרק חשוב, אבל דיאלקטי, של שירת ביאליק כמגילתה כולה, וממילא דרכו ארוכה להבין גודל חיבורו ודיבורו של המשורר לעמו ולקנייניו ומהותם, כפי שהוא עולה מטיפולו המסור בזוטות כאלה כהמרת לשון האבות בלשון־האמהות במירקם אגדות חז"ל.

 

ז    🔗

מאז זרמו מים רבים, אפילו מי השלוח, וכשם שאהרון אפלפלד עלול היה לפני כחצי יובל, בימי מעברי מכוח לזיקנה, לרפות אותי במלחמתי לביאליק הכוליי, השלם (במזל המשולש – נפש, עם, יקום), כך הוא עשוי עתה, בימי מעברי משיבה לגבורות, לחזק אותי, במלחמתי לש"י עגנון הכוליי, השלם. שכן הוא־הוא ראה, בדברי עליי, לפני כשנתיים ימים, בבית הזה, להעיר על שמרדתי על ידידיי־יריביי, הבוקרים והחוקרים, בסרבי לראות בקבוצת הסיפורים הקטנה והאקספרמינטאלית “ספר המעשים”, מוקד מכריע באישיותו של מסַפרם, ובמאני לראות בסיפורו הגדול – “אורח נטה ללון”, מוקד־מוקדיה של ראיית ההוויה של נפש ועם, ועיקר טעמי הוא בבדיקה, האם אין מעמד מיוחד לספרים, שהגה בהם ואף כתבם, בבנותו אותם לבינה לבינה, במשך שנים רבות, והאם מקרה הוא, כי אין הם סיפורי בקע ושסע ונֶכר אלא סיפורי חיבור והידוק ושייכות – וראשי הנפשות של הספרים האלה יוכיחו: הקהילה ומרוצת תולדתה (“עיר ומלואה”), המשפחה ושלשלת ייחוסה (“קורות בתינו”); הספר וקורות גילגוליו (“ספר סופר וסיפור”), וכי לא בלבד אורך כתיבתם, אלא אף רצף־הילוכם קובעים אותם לא בלבד בחינת־צוואתו, אלא אף עיקר־נחלתו. ודאי שאפלפלד לא חיזקני בראייה זו, אלא מתוך ששאבה מראייתו שלו עצמו, שהיא במזל ההרחבה מתחום היחיד לתחום הרבים, הקיבוץ, הכלל, שגורלו נטעוֹ בתוכו וטילטלוֹ מתוכוֹ, והוא בראשית נסיונו הנועז ביותר להעמידו כהווייתו.

 

ח    🔗

ואנסה לפרש את דבריי על דרך בדיקת מאמרה של לאה דובב (“אפלפלד – קריאה חוזרת”; “משא”, י' אדר תשל"ט), שכן היא שניסתה להעמיד על כך, כי שני ספריו של אפלפלד, גם “כאישון עין” וגם “תור הפלאות”, הם כמעט כאותו ספר עצמו, “סיפור שקיעתה של משפחת אדונים מתבוללת, – – – בשלבי העימות עם הזהות היהודית המובלעת בהם.” אלא שהיא מרמיזתנו על שתים כתובות שונות, כביכול הן כתובת אחת. הפסוק, שהבאתי עתה משלה, הטלתי בו קווי־העלם, ובהם נאמר על אותה חברה "טבועה בחותם התרבות האוסטרית – ליתר דיוק: בחותמו של האסתטיציזם האוסטרי – בשנות לפני המלחמה, – – – ", אבל המשך־דבריה מעמיד את “כאישון עין” “בתוך הקשר תרבותי מוגדר מאד מבחינה היסטורית, זה הנסמך לשמה של הריפובליקה הוויימארית”. ולעניין ההבחנה הזאת היא משלחת למחקריו של פיטר גאי על וויימאר ועל רוח וויימאר. ודומה עלי, כי גם ההגדרה הראשונה גם ההגדרה האחרונה יש בהם צד של איחור – ביחוד לאור אמירתה של המבקרת, כי לפנינו: “זכרונותיו של מי שהיה נער מעמידים את ההתפוררות הפנימית, ההכרחית, במקביל לנסיבות החיצוניות של קץ הימים הקרב”.

והנה לא אכחיש, כי אפשר לו לאפלפד להעזר בזכרונותיו של מי שהיה נער, גם אם הוא איננו הנער הזה, אפילו לא מועמד לו – הרי בשנה, שהיטלר עלה לשלטון, המספר שלנו היה תינוק בן שנה אחת, ובשנה ששלטונו של היטלר התפשט על אוסטריה, המספר שלנו לא היה בו כדי כוח זכירה. אבל חלילה לי לומר, כי הוא בדה נער כזה בלא היות לו שורש בקרבו. ואם כן, דין לקבוע את השורש הזה וגידולו, וקביעתו מחייבת גידור מפנים לגידור – והוא לא יכווננו לגרמניה הוויימארית שלאחר המלחמה הראשונה, אלא יכווננו לאוסטריה ההאבסבורגית שלפניה, ולא אל כל־כולה, אלא לארץ אחת מארצות כתרה, בוקובינה, ולסוג מסוים של יהודיה. והלא בה, בכפר מועט הסמוך לסטורוז’ינץ, לידתו של המספר – ובעיר בירתה צ’רנוביץ, ראשית גידולו וממנה גלה וניטלטל, ילד מורדף, כאשר ידענו מספר־חייו, ואליה שב, ומה שקלט בבית, ברחוב, והקליט בסיפוריו, הוא מצעו ורקעו, או נאמר: שורשו, שאפשר ידביקו לבדומה־לשרשו, אך הוא שורשו, מסד יניקתו והינקתו, הלא הוא הספציס, היהודיי בין ב“אישון עין” בין ב“תור הפלאות”.

 

ט    🔗

הלכך חובה עלינו לומר מה, ויהי בקצרה, על טיבה של יהדות בוקובינה, ביתר דיוק: על קבוצת אוכלוסים גדולה שבה, שפניה היו מכוונות כלפי וינה כממשות תרבותית שלפני מלחמת העולם הראשונה, כשם שהיו מכוונות אליה כבדייה תרבותית לאחריה. ויורשה־לי לספר מנסיוני מעשה שהיה כך היה: לפני חמשים שנה ושנה, כשנכנסתי לעבוד במערכת “דבר”, היה בכלל תפקידי אף עניין תירגום סופרים, שלשונם גרמנית, והנה במקרה־לא־מקרה היה בכור־תירגומיי מאמר של מי שלא שמעתי קודם שמו ושמעו, מאנפרד רייפר, איש צ’רנוביץ, ועניינו עניין יהודי־בוקובינה. תירגמתי אותו מאמר ואף פירסמתיו, אך תמהתי בלבי: בוקובינה, שהיתה שייכת למלכות האבסבורג, היתה אז, זה תשע שנים, ספוחה לה לרומניה, כמותה כבסרביה, שהיתה שייכת קודם למלכות רוֹמנוב, אבל משכילי־בוקובינה עומדים בנאמנותם לרוח הגרמנית, וללשונה, וכשם שהשליטוה על עצמם, אף שאין שאר התושבים מסביב גרמנים, כהיותם בוינה או בברלין, כי אם לגויים – לשונם רובם אוקריינית ומיעוטם מולדבנית, וקבוצת השוואבים דוברי דיאלקט שלהם רחוקה מהם במוצא תכלית ריחוק. ואם לשאר היהודים – מהם חסידי השושלות, שחצרותיהן קבועות פה, אם צאצאי בית־ריז’ין, אם צאצאי בית קוסוב – דיבורם יידיש, שהיא, לפי האופנה, מגורמנת מעט או הרבה.

והנה משכילים יהודים אלה, ולא בלבד המתבוללים שבהם, שנתמעטו והלכו, אלא אף הציונים שבהם, שנתרבו והלכו, כסוגדים לאיזו ברייה בדויה של רוח גרמנית והשלייתה. ועד היכן הדברים הגיעו – כלי מיבטאם של ציוניה עודה ה“אוסט־יידישה צייטונג” הגרמנית, וגם לאחר השואה, בהימלט שרידיה לארצנו, היו מכלכלים כלי מבטאם באותה לשון. יתר על כן, כשם שהיו ממעריצי קארל קראוס או קונסטאנטין ברונר שם, הם ממעריציהם פה, ואגודת קונסטנטין ברונר, כשם שהוציאה את כלי־מיבטאה בגרמנית שם, כך הוציאתו פה, ואפילו התפלגה בשל פילפולה של השאלה, האם תקומת מדינת ישראל מחייבתה בעמדת הלאו של רבה או מתירה לה עמדת הן.

 

י    🔗

ומה תימה, הרי גם במעלת היצירה קמו, מקרב האינטליגנציה, שאף שיכבת־עם רחבה למדי נלוותה לה, משוררים עצמיים ומקוריים, אמני הלשון הגרמנית ואניניה – כגון מרגול שפרבר (וראה בזה מאמרו של גרשם שלום: לקח גורלו של משורר יהודי בלשונות נכר, “דברים בגו”, עמ' 523־522); וכמותו יצחק שרייאֵר (שידע עברית וסימנך: תירגם משירי אברהם בן־יצחק ודוד פוגל); והוא הדין בדור צעיר יותר, כגון פסח אנצ’ל, שנולד כבר בשלטונה של מלכות רומניה, והסב שמו: פאול צלאן, והיה קוסם גדול בשירה הגרמנית ורזי־לשונה, ואף דודניתו, סֶלמה מרבאום־אייזינגר, שהיתה חברת “השומר הצעיר” ועמדה על סיפה של העליה, והוגלתה לטראנסניסטריה, ושם אחריתה, כתבה בלשון־דודה ורוח־עדנתו, וזה מקרוב הוציא הרש סגל, איש רחובות, את אסופתם. וכן דרכם של בני דורה כגון רוזה אוסלנדר וקיטנר וקובי ווהל (שניסה כוחו גם ביידיש ולא ראיתי ניסויו ובהגיע צרור שיריו ביידיש, שנשמר בבית גנזים בבוקרשט, נתברר עד מהרה, כי אלו תרגומים מעשה יצחק פאנר).

נאמנות זו ללשון, שמלכות אוסטריה היתה מעוניינת בתפוצתה ושליטתה בפרובינציה זו, והקימה לשם כך אוניברסיטה (הרקטור שלה אולי היה נכדו של יצחק ארטר, ואחד מוריה היה ליאון קלנר, בעל הביוגראפיה הראשונה של הרצל) ובתי־גימנסיה (שגם בחורי־גליציה היו לומדים בהם, וכן למשל למדו בגימנסיה הגרמנית בראדוביץ, – אברהם שבדרון, ברל לוקר, יוסף שווארצמן). והאינטליגנציה היהודית שבה, החזיקה בה גם באבוד בית האבּסבורג, ובשלוט בה מלכי רומניה, ושרידיה לא שכחוהו עד זה מקרוב, בשלוט בה, כחלקה של אוקראינה, ברית־המועצות – חידה היא ותהי לחידה.

 

יא    🔗

ואחזור, ברשותכם, למאמרו הנזכר של מנפרד רייפר, שלאחר פירסומו לא שמעתי עליו אלא לשעות רחוקות, כגון שנבחר, כאיש ציוני, לפרלמנט הרומני (ובחירתו בסביבי קיומפולונג, הורתה וגידולה של אולגה קובילאנסקה, שכתבה תחילה גרמנית, אך הניחתה והתמידה כסופרת אוקריינית מהוללת), וראיתיו, מקץ עשרים שנה, והוא מניצולי־השואה, והשתקע בתל־אביב, והמשיך, סגי־נהור, לעסוק בחקר יהודי בוקובינה ותולדתם, ושלח אלי כתב ידו הגרמני על כך, והשיבותי לו במכתבי, שראה לפרסמו באוטוביוגראפיה שלו (עמ' 343), והרי תרגום קצת דבריי: “עניין משולש הוא, שקריאת כתב־ידך מחכימתני אף מנהירתני. ראשית, עניין פרובינציה יהודית קטנה, אך מיוחדת במינה, שאורבת לה הסכנה, הצפויה לכל פרובינציה, שלא תהא נערכת במידה מספקת, אלא באיפה זעומה; שנית, עניין גורל יהודי, שהתרחש לכורחו בארץ קטנה, שהיא כמעט איזור־ביניים בלבד ואיזור־גבול בלבד, – בין תרבותיות, מדינות, אומות – ואף־על־פי־כן (ושמא בגלל כן) התקיים הגורל הזה ימים רבים, למרות כל ההתנגדויות, כשאותו עם־ביניים מועט השכיל להבשיל ייחוד משלו; שלישית, מיקרוקוסמוס יהודי, המניח פתח להתבונן בקווים עבים או כנים, בהשלובם של כל הזרמים, שהפעימו את החיים היהודיים. פורענותו ואושרו של משעול־הצדדין הוא להיות בת־קולה של דרך המלך הגדולה, אך כאן לא היתה בת־הקול כמין הד חקייני, אלא תשובה תמימה של ספירה חיה. איך השתקפו פה חסידות, השכלה, תנועה לאומית; למה באו פה לכלל ביטוי ראשוני־הרוחשים של מדיניות פרלאמנטארית עצמאית; היכן הבקיעה פה התכונה הביתית את שיכבת התרבות המלאכותית והמיובאת; אימתי הבשילה ההבקעה הזאת ריניסאנס המעוגן בעממיות והמחודד באמניות מעולה – אלו אך קצת קושיות, שהתשובה עליהן אפשר לה שתסייע ביד היסטוריון.”

דברים אלה נכתבו בתל־אביב, בספטמבר 1947, כשנתיים ימים לאחר שנמלט לארצנו ילד מילדי הפרובינציה הזאת, והוא נוצר להשיב, רב־יתר, תשובה מכרעת לשאלה המשולשת הזאת, ותשובתו גדולה מתשובת היסטוריון, שכן היא תשובת סופר ואמן.

 

יב    🔗

כי, אמנם, התשובה הזאת היא יעודו של אהרון אפלפלד, ידעתי מראשית־קריאתי בניסיוני־כתיבתו – היה לי, אפילו, שיקול של חשבון בכך, שאמרתי גם לעצמי גם לזולתי: צאו וראו, מה בין יהדות בוקובינה לבין יהדות שכנתה, מזרחה של גליציה, שהעמידה, אמנם, את אפרים פריש ואת יוסף רות ואת יוזף וויטלין כמתארי עצמה, בלשונות־נכר, אך העמידה לעומתם את אשר ברש וש“י עגנון ואברהם משה פוקס, כמתארי עצמה, בלשונות־בית, לשונותיה היא, מה שאין כן בוקובינה, שאימצה לה כביכול את בן־טשורטקוֹב, קארל אמיל פרנצוז, וקראה בשמו רחובה של צ’רנוביץ, והוא כמופת לה, וסופריה כיוצאים בעקביו. אם תאמר עליהם על סופריה, כי לשונם לשון־עציצים, לא גרעת מטיבה המעודן וטיפוחה המושלם, שכן אפילו אתה טורח הרבה, אי אתה מסוגל להוכיח רישומה של לשון יידיש בה, ולכל המופלג אתה מוצא בת־בת־קולה בהגייה רחבה של ההברות הפתוחות וברי”ש המותזת. כל כך גדול בה מישקעה של לשון ספרות, בחינת ממרחק תביא לחמה.

 

יג    🔗

הלכך מובנת השימחה, בהיגלות בה בעל־סגולה כאיציק מאנגר, שהלך גם הוא תחילה בעקבי בני דורו וסביביו, ופייט ראשוני פיוטיו בלשון הגרמנית, ואילו התמיד בה, היה גדול כחבריו ומחבריו; וככל־הנכון לא בלבד ביתו, בית חייטים, הכריע, אלא נדידתו ליאסי הכריעה. וכן היה לה לשירת יידיש ניר, ואנו מתהנים מפירותיו, אף עד עתה – כעדות רישום שירתם של יעקב פרידמן, מ. פריד וויינינגר, מ. מ. שאפיר, משה יונגמאן, אלכסנדר שפיגלבלאט וכיוצא בהם, לנוי והנאה. אך זאת לזכור, כי השירה לא נמצאה לה, מבחינת מעלתה וסגולתה, מקבילה בפרוזה, ונסיונו של שלמה ביקל לכתוב רומאן, שרקעו ומצעו פרק בתולדות יהודי כפר בבוקובינה, ולהשהות פירסומו שלושים שנה, לא יצא מכלל נסיון. והלא שלמה ביקל לא היה מילידי בוקובינה, אלא מילידי שכנתה, מזרחה־דרומה של גליציה, והוא כמין אמיסר שלה, כהיות אמיסרים אחרים (א. ש. סופר, יצחק פאנר) והוא עניין לגופו.

 

יד    🔗

אין צריך לומר, עד מה גדלה שמחתנו בבצבץ, מקרב ילידי הפרובינציה הזאת, אמנות הפיוט בלשון העברית, שגילויה היה בארצנו, – הרי דן פגיס, והרי מנפרד וינקלר, והרי אף אהרן אפלפלד, אלא שנועדה לו תעודה אחרת – אמנות פרוזה עברית, והוא בה, מבני גליל הורתו, בן־בכור ולעת עתה אף בן־יחיד (אם לתרגום פרוזה ואמנותו די להזכיר את אברהם כרמל, מתרגם קפקא ומוסיל) ולא בלבד לגבי דורו אלא אף לגבי דורות שלפניו בפרובינציה ההיא, ועליו גאולתה, גאולת הסאגה של יהודי בוקובינה.

ועינינו הרואות, כי הוא מייעד עצמו לה, כדרך שייעד עצמו לספרות בכלל, דהיינו שהוא לומד מפי ראשונים שקדמוהו. ואם לקודמיו, מי לנו גדול כש"י עגנון – ניתי עלה בלה, גליון “המצפה” ונראה מה העלה לך, בימי־נערותו, חיקורו על תולדות עירו, והיא איפת רזון קטנה, וניתי כרך עלים נוצצים, ספרו “עיר ומלואה”, ונראה מה נתקבץ בו, במרוצת השנים, המלאה לה עמל יצירה – ערימת חיטים גדולה, – ועמדנו בסוד הגרעין, ומפלאות־טיפוחו, ונבין את עמלו של אהרן אפלפלד, הניצב בתחנת הביניים הגדולה שבין מיזרעו וקצירו, ונאמר לו: עליך המלאכה, כי לכך יצרך גורלך ועינך הצופיה סלה.

[ז' אייר תשל"ט]