מכל מלמדי השכלתי – הוא לשון כתוב, שפירסומו אף שימושו מרובים, ומקורו בתהלים, בפרק מיוחס, תמניא אפי, שבו כל האלף־בית חוזר שמונה פעמים. אולם כוונת הכתוב, לא כדרכו דרך־הפשט המוקדם, הוא דרכו, דרך־הדרש המאוחר. כי בדרך־הפשט האות הראשונה, היא אות מי“ם, אות־היתרון, וכן יפרשוה הפרשנים והמתרגמים, מהם מתרגמי־יידיש, וכן רואה ר' יקותיאל בליץ לפרש: אני השכלתי מרובה משל מלמדי; ובן־שעתו, ר' יוסף וויצנהויזן רואה לפרש: אני חכם יותר מאלה המלמדים עמי; ובימינו מפרש יהואש: מכל מורי אני נבון יותר. ואותה מי”ם היתרון, על פירושה, חוזרת בהמשך הכתוב: מזקנים אתבונן. וזאת תפסו כל שלושת המתרגמים הנזכרים, ויהואש פירושו ברור ביותר: יותר מן הזקנים מבין אנוכי. ובעל־תהלים חושב ואומר כן, לא מחמת יוהרה; שהרי הוא מנמק זאת במה שהוא מרמיז, כי מקור חכמתו ובינתו הוא נעלה ועמוק משל המלמדים והזקנים; הלא הוא המקור העליון, האלוהי. אך לא כן דרך הדרש; שהמי"ם נתפסת בה כפשוטה, כדרך נטילה, וכך מצינו בו לבן זומא, בפרקי־אבות, שבנה, לפי אותו דבר־תהלים, את הכלל: איזה הוא חכם, הלומד מכל אדם. ולפי שהדרש מכוון לספירה האנושית כמקור ההבנה, אין להתפלא, שנזדווגו אימרה לאימרה, ונצמח, ואף נתפשט, מאמר הבריות: מכל מלמדי השכלתי ומתלמידי יותר מכולם. ללמדך: מכל מלמדי ומורי קניתי את הבנתי, אבל יותר משהשגתי מהם, השגתי מתלמידי, שומעי־לקחי.

דברים אלה אני נוהג לחזור עליהם, בהזדמן לי להרהר ולדבר על צעירים ממני, שתפקידי מלפנים וזיקנתי עתה עשוני לגבם בחינת מלמד וזקן, שהדרש הנזכר מניח לו, שיהא לומד מהם יותר, משלמד ממלמדיו שלו עצמו. אולם כדי שהתלמידים לא ינהגו במלמדם כדרך־הפשט של דבר־תהילים, הוא דרך מי“ם היתרון, וכדי שייאמנו לדרך־הדרש, הוא דרך המי”ם הפשוטה, הריני מעז להזכיר, כי הדברים אינם אמורים במילי דשמיא, כמעשה המלמד, שהיה משנן דרדקי או עירבוביה, מה גם חומש וגמרא, אלא במלמד, שהיה משנן, במדרגה ממוצעת או עליונה, מילי דארעא, דברי חכמה, שנאמר עליהם: כי לא בשמים היא.

ב    🔗

בכלל חבריי הצעירים, ביתר דיוק: עמיתיי, המחייבים אותי לזכור ולכבד את הכלל המבואר, נמצא במיוחד דן מירון, ויהא משום השייכות המשותפת ורבת־השנים לחזית האינטלקטואלית, שחלקותיה הבולטות הוא צמד־הגזרות, שפעמים הן משלימות זו את זו, ופעמים הן סותרות זו את זו – ביקורת־הספרות ומחקר־הספרות. הריני מזכירם לפי הסדר הזה, כי כך בערך סדרם מבחינת הביוגרפיה – תחילה היה המבקר ואחר־כך, במהירות הגונה למדי, בא החוקר, ואף ששני השותפים האלה, שהם בעצם שני בני תחרות, נאבקים, כדרך הטבע, זה בזה, הרי עד כמה שהבגור משהו בו, חוקר־הספרות, לפי כיוונו ההיסטורי הברור, לא יתפוס את המלוכה, כפי שמוכיחה, לפחות העובדה, כי רוב ספריו, שיצאו לאור, הם מתחומו, הרי הצעיר משהו בו, מבקר־הספרות, לפי כוונתו האקטואלית ואפילו אקטואליסטית, מצליח לקיים את מעמדו שלו, ולא אחת דומה, כי כשם שהמלוכה המהוגנת יותר, מוכנה לדחות את המעמד, הרי המעמד, הקונדסי יותר, להוט לדחות את המלוכה; אם כי, מתוך עיון מתחוור, כי הא בהא תליא.

לענין הקושיא, מה מישמעה של הספרות, הן לגבי הביקורת הן לגבי החקר, התשובה, כמדומה, פשוטה למדי: הספרות שלנו. אלא שהתשובה הזאת מעלה קושיא פשוטה יותר: מה, בעצם, בחינת שלנו, ואם תשובת שנינו עליה, היא שווה או שונה, ארשה לעצמי להזכיר, כי ראשית ידידותנו היתה במזל הקושיא הזאת, שפירשתיה אז במחברתי “על ספרותנו – מסת מבוא” (תש"י), שבה שללתי את התפיסה המקובלת של ספרותנו, כפי שנהגה בקרב ההיסטוריונים, המסאים, המבקרים, שצימצמוה לפי זרם וזרם וחילקוה לפי לשון ולשון. הצעתי, אף תיכננתי, מסגרת כוללת, שתהא מקפת כל מה שנוצר בתקופה המסויימת – בתוך העם, על ידי העם, בשביל העם. בעיקר נדרשה תפיסה, על היקפה וכלילתה של שני משולשים – התלת־זרמיות של התנועות היסודיות (למדנות, חסידות, השכלה), אחת־אחת וספרותה המיוחדת, ביחוד ספרותה היפה המיוחדת; התלת־לשוניות (עברית ויידיש, הנחשבות כלשונות־בית, משום שהן מוליכות כמעט תמיד פנימה, ולשונות לעז, אף שהן מוליכות, לרוב או לסוף, חוצה), אחת אחת וספרותה המיוחדת, ביחוד ספרותה היפה המיוחדת.

שנים לאחר שנתפרסמה ההצעה הזאת, (נכללה אף בספרי “אבני בדק”, תשכ"ב עמ 9–66), ניסיתי לבדוק, אם ועד־כמה פעלו דברי, וסיכמתי את נסיוני במאמרי “על ספרותנו – מסת היתום” (נכנס בספרי “אורחות ושבילים”, כרך ב‘, תשל"ח, עמ’ 173–184), שבו לא יכולתי, לאמיתו של דבר, להראות, כי דרישתי או משאלתי, או אף חלומי, נתקיימו או כבר נתקיימו. אך יכולתי להרמיז, כי בשנים האחרונות אנחנו, בתחום חקר הספרות, רחוקים פחות וקרובים יותר לתפיסה כוליית, או, לפחות כוליית יותר, של הרב־זרמיות והרב־לשוניות של כלל ספרותנו, כפי שהיתה בדורות האחרונים, והריני רשאי, כמדומה, להיות מרוצה כי הדור הצעיר יותר של חוקרי ספרות, ומגלה קירבה לקונצפציה שלי, ובראותי, למשל, את עמיתי הצעירים – כיצד שמואל¹ וורסס וחנא שמרוק דנים בענינים, שיש בהם צד של שייכות לתלת־זרמיות, וכיצד גרשון שקד ודן מירון דנים בענינים, שיש בהם צד של שייכות לתלת־לשוניות, נראה לי, כי אני רשאי, בקצה־אצבעי, להחליק את לחיי, אף שידעתי יפה יפה, להיכן עשויה להפליג ההתפתות לבחינת שישו בני מעיי.

ג    🔗

ואחרון אחרון, דן מירון, חביב, ולא משום כך בלבד, שנתקיימה נבואת־מה – או בפשיטות, פרוגנוזה – שלי: כשנטלתי עלי לנהוג בקתדרה יידיש באוניברסיטה העברית, לאחר סירובם של טובים ממני, נשאלתי, מי הם, בעצם המועמדים, שיתעסקו במקצוע־הלימוד החדש הזה, שבתי הספר התיכונים פה, לפי תוכניות הלימודים, לא הכינו לו תלמידים, אמרתי את הגיגי, כי תחילה יבוא תלמיד, שחייו וחינוכו, בוורשא או בווילנא, התקינו אותו לכך, וכן אמנם היו שני התלמדים הראשונים, חנא שמרוק ובנימין הרושובסקי, יציאי גולת פולין; אחריהם יבואו כאלה, שמוסדי־הלימוד כפולי־הלשון בגלויות רחוקות יכשירום לכך, – וכן היו חוה טורניאנסקי מגלות מכסיקו; יחיאל שיינטוך ואברהם נוברשטרן מגלות ארגנטינה, ואריה פילובסקי מגלות צ’ילה; אולם ביני לביני יופיע נושא תקין וטבעי לתפקיד כזה, צבר שלידתו וחינוכו כאן, והוא, מתוך שורת ההגיון הפנימית של התענינותו בספרות, יהרוס את הפרגודים, החוסמים בפני מלוא־הידיעה וההבנה של כל הגורמים, שיצרו, אף צרו, את כלל ספרותנו; כהיות, אמנם, דן מירון, יליד תל־אביב וגידולה.

ברותמו את כוחו שלו, כוחו של עילוי ומתמיד, גילה לא בלבד כשרון־מעשה לעשות לשון־יידיש וספרות־יידיש קנינו, וליעשות בעל בית של האחוזה הזאת (אפילו תואר דוקטור שלו רכש בתחום הזה, והוא מוסמכם של הני תרי חכמי יידיש, מכס ואוריאל וויינרייך), אלא נעשה מפרשה של הספרות כפולת הלשון, וקיים משאלתו ונבואתו של חיים גרינברג, כי קתדרת יידיש הירושלמית תהיה גשר, ואף הגשר, בין ישראל־סבא ובין ישראל צברא. פעליו של דן מירון בשדה חקר ספרותנו כפולת־הלשון הם שם דבר, ועל כך מעידים שומעי־לקחו, בעיקר באוניברסיטאות, אם כאן אם מעבר האוקינוס. ואזכיר שתי עדויות מחוגי הייוו"א – העדות האחת של מרת דינה אברמוביץ, אשר במכתבה אלי הפליאה את בקיאותו; העדות האחרת של מרת ביילה שכטר־גוטסמן שהתיראה מפני חריפותו, אך סיימה את הפרודיה העוקצת על יעקב גלאטשטיין במין בעל־כורחה־תענה־אמן לגבי מורה הספרות (“שאריי”, שירים, 1980, עמ' 15–16): “הוליך בסמטות ובנות־סמטות וקצות־נוף / בכרכורים, יציבות־קדקוד, שקקים לרוב / ואנו בעקביו (כלום ברירה פה תיכון?) / בעקבי הקוסם האחד ויחיד / המורה דנן דן מירון”.

אך יותרת עדות עשויים להעיד ספריו, שהבכתב שלו משקף, ביתר דקדוק ודיוק, את הבעל פה שלו. פה לפנינו חודו של חיתוך־דיבורו: שלל ראיות ופרכות, השערות וחילוקים, הנחות ומסקנות, המשתרשרים, בבחינה דיאלקטית, כדי מסכת־הוכחות, החתומה כמעט הרמטית, וצריך רוב התאזרות, כדי לקיים לגביו: או כנוס או פטור, כי המוצא החמקמק של דין הניין לי ויתהון לא הניין לי, משמע: זה כשר בעיני וזה פסול בעיני, הוא צר עד מאוד.

ד    🔗

וספריו, שהוציאם עד כה לאור מנינם מנין, והערכתם וניתוחם הוא ענין לגופו. ואנו לא נגע עתה אלא בחזיון־הספרות כפול־הלשון ובבואתו, שמחקרו, בעיקר בדור אחרון, מועד לסכנת פילוג־הלשון של החוקרים גופא. וכבר נזדמן לי להזכיר ולחזור ולהזכיר ענין הטיפוס של הקורא והמורה, שהוא תלמיד חכם מופלג במסכת “פישקע דער קרומער” ובור גמור במסכת “ספר הקבצנים” ואיפכא; אף שהוא אותו ספר עצמו של אותו מחבר עצמו, מנדלי מוכר ספרים. ואילו הדברים היו אמורים בקורא או במורה בלבד, היה זה חצי־צרה, אך מלוא־הצרה הוא, שכבר נצמח ועלה דור מבקרים וחוקרים, שחלוקתו כך, ולא מעטים בהם נוהגים בכלי ביטוי ובקתדראות לתולדות ספרותנו, פה ובגולה, או שאינם יודעים כזית של עברית או שאינם יודעים פירור של יידיש, ובאחרונה נוסף להם טיפוס שאינו יודע לא דא ולא הא, ועצם הטקסטים ידועים להם, לא בלשון מקורם, אלא בכלי שני, בטראנסלישן, ומה שהם קונים, הם מוכרים; כביכול, כך שורת הדין נותנת.

לא, אין שורת הדין נותנת כך, וחיות היא ליטול ביד חיבור כספרו של דן מירון: “בין חזון לאמת – ניצני הרומן העברי והיידי במאה התשע עשרה” (תשל"ט), שאף עצם חלוקתו מראה, עד מה המחבר מעורב ומאוהב בעולמם של שלושת הסופרים – של אברהם מאפו העברי יחיד־הלשון, של ישראל אקסנפלד היידי יחיד־הלשון; של מנדלי, העברי והיידי, כפול הלשון, שהוא עוסק בו בספרו A Traveler’s Disguise (1973). ולא אדון עתה בספר העברי, על חמשת מחקריו, שהם התחלה למחזור כרכים, שענינם הרומנים, המרכזיים, העבריים והיידיים, לאורך התפתחות הז’אנר הרומני בספרותנו החדשה, לשתיים לשונותיה, מה גם שהקורא הסקרן ניתן לו לקרוא את הערכתי על הכרך הראשון, שהקנה לו למחברו את פרס ביאליק, בשיעורי המפורט (נדפס “משא”, כ“ט סיון תש”מ). עתה חשובה בעיני הדגשת השיטה והעיסוק, הפירוש והניתוח של הקלסיקה הפרוזאית כפולת הלשון שלנו, בפרט שהדבר כרוך בגישתו של מירון לפארה, שלום עליכם, ולנוסח יידיש של שלוש המונוגרפיות המונחות לפנינו.

ה    🔗

שלום עליכם הוא לו למחבר בחינת אהבה ישנה, המתחדשת ומוספת. לפני כ"ג שנים, על סיפה של שנת יובל המאה לשלום עליכם, יחדתי את הדיבור על אירועי־החג, שהכינונו בימים ההם, ובהזכירי שיר של נתן אלתרמן כתבתי: “אותו יום עצמו, שבו נתפרסם השיר ההוא, נתפרסמו דברי צבר צעיר, שלא גדל בלשון כתיבתו של הסופר וראשית קריאתו בכתביו בתרגומם, אך לימים קנה לעצמו, בתלמודו, לשון מקורם, ואפשר שהסופר (שלום עליכם) היה כמהמהם לעצמו: “מה, דן מירון, כדאי לזכור את השם, אולי באמת סנונית ראשונה” (בספרי “אבני מפתן”, כרך א' תשכ"ב, עמ' 42). ולא יצאו ימים מרובים, והיתה לנו שעת־כושר לקרוא את ספרו של מירון “שלום עליכם – פרקי מסה” (תש"ל), שזכה מקץ שש שנים, למהדורה חדשה ומורחבת: “שלום עליכם – מסות משולבות” (תשל"ו), והריני נוטל רשות לעצמי להעיר על הערכתי המפורטת (ראה בספרי, “אבני מפתן”, כרך ג‘, תשל"א, עמ’ 171–179). משמע, שתפיסתו וכלילתו את שלום עליכם הרחיבו והעמיקו, ונפתחו פתחי ראיה חדשים, כפי שהם ניתנים בשלושת הפרקים בספרו שלפנינו עתה, והוא הספר השני המוגש לקורא יידיש בלשונו, – קודם ניתן נוסח יידיש של המונוגרפיה שלו על “לימדו היטב” לש”י אברמוביץ' (1969); ועתה, בהיות בידנו ספרו יידיש השני, נשרטט בקצרה את שלושת הפרקים הכלולים בו.

ו    🔗

ראשית, הקצר שבשלושת הפרקים: “פסעוודאנים און פּערסאָנע”, (נדפס ראשונה ב“יוו”א בלעטער", 1975, כרך 44). הדברים אמורים בפרצופה ותפקידה של הדמות “שלום עליכם”, שהתפתחה מתוך פסבדונים שבמקרה ובמזדמן, כדי גרם ומנוע, אישיות על מהלכה והתפתחותה, באופן שתחנת־הגמר מטילה אור על תחנת־התחילה, ועולה הקושיא, האם המקריות הזאת היא, אמנם, דבר־שבמקרה, והזמן הזה הוא, אמנם, דבר־שבמזדמן, והיכן נטוע השורש, שגילגל את האפשרות החיצונית כדי הכרחיות פנימית.

שנית, הפרק הארוך יותר “מאָטל פייסי דעם חזנס” (נדפס תחילה ב“די גאָלדענע קייט”, 1978², כרך 97) – מנסה, בכוח הוכחה משופע וחד, לבדוק אחרי הסברה המקובלת, האומנם אך שתי הדמויות, שיצא להן מוניטין, כדמויות שלום־עליכם המרכזיות ביותר, הן בעיני עולם הקוראים והן בחברת המבקרים והחוקרים, דהיינו דמותו של מנחם מנדל ודמותו של טביה, הם שני קצות העלי־שבמכתש, ענין שאף מירון תרם לו תרומה, אולם שלא כדרך כלל Tertium non datur אלא, אדרבא, יש ויש כתוב שלישי, והוא נמצא כן נמצא, וניתן לנו לשמוע, כי זו דמותו של מוטל, שהיא במידה לא פחותה, אם לא במידה מרובה יותר, דמות מרכזית אף היא, וככל שאותה המרכזיות של מהלך וגורל, של דיוקן ואופי, צומחים ועולים, צומחת ועולה, לאורו של ניתוח מדוקדק, הרי מתחוור יותר ויותר, כי מוטל בן פייסי ניצג לא בלבד ליד צמד הדמויות המקובל, אלא מעליו.

שלישית, הפרק הארוך והנועז – יותר מקודמיו, עוסק בדמות דיוקנה של העיירה, כפי שהיא נתונה־נתונה בספרות יידיש החדשה, – מתוך הנחת דגש בשלום עליכם, אבל במחזה ובתחזית של העיירות המאכלסות את פרוזת יידיש לפניו, בימיו ולאחריו. המשא־ומתן הזה, על דרך ההשואה, הפירוק והפירוט המדוקדק, נועד לקבוע מערכת חוק כללית ומערכת מידה כללית לשכבתיות המשולשת ולגרעיניות הקמאית של העיירה, וזאת בלא הבדל המגמה, האידיאולוגיה, התוכנית של המתאר כלפי העיירה המתוארת, קיומה וכליונה, בלא הבדל הראיה והגישה הכלליים, – כל סוגי הריאליזם וכל סוגי הרומנטיקה, שכן העיקר המחקרי הוא פה בגילוי גרעין־השתיה המשותף

הראיות, המובאות בפרטי־פרטים, נשענות על כמין פסק־דין מרוכז של שלוש גישות מיוחדות אך מתלכדות – אנתרופולוגיה, סוציולוגיה, פסיכולוגיה – שכל אחת ואחת לגופה וכולן יחד מביאות לכעין יסוד קמאי, ארכיטיפוס, המתגלה כיסוד העיירה, קיומה וכליונה. עם זאת, אין זו הליכה מן ההלכה אל החומר, שכן אין התיאוריה החיצונית מולחמת על גבי המאטריה הפנימית, כפי שייארע לא אחת בחקר הספרות שלנו. אדרבה, מורגשת פה בבירור המוּדעות של הכלל: אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שנכשל בהם. והדרך היא בכל זאת מן המאטריה אל התיאוריה, שעתידה לצמוח מתוכה, כפי שיתחוור לאחר שכל העבודה, הצריכה למצות את מלוא הנושא, כפי שהוא מצוי בכל ספרויות היהודים, מתחילתו עד סופו, ולהקיף הכל וכולם, תהא מונחת לפנינו. ועד־אז תהיינה התיאוריות, מתוך תגבורת מידת החסכנות והזהירות, בחזקת פיגומי־ארעי, ולדרך הארוכה רבת־היגיעה, שהמחבר כבר עשאה נאמר: יישר כוח; ולקראת הדרך הארוכה יותר, רבת־יגיעה אף היא, המעותדת לו, נאמר: כה לחי.

[כ' טבת תשי"ב]