כל עוד היה הויכוח הציבורי נתון בתחום הריאַליה ובגדר ההגיון של חילופי־דעות, היתה בו, לפחות, צלילות מסוימת וזויותיהן של כל דעה והקשפה נראו חד וברור – לבחירה, ואולם באחרונה הוסט הויכוח גם אל אזור האליגוריה והמשל¹ – וכאשר אלמנטים של ספרות־אגורה משתרבבים אל ההויה המדינית הסוערה – יש סכנה לא רק של רידוד הנושא אלא גם של ערפּוּלוֹ. מי, ככלות הכל, מימי רבה־בר־בר־חנא ועד מַרק טויין, איננו אוהב הרפתקאות ספינה בימים, אגדות־ילדים או משלי חיות ועופות? אלא שלמרבה הצער, השעה הזאת אינה כשרה כלל למשלי הגן והביבר. כי הנמשל – חיינו, אִשָם וסערם – עולם כמו לַבַּה מלוע וכל משל מחויר לעומתו או מתנפץ אליו כחרס הנשבר.

ואולם אם גמל בלבנו הרצון לצאת בשורות אחדות של פולמוס עם אחד הטובים ברעינו – לא נתפלמס אתו דוקא כעם מפריח שחפים. יהי לקרילוב אשר לקרילוב. אנחנו נַפנה דברים אחדים אל ליובה אליאב. בלי המחשות אורניטולוגיות. אם כי לפעמים נדמה כי העֵיטים קופחו מאוד במערכת־הדימויים האחרונה. קופחו – אף שמנינם אינו מועט כלל בשדות המערכה.

 

ב    🔗

נקדים ונאמר: אם נבקש מופת לכוון על־פיו את חינוכנו למידות טובות, לנכונותנו להיות נאה מקיימים עוד לפני היותנו נאה דורשים, אם נבקש חבר, מִבטח ליום סער – נפנה אל דמותו של ליובה אליאב.

אך אם נחפש נַוָט לספינה לאומית מיטלטלת בים מדיני אכזר עד להחריד, אורב לכל חולשה, מצוּלה לכל חולם תמים ומהמוֹרה לכל סהרורי – נצטרך למרבה הצער להניח את ידדנו הטוב ולחפש נתינות בעצמנו. מכל־מקום: עוד לפני שנצא לדרך נצטרך לסלק במהירות את המַחוָנים והתמרורים שהציב ליובה אליאב בספרו או במצעו ולומר לו, אולי בצער אך בפשטות צוננת וחד משמעית: לא אתה הנַוָט.

כי לאחר קריאת ספרו ומצעו המרתקים פה ושם של ליובה אליאב, ואגדותיו המרתקות פחות, חייבים לומר לו קודם־כל כי בעיית השלום באזורנו איננה – ולא היתה מעולם – בעיה ספרותית שהמיטיב לתאר אותה כאילו מצא גם את המפתח לפתרונה.

בין סופרי ישראל נמצא בודאי רבים המסוגלים לצייר את פני השלום הנכסף ציור שישבֶּה את לבנו עד שלא נרצה כלל להקיץ ממתק החלום ומיפיוֹ. יתר על־כן: אין כלל צורך בעט־סופרים כדי לדמיין לנו את השלום ולציירו כמו. השלום בבואו, בהתקיימו, הוא טבעי כלחם וכמים ואינו צריך כלל להַורָדה ספרותית. השלום בבואו, בהתקיימו, הוא טבעי כלחם וכמים ואינו צריך כלל להַורָדה ספרותית. השלום הוא חריש וזריעה, וקציר ואסיף; הוא אהבת־האוהבים וצהלת־הילדים וקריאת־הנעורים והרננה היצוקה במִקצב החיים עצמם – מקצבם של חיים שאין עליהם ענני סיוט וכל טבעיותם בכך שאין אדם חש כלל כי הם חפשים מעננים כאלה. לא. אין צורך במצע של דמיון ספרותי כדי לתאר אותו.

אך בעיית השלום בין ישראל בין ישראל לערב איננה כלל בעיה לשונית־ספרותית. היא בעיית דמית ואמת.

 

ג    🔗

ושאלת האמת – היא שאלת הדמים הרובצת כתהום בינינו לבין הערבים – איננה רק אם גבולותיה של ישראל יהיו מתוחים קילומטר מעבר מזה או מעבר מזה של קו המדבר. השאלה הנוקבת והקובעת־גורל היא האם יש איזה סימן, בּדל־רמז, להשלמתה של ערב עם מדינת־יהודים ציונית, מדינה של עליה, ואם לאו. מותר להניח כי כל הלבבות, אף “הנִציים” ביותר, היו נפתחים אילו היתה התשובה לשאלה זו חיובית אפילו במקצתה, אך כל “היוֹנים” חייבות להתעופף אל שוֹבכן ולא להטריד עוד את הציבור – אם התשובה לשאלה זאת היא שלילית.

כי הויכוח האמיתי בינינו לבין הערבים איננו על כך אם קלקיליה מוכנה לחיות בשלום עם כפר־סבא ואם עזה מוכנה להשלים עם שכנותו של יד־מרדכי. מדינת יהודים סטטית, כּמוֹת שהיא, שאינה נושאת את נפשה אל יהודים מחוצה לה ושאין יהודים מחוצה לה נושאים את עצמם אליה, איננה צריכה כלל להדאיג את הערבים. במוקדם או במאוחר היא תחדל להתקיים גם בלי עזרתם של ג’ורג' חבש ושל יאסר ערפאת. כדין ערער בערבה, כדין נטע בישימון. ואולם אם הבעיה היא ציונוּת – כי אז השאלה איננה כלל אם זו ציונות קטנה או גדולה, ציונות לפי אַמוֹת, אלא ציונות לפי המַהוּת. ומי שאינו מכיר בכך כי לא נגד אַמוֹתיה של הציונות הישראלית מנוהלת המערכה החריפה והאכזרית של הלאומנות הערבית אלא נגד מַהוּתה – או שאינו יורד לשרשה של אמת או שהוא יודע אותה אך מתכוון למרוד בה.

 

ד    🔗

מכל צד, וביחוד מחוגי האקדמיה והבוהימה העברית, נשמעת באחרונה הקריאה אל תוך ישראל פנימה לדוּ־קיוּם עם הערבים. ספק אם יש קריאה הגיונית יותר, לשעתה יותר, מן הקריאה אל דו־קיום של שני עמים שהשכנות גזוּרה עליהם כגורל, לפחות מראשית ההתישבותה הציונית בארץ זו.

ואולם השאלה הניצבת בכל חַדוּתה היא: מגמת דו־קיום – מצד מי? עם מי, ככלות הכל, בתולדותינו הארוכות לא היינו מוכניים לדו־קיום? לא אנחנו אסרנו מלחמת־השמד על הנצרות – היא אסרה אותה עלינו; לא אנחנו יצאנו בדין החרב להכרית את מאמיני האיסלאם – הם עשו זאת לכופריהם; לא אנו הכרזנו מלחמה על הנאצים – הם הכריזו מלחמה עלינו. וחמוּר מאוד הוא לשער, אך יש להשערה כזאת אחיזה בתולדותינו, כי אילו לא הכריזו מלחמת־השמד עלינו ייתכן כי היינו מנסים איזה דו־קיום גם עם בּכוֹר־שׂטנים זה.

הרי שכל שנות חיינו כעם היינו פארטנרים לדו־קיום, אלא שמעולם לא נמצא לנו פארטנר־שכנגד, שהיה מוכן להניח לנו להתקיים כעדה, כאנשים זקופים, כקהילה עצמאית קוממיה, על־פי אָפיה ודרכה – לצדו.

וההפניה החוזרת של אזעקת דו־הקיום אלינו, במקום להשמיע אותה בלי הרף בכל דרך, בכל צנור שהוא, בקהיר ובשכם, בדמשק וברבת־עמון, היא אחד האותות של עיווּת נפשי ההולך וקונה לו אחיזה במוחותיהם של קצת יהודים במעקה הקדמי של עולם הרוח של ישראל.

 

ה    🔗

כי אם יש איזה דבר מעוּוָת בעולמנו זוהי העובדה כי העם ההרוּג ביותר בעולם, הָרוּג יותר מן הנוצרים ומן המוסלמים ומן האַרמֶנים – מתהלך ברגשי אשמה. והוא מתהלך ברגשות כאלה לא לאחר שהגיע אל הנחלה ואל המנוחה. הוא מתהלך הרגשות ברגשי אשמה בשעה שעדיין הוא מועמד יום־יום, שעה־שעה, להיקרא גם הוא בעם היהודי ההרוג. אנו יודעים כי דור יהודי זקוף, כּדוֹר שקם בארץ – איננו נלהב לא להגדרות ולא לאִזכּוּרים אלה, אך אין מצב מסוים שנוצר מסביבך, או שסביבתך יוצרת אותו, משתנה על־ידי כך שאתה סולד מפניו. יהודים תמיד סלדו מפני הרעיון להיהרג, אך סביבתם הנאורה, אף בימי־ההוּמַניזם הזוהרים ביותר שלה, לא סלדה לחלוטין מפני הרעיון להרגם. על אחת כמה וכמה סביבתם של היום, המתקיימת עדיין על כללו של האיסלאם כי החרב היא הדין.

 

ו    🔗

ואולם הדבר הרובץ כמכשלה בתוך לבם ומוחם של קצת סַלוֹן־ערבּיסטים בימינו הוא, כנראה, לא בעיית דו־הקיום עם הערבים, השכנים, אלא בעיית דו־הקיום עם עצמם, בתוכם. בעיית האיחוד הפנימי בין תכונות העצמאות, הרופסוֹת עדיין, לבין תכונות אטאויסטיות של תלישות ועקרוּת שימיהן בעם היהודי ארוכים מימי גאולה. ה“דו־קיום” האמיתי החסר הוא, כמדומה, דו־קיום נפשי ומוסרי עם ההכרה כי קוּמוֹ של העם הזה מֵאפרוֹ, לאחר מוקדים ותאי־שריפה, ראשיתו פלא שמשמעתו עדיין לא נקלטה אצלנו כראוי, אך המשכו והבטחת קיומו העצמי הם כיום ערך מוסרי עליון גם מבחינה אנושית כללית – אם אנו גורסים בכלל כי גמול ושילומים לעם רדוּף במשך דורות הוא ערך אנושי ומוסרי שהוא מחובת משפחת האדם כולה.

 

ז    🔗

מתוך הכרה במציאות קשוחה מסביב, שאינה מראה כל נטיה להשתנות אפילו בלחץ חלומותיו הטהורים מאוד של ליובה אליאב – אין ברירה אלא לראות את תקופת השנים הקרובות כתקופה של אגירת כוח. כך, כמדומה, בדיוק עושים עתה המצרים, ואין חכמתם פסולה עוד ללמוד ממנה. לא להחמיץ שום חריץ שדרכו אפשר לשַׁלח עוד יונה ועוד עלה. אך גם דרך חריץ כזה, כאשר הוא נפתח, לראות לא מהרהורי־הלב אלא את האצור בקצה האופק, כפי שהוא נערם ונצבר בשיח מנהיגים ערביים, בסודם ובועידותיהם גם בעצם הימים האלה. מחירה של טעות קטנה בהערכה, נשעה באחרונה יותר מוחשי משהיה אי־פעם. ומשעה שהומחש – יש לראותו יום־יום חקוק על הלוח הקורא לחרדה לצלילות עליונה לא רק כדי שלא להשתכר מהרגשת הכוח של עצמנו, אלא גם שלא להילכד בקסמי־דברים של יריבים. מן הסכנה הראשונה התנערנו מעט – אל השניה, כך נדמה, אנו קרובים להיגרר.

 

ח    🔗

אגירת הכוח אין פירושה רק אגירת תותחים. פירושה, שאיבה מחושבת ורבת־עָצמה מבארות הכוח של העם היהודי כולו, לא רק בממון אלא באחדות הלב וההצטרפות אלינו; פירושה, פתיחת מעיינות חינוך לעם בתוך ישראל, לראות מחדש לכל עָמקן את משמעות היותו כאן וצדקת היותו כאן, ומעל לכל: את חפּוּתוֹ המוסרית מן הפשע של חיפוש מקלט לעצמו, כביכול בנחלתם של אחרים; להחריד לכמה מוחות מתעקמים של האינטליגנציה היהודית והישראלית בימינו כי צדק אינו חדל להיות צדק, והמלחמה עליו אינה צריכה להיות כחוט־השערה חריפה פחות – רק מפני שהצדק הוא שלך. למחות מן הלבבות את הבושה על שאחרי הרבה דורות של שַׁחוּת־קומה איננו מהלכים עוד שפופים לגמרי אלא מיושרים ומזדקפים מעט. בקיצור: להתרגל לרעיון של קוממיות יהודית לא־אַפּוֹלוֹגטית. איש אולי לא ביטא זאת באחרונה טוב יותר מן הספרות האנגליה היהודיה, גֶרדה צ’ארלס: אין דבר – כך, לערך, אמרה – המעמיד בספק את צדקתה של ישראל יותר מפולחן האפּולוגטיקה שלה עצמה על החטאים שלא חטאה.

 

ט    🔗

אגירת כוח – והחלפת כוח. אנו מניחים לעניני מִמשל וחילופי מִמשל. בלי להטריח בליבוט־כנפים מיותר, הולך ושוב, את השחף וכל בעל־כנף אחר, ניתן לומר כי הצו לניעור, לפקיחת מבט חדש, לשינוי ניב, למערכת חדשה של אהבות ושנאות, שהיא אבן־פינה לעיצוב חדש ומחויב של חיינו הפנימיים – המו הזה מחזיק בגרונה של ישראל, חד וברור, על דרך הפשט ובלא שום אליגוריה. הוא הושמע בטורים אלה ובטוריהם של רבים אחרים הרבה לפני שִׁחוֹף השחפים.

אך אין לענין זה כל שייכות עם ה“פתח הצר” שאותו רואה ממשיל־השחף כמיצר שדרכו “תוכל הספינה לעבור לים השקט שמאחורי החומה” ואל גן־העדנים. ידי שלנו, מגדולי חכמת הזואולוגיה, טוען שישנם־גם־ישנם שחפים סומים. מעופפים – אבל סומים.

 

י    🔗

אפשר כמובן להקשות, האם זו השעה להטיל מעט מרֵרה בנועם האוירה, כאשר מנהיגי עולם וישראל מתחרים אלה באלה בתיאור כיסופי השלום וכוונות השלום של מי שנחשבים היום אויבנו. אלא שמלחמת הערבים בציונות ובמדינה המגלמת אותה – יש להכיר בצער – איננה נגמרת עם הפרדת הכוחות בחרמון ועם חידוש השיט בתעלה. זה מר מאוד. ואין הכרה כזאת מבדרת את הרוח. אך היא מחויבת המציאות כדי לראות חד ונכוחה ולהיערך בכל הכוחות המוסריים, החינוכיים, המשקיים והצבאיים – וכמעט בסדר דברים זה – אך הבטחת הקיום היהודי לא לחמש השנים הבאות בלבד.

אלא אם כן נגיע למסקנה כי הציונות עצמה היא חלום־עוועים שנתקפה בו האומה העברית בעת רפיון־הרוח – ויש להקיץ ולהשתחרר ממנו. תמורתו – נכון! – אפשר לזכות בשלום. אפילו בשלום נצחים. חלקים של עמנו כבר יודעים שלום זה במפת האימה והדממה של יהדות שהיתה.