בפרשת התירגום ובעיותיו קובעת סוגיית התירגום של יצירי יידיש פינה גדולה ומיוחדת לעצמה. כי כאן לפנינו לא לשון־נכר, לשון־חוץ, אלא שפת־בית, שפת־פּנים. במשך מאות שנות קיומה והתפתחותה נתנו בה, באותה שפה, המוני־ישראל לדורותיהם, תחילה במערבה ומרכזה של אירופה ולאחר־מכן במזרחה, ועם ההגירה מעבר לימים ואוקינוסים, גם מחוצה לה, וביחוד בארצות הברית, מכוחם ומרוחם; בה נבלעה תודעת העם ורגשו, בה נספגו סגולותיו בביטוי, באופן שנעשתה לשון עצמית חיה, שקיימה מלוא צרכיו, גם בחיים, גם בספר. נמצא המתרגם מיידיש לעברית כמתרגם ערך־העם לערך־העם, או אם להעזר לנוסחה שניסיתי לטבוע אותה: כמתרגם מלשוננו אנו, לשון־הזמן, ללשוננו אנו, לשון־הזמנים.

ב    🔗

וזאת לזכור, כי בחטיבה נחשבה של התפתחות לשוננו בדורות אחרונים, נודעה למעשה־תרגום כזה חשיבות מכרעת. הכלל יודעים עמדת־המפתח של מנדלי, לא בלבד בהתפתחותה של הפרוזה העברית, אלא בהתפתחותה של הלשון העברית. עם סיפוריו נקנתה ראשונה הוודאות הבולטת, כי פרוזה של ממש, שיש בה לשקף בשלימות עולם של תיאור ושיחה, עולם של הוויה ונפשות, ציורם ושיחם, הוא, במעמדה של לשוננו, וביותר בתקופה שלפני הדיבור העברי או על סיפּה, היא בגדר האפשר. הפרוזה העברית של מנדלי היתה לא בלבד הוכחה לכך אלא גם, והוא העיקר, הנחה לכך. ומי אינו יודע, כי המפעל הכביר הזה הוא מעשה־תירגום. הרי מנדלי כתב את רובי סיפוריו ביידיש, ומתוך שכתבם יידיש היה בהם ממש, ונפטרו מכל אותה לקוּת קשה, שדבקה בסיפור שלפניו – אם של מאַפּו ב“עיט צבוע”, אם של סמולנסקין וברוידס בכל סיפוריהם, שאינם מַקנים לנו אפילו השלייה, כי הם, גם בחלק הדיסקריפּטיבי, וביחוד בחלק הדיאלוגי, על דרך־הטבע או קירובו. רק מתוך שמנדלי כתב יצירי־הסיפור שלו ביידיש, כלומר בלשון חיה, עשירה במופלג ביסודות דיאַלקטיים ואידיומַטיים, יכול היה לנסחם בלשון העברית, מתוך נאמנותו הגמורה, לתת דמות על דרך ההקבלה המושלמה. הוא צלל, כנודע, באוצרה של הלשון העברית, ביחוד ברבדיה המאוחרים יותר, והעלה מתוכה אפשרויות של הקבלה. נמצא כי הפרוזה הקלאסית החדשה שלנו נולדה מכוחה ובכוחה של יידיש, מתוך דירובונה לתחרות שלימה.

ג    🔗

בשיטת־התירגום הזאת אחז גם י. ד. ברקוביץ במסכת הגדולה של שלום עליכם – היא שיטת־ההקבלה על דרך החיפוש של המתאימות באוצרה של העברית. ההבדל בין תרגום מנדלי ובין תרגום שלום עליכם הוא, מבחינה זו, מה שהראשון ניתרגם בידי עצמו והאחרון ניתרגם בידי אחר, והוא הבדל חשוב – כי אינו דומה תרגום שמתרגמוֹ הוא אַדוֹנים גמור למקור, כתרגום שמתרגמו אינו אדונים גמור למקור. ואם כי שלום עליכם התיר לו למתרגמו מידת־חירות, הרי כל שירצה ללמוד תורה גדולה של אפשרות־הקבלה, ילמדנו מפי י. ד. ברקוביץ, גם אם אפשרות גבוּלה במעמד הלשון כלשון חיה, שהדיבור החי והמשתנה קובע גבולותיו.

ד    🔗

אולם שונה הוא מעמדו של מתרגם י. ל. פרץ – שמשון מלצר, שתירגם ללשון העברית את כל שלא היה קודם כתוב בה או מתורגם אליה, הוא אינו אדונים למקור ואף אין לו שטר־יתר למידת־חירות, אולם מתוך שנסמך על כיבושי־התרגום של הקלאסיקה היידית, טרח בדרך תירגום מדוקדקה, שאין בה לא אפשרות של פסיחה ולא רשות של עקיפה. אולם יש גם צד גדול של חידוש בעשייתו – הוא ביקש להשמיענו את המקור, באופן שהניח לה ליידיש, שתיכנס בניביה המיוחדים לתוך לשוננו, לאמור: בכל מקום שאין מצויה הקבלה עברית או בדומה לה, לא חשש לתרגם את הנוסח היידי כמו, ובזה נעשרה העברית החיה מכוחה של יידיש וייחודה. ובעיקר טרח לקיים את הריתמוס של פרץ, וכל שניסה לקרוא עמוד כנגד עמוד, נוכח לדעת, עד היכן הגיעה שלימותה ודקותה של שיטת־התרגום הזאת. וחבל, שהוצאת “דביר” נתנה לנו, בכמה כרכים, מחצית־מלאכה, שכן הסיפורים שנכתבו באמת או נכתבו־כיוכול בידי י. ל. פרץ גופו בעברית, ניתנו כנוסחו או כנוסח מסייעיו, והם רחוקים עד־מאד מלהדביק את הנוסח היידי. ומן הדין להשלים את מפעל התרגום באופן, שגם הסיפורים האלה יינתנו בנוסח עברי מחודש, שיש בו כדי מתן הקבלה למקור היידי. החושש, כי תיפּגם בזה מידת הפּיטט שלנו לגבי י. ל. פרץ העברי, ראוי שיזכור, כי כל אותה פרשה צריכה בדיקה, ובייחוד מצד הבחינה, עד מה הנחשב ככתיבת י. ל. פרץ העברית, בחטיבת הפרוזה, הוא שלו או של מתרגמים ומעבדים. פּיטט כלפי מתרגמים לא־טובים אינה, על כל פנים, חובה. ואילו כל הפרוזה של פרץ בלבוש עברי ממש, במתאים ליכולתה של הלשון בימינו, היא זכות!

[ניסן תשט"ו]