רקע
ישעיהו אברך
הרהורים יהודיים

מידת המעורבות שלנו עם שר־החוץ האמריקאי היא כה עמוקה והענינים הישראליים, הנתונים על הכף מגע עמו – כה מכניעים, כה כופים את עצמם, עדכי אין כמעט אפשרות להתבונן במגעים אלה מזוית נוספת. יתר על־כן: כל ניסיון לבחון אותם עוד מזוית אחת כמו סוחף עמו מאליו, לתוך הדיון, את הענין הישראלי, את הדברים שקיומה של ישראל מעורב בהם, שאינו מניח לתרגיל ליסוב במעגל שלו בלבד. עם כל ידיעת המגבלה הזאת – ולמען האמת: בלי מאמץ לדחות את הנושא הישראלי כדבר שלא מעניננו, כביכול – היינו רוצים ליחד את המבט אל הנקודה היהודית שבמגענו עם שר־חוץ של מעצמה אדירה, שהוא יהודי על־פי מוצאו, ואל הנפתולים שבהויה זאת. ליחד את המבט בהרהורים ובשום פנים לא במסקנות ובהלכה פסוקה. עדיין התהייה עם עצמנו בנושא אנושי ויהודי מרתק זה – תהייה גדולה ולא פתורה.


 

ב    🔗

לפני שנה, לערך, נזדמנו לביתו של אחד מזקני המדינה, ולכל הדעות: אחד מבחיריה. לא התראינו תקופה ממושכת וצפינו לאותו פרץ ספונטני של גילויי־רעוּת שהיינו רגילים בו תמיד בעת פגישה – ביחוד לאחר הפסקה ארוכה. תחת זאת כמו המשיך בשיחה שנפסקה לפני חצי שנה לערך ופתח בחריפות: “מה תאמר לסטירת־הלחי המצלצלת שהוא נתן לנו?” עמדנו כתוהים. לא הבינונו במי ובמה מדובר. אך איש־שיחנו המשיך וכמעט לא נתן להפסיק עצמו “– – – ומתי? בעצם המסעות, הלוֹך וחזור, אלינו ומאתנו ובעיבורו של הויכוח הנטוש אצלנו: מיהו יהודי ומה הם פסולי־חיתון – בא הוא ופסק. חד וחָלק. לא הרב ברנשטיין לא סולובייצ’יק – הוא”. כאשר הוספנו לתהות, תוספים אולי גדיליו של הסיפור אך עדיין לא יריעתו, הושיט לנו עתון והצביע על כותרת שבה מסוּפּר על נישואי הנרי קיסינג’ר היהודי עם נאנסי מגינס ביום־השבת, לפני שופט במדינת ניו־יורק או בוושינגטון.

כיון לא רצינו לגלוש למחשבה המתקראת קרתנית, ובאמת לא נתנו דעתנו על הצד הזה שבאקט המַטרימוניאלי של שר־החוץ האמריקאי, הפטרנו רק: הלואי וזאת תהיה סטירת־הלחי המכאיבה ביותר. בסתר־לב וגם היינו סבורים כי ככלות הכל זה ענין שבין אדם לבין עצמו ובחינת הטעם־הטוב, כמו בחינת האופק האנושי הרחב, מחייבת שלא להשתהות עליו כלל.

לימים הירהרנו כי ייתכן שידידנו ענק־הרוח וחכם־הלב, שנצרף בכוּר התבונה היהודית, לא החטיא כל־כך להבין גם חזיון זה. כדרכם של יהודים מרורי־ניסיון, מאז.


 

ג    🔗

בקשר או שלא בקשר אל גדילי היריעה האישית הזאת אין לנו ברירה אלא להסתגל – ומהר ככל האפשר – אל המחשבה, שלגבי רבים היא, כנראה, עדיין מפתיעה, כי הנרי קיסינג’ר, היהודי רדוּף להבות בתי־הכנסת הבוערים בגרמניה, שנמלט בזמנו עם הוריו אל ארץ־מקלט, איננו לא דון יצחק אברבנאל ואפילו לא מעין ראובני שר־היהודים – רק שר־החוץ של האדירה במעצמות העולם, והמעצמה הזאת, לדאבון־הלב, איננה ישראל. כבוד גדול הוא, כמובן, ליהדות שחוטר מגזעה דוקא מופקד על המדיניות של הגדולה במעצמות. מצד המוצא זה מחמיא לעם היהודי מאוד. מחמיא – ותו לא. מכאן ואילך יש, כנראה, להביא יותר בחשבון את הסבך הפסיכולוגי המפותל שאליו נקלע יהודי המונף בבת־אחת אל רום המעמד הבין־לאומי, אל פסגותיו.


 

ד    🔗

תהיה חירותו האזרחית של יהודי בדמוקרטיה האמריקנית הגדולה אשר תהיה – אין הוא יכול שלא להיות מוּדע למוצאו. אולי אפשר להשכיח זאת במהלך דורות אחדים. אי־אפשר להשכיח זאת במהלכו של דור אחד. עצם דברי־ההודיה של הנרי קיסינג’ר בהתמנותו שר־החוץ וציוּן העוּבדה כי בשום מקום בעולם לא היה אפשרי שאדם במוצא שלו יתמנה לכהונה כה רמה – היא עוּבדה של מוּדעוּת למוצא, של תחושת שייכות לא־שלמה אל החברה שמסביבו. פעמַיִם או שלוש חזר הנרי קיסינג’ר על דברי־הודיה אלה לדמוקרטיה האמריקנית. לא רק משום שביקש להיות עַרב אותו זמן לאזנו של נשיא שבחר בו, אלא משום שבעמקי נפשו והכרתו עדיין מוטלת כאבן־בזלת כבדה המוּדעוּת של מוצאו היהודי. מוטלת כאבן אך נעורה כמיתר עם כל מגע.

המגע הראשון שלו עם מדינאות ישראלית שלמה עם עצמה, פטורה מהתנצלויות על מוצאה ומהודיה על חסד שעושים עמה; נשענת על עם קטן, אך יונקת יניקה טבעית משרשיו – הוא, העם, שלה והיא – שלו; הנוף הלאומי היהודי, נופה של חטיבה לאומית עצמאית, אינו יכול שלא לעורר את ההרהור: שמא הפליאו דוקא צעירים אלה של בני־עמי לעשות ממני? חשובה הברית שחידשתי בשביל העם האמריקאי עם סין האדירה; חשובים הפלאים שחוללתי – בשביל האמריקאים בויֶטנאם, אך הנוף הזה של גינוסר ומרחביה והירקוּת החברתית שנבראה על־פני הישימון האנושי של המזרח – אולי, אולי חשובים יותר? אהיה ציוני או לא אהיה ציוני; אאמין בעתיד מפעלם או אאמין בו פחות – יש בכל מה שהם יצרו בארץ הזאת איזה הירואיזם שלא רק מחצית פרס־נובל אלא כל הפרס כולו אולי לא יִשוה לו.


 

ה    🔗

מי שראה יהודים אמריקאים רחוקים מציונות אך ישרי־לב במגעם הטראומתי עם התחיה היהודית – אינו יכול להניח כי תגובתו של היהודי שר־החוץ של ארצו־הברית למגע טראומתי כזה תהיה שונה בהרבה. והתגובה איננה התאהבות בציונות ובתחיה היהודית. התגובה היא הרגשה פתאומית של מעורבות, של Involvement. נתפס לכך – כמו נלכד בחכה של חויה יהודית, שכבר אין ממנה מפלט. אין היא צריכה לעורר בו מיד שום שייכות חדשה – אף כי פעמים היא עושה גם זאת – די שהיא נוטעת בו הרגשה עמומה של אי־שקט. ובהיותו פועל בשירותה של מעצמה, עם וארץ אחרים – אולי גם ראשיתו של קונפליקט פנימי. וטעמו של קונפליקט זה בכך שבכל דרכו המדינאית, עד בואו במגע עם בעיית ישראל, הוא היה נציגו השלם, ברור, החד־משמעי של צד אחד בתוך שלמות נפשית והזדהות בלתי־חצויה. במגע עם ישראל – החד־משמעויות הזאת כמו מתערערת.


 

ו    🔗

הוא ישב עם מאו­­־טצה­־טונג בארמונו בפקין כשבת אמריקאי מול סיני, כשבת מעצמה מול מעצמה; הוא ישב בפאריס מול לה־דוקטו כשבת נציגה של מעצמה המעורבת עמוקות במלחמה נגד בני־ארצו של לה־דוקטו והאינטרס היחיד שהיה מיצגו ליד שולחן זה היה אמריקאי. הוא טס לאנקרה לדין־ודברים חמוּר עם ראש ממשלת תורכיה לאחר משבר קפריסין ודיבר כאמריקאי עם תורכי וכך, כנראה, ישב תוך שלמות נפשית בכל המפגשים שלו עם ראשי הקרמלין במוסקבה או בולדיבוסטוק.

הוא לא ישב כך מול הישראלים. הוא לא יכול היה לדבר אתם כדבּר עם סינים או ויֶטנאמים או עם רוסים או עם רוסים או תורכים. יסוד השלמות, האחדותיות, שהיה בכל מסעותיו הדיפלומטיים האחרים, נפגם. הוא לא היה גם קצת סיני בשיחותיו עם צ’ו־אן־לאי; הוא לא היה קצת תורכי במגעיו עם איצ’ויט, ראש ממשלת תורכיה דאז – אבל הוא אינו יכול שלא להיות קצת יהודי במגעיו עם גולדה מאיר וחבריה או עם יצחק רבין וחבריו. ולפחות מזוית־ראייתם של סאדאת ואסד הוא היה קצת – אם לא הרבה – יהודי גם בשבתו אתם.

די להתבונן במהלכיו המדיניים מאז פרוץ המשבר באזורנו כדי להבחין בקונפליקט הגלוי או הסמוי הארוג בהם: אין ספק, כנראה, שהוא היה אחד מתומכיה של רכבת־ההצלה בימי מלחמת יום־הכיפורים. אך הוא־הוא שהתמקח על כל חצי פנטום בעת המצוקה הגדולה; הוא שפתח לפנינו, באמצעות הנשיא דאז, את הארסנאל הגדול של אמריקה – אך הוא גם שעצר ומדד והאט כדי שלא יהיה נצחוננו שלם מדי; הוא פתח את הסיוע – אך ברצותו, כפי שאנו רואים, מכווצוֹ, סוגרו, קופץ ידו. אין זה רק משיקולי המדיניות עצמה. מונחים בזה, כך לפחות נראה לנו בהתבוננותנו, מצד אחד הרצון הכּן לתת ידו לקיומה של עצמאות יהודית, ומצד אחר הרתיעה שמא איננו נענה דיוֹ לאוביקטיביות המצוּוה עליו כשר של אמריקה.

את הדיו של הקונפליקט היהודי הזה אתה שומע מסיפוריהם של בני־שיחו הישראלים בביקוריהם אצלו או בביקוריו כאן.


 

ז    🔗

הקונפליקט, יש להודות, הוא כפול ומקוּים משני הצדדים. מכל שר־חוץ שאינו יהודי איננו מצפים אלא מה שניתן לצפות ממי ששמוע הסבר הגיוני, המבוסס בעינינו על אדני הצדק. אנו מצפים שיהיו דברינו נופלים על אוזן קשבת, היא אזנו של אדם השוקל צדק ואי־צדק, אינטרס ואנטי־אינטרס ומטה את הכף על־פי כובד־המשקל של כל אחד מן היסודות האלה. משר־חוץ שהוא יהודי אנו מצפים שיהיו דברינו נופלים על לב קשוב. בין אנו צודקים בפרטיו של נושא מסוים העומד לויכוח בינינו ובינו, בין איננו צודקים בדיון זה דוקא, אנו מצפים כי יראה ברקע כל השיקולים את צדקתנו ההיבטורית הבסיסית. אולי איננו צודקים בשלמות קפדנית בענין מעבר־הרים זה או אחר; אולי איננו צודקים בחלקת־זמן מקרית זאת שבה אנו דנים עם המצרים או הסורים, אבל כל יהודי יודע, חייב לדעת, מה קרה לעם הזה כאשר הפקיר איזה שהוא מעבר־הגנה בתולדותיו ומה נאדרה צדקתו בכלל הזמן ההיסטורי של חייו כלאום. מי שנולד כ“וואספּ” להורים ינקים במאסאצ’וסֶטס אינו חייב לדעת זאת, אבל מי שנרדף כבר בגיל בית־הספר בפירט על היותו ילד יהודי, לא זו בלבד שהוא חייב לדעת זאת אלא שאינו יכול לא לחוש זאת.

זוהי מערכת־ציפיות בלתי־מודעת. ספק אם באה לידי ביטוי או רמז בדו־שיח רשמי או אפילו בלתי־רשמי, אבל היא שרירה וקיימת וספק אם יש עוד משהו האוכף עצמו כל־כך, בנוכחות וַדאית, מוחצת, כמערכת־הציפיות הזאת – שאינן אלא משאלות לבנו ותקוותיו בבואנו לשיח גורלי עם נציג של מעצמה, שהוא בן־ברית לא על־פי הגדרתו של גנרל דה־גול, אלא על־פי הגדרתם של קדמונינו. ויש ציפיה יהודית כזאת גם מצד בן־השיח שמנגד.

משעה שהודלקה הנוּרה היהודית בעצם העימות עם ענין גורלי כענין מדינת היהודים – היא מופעלת גם בציפיותיו של הצד השני. מבחינה זאת – אם ענין משותף והדדי לנו, כי אז ציפייתו היא שהצלחתו או כשלונו כשר־חוץ יהודי של מעצמה גדולה תעניין אותנו מצדו היהודי של הענין. לא זו בלבד ש“כל אלטרנטיבה אישית במשרת שר־החוץ של ארצות־הברית” כדבריו תהיה לרעתנו, אלא שעצם כשלונו של שר־חוץ יהודי הוא דבר שעלינו, כמדינת־היהודים, לתת דעתנו עליו – ולמנוע אותו.


 

ח    🔗

ודאי אי־אפשר לערוך את חשבוננו היהודי עם הנרי קיסינג’ר בלי להעריך הערכה היסטורית עמוקה – שאיננה נשכחת לאורך ימים – את מסע ההצלה של טייסות התובלה מארצות־הברית בימי מלחמת יום־הכיפורים. היתה זו אמנם הכרעתו של נשיא ארצות־הברית וכל ה“ווטרגייטים” שבעולם לא ישטפוה וחטאיו של אותו אכס־נשיא מחוירים מעט מבחינה היסטורית־יהודית בפני ההחלטה הנחרצת הזאת. לעולם אין לתאר באופן היפותיטי “מה היה אילו”. אבל את ההיפותיזה הזאת – מה היה קורה לנו במערכות המלחמה הזאת שלכדה אותנו בתדהמה, בלעדי ההזדעקות האמריקנית – אין כל קושי לצייר בדייקנות. ויען כי אין קושי לצייר אותה – אין צורך לצייר אותה.

אבל ככל שנהיה אסירי־תודה לאיש הגולה עתה בביתו בסאן־קלמנטה, ייתכן כי אילולא שר־החוץ הזה לצדו, לצד ההמלצות ולצד ההכרעות, לא היתה אולי החלטה כזאת גומלת בלבו של הנשיא או לא היה רואה משענת מספיקה לבצעה.

זוהי זכותו הגדולה של האדם, שר־החוץ שישב בשעה הקריטית ליד מאזני־ההכרעה בוושינגטון וייתכן כי אנו חבים לו, הלכה למעשה, הרבה יותר משאנו מסוגלים היום, בתנאי חוסר־קרבות, לצייר לעצמנו.


 

ט    🔗

אבל ההרהור היהודי אינו פוסק לנקוב על־פי דרכו ועל־פי הגיונו שלו. אתה קורא את פרטי המשא־ומתן המתמשך בימי הקרבות – וכל יום־ציפיה כזה אָרכּוֹ כנצח – על חצי פנטום פחות או חצי פנטום יותר, כך, בדיוק: האם לתת לישראל פנטום ליום או פנטום וחצי, ואתה רואה איך מאזני־הכרעה גורליים, הכרעה גורלית בין חיים ומוות לאומה, נהפכים בשעה הקריטית ביותר למאזני תגרים. ועיקרם של מאזנַיִם מיוחדים אלה להקפיד שבעצם האש הנוראה והסכנה האיומה לא יעורער איזה שיווּי־משקל של כוחות שמישהו שומר עליו. ובעוד יש לעזור לעם הנתון בסכנה שלא יוכרע כליל – בשום פנים אין לאפשר לו להתקדם לקראת הכרעה של הצלת עצמו לאורך־ימים. לא לתת לו למות – אבל גם בעיצומה של האש יש להיזהר מכל החלטה שתאפשר לו לחיות בהשקט ובבִטחה לאחר שוֹך הלהבות.

ההרהור היהודי – ואולי לא רק הוא בלבד אלא גם ההרהור האנושי – אינו יכול שלא להציב את השאלה המרה: אם זכית כבר, בן לעם רדוף, שהספיק עדיין בנערותו לראות את התלאות של היות יהודי ואת ראשית מוראות כליונו; אם זכית לעמוד בצמרת מעצמה קובעת־גורל – איך לא נדלק בלבך ניצוץ של ערבות יהודית ליעץ למדינתך: שִׁלחוּ להם הכל, בלי מנין, בלי חשבון קטנוני; תנו להם כל התנאים לנצח הפעם ואם ינצחו במלחמה הזאת, אולי דוקא הפעם, לאחר שהותקפו ולבסוף הפכו את גלגל־המלחמה, יוכיחו סופית לאויביהם כי הנסיון להכניע את המדינה הזאת הוא נסיון־שוא וכי הדרך היחידה היא להגיע אִתה לאיזה מוֹדוּס־ויוֶנדי של קיום משותף. הם, היהודים, יבססו לאורך ימים את חלום כל הדורות שלהם וגם האינטרנס האמריקני – בראִיה רחוקה ומעמיקה יותר – לא יינזק. הן את הנפט – המפיקים ממילא עוצרים. ייתכן, איפוא, כי דוקא תבוסתם הפעם – במלחמה שהם יזמוה ונכשלו בה – תביא אותם לידי הערכה צלולה והגיונית יותר גם של טעם המערכה הכלכלית שלהם נגד ארצות־הברית.

אבל, כאמור, הרהור היהודי, מוקדו קודם־כל בענין היהודי ומבחינה זאת יירשם בתולדותינו ד"ר הנרי קיסינג’ר בתחום הזמן של מלחמת יום־הכיפורים כאדם כפול־תפקיד: סייע לישראל להינצל, אך מנע ממנה במפוכח, במפורש, ביזום, את האפשרות להבטיח את חייה. כיון שהדבר הראשון הוא בגדר מעשה והשני – בגדר מינוע, ייתכן שהראשון ייחרת יותר בדברי־הימים, כדרך ההיסטוריה הרושמת הרבה דברים שנעשו ורק מעט דברים שעשייתם נמנעה. אך אנחנו, החיים עדיין את התקופה ואת התחושה החריפה של תוצאות המינוע הזה, חייבים לראות להיטב גם את הצטיירותו של שר־החוץ הזה על רקע התקופה ההיא כדי לכלכל נכונה את שיקולינו ומעשינו להבא.


 

י    🔗

כי אם לגבי הנרי קיסינג’ר האשלה היא איך הוא יירשם בהיסטוריה, הרי בשבילנו השאלה היא אם נחיה כדי להירשם בה בכלל. אין היקשים חד־משמעיים ממקום למקום, אך אין התרחשות במקום אחד שתהיה חסרת משמעות ולקח לסיטואציות דומות, אם כי לעולם לא זהות.

השלום שהשיג קיסינג’ר בויטנאם הוא כפי שאפשר היה להבין אז וכפי שאפשר לראות היום לא שלוום לויֶטנאם אלא שלום לאמריקאים. חמש מאות אלף חיילים אמריקאים הוצאו מויֶטנאם עם הפסקת־האש שם, אך למעלה ממאה וששים אלף צפון­ ויטנאמים חדרו או נכנסו לדרום. ההבדל היחיד בין הטבח ההדדי שהיה נטוש שם עד הפסקת האש לבין הטביחה ההדדית לאחריה הוא כי ההרג המאוחר־יותר לא היה מלוּוה שירות־יומי של תצלומי טלביזיה אמריקנית.

אולי זה גם הטעם הסמלי, הבלתי־מתוכנן בודאי, של מחצית פרס־נוֹבּל שהוענק לקיסינג’ר. על המחצית האמריקנית של השלום הזה בודאי שהוא ראוי לפרס.

אִיזכּוּר ויֶטנאם לא בא אלא כדי לומר שהנסיון עם הנרי קיסינג’ר, שלנו – ביום־הכיפורים ושל אחרים – בימים שלהם, חייב ללמד כי אין לצפות מן האדם המבריק היושב בסוד נשיאים בוושינגטון שיחפש באזורנו שלום אחר מאשר שלום אמריקני. קשה לנו רגשית להסכין עם הרעיון שהיות מדינת־ישראל מדינה יהודית איננו שיקול קובע בשיקוליו כדי לנהוג גם מבחינה זאת אבחנה קיצונית בין ויֶטנאם למזרח־התיכון. קרוב לודאי שהאופן שבו יירשם שמו בהיסטוריה האמריקנית – וההיסטוריה הזאת רושמת עצמה יום־יום ב״ניו־יורק טיימס" וב“וושינגטון פוסט” ובאמצעי־התקשורת החזותיים של ארצות־הברית – מעניין אותו יותר מן האופן שבו ייחרת שמו בהיסטוריה היהודית, שלפי כל מעשיו והליכותיו אין הוא גורר אחריו את שָׁבלהּ.

רק משאלת־הלב שלנו, רק היתמוּת הנוראה של העם היהודי בין העמים שמחוץ לאמונה היהודית – שתי אלו בצירוף התודעה היהודית המושרשת בנו, בני האומה שקמה לתחיה, בטבעיות כזאת, שלפיה יהודי הוא ראשית כל יהודי – רק הן מסוגלות להטות אותנו מראות ראִיה פשוטה ומפוכחת יותר גם את מוצאו היהודי של שר־החוץ האמריקאי, שכעדות רעייתו באחת ההזדמנויות – הוא אינו עומד להתנצר.


 

יא    🔗

יש עוד זוית אחת – והיא הזוית המוסרית שבפעילות המדינית והדיפלומטית. יהודי בעצם היותו יהודי – אנחנו מאמינים ללא תקנה – חשוף לרגישות מוסרית אולי יותר מאחרים. ואם לא חידדו את התחושה הזאת אצל יהודים הלוחות שניתנו דוקא להם בסיני – חידדו אותה סבלותיהם לאורך הדורות.

אף־על־פי־כן, התבוננות חטופה מלמדת שעוּבדת היותו יהודי לא חידדה כלשהו את רגישותו המוסרית של הנרי קיסינג’ר בעת חירום מדיני, ושום דבר לא הבליט זאת יותר מן האסון שירד באחרונה על קפריסין.

הוא השקיף על הטרגדיה הקפריסאית בקור־רוח מאטֵרניכי – דמות המאותתת לו לא פעם כמופת. איננו יודעים מה יכול היה ומה לא יכול היה לעשות כדי למנוע את הטבח ההדדי בקפרסין, אך הרושם הוא כי השיחות הטלפוניות התכופות שלו אל התורכים ואל היוָנים נעשו שיחות של קו אדום רק מפני שרקען האדים מדם יוָנים ותורכים – אבל לא היתה בהן, כנראה, תחושה של דחיפות־חירום שהאדום בא לסמל אותה. היו אלו, לפי הדיווחים המוּכּרים לציבור, שיחות עסקיות שזמנן אִתן וסבלנותן אִתן – אף כי ברקע נהמו קני־התותחים, ורבבות צעדו בנתיב היסורים של פליטים נוטשי־ביתם והדם ניגר ללא הפוגה – בקברים בודדים ובקברי־אחים.

כאשר יכתוב מי את ההתרחשויות הסמויות בימי קפריסין, אין להוציא מן הכלל שימצא בדִפתראות מזכירות־המדינה האמריקנית משהו בדומה לזה שמצא שם סטנלי מורס לאחר מלחמת־העולם השניה בענין הצלת יהודים מאירופה. אותו שיקול מפוכח, פעמים גם ציני מאוד, ואותה פעילות מזדחלת ופורמת גידים שכל עיקרה ציפיה שהדברים יוכרעו כך או אחרת בשדה הדם מאליהם – בעזרת האל או בעזרת השטן – ובלבד שארצות־הברית לא תהיה מעורבת, ולא תהיה מחויבת להזדהות עם צד אחד, היינו־הך מי הצד המתאנה ומי הצד שפקדוֹ האסון.

בין נקבל גירסתם של האחים קאלב לגבי התנהגותו של שר־החוץ בעת משבר יום־הכיפורים שלנו בין נקבל גירסתם של לקוויר־לוטבאק – משום אחת מהן איננה עולה תגובה של התרגשות מופלגת של שר־החוץ האמריקאי. בניתוח מעמיק ומפורט יותר עולה גם מימי־הכיפורים שלנו בוושינגנטון “נימת קפריסין”, אף כי כוחות גדולים יותר, פנים אמריקניים, או אולי רק אימת הכוחות הפוטנציאליים האלה, מנעו מן הדרמה הישראלית סיום זהה לסצנריו הקפריסאי.


 

יב    🔗

תכלית טורים אלה לא היתה לשפוט ארחותיו של שר־החוץ האמריקאי כיהודי. הפתגם הרוסי הנפוץ: “בכוח – לא תהיה אהוב” חל גם על אהבת יהודים לעמם, למוצאם. ואולי ראשית הנהייה וההתקרבות של יהודים אל צמרות השלטון וההנהגה במדינות־מגוריהם מבשרת – או מציינת ממילא – את ראשית ההתרחקות, פעמים כדי התנכרות, פעמים כדי זרוּת בלבד, מעמם וממכאוביו וביחוד מכמיהותיו הלאומיות. וזו אמת, בדרגות שונות, למן המהפכה הרוסית הגדולה דרך וולטר רטנאו ועד ליאון בלום. אף כי האחרון, שלא התנכר ליהדותו, לא עמד אולי במבחן של אחריות־דמים כזאת בענינים הנוגעים לעמו כפי שהועמדו בו הנרי קיסינג’ר. לא היתה, איפוא, כוונת הדברים להעמיד הליכותיו של הילד היהודי מפירט למשפטם של יהודים חכמי־ניסיון מישראל.

אך תכלית הדברים היתה לצוות על עצמנו מעט יותר פכחון גם מבחינה זו. להשליט במעשינו את האבחנה המהותית – הקיימת לצערנו – בין העם כאן לבין שר־החוץ היהודי של מדינה ידידותית. קרוב לנו – אולי: אחד מאתנו – לאו דוקא. שר יהודי – כן. שר־היהודים – לא.

טוב לדעת זאת כדי שלא לטעות. כדי להבין שעם כל דברי־ההזדהות הנאמרים לסיבור אזנם של תלמידים וידידים ואחים־על־פי־המוצא – שעדיין יש הבדל בין מידת הדאגה שלנו; במידת החרדה שלנו ליושבי נתניה וכפר־יונה שעל גבול טול־כרם לבין מידת החרדה שלו; הוא, יכול לחשוב במושגים של מלכים שוחרי ארצות־הברית והעדפתם; במושגים של הנוזל המניע גלגליה של הטכנולוגיה האמריקנית האדירה; אנחנו – כפויים לחשוב במושגים של קני־התותח המופנים אל חצרות בתינו גם מעבר הגבול שבו יושב מלך אוהב אמריקה ובמושגים של הדם הזורם בעורקי בנינו. בתמצית: יש הבדל מהותי, תהומי, בין מידת הדאגה שלנו לקיומנו היִחוּדי כמדינת־יהודים שנולדה בין דמדומי שואה ותחיה, לבין מידת החרדה שלו לקיומה של עוד מדינה אחת, נטולת־נפט, במזרח־התיכון. אפילו היא מדינה של בני־עמו.


 

יג    🔗

אנו קוראים באחרונה פרקים מספרו של ג’יל קארל אלרוי “נסיון קיסינג’ר”. כלול בהם הסיפור על עקשנותם של ק. להישבע על “הברית החדשה” דוקא ולא על ספר התנ"ך; על ההוראה לעובדים היהודים במחלקת־המדינה לעבוד גם בשבתות ובמועדי ישראל – דבר שלא היה נהוג לפניו; על זימון מופגן של טקסים מסוימים ליום־השבת דוקא. אנו קוראים זאת ויודעים היטב שאפילו לקט כזה, סימפטומטי כאשר יהי, עדיין איננו כל הדיוקן וכל אמיתו. אך על רקע זה, גם שיחו המר של ידידנו חכם־הלב, שבו פתחנו דברינו, אינו נראה עוד כל־כך קרתני וכל־כך מחוץ לענינוֹ. אדם ששמו נישא בפי כל העולם, מפקין עד קהיר, אינו יכול, כנראה, להסתגר במעגל אמותיו של עמו הקטן. הוא על־לאומי, על־דתי. הוא – המנַווט את כדור־הארץ או מנסה להשליט בו סדר מזוית־ראיה גלובאלית, אוניברסלית, כמעט קוסמית – אינו יכול כלל להיות צמוד אל מוצא אחד של עם קטן וקרתני. אינו יכול להיות צמוד אליו – וממילא אינו יכול להיות משובש ומופרע על־ידיו או על־ידי האינטרסים שלו במהלכיו החובקים עולם.

בלי משים עולה לפנינו דמות של יהודי אחר, שאף הוא הגיע לפסגות אצל אותה מעצמה עצמה. לא שום התנצלות על יהדותו. לא שום הכרת־טובה למיטיביו על עצם העמדתו כיהודי במשרה הרמה. אמריקאי – מובן מאליו; יהודי – מובן מאליו. ואולי משום כך אנוס היה ארתור גולדברג, היהודי בכל שס"ה גידיו, בסופו של דבר לפרוש. אולי באמת מתחייבת בצמרות השלטון הזר הזדהות אכסקלוזיבית שאינה מניחה בלב אדם מקום גם לעמו שלו, למדויו, לחיבוטי קיומו. אולי.


בסיכום: אין זו דרמה יוָנית, כפי שביקש להגדירה הנרי קיסינג’ר, אלא דרמה יהודית סבוכה ולא בלתי מוּכּרת בדברי־ימינו. מכל־מקום, משעה אתה נתפס בענין הנרי קיסינג’ר, מקומו ותפקידו בהכרעות, להרהורים יהודיים ואתה תוהה ממי יש בו יותר: מדון יצחק אברבנאל או מברונו קרייסקי – הרי בעוד אין אתה נחפז לחברו אל האחרון – אתה מיטיב עם ההשוָאה, עם ההיסטוריה היהודית ועם הפכחון ההכרחי לכלכלת מעשינו כאן ועכשיו, אם אתה מנתקו מדון יצחק אברבנאל.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49533 יצירות מאת 2739 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!