רקע
דב סדן
תירגום־מבית

בבואי להקדים מעט דברים לספר, המונח עתה לפנינו, הוא סיפור מסיפוריו שנודעים והאהובים של שלום עליכם, סיפור “טביה דער מילכיקער” הניתן במסת־תירגום חדשה משפת־האמהות ללשון־האבות, הוא תרגום אריה אהרוני: “טוביה החלבן”, לא אוכל שלא להורות היתר לעצמי, להעיר, כי שר־ההומור המופלא של ספרותנו, עוררני וחזר ועוררני לדבר בו ובפעלו, וקודם שנכתבו דבריי עתה, כתבתי ופירסמתי עליו כמה וכמה מסות ועיונים, אם בעברית אם ביידיש, אם בתרוויהוֹן, והם כלולים בספריי, ואדמה, כי הקורא, שהשליך על עצמו את המשאוי, לקרוא דבריי אלה או חלקם, ודאי עשה טובה עמי, ואולי אף לא גרם רעה לעצמו. אך ידעתי כן ידעתי, כי הייתי אך כמוסיף גרגיר לכרי, שכן מיני היגיעה למצוא פשר ופתרון לחידת היצירה המופלאה הזאת ויוצרה כאשר רבּוּ כן ירבו. כדי לעמוד על היקפה של היצירה הזאת, דיה הצצה בכלי־האינפורמציה, שהושיט לנו, זה מקרוב, כרך־הסיום, של “לעקסיקאָן פון דער נייער יידישער ליטעראַטור” (ניו־יורק 1981): על פני למעלה מארבעים עמודות גדולות (677–719) ניתן לנו ערך מפורט הכולל תולדות חייו לתקופותיהם ואף תולדות דברי הביקורת והמחקר עליו, המגיעים לאלפים אך עודם חסרים סיכומם של הסיכומים, וכן פירוט סוגי יצירתו: סיפור, רומן, מחזה, ניסויי־שירה, כתבים שנכתבו בידו בשלון העברית ובלשון היידית, תירגומי כתביו, ואחרון אחרון ביבליוגרפיה משופעת, מעשה, חנא שמרוק; וכן ניתן סעיף מיוחד מעשה אלחנן אינדלמן, על כתבים מיוחדים של שלום עליכם, ובסיומם כתביו העבריים שלו עצמו (מהדרות ח. שמרוק, תשל"ט). וכן, סעיף מיוחד מעשה יחזקאל ליפשיץ על תירגום יצירותיו של שלום עליכם ללשון האנגלית, ובאחרונה סעיף, מעשה אלמוני, על תרגומים כאלה ללשון הגרמנית.

הערך הזה בכללו ובסעיפיו, תורה היא ולימוד היא צריכה, ולעניננו עתה חשוב תרגום שלום עליכם ללשון העברית, לאמור: “קשה להפליג בזכותו הגדולה של י. ד. ברקוביץ, כמתרגמו של שלום עליכם לעברית. הוא פתח בתירגומי־שלום־עליכם שלו ב־1905, ואחרי־כן הכין את ההוצאה בת שלושת הכרכים של כתבי שלום עליכם בעברית, שיצאה לאור בווארשה, 1911 – (?) 1913. שלום עליכם השתתף בעבודה, ובכמה יצירות, כמו טוביה החולב, שינה את הנסוח העברי בהשוואה לנוסח היידי. הוצאה זו שימשה לו לברקוביץ כיסוד להוצאה בת ט”ו הכרכים של כתבי שלום עליכם (תל־אביב, דביר, תשי"ב). – בשנים האחרונות עוררו תרגומי ברקוביץ לפעמים ביקורת חדה למדי. הטענות היו בעיקר מכוונות כנגד העברית הספרותית המיושנת, הנחשבת עתה מליצית, וכנגד הפוריזם הלשוני המופרז שלו. סבורים, כי בהשוואה למצבה של העברית שלפני מלחמת העולם הראשונה, הרי הלשון המדוברת עתה בישראל יצרה בעברית אפשרויות חדשות לקוֹלוקוויאַליזמים, שלא היו קיימים קודם ושהם נחוצים בהחלט בכל תירגום של כתבי שלום עליכם. בכך כרוכה גם פרובלימטיקה תוכיית יותר".

ולאחר רשימת התירגומים האחרים, שיצאו במיגלת ספר, ובהם מפורשים ששה ספרים – בינתיים מנינם גדל – מעשה אריה אהרוני, וניתנת באחרונה הערה, על הבעיות המשותפות לתרגום שלום עליכם ללשונות העמים, ורמיזה על הקשיים, וסיום־סיומה: “מכאן הסברה הנפוצה, כי קשה מאד ואולי אי־אפשר לתרגם את שלום עליכם על דרך אדקוואטית. מכאן אף הענין המיוחד שבמחקר של תירגומי שלום עליכם”.

ולאחר שהבאתי מה שהבאתי מתוך הערך הנזכר, אומר, כי במשך כשני דור, נמשכתי לצומת־הבעייה הזאת, ושלא לחזור על דיוניי בו, בכמה וכמה דוכתי, אסתפק במה שארתיע, ברשותו של הקורא, את עצמנו לשלוש נקודות־דיון שונות.


 

ב    🔗

נקודת הדיון האחת היתה כלפני ארבעים שנה ומעלה ועניינה היה זימון ממש – מותב תלתא, – שלושת דייני פרס ביאליק, והם שלמה צמח, יהודה קרני ועבדכם, שנידיינו כדרך שנידיינו ופסקו כפי שפסקו, אולם ראו חובה להעצמם להדגיש, כי בבודקם אמתחת הספרים שלפניהם, מצאו בה ספרים של תירגום, הראויים על שום טיבם לפרס, אך מתוך שלא היו לפי התקנות של פרס ביאליק מותרים בכך, עוררו על הצורך להעמיד פרס מיוחד לתרגומי־מופת. ואכן לא יצאו ימים מרובים ונקבע פרס כזה, ועל שמו של שאול טשרניחובסקי נקבע, וכשהתכנסו עתה שלושת הדיינים – אשר ברש, משה שוואבה ועבדכם – נידיינו כדרך שנידיינו ופסקו כפי שפסקו, ולא יכלו להתעלם מכך, כי בבודקם אמתחת הספרים שלפניהם, מצאו בה, מלבד הסוג של תירגומי־מופת מלשונות העמים, אף תירגומי־מופת מלשון עמם, וראש להם כתבי שלום עליכם, בתירגומו של י. ד. ברקוביץ, שבו נאבק לרוחו ומזגו של שלום עליכם, ויכול לו בכוחה של הלשון העברית ומעמדה בדורו, והוא מעמד לשון ניפלה, ושאינו חוזר אלא בשעת־מזל מיוחדה של קורות לשוננו הארוכות. אבל לא אעלים, כי הדיינים, בדברי הבירור שלהם, היתה בהם הרגשה, ואף תודעה ברורה, כי ביטחתו של שלום עליכם, כי מצא לו בברקוביץ מתרגם כלבבו וכלבב יצירתו, היה לה על מה שתסמוך, אך אפשר כי קרובה השעה, שתהא נשאלת השאלה, האם מאז הוחל והומשך המפעל הזה, לא נצמח ועלה, מעמד לשון אחר, כפי שנברא מכוחם של שני פורצי הפרוזה המיוחדים – ש"י עגנון, חיים הזז – כן מכוחה של שפעת סופרים לסוגיהם, ושל שפעת מתרגמים לסוגיהם, ומכוחה של המציאות הלשונית החיה ואוירתה בארצנו. מציאות ההווי והדיבור, העתונות והתיאטרון, החינוך והמדע ושאר גורמי תיגבורת חיותה של לשוננו, כפי שהיא מתפתחת ומוספת, והוא מצע גם לכורח תרגום שונה ואחר, גם לאפשרות תרגום שונה ואחרת של יצירי שלום עליכם. ואמנם, שאלת יצירי שלום עליכם, וצורך תרגומם השונה והאחר עלה עוד בחייו של מתרגמו, ואף אני בעוניי הייתי בשואליה, מה גם שאותה שאלה נצטרפה לה חברתה: האם נסיונותיהם של אחרים בין בני דורו הזקנים של ברקוביץ – ביאליק, ברנר; בין בני דורו הצעירים – שלונסקי, היה בהם כדי ללמד משהו; והאם זכות המונופולין ששלום עליכם היקנה לברקוביץ, רעתה לא היתה שקולה כנגד טובתה.


 

ג    🔗

נקודת־זימון אחרת – לפני כ"ד שנים רשם שמעון גן (גנס) את פרטי־דעתי לענין מדינית התרגום, והרוצה יקרא את דבריי כתומם (“מאזנים”, תמוז תשי"ח, עמ' 141–143), ולעניננו עתה אתרשה להביא שתי פיסקאות. פיסקה ראשונה: “השאלה, מי סייע במכריע לעלות התירגום על פסי הנאמנות, אפשר שתיפתר דווקא על ידי בחינת התירגום מבית, ולא בשירה אלא בפרוזה. כוונתנו ביחוד למעשה מנדלי, שכתב סיפוריו בלשון המדוברת, והיא יידיש עסיסית ואידיומטאית, והתעקש מתוך התעקשות משולשת, – כאיש ליטא, כבעל־אחריות, וביחוד כאמן, – שלא לוותר על כל האצור בסיפוריו, בבואו לנסחם נוסח עברי. הרבה דיברו על מלאכת מחשבת זו ובדין שידובר גם על מחשבת־מלאכה זו; כיצד היא נעשתה, לפרטיה הקטנים וצירופם, אלא כאן אנו במערך לשון אחר. היא, הלשון, יצאה מכלאה החד־רבדי ונשמה מלוא ריאותיה אויר רב־רובדי, באופן, שינקה ממקרא וממישנה וממידרש, ועד לשונם של ספרי־עם הגיעה. ההיתוך המורכב יותר של הלשון פתח מרחבים למעשה־התירגום, ביחוד של פרוזה. ואם נזכור, כי מערך הלשון היה רב־פנים (מנדלי בסיפור, ביאליק בשירה ואחד־העם במסה) – נבין, כי עתה ניתן מעמד לשון, שבו מעשה תירגום הוא אפשרות של ממש – –”. פיסקה אחרונה: “מצע הלשון, הנתון לנו עתה, מניח לנו אפשרות טובה ומספקת לתירגום הגון, אבל אין פוסקת התהייה: מי יבוא אחרי המלך? השאלה הזאת מכוונת למי שימצא, כי מעמד הלשון עתה מניח פתח לתירגום מחודש של שלום עליכם, תירגום שהיה מסתייע בכיבושי הפרוזה שלאחר מעשה תירגומו של י. ד. ברקוביץ, כשם שהיה מסתייע בתוספת החיות של לשוננו המדוברת. אבל ודאי לי כי היתרונות החדשים האלה כשלעצמם אינם שקולים כנגד יתרון הזיווג המופלא, שאפשר הוא חד־פעמי, של אמן שהעמיד את מלוא שיקולו הדק וברירתו העדינה למלאכת תירגומו. מסירות־נפש כזאת היא בגדר נס”. דומה, כי הספק הכפול שבקע מדבריי אלה, היה חד למדי, אבל מלבד שספקות אינם ניתנים אלא כדי להתגבר עליהם, הרי היה נהיר לי כי ההתגברות לא תבוא מתוך השלמה למין פער־עד בין אפשרויותיה הגדולות של הלשון העברית, בנוסח של שלשום־ותמול, לבין אפשרויותיה, שאינן קטנות מהן, בנות היום ומחר, ואף רמזתי, ואפילו רמיזה משולשת, על כך. ראשית, מחזות שלום עליכם, שהועלו על במותינו הפקיחו את אזני השומעים על המרחק שבין לשון מקורם ולשון תירגומם, ואזכרה מעשה בב. כצנלסון, שישב על ידי בהצגה כזאת, והיקשה וחזר והיקשה, עד כמה אפשר לכלכל דיבור, שאין טועמים בו כקירוב־קירובו של דרך־הטבע. שנית, העיון בקורות התירגום מעמידנו על כך, כי הוא מעשה המתחדש והולך, לשון לשון וחידושיה, והחידוש הוא כמעט דור דור, ואם בלשון חיה כך, בלשון מתחיה לא כל שכן. וכבר הבאתי רוב דוגמאות לכך, מתוך הדגשת הדוגמאות, הנוגעות אלינו נגיעת־מישרים, והקורא, הרוצה בכך, ימצא תמצית דעתי במאמר קצר על מלאכת התירגום (“אבני מפתן” כרך ג‘, תשל"ב, עמ’ 163–167). והרי פיסקה לעניננו עתה: “לא בלבד בספרות־נכר או בספרות־לעז, אלא אף בספרות מבית, ועיקרה ספרות יידיש, מצויות חטיבות שאנו מעונינים להקנותן ללשון העברים ואנו טורחים בכך, וקניינן, לעת עתה אינו קניין או, לכל המוטב, אינו קניין שלם. והדברים חלים גם על מסכת שלום עליכם, שכן תרגומו המפורסם אינו מונע צורכם, ואפילו כוחם של מעשי תירגום אחרים”. שלישית, הערכה זו וכזו אינה מונעת, ואפילו מחייבת, הבחנה בין מעשה־תרגום חדש, המקיים את שלא קיים קודמו, ובין הערכת קודמו, כיצירה לגופה, על רומה ושגבה, ושעל כן הסמכתי לה לפיסקה הנזכרת את חברתה: “אמת, תירגומו הנפלא של י. ד. ברקוביץ כיצירה לגופה לא ייפגע ערכו ויעמוד כרמתו, כשם שלא יפקע ערך תרגומם של מחזות שקספיר מעשה י. ע. סלקינסון, כיצירה לגופה; וכשם שלא יפקע ערך תירגום “נוה הצדק” (הוא “הרמן ודורותיאה”) של גיתה מעשה מרדכי בן מרדכי רוטברג, כיצירה לגופה; וכשם שלא יפקע ערך תירגום סיפורו של סרוונטס “דון קישוט”, מעשה ח. נ. ביאליק”. ועתה אוסיף כי דבריי אלה באו אף כתגובה לבירור דברים, שבו נדרש איסור חידושם של תירגומים, כגון ששלמה שפאן אסר את המגמה לתירגום חדש ואחר של הומירוס, מכפי שעשאו טשרניחובסקי, וכגון שברוך קרוא אסר את המגמה לתירגום חדש ואחר של שלום עליכם, מכפי שעשאו ברקוביץ, ולימים שלמה שפאן חזר בו מדעתו, ובבוא שלמה דיקמן לתרגם את הומירוס, אף עזר לו בעריכתו. ולענין דוגמותי, ניתן להמשיך עד עצם ימינו – תירגום “כה אמר סרטוסטרה” מעשה דוד פרישמן, שלא ייתר את תירגומו של ישראל אלדד עתה; תירגום “פאוסט” של יעקב כהן, או י. ל. ברוך, שלא ייתר את תירגומו של יצחק כפכפי עתה, וצורך חידוש מעשי תרגום אלה וכאלה וכורחם בא לא בלבד מחמת חובת הביקורת של תואם הלשון ואפשרותו, אלא אף, ולרוב: ביחוד, מחמת חובת הביקורת של תואם־הענין וצרכו – שמירת האוטנטיות של המקור, – שלימותו, מליאותו, דייקנותו. אמת, ברקוביץ, וכמדומה כל מתרגם כמותו, אינו מבקש לייתר את עיקר מקורו של שלום עליכם, שהיא בלשונו וכלשונו, ביידיש, וקוראיו, מה גם היהודים, יפה להם קריאת יציריו בה, אך בבוא מתרגמיו להביאו בלשון אחרת, מה גם בלשון העברים, אין הם רשאים להתיר לעצמם שמיטות, דילוגים, פסיחות, כדרך שבדיקה, מה גם קפדנית, מוצאת בתרגום ברקוביץ, שפירש את ההיתר הנרחב, הכלול בצוואתו של שלום עליכם עצמו וזכות המונופולין הכרוכה בו, כדרך שפירש הלכה למעשה, ועם פקיעתו אין לזוז מן הצו: שלום עליכם בחינת כלה כמו־שהיא, כי רק כלה כמו־שהיא, היא כלה נאה וחסודה באמת ובתמים.


 

ד    🔗

נקודת זימון אחרונה; לפני כחמש שנים, השמעתי באוזני מוקירי שלום עליכם בגולה, כמה שיעורים וקצתם פירסמתי ברבים (ראה בספרי “טויערן און טירן” תשל“ט, עמ' 8–29; וכן “צווישן ווייט און נאָענט”, תשמ”ב עמ' 9–40) – ופה אף הערות פתיחה לתורותיו של “טוביה החלבן”, ובהם סקרתי מעשי־תרגומו ללשון העברית, כפי שהם הולכים ונעשים בימינו עתה, ומניתי את המתרגמים ונסיונותיהם, ונתתי בהם, כמידת הבחנתי, סימנים, והקורא יקרא. עתה אשנה ואומר, ראש להם אריה אהרוני – מתרגם מכמה לשונות (רוסית, אנגלית, יידיש) שתירגום שלום עליכם נעשה לו כמוקד עשייה, והוא נותן עליו מלוא־כוחו, ועבודתו כבר הבשילה, כאמור, כמה ספרים ובהם: “סיפורי הרכבת”; “מונולוגים”; “מוטל בן פייסי החזן”; “סנדר בלאנק”, “סטמפניו”; “מנחם מנדל בורשה” ועוד, – חטיבה נכבדה מיצירת שלום עליכם, והבודק בספרים אלה מוצא כי יגיעה נאמנה ועקיבה היא לו, ועתה הוא מגיש לנו תרגום חדש של “טוביה החלבן” והרי הוא לפנינו.


[טבת תשמ"ב]


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49397 יצירות מאת 2729 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!