כדרך הטבע הוא, כי בתורת מורה־ספרות, שדרכו גם בביקורת גם בחקר, ניסיתי וחזרתי וניסיתי להעמיד על חזיונו של יצחק באשוויס ופעלו, ונסיוני בין בעל פה ובין בכתב, ואף שיתפתי את עצמי בהערכה רבתי, שעלתה ושטפה, זה מקרוב את שמו ושמעו, לרגל זכייתו בפרס נובל (וראה מאמרי: בענין הפרס ומקבלו, בספרי “ארחות ושבילים”, כרך ג‘, עמ’ 151–154).
ובבואי עתה, לרגל ביקורו הקרוב בארצנו, להוסיף על קצת דבריי, כשונה אותם וכחוזר עליהם, אקדים ואומר, כי אם נטלתי לי מידת־העזה זו, הרי זה מכוחה של טירחתי רבת־השנים לקנות לי מלוא־ידיעה בכתביו, שלא די שלא פסחתי על דבר מדבריו, אלא אף ליקטתים, כסדרם, אחד אל אחד, בין חטיבות קטנות, כמעשה סיפור וסיפור, בין חטיבות גדולות, כמעשה רומן ורומן, ואוצר הגזרים העצום והשלם הזה, שמור בארכיון של חוג יידיש באוניברסיטת ירושלים, באופן שניתן לו, לכל המעונין בכך, לקיים בחינת ניתי ספר ונחזי.
ב 🔗
דבר זה, החשוב לגופו, חשוב גם מצד אחר – כמה וכמה מחטיבותיו נדפסו כפי שנכתבו, יידיש, כהמשכים בעתונים, בלי שיצאו לימים במגילת ספר בלשון־מקורם ויש בהם שיצאו במגילת ספר שלא בלשון מקורם, אלא בלשון תרגום, ביחוד בלשון האנגלית. והנה שבנו וראינו, כי הוצאות ספרים עבריות אצלנו מוציאות מספרי באשוויס, לא כמעשה תירגום מלשון מקורם, היא יידיש, אלא כמעשה תירגום מתוך לשון תירגום, וביקורת מלאכת תירגום זאת וכזאת כבר הוסיפה קצת סעיפים להלצה, כמשפט השחוק לשיבושים, אם גדולים אם קטנים. והוא עוול, וקיפוח כמותו, לקהל־קוראינו, ביחוד אם נכונה השמועה שפשטה, כי יד משאלתו של המחבר באמצע.
והלא ככל מעשה תירגום, הנעשה לא מכלי ראשון על יתרונו, אלא מכלי שני על חסרונו, אי אפשר לו שלא יהיה כולו או רובו הפסד. ביחוד הדברים אמורים בסופר, שכוחו הגדול בסיפורו הרוהט וחי, הוא בעושרו המופלג של לשונו וגמישותה המופלאה, לשון יידיש דשנה ורעננה, החצובה משיתי מקורה ומקורותיה, עתירת ניבים ועטורת ביטויים, שופעת אידיומאטיקה ברבבות מיני חן; באופן שהרקתה ללשון אחרת מחייבת מאבק על הישג מקבילות והשגת נרדפות, כדי אַדקוואטיות, או, למיצער, כדי קירובה ההגון, דבר שיש בו מסורת טבעית בגשר־המעבר בין שתי לשונות העם, האחות הצעירה, יידיש, והאחות הבכירה עברית, ויש לה מסורת־מעבר מדורי דורות, וביחוד מימי מנדלי ואילך.
ג 🔗
והנה ראיתי, עוד לפני שנים, שהמו"לים שלנו ועורכיהם אינם מקיימים כמצוה הזאת, ואדרבה, בין האחיות התיצבה כמין ברייה תותבת, שלא כדרך הטבע, שדכנית צולעת העושה מה שהיא עושה, ונחת רוחו של הסופר אינה נשבתת, ונחת־רוחו של הקורא מתפקפקת ביותר. כי טענתו של הסופר, שעינו שלו פקוחה על מתרגמיו ומתרגמותיו, המתקינים תרגום אנגלי, אפשר שיהא בה ממש, אבל אין היא פוטרת, מה גם את המתרגם העברי, ממאבקו עם המקור עצמו, כפי שמסוגל לכך, למשל יליד וילנא, צבי ארד, שנכפה עליו שימוש באותה שדכנית שבאמצע, – ואין זה כדרך הטבע, ודומה כי לא אגזם אם אומר, כי בדרך כך אי אפשר שיסתנן לנו למעלה ממחצית מחציתו של רוח המקור וריחו. ומה תימה, כי בקרוא הקורא את המקור ביידיש, ובסמוך לכך את תירגומו ההוא, אינו יכול שלא לשאול: הזאת נעמי, ותשובותו: לאו ולאו, והוא מיצר על המתרגם שנכפית עליו מלאכת עקיפין זאת וכזאת, כשם שהוא מיצר על הקורא העברי, שאותה כפייה ונזקה נגזרים עליו.
ד 🔗
וכבר נמצא מבקר, לוי שליט, שדן בחזיון זה וכזה, בז’ורנאל צנוע, לאמור: “בימים אלה נזדמן לי לקרוא ספר, שהופיע זה מקרוב, והוא של מספר יידי בתירגום אנגלי. הסופר הוא מן הטובים המצויים בה ביידיש. כשרונו עז ומהימן וחדש בכתבו יידיש, אבל סיפורו באנגלית, הכתוב, כנראה, בשביל המתרגם, מתוך כוונה לקורא לא־יהודי – מים דלוחים. על כל פנים זוהי ההתרשמות המחוייבת של מי שמכיר את הסופר בלשון־יצירתו. והנה הסיפור המתורגם הזה מתלווה הדים של ביקורת, על גבי עמודי המעטפה, מכתבי־עת ספרותיים הידועים ביותר בעולם. זה ודאי בזכות מעט האקוסטיקה היהודית, שהסופר שילבה שמה. אכן, ניתן לבוא בכל מיני טענות למחבר היידי, אבל לגביו גופו, לגבי האגו הסופריי שלו זהו כורח השראה, שיידע, כי הספר מתפשט ברבבות טפסים. וכל סופר, ככל אדם יוצר, למגדול עד קטן, הוא אגוצנטריקן וצריך השראתו של הקהל”.
עד כאן דברי המבקר, שאינו פורש בשם הסופר הנדון, אך דומה כי אין כיצחק באשוויס מועמד לדיונו. אבל אפילו נקבל את הביאור האנושי־אנושי־ביותר לגבי המחבר, שפתח דרכו כסופר עברי, וכתלמיד חכם הוא בקי בלשון העברית וספרותה, ונשלים לו, לא נוכל להשלים לו למו"ל עברי, וביותר אם הוא בחזקת מוסד של ציבור, הנוהג בקוראיו כך.
ומשעלינו בנתיב הביקורת נפליג בו – אמנם, יצחק באשוויס כל שיוצא מתחת קולמוסו יש בו מידה של חיות, ואפילו גדושה, אך לא הכל יש בו כאותה דרגה של ערך, ואפילו טפופה, וכבר ניסיתי להעמיד על סולם הערכין, בתתי את הבכורה לשתי מחלקות סיפוריו – שיח זקנים מזה ואגדת ילדים מזה, ובהם פניני־יקר, מלאכת מחשבת, שאחריהם יבואו סיפורי הווי וסיפורי קורות, ובאחרונה סיפורים שטוחים של סבכי הרפתקה רדודים וצירופי אבטוביוגרפיה לגלגולי חזרותיהם המשמימות.
על מה המו“לים אינם מעדיפים את השבח – חידה היא ותהי לחידה. הלכך לא אוכל שלא לסיים דברי אלה בקריאה: מו”לים נכבדים ומתרגמים יקרים – הבו לנו את יצחק באשוויס במיטב־מיטבו ומלשון־מקורו וקמיה, ואתם, קוראים חביבים, אַל תתנו לפוטרכם בקליפתו של עולם העשיה (גם פרס־נובל אינו עושה זיבוריתו של סופר – עידיתו) ותרבו תבקשו את גרעינו של עולם היצירה, כי זכותכם היא.
[כ“ד כסלו תש”מ]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.