רקע
דב סדן
שיחה על סיפור בכורה – עם "נוצות" לחיים באר

עד שאפתח בענין, הנידון לנו פה, בבית הזז, הערב, הוא ספרו של חיים באר “נוצות” (הוצאת “עם עובד”, תש"ם), אקדים, לשם ביאור גישתי ופיתוחה, מעשה שהיה ושקדם לו מעשה שהיה; מעשה ראשון – משל; מעשה אחרון – נמשל. לענין המשל – שניים מגאוני הרבנים בגלילות גידולי: ר' אברהם מנחם מנדיל הלוי שטיינברג, רבה של עיר־מולדתי, ברודי, ור' מאיר אראק, רבה של קהילת בוטשאטש, נמלטו, בראשית מלחמת העולם הראשונה, מחמת המציק, לעיר־הבירה, וינה, ופתחו בה ישיבה נחשבה, ודרכם שהיו, בכל יום ויום, פותחים את לימודם, בדבר הלכה ודרוש של קודמי־קודמיהם; זה היה פותח בדברי ר' עקיבא אייגר וזה היה פותח בדברי החתם סופר, והיה ודאי להם, כי אותו צמד נעלה, חותן וחתנו, מסייעים אותם, בבואם להאיר עיני תלמידיהם בבירורה של הלכה וליבונה. לענין הנמשל – גם עבדכם, הניצב עתה לפניכם, בבואו לפתוח את שיעורו, אמנם לא בהלכה אלא באגדה – שכן הסיפורת היא בת שובבה לאגדה – אזכיר שניים גדולים, ביתר דיוק: שניים מספרים גדולים, באופן שאספר מעשה שהיה כך היה.


 

ב    🔗

ובכן, לפני עשרים ושבע שנים, עשה יוסף אופאטושו בארצנו; ובימי שהייתו בתל־אביב פקד, יום־יום, את ביתנו, וגילגלנו בדברים של ענין, אך שיאם היה ביום הארוך, הוא יום כיפור, שביקש ממני להוליכו למאה בתי תפילה, ונעניתי לו, ובשיטוטינו, ברווחים שבין תפילה ותפילה, היו דברי־שאלה מרובים ודברי־תשובה מרובים, וראוי היה שאפרסם, למצער עיקרם, מה־גם שיש עמדי שם נאות, והוא כמין חיקוי לשם סיפורו, שתירגמתיו ללשון־העברים: יום ברגנשפורק, דהיינו: יום באופאטושו. ולעניננו עתה אביא גרגיר מתוכו, שנגע בבעית פרס נובל, שהיתה מנסרת בחלל־התענינותו, בייחוד בדמות קושיה: למה ולמי. אמר לי: זאָגט איר קודם, כלומר: אמור אתה תחילה. עניתיו, כי אם לְמַה – נקדים את הבכירה לצעירה, דהיינו את הספרות העברית לספרות היידית, ואם לְמִי – השיקול של שנשאלו בזה, מתנודד בין שניים – מזה זלמן שניאור, שאפשר מצד־מה לצאת בו שתי הלשונות, ומזה ש“י עגנון, ואילו שאלו לי והייתי פוסק: אחרון אחרון חשוב. השיב לי, כי אם לענין מה, הרי יותר משהוא נוטה לסטיריאוטיפ של הכתוב על הבכירה והצעירה, הוא נוטה לסטיריאוטיפ של הכתוב על ברכת אפרים למנשה, אבל עם לענין מי, שהרי לא שניאור ולא עגנון אלא – שלום אש, אבל לפי שהדיינים הגויים ינסחו את דינם באופן ששלושת הרומנים שלו על אותו איש, אמו ותלמידו, שהם קלושים לגופם, יהיו חשובים כעיקר, ואילו כל שאר יציריו, שיש בהם רמה וגדולה ממש, יהיו כטפלה לו, ניחא, שירושלים, שתהא נשאלת בזה, תשיב כרוחה, וודאי תכריע לטובת סופרה. וכבר הנחנו אותו ענין והפלגנו לענין אחר, והנה איש־שיחי ניצב ואומר: איר זענט דאָך נישט קיין נאַרישער ייד, ווי קומט עס אז איר האלט אזוי פון עגנונען; כלומר: הרי אין אתה יהודי שוטה, מה לך מחשיב את עגנון כל־כך. השיבותיו” זאָלן מי אזוי ביידע לעבן, ווי עגנון האָט מיך, כמעט מיט די זעלבע ווערטער, און אפילו אויף יידיש, געפרעגט וועגן אַפאַטאָשו; כלומר: כך נחיה שנינו, שעגנון היקשה לי, כמעט באותן מלים, ואפילו ביידיש, על אופאטושו. חייך ושאל: נו וואָס ענטפערט איר דערויף, כלומר: מה אתה משיב על כך. אמרתי: עגנונען גייט גוט – ער האלט נישט פון אָפאטאשו; אָפאַטאשון גייט גוט – ער האַלט נישט פון עגנונען; מי ווייטער גייט נישט אזוי גוט – איך האלט פון ביידע; כלומר: עגנון ניחא ליה – אין אופאטושו נחשב לו; אופאטושו ניחא ליה – אין עגנון נחשב לו; אני לא ניחא לי – נחשבים לי שניהם. היקשה אופאַטוֹשו: הייסט עס, אַז ער און איך זענען אזוי ווייט, אז מיר זענען זיך קאָנטרע; כלומר: משמע, שהוא ואני רחוקים כל־כך, אנו מכחישים זה את זה; השיבותיו: הייסט עס, אז ער און איר זענען אזוי נאָענט, אז איר שליסט זיך אויס, משמע: הוא ואתה קרובים כל־כך, שאתם מוציאים זה את זה.


 

ג    🔗

מדיבור לדיבור נתגלגל הדיבור לראשיתו של עגנון ולראשיתה של הביקורת עליו, שהיתה מן הקצה אל הקצה – ואין הדברים אמורים באמירת־לאו של צעירי מספרים מבני גילו ואנשי עלייתו – שלמה צמח, מ. הריזמן וא. א. קבק, שנצטרפו לו, לעגנון, לפי ראשי חניכותיהם, לאמור: צ’ח’ו’ק' עשה לי אלוהים, אלא הדברים אמורים מזה באמירת הן גלויה וחותכת של י. ח. ברנר, שלא זו בלבד שהסב את פירסומו של “והיה העקוב למישור” בהמשכיו מעל עמודי “הפועל הצעיר”, אלא אף הדפיסו, ועל חשבונו, במגילת ספר, כשם שהם אמורים מזה באמירת־לאו חותכת וגלויה של מ. י. ברדיצ’בסקי, שהעמיד כנגד גנותו של “והיה העקוב למישור” לעגנון את שבחו של “קורות אהבה אחת” למשה סמילנסקי. ומשהזכרתי דברים אלה, לא יכולתי שלא להעיר על שתים נקודות.

נקודה ראשונה – ניגוד זה שבין ברנר לברדיצ’בסקי להערכת בכור־ספריו של עגנון, היה כניגוד שבין תלמיד ורבו; ולאמירת ההן ניתן לצרף את פ. לחובר שהקדים, בשמונה שנים, בהן שלו את הלאוו של ברדיצ’בסקי, ואף כאן ניתן לדבר על ניגוד בין תלמיד ורבו. ולא עוד, אלא לבקשת עגנון צירף פ. לחובר את מאמרו זה לספר מסותיו, והדפיסו, על אף רפיונו ואולי בשלו דווקא, באותיות פטיט. נקודה אחרונה – ציורם של המבקרים בדעתו ובדמיונו של המבוקר, שכן כשם שעגנון לא זז מלחבב את שני התלמידים, אומרי ההן, עד שנצטיירו כמלאכי שרת, כך לא זז מלהשַׂטים את רבם, אומר הלאו עד שנצטייר כבכור־שטן, כאשר יעידו־יגידו מאזיני־שיחו. אבל חשוב מיחסו של המבוקר הזה למבקריו האלה, שיש בו מן האנושי־אנושי־ביותר, חשוב יחסו של המבוקר לעצמו, מעבר לשבחי זולתו וגינויי זולתו, הוא יחסו לעצמו, המחייבו להישמע לעצמו, מתוך נאמנותו לעצמו, לשם מיצוי סגולת עצמו, שהשבח, עם כל הזירוז שבו, אינו עשוי להעלותה, כשם שהגנות, עם כל ההתראה שבה, אינה עלולה להורידה, והכל בידי כוחו ומסירותו, להעלות את יצירתו כיעוד־חיים וכיעוד־יצירה, שהם דבר גיזרה וגורל.


 

ד    🔗

הארכתי במשל, אך דומה עלי, כי אין האורך למותר, שכן היא דומה לנמשלים הרבה, שהצד השווה שבהם – הופעת־בכורה של מספר וספרו, הפרוזים לכפל־הפנים של קבלת־הפנים, ולעניננו עתה הוא משל נאה לספרו, ספר הבכורה, של חיים באר “נוצות”, שכבר נשמעו סביבו קולות־הקצה, כדרך שנשמעו בענין “והיה העקוב למישור”, באופן שניתן כביכול לדבר על חזרת בת־קולו של ברנר מזה ועל חזרת בת־קולו של ברדיצ’בסקי מזה, ועל תנודת־ההערכה מקצה אל קצה, שלא פחות, אלא יותר, משהיא ענין לקורא, הנוטה, כרוחו לכאן או לכאן, או מסתדר לו, לרווחתו, בעמדת־ביניים, הוא ענין למחבר, החייב להימלט מסכנת ההפלגה שבגנות, היא סכנת־ההקפאה שבביטול־עצמו, ואין המלטתו הכפולה אלא במתח ההקשבה לעצמו, לייחודו, כדי לבחון את עצמו, אם ועד־מה קיים בהם ולגבם בחינת בכל לבבך, בכל נפשך ובכל מאדך, שיידע, כי מה שלא קיים היום, הוא יכול וחייב לקיים מחר, ויש מחר לאורך זמן, והמרחק שבין “והיה העקוב למישור” (שבו נטמן לו למספר מוקש שטרח להחלץ ולא נחלץ ממנו) והמשכו וסיומו יוכיח.

ואם תשאלו, מה ראיתי להעלות את “והיה העקוב למישור” כדגם־הארה ל“נוצות” ומחברו, יכולני, אמנם, להשיבכם, כי ככל שנגלה עלינו מספר חדש, לבי משיאני לנסות בהדגמה דומה, והוא בדרך הניסוי של הקבלה בין גילוי ראשית של דיפרנציאל מאוחר לגבי גילוי ראשית של אינטגראל מוקדם. אבל אודה, כי הדגמה מפורשת זו, שאני נועז עתה להמשך לה, ושנתעוררה בי מאז נתפרסם, מעל עמודי “דבר”, הפרק ששמו נעשה שם הספר כולו “נוצות”, נתחזקה בי כדי הקבלה ברורה ומבוררת. אודה, כי לא התפעלתי מהופעת הראשית של חיים באר, היא אסופת שיריו “שעשועים יום יום”, כשם שאיני מתפעל מהופעת־הראשית של כמה וכמה מספרים, החל בעגנון וכלה במרדכי טביב ואהרן אפלפלד, שתחילתם כך, ואני פוטרם במאמר חכמינו: כשאדם נער אומר דברי זמר. מה שאין כן בהופיע פרק “נוצות”, שבירכתי עליו ברכת שהחיינו, וקצתה של הברכה כלול במכתבי למחבר, מתוך שחשתי, כי הפרק “נוצות” אינו אלא פיסקה־שבעין במגילה־שבכוח, ובהיגלותה, בספר “נוצות” "כמגילה־שבעין, אני חש אותה כפיסקה במגילה גדולה הימנה, אך כבר בפיסקה הראשונה ניכר, כי נגלה עלינו מספר שהמה שלו, והוא מה שרוחבו כעומקו ועומקו כרוחבו, והאיך שלו, והוא איך שמסדו כטפחותיו וטפחותיו כמסדו, עיקר, שכן ישן וחדש ממוזגים בו, כמיזוגה של שחרית וזיקנה, והוא סוד המיזוג, המתגלה בכוחו לחיות ולהחיות ישן וחדש, כפי שראינו בסיפור שלפנינו, על מצעו, עלילותיו ונפשותיו, ועל כלי־סיפורו, נועם־הרצאתו וחמדת־לשונו, היונקת מן השיתין וממה שעל גביהם; וצירופם של המה והאיך הוא כשאיבה ראשונה ממיכמני הביוגרפיה שלו, שכמותה כביוגרפיה של איש־ירושלים, שנעשה מספר־ירושלים, והוא שונה מדור מספריה, שהיו עצמם יוצאי־גולה, ואף דומה להם; כשם שהוא דומה לדור־מספריה שאבות־אבותיהם הקרובים והרחוקים יוצאי־גולה, ואף שונה מהם, ובהגיע עת מחקר, כולל ומפורט, של תפיסת ירושלים במעשי־מספריה בדורות אחרונים, ודורנו בכללם אף בראשם, נעמוד על בירור אורחותיו ומעלליו של הענין הגדול הזה, ונבין לדומי ולשוני, ונלמד נושא, נחשב ומסועף, בנושאי סיפוֹרתנו וגלגוליה, ובינתיים יתוספו אף סיפוריו של המספר שלנו, שלא השמיענו, בסיפורו עתה, אלא קצת צלילים מרוחבו ועומקו של הדיאפוסון שלו, בחינת אפס קצהו תראה וכולו לא תראה.


 

ה    🔗

ראשית, ליכודו של תלמיד חכם ואמן בקנה אחד, והוא ליכוד שמופתיו הרחוקים – לפין ומנדלי ומופתיו הקרובים – ש“י עגנון והזז. והרי מתוך הסיפור שלפנינו, סיפור־ביכורים, אנו למדים, עד־מה אמנות הסיפור על דמיונו ועיצובו, מסתייעה, בכוחה של בקיאות, והיא בקיאות של חוקר־עד־דק, שאינה משעבדת לה את ענין הסיפור ובנינו, אלא משתעבדת להם ומשמשתם לטייבם, ולהעשירם. ובזה מופת לו ש”י עגנון – היכולת להיות גם מחברו של “תמול שלשום”, גם מחברו של “קורות בתינו” תוכיח; כשם שמופת לו חיים הזז – היכולת להיות גם מחברו של “בישוב של יער” גם מחברו של “חתן דמים” תוכיח. שנית, החכמה לגבול גבולה של ירושלים הנחזית, באופן שהעלילה על נפשותיה, ספורה לכל אורכו הוא בפי נער מנערי ירושלים, המספר על שאינם הוא ואינם בני־גידולו ואווירתו, אלא בני דור קודם, לא בלבד ישן אלא מיושן, המקיים את עצמו באבוד עליו כלח, כמין שלשום ואתמול הנעוץ בתוך היום, שהוא תמורתו וחליפתו, והאני המספר, החי את תמורתו והפכו, שכן גדל בתוך היום ולתוכו, רואה אותו שלשום ואותו תמול מפרכס וחי ואפילו חולם הזיה של מחר, מה גם שמבין ראשי הנפשות הפועלות והנפעלות שבסיפור, ועיקרם באי ביתם של הוריו וקצת בתי שכניהם, בולטת דמותו של בעל־אוטופיה גדורה ומסוימה, שהיא, כמשפטה של אוטופיה, ענין של מחר. הבליטות הזאת בתוך הווי מוזיאלי של מוצגים חיים, על ממשותה הגרוטסקית, מיוצגת בהזייה הגרוטסקית כמותה וממנה, הזיית חסידו של פופר־לינקיאוס ותורתו, והיא נציגות בולטת מרכזית, אך לא יחידה. כי כמה וכמה מוקדים להוויה משונה ומיוחדת זו, וניכר בהם הצמד־לא־צמד, המוליך אל בירת מלכות בית האבסבורג וממנה. המוקד האחד, במזל נוסטלגיה, היא הילולת יום ההולדת של פרנץ־יוסף־קיסר, הנחגגת, כיאה לאחרון נסיכי ירושלים האפוסטוליים, בתוככי ירושלים, ושתאריך־חגיגתה נעתק, ליום אחר שהתקיים ביקורו בעיר נסיכותו המדומה, זוכר הביקור ההוא או מזכירו הוא הקברן, אליהו ריקלין, שהפיגורה המוצקה שלו מפוסלת להפליא. המוקד האחר, במזל אוטופיה, היא הזיית תקומת הממלכה, כפי שנרקמה בהגיונו של אותו איש וינה, והוא בעיקרו איש מהרין, הלא הוא יוסף פופר־לינקיאוס, וככל המשוער, חולם חלומו ומנסה להגשימו בירושלים, יודע גם מה שאין המספר מודיע, דהיינו שאותו חכם שנהה, כהוגה, אחרי עמנואל מאַך וניבא, כמשורר, את פרויד, כמותו כילידי הגלילות ההם מהם דודו קוֹרן (שקרא לעצמו נורק), וכמותו פריץ מאוטנר וקדם להם אהרון ילינק, הם מצאצאי הפראנקיסטים (ואכן, דודו ההוא של פופר־לינקיאוס, הוא מחבר סיפור על אחרוניה ואחרונם שמה). אך דיינו במה שנגול לפנינו חלום המדינה, שיסוד־מוסדה היא חובת ההזנה הכללית, וחולמה ולוחמה, הוא־הוא אותו מרדכי לדר, שהפיגורה הנרבוזית והנברוזית שלו מצוירה להפליא. מה־גם שתוך־כדי העלילה הזייתו נשלשת: שמתערבים בה שלושה מיני הוזים והזייתם: הלינקיאניות, הצמחונות או הטבעונות, האספרנטיות, והשילוש הזה קליפתו בחזקת פיכחות, פיכחות מדומה, מחפה על תוכו, שהיא בחזקת טירוף,ואחריתו, אחרית־עיוועים, של אותו שוגה ומַשׁגה תוכיח. שלישית, שגיון זה הוא כחוליה הנעוצה בשלשלת שיגעונות, ברוח ועלו מושיעים בהר ציון, כי הנה הזיית אביו של האני המספר הוא תיקון מיצווה, שקילקלו בה הדורות, שלא הבחינו, כי הערבה שנוהגים בה בקיום ארבעת המינים היא טעות, שכן הערבה והאקליפטוס היינו־הך, ונמצא המשך המנהג כשגגה העולה זדון. ואותה טירחת התיקון היא כנשוכה בטירחת תיקון פתיל־תכלת, שפולמוסה לכאורה שכך, מאז יגיעו של הצדיק ר' גרשון הניך ליינר, והנה הוא מתחדש והולך, להיות התורה תמימה, כלומר: תמה ושלימה. שכן תומה ושלימותה מפתח הגאולה.


 

ו    🔗

והרבה יכולתי להאריך ביכלתו ואמנותו של המספר לראות ולהראות כאותו עולם ומלואו ועולמותיו מתוך עירובו המדוד והקצוב, המשייר רוב חומרי האוטוביוגרפיה כחומר ולבינים לשארי סיפוריו. אך שלא לקפח את זכותם של חברי הטובים ממני, המשורר והחוקר, עמיתי אבנר טריינין, והממספר האמן, ידידי חיים באר, אפסיק עתה מתוך הבטחה נאמנה: המשך יבוא.


[י“ז אלול תש”מ]


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49397 יצירות מאת 2729 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!